פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הבובה מן הבית הקטן / אסתר שטרייט וורצל

הבובה מן הבית הקטן / אסתר שטרייט וורצל

קריאה מודרכת | 3/11/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

הבובה מן הבית הקטן מאת אסתר שטרייט וורצל. איירה: בינה גבירץ. הוצאת עמיחי, 1964, 162 עמ'.

ממליצה על הספר: דנה דרילינגס, ביבליותרפיסטית, מנחת קבוצות כתיבה וכותבת לילדים.

הספר "הבובה מן הבית הקטן" מספר על בובה יפה שגרה במקום נעים, יש לה בית קטן ונחמד, שיח ורדים ששולח לה בכל בוקר פרח ריחני וצובע את שפתיה ולחייה, קרן שמש שצובעת בזהב את שערה, שמיים כחולים שמעמיקים את גוון עיניה, והיא מתוארת כמאושרת ושמחה בחלקה. אך בכל זאת משהו חסר – עצוב לה לבדה. יום אחד היא מחליטה לצאת למסע, סוגרת את הבית שלה, נפרדת מידידיה ויוצאת להרפתקה, לארץ עליה שמעה, בה נמצאים בני מינה – ארץ הבובות. למרות שטוב לה במקום שהיא נמצאת בו, היא מחליטה שהיא צריכה להיות איפה שנמצאים מי שדומים לה.

קרן השמש שלה מלווה אותה כברת דרך במסע, עד שהיא נגמרת ולפתע היא לגמרי לבדה. עצובה ובוכייה היא פוגשת את הצב שאינו ממהר לשום מקום ואת שיח הצבר הדוקרני בתחילה, שמתגלה כטוב לב ומעניק לה מפירותיו המתוקים. אחריהם היא פוגשת את הסנאי שהיא מצילה ממוות, כי הוא מאוד חולה, והיא הופכת לחברתו הטובה ביותר, אבל אז, כמו שהיא עזבה את הבית שלה, היא עוזבת גם אותו. למרות שהוא מתחