השנקל שלי על מה שהולך פה: מחרבות ברזל למבצעי אריות

ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין | 14/3/2026 | הרשמו כמנויים

השנקל שלי על מה שהולך פה: ניתוח המציאות מנקודת מבט פסיכולוגית לעומת חוויתית

העולם מתמלא לאחרונה במנהיגים נרקיסיסטים ופסיכופתים שמשכנעים אוכלוסיות שלמות שרק בדרך שלהם אפשר ללכת ושוללים כל דרך אחרת. הם גוררים למלחמות מתישות ומיותרות כדי לשמר את מה שהפך להיות הערך העצמי שלהם – כוח, עוצמה והערצה – כשהפחדה היא נשק וכלי לדימוי עצמי. הם משתמשים בעמדת הכוח כדי לייצר תנאים להשיג עוד ועוד כוח, עד שהשגת הכוח הופכת לייעוד בפני עצמו.

המנהיגים הללו, שנראים כאילו נלקחו מסרטי דיסני הקלאסיים (מהצד של הרעים, כמובן), מחפשים את העוצמה כדי לייצר הערצה. ללא ההערצה המתמדת הם חשים חסרי ערך לחלוטין, והפגיעות הנרקיסיסטית שלהם מתבטאת בכל צעד והחלטה. ההחלטות לעיתים אינן מנומקות, לעיתים נעשות בפזיזות, ולעיתים מתוך מחשבה אינטרסנטית עמוקה על צבירת כוח. הכוח הופך להיות הישרדותי. החלק הפסיכופתי שבהם לא מזדהה עם הכאב והצער של האנשים, ולעיתים קרובות אדיש לכך גם כשהוא בולט לחלוטין. מנהיגים אלו חווים את הסבל של הזולת כניצחון והוכחה לכוחם, וממשיכים הלאה.

כך המנהיגים משעבדים את בני עמם לסבול עוד ועוד מלחמות, להעמיק את הכאב והפחד היומיומי, ובאופן אבסורדי מעוררים בחלק גדול מהם לא שנאה, אלא הערצה. הפגנת הכוח הופכת לערך בפני עצמו, וכשהאלימות האזרחית ברחובות עולה, השלטון לא עושה דבר כדי להפחית אותה (למעט לנהוג בעצמו באלימות כלפי אותם אלימים). השגת והפגנת כוח כבסיס להערכה עצמית כבר לא מביישת – היא הדבר האופנתי כרגע. כשיש כמה מנהיגים כאלה, שצברו את הכוח שנתנה להם החברה המעריצה כוח, לא מפליא שהעולם נעשה אלים יותר, כוחני יותר ואדיש יותר לכאב. התרגלנו; אי אפשר שיכאב לנו כל הזמן בעוצמה כל כך נוראית.

בין נרקיסיזם ל-Woke: המלכודת הליברלית

מנגד, מי שרואים את עצמם כליברלים-דמוקרטים מגיעים לעיתים עד רמת ה-woke, כאילו גילו פתאום שיש בעולם חזקים וחלשים. הם מודים בכך שאינם מבינים דבר בעולם, ולכן פשוט תומכים במי שנראה להם כקורבן. כמובן, הידע מי חלש ומי חזק מגיע אליהם מהמדיה החברתית ומהתקשורת הפופוליסטית, העסוקה בהעצמת כוחה שלה. יותר הרצת מידע, יותר פרסום, יותר כוח.

מכבי שירותי בריאות מגייסת קלינאי/ת תקשורת בתחום התפתחות הילד
ניתן להשתלב כשכיר/ה או כעצמאי/ת

אנשי ה-woke "ישנים" ולא שמים לב שמסובבים אותם; שהידע שנראה להם נכון נתון בידי בעלי כוח נרקיסיסטים ופסיכופתים המתחזים לליברלים, אך מנסים גם הם לקדם אג'נדה אישית ולהרוויח כסף וכוח. מרוב "ליברליות" הם שוללים רעיונות ומתירים תוקפנות כלפי אנשים שמשתייכים לדעתם לקבוצת "הרעים". כך למשל, מתייגים ישראלים כמבצעי רצח עם. פעם היו אגדות אנטישמיות על יהודים שרוצחים ילדים כדי להכין מצות מדמם; היום פופולרי להריץ אגדות על כך שכל ישראלי תומך ברצח עם.

תיוג אנשים על סמך מוצאם, שפתם או מקום מגוריהם הוא פשוט גזענות. כך גם הליברלים, שכביכול מזדהים עם ה"טובים", הופכים להיות רעים בעצמם. לעומת הנרקיסיסטים הפסיכופתים שמחפשים כוח בלי להתבייש ומודים בכך בפה מלא, ה"כביכול ליברלים" מסתתרים מאחורי ביטויים כמו צדק חברתי ושוויון, כשבפועל הם מעודדים כוחניות ואלימות. איסור השימוש בביטויים שנחשבים בעיניהם מעליבים הוא בסופו של דבר פגיעה בחופש הביטוי. הם חווים את עצמם כמזדהים עם הכאב, אך הם כל כך מזדהים איתו עד שהם הופכים להיות הכאב עצמו ומתנתקים מההקשר, עד כדי פגיעה בבוחן המציאות.

