ללמוד עם קרנף בחצר: על בית הספר שבספארי / עמלה עינת, שאול אלבלק
נחי אלון | 10/3/2026 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
ללמוד עם קרנף בחצר: על בית הספר שבספארי. מאת עמלה עינת ושאול אלבלק, בהוצאת רסלינג, 2025, 151 עמודים.
ממליץ על הספר נחי אלון.
"הדבר הנפלא העיקרי בבית הספר הזה הוא המורים: המורים שהם בעצם מטפלים והמטפלים שהם גם מורים”.
ספרה הקודם של ד"ר עמלה עינת - הדלת עדיין נעולה - היה ספר עצוב. היא חקרה בו את הניסיונות המרובים שנעשו במערכת החינוך - במשך עשורים - לקדם תלמידים לקויי למידה. המסקנה המתסכלת הייתה ש"בפועל לא השתנה דבר במצבם הלימודי והנפשי של התלמידים… ושפגיעה מתמשכת הותירה בהם צלקות קשות בדימוי העצמי, במעמד החברתי וביכולת האישית להתמודד עם נושאים לימודיים ובכלל…”.
אבל זמן לא רב לאחר הספר הקודם פרסמו עמלה ושאול אלבלק ספר שונה בתכלית - ספר שחוקר בית ספר שונה בתכלית, ושהקריאה בו משמחת, מעוררת השתאות והשראה, שבצידן גם מעין אכזבה רטרואקטיבית: "מדוע לא פניתי אני בעבר להכשרה משולבת של מורה־מטפל, כמו מורי בית הספר המדובר? ומדוע אין בארץ די יוזמות נוספות ברוח חדשנית ואמיצה כזו?”.
בית הספר המדובר מכונה "בית הספר המיוחד והייחודי בספארי” ברמת גן, והיוזמה להקמתו לא הייתה של איש חינוך אלא דווקא של וטרינר הספארי. עובדה זו עצמה מדגימה את ייחודו: ריבוי מקצועות המאוחדים במטרות משותפות - החל בצוות הספארי, דרך מורים מקצועיים ומטפלים מקשת רחבה של התמחויות, ועד המִנהלה - שכולם כאחד מהווים את הצוות המטפל־מחנך.
כאן לא נפגוש את הגבולות הנהוגים בבתי ספר אחרים בין מקצועות, והרי לנו אחד מסודות כוחו של בית הספר הזה. סוד נוסף הוא המיקום היוצא דופן בלב גן חיות נרחב, שבו אפשר להתוודע לבעלי החיים, לטפל בהם - ועל־ידי כך גם לטפל בעצמנו. החיבור לבעלי החיים טומן פוטנציאל גדול הן כטיפול והן כלמידה, ומטשטש אף הוא את הגבולות המקצועיים הרווחים בבתי הספר.
כוונתי כאן היא לתת כמה טעימות קטנות מן הספר, שידגימו משהו מן האווירה המיוחדת השוררת בבית הספר.
שאול, מטפל: שאול מספר על עברו כתלמיד לקוי למידה שנדחה בניסיונו להתקבל ללימודים במכללת תל חי: "הרי אין לך אף תעודה. אז למה באת בכלל?” (עמ' 56). הוא ניסה להתקבל למכינת קיץ מיוחדת ללקויי למידה. הפסיכולוגית "ראתה שיש בתוכי משהו שאף אחד לא ראה קודם… בפעם הראשונה הבנתי שאני לקוי למידה ושאף פעם לא אדע לקרוא ולכתוב כמו אחרים - וזהו; אבל שיש לי משהו נוסף שאיתו אוכל להתקדם…”. לאחר שנתיים התקבל שאול ללימודי עבודה סוציאלית, שבעקבותיהם הגיע לבית הספר בספארי.
כך הוא מתאר את כניסתו לעבודה בבית הספר: "נכנסתי פעם אחת להסבר חד־פעמי על ליקויי למידה וקשב. לא היה לי שום ניסיון בעמידה לפני כיתה, אבל היה לי ניסיון עצמי ארוך בכישלון בכיתה. התחלתי לשאול את הילדים שאלות שבאו מן הכישלון הזה שלי: ‘מי רצה להיכנס לכיתה א׳?’ - כל האצבעות הורמו. ‘מי לא רצה אחר כך לבוא לבית הספר?’ - כל האצבעות הורמו. ‘מי לא מצליח לקרוא את התרגום בטלוויזיה? מי לא מבין מה המורה רוצה ממנו?’”.
השיעורים הפכו לסדנאות מודעות שנתיות: "בסדנאות חזר בי הסיפור שלי בתור ילד בכיתה… המום, אבוד. ואז התחלתי לדבר על זה עם הילדים. רציתי להעביר אליהם את התחושה שאני איתם… לאט־לאט קרה יותר ויותר שבתוך הרעש הכללי התגברו הקולות של הדוברים שסיפרו סיפורים קשים…”. כך נוצרה סדנה שהמשיכה גם בשנות הלימוד הבאות, והפכה לפעילות אהובה על התלמידים - ואף למודל עבור בית הספר כולו.
שאול יוצא עם הילדים לרחבי הספארי: "אני זוכר ילד אחד שאמר לי מול מתחם הפילים, שנמצאים בכלובים נפרדים: ‘אתה רואה את הפיל הקטן שנמצא בנפרד מאימא שלו כי הוא כועס עליה? אבל עוד מעט היא תתקרב אליו ותתנצל על משהו לא נעים שהיא עשתה לו, כי זה כואב גם לה מאוד’. ופתאום נוצר לי פתח לשיחה טיפולית עם אותו ילד, שלא הסכים לדבר איתי אף פעם קודם… ושהתנהג באלימות רבה בבית הספר”.