המנגנון הדיסוציאטיבי: בין המקלט לעוגה

שני הצדדים נעשים קיצוניים ומתבצרים בעמדותיהם. הם מחלקים את העולם לטוב ורע מוחלטים, נסוגים אל עמדה סכיזו-פרנואידית ומחפשים רגיעה במקום מוכר שכלל אינו בטוח. העולם מתחלק ל"אנחנו" ו"הם" – אנחנו הטובים והם הרעים. ואם הם הרעים, אנחנו צריכים להיות חזקים וצודקים יותר. אנחנו כל כך פעילים בזה, עד שאנחנו מתעייפים. מכונות המלחמה פועלות באופן אוטומטי, והאזרחים פיתחו מנגנון הגנה דיסוציאטיבי. פיצול אישיות.

בדיוק כך טראומה מפתחת מנגנון הגנה דיסוציאטיבי. ידוע שפיצולים כאלו הם כמעט תמיד תוצאה של טראומה בילדות – התעללות או הזנחה. ילד שנפגע בלילה בבית וצריך ללכת בבוקר לבית הספר כאילו לא קרה דבר, מייצר פיצול: אישיות אחת למצב החירום בלילה ואישיות אחת לשגרה ביום.

כך גם אנחנו. עוברים ברגע אחד מאישיות של מצב חירום – רצים על נפשנו למקלט – וברגע הבא חוזרים למתכון של העוגה לחג. יום אחד מתכננים חופשה ומתכוננים למבחן, וברגע אחר יוצאים להילחם על הבית. פתאום מודיעים שזהו, נגמרה המלחמה, תחזרו לשגרה. תפסיקו להיבהל מקולות נפץ, תגידו למערכת הסימפתטית שלכם שאין צורך להעלות דופק מכל אופנוע שעובר ברחוב ומזכיר אזעקה. תרגילו את עצמכם לעבור בין מצבי האישיות האלו. שוב פיצול – עמדת שלום ועמדת מלחמה.

אסור להיות אינטגרטיביים. אם נרשה לעצמנו לעבד באמת את מה שקורה ביום-יום, נקרוס. המנהיגים מכל הסוגים רוצים לקרוא לזה "חוסן". לא ברור איך בדיוק פיצול בנפש מייצר חוסן. הפיצול הוא הישרדותי ומאפשר לשרוד עוד יום, אך הוא מפרק אותנו מבפנים – את האישיות הפרטית ואת החברה. הפיצול הוא גם הכלי של המנהיגים שלנו כדי שלא נעצור לראות את התמונה השלמה; זה מורכב מדי, מסובך מדי, ומפחית מהכוח שהם צוברים על חשבוננו. כל ניסיון לייצר אינטגרציה או חשיבה גמישה יוצר נתק, אימה והתנגדות. הרי אם נרשה לעצמנו אינטגרציה, נסתכן בשקיעה לעמדה דיכאונית שבה העולם מסובך מדי ואין לנו שליטה בו.

הדרך למצוא את עצמנו

אז אנחנו נעים בין קבלה רדיקלית לייאוש. לא מצליחים למצוא מנוחה. מסתגרים בתוך הבועה הקורסת והמצומצמת שלנו, מנסים למצוא בידור, הסחות דעת או רגע של משמעות בתוך עולם שקורס לתוך עצמו. ואז מוצאים את עצמנו שוב מגיבים לגירוי המבהיל וההישרדותי כשמגיעה אזעקה עם המסר המפחיד: "רוצי על החיים שלך".

אין אפילו אפשרות לקפוא או להילחם. צריך לרוץ, לחפש מרחב מוגן ושם לשקוע, להתמסר לרגעים של שקט מפחיד בין פיצוץ לפיצוץ ששומעים מבחוץ. להירגע שגם הפעם זה לא פגע ישירות בי, ולחכות לפעם הבאה. אלו מנגנוני הגנה טבעיים של הנפש. המנגנונים הנרקיסיסטיים-פסיכופתיים מאפיינים הן את המנהיגים הדיקטטוריים והן את הליברלים-מדי; גם הם מחפשים שליטה. כי ההיפך משליטה הוא אובדן שליטה, וזה ממש, ממש מפחיד. וזה מה שאני (ועוד רבים סביבי) מרגישים ברגע שאנחנו עושים קצת אינטגרציה.

ואם קריאת הבלוג הזה גרמה לכם לדיכאון, ומתחשק לכם לחזור לתוכנית ריאליטי, הכנת עוגה או התמסרות לפרשני החדשות – זה מצוין. עמדה דיכאונית היא עמדה מפותחת וחושבת. זו הדרך למצוא את עצמכם.