מאוחר יותר יזם שאול מפגשים בבית הקפה של הספארי. זה התחיל בשיחות בקבוצות קטנות, ובהדרגה הקיף את כל החבורה. "זה הפך לדגם של שיעור שבועי שמחכים לו בהתלהבות… ההליכה אל בית הקפה יוצרת קבוצות קטנות; השיחות הן ברמה הכי אינטימית ואותנטית…”.
שאול פיתח כיוונים טיפוליים אישיים בלתי־שגרתיים: "אחרי תקופה ארוכה שבה נער שתקן ואובססיבי ואני בילינו את פגישותינו בהרס אגרסיבי בפטישים של משטח בטון ישן בחצר בית הספר, הביא לי הנער מנעול סגור שמצא ברחוב, וסימן לי בידו שזה המנעול שסוגר לו את הדיבור שעצור לו בראש. הצעתי לו לפרוץ אותו. ‘לא יודע איך’, הוא סימן לי בידו. ‘בפטישים, שנינו, כמו שפרצנו את הבטון שבחוץ’. הוא שיתף איתי פעולה בהתלהבות רבה עד שהמנעול נפרץ. אחר כך הסתבר שמאחורי הסגר הזה באמת הסתתר כל הכאוס הנפשי שחסם אותו - ושבאמת היה לו הרבה מה לנעול”.
סיפורו של שאול מדגים את היצירתיות, האכפתיות העמוקה והיכולת לנצל כל אירוע כמנוף טיפולי שיש בו - ובבית הספר כולו. עוצמתו של שאול והיצירתיות שבו נובעות מניסיונות־חייו המרים ומיכולתו להבין לליבם של תלמידים מוכי־אכזבות, ולפתח דרכים ייחודיות לכל תלמיד, בלי להיצמד לפתרונות בית־ספריים סטנדרטיים.
סיפורי התלמידים רוויים בקשייהם בבתי ספר קודמים, וכולם מתארים את בית הספר שבספארי כמקור לשינוי־עומק בחייהם - בעיקר משום שהם מרגישים שלראשונה יש מי שרואה אותם, מתייחס אליהם, מכיר בייחודם, נמנע מלדחוף אותם להישגים ונוכח בחייהם באשר יפנו. כמה שונה הודיה זו מן התיאורים העצובים של בוגרי מוסדות חינוך אחרים, המספרים על הפצעים הבלתי־מגלידים של שנות הלימודים בספרה הקודם של עמלה עינת!
ת"ר, תלמיד, מספר על שאול (החל מעמ' 89):
"הוא מטפל־מורה כזה, ביחד. הוא נהיה מן דגם ודוגמה לכל אנשי הצוות, ומשפיע על כולם. לגבי הילדים, הוא מוצא לכל אחד את השפה שמתאימה לו: לאחד נגינה, לשני אגרוף או ג'ודו. אני זוכר את הפעם שדיבר איתי על בעיטות בכדורגל במקום על הילדים שאני כועס עליהם. זה ממש תפס אותי ושינה אצלי משהו חשוב… הרעיון שלו שכולם יצאו יחד לקפה במקום לשבת ברעש בכיתה היה רעיון מדליק… זה הפוך בדיוק מבית הספר הקודם שלי: שם הוציאו את אלה שהפריעו כדי שיהיה שקט בכיתה, ופה מוציאים מרצון את כולם למקום אחר כדי שיקשיבו אחד לשני… ההרגשה הכללית היא שמשוחררים מגבולות, אז אין למה להתנגד…”.
- פרסומת -
י"נ, תלמיד (עמ' 114):
"בכלל לא דיברתי עם אף אחד עד שהתחלתי לצאת עם שאול לספארי… בעיקר למדתי לדבר עם שאול, בייחוד על אופנועים. בהתחלה דיברנו רק על אופנועים; הייתי אז גם אלים מאוד. בהדרגה חיברו לי את הלימודים עם האופנועים: עשיתי עבודה, ובפעם הראשונה בחיי הצגתי משהו לפני הכיתה. אחר כך למדתי גם מתמטיקה עם האופנועים - עלויות, נפח, מהירות… כל ההצלחות הללו באו מהראש של המחנך שלי, שכל הזמן חיפש יחד איתי להכניס לי ידע והבנה בלימודים… מה שקרה לנו בלשון היה הכי הזוי: המחנך שלי לא ידע לשון, אבל הוא ידע באיזו דרך אני יכול להתרכז בשביל ללמוד, אז הוא ביקש לעצמו שיעורים פרטיים מהמורה ללשון, ואחר כך נשאר איתי אחר הצהריים בבית הספר כדי ללמד אותי בדרך שלי את מה שהיא לימדה אותו”.
הציטוטים הקצרים הללו מעבירים את הרוח הכללית השוררת בבית הספר, בצורה ששום הצגה תיאורטית וסדורה אינה יכולה לעשות. לכן אני מציע לקוראים שמכאן ואילך פשוט יקראו את הספר הקטן והמרתק הזה. חזקה על הקורא שיתמלא מחדש באופטימיות ובהכרת תודה.
בתוך ההכרח שנכפה עלינו להתאים צורות טיפול חדשניות ולשלב גישות טיפוליות שונות למציאות הקשה של המלחמה ופגעיה, ספר זה יכול לשמש מצפן מעודד: הוא קורא לנו לפעול כך לא רק "כי כך חייבים לעשות”, אלא גם כי "סוף־סוף הגיע הזמן לצאת מחוץ לקופסה ולהמציא את עבודתנו מחדש”.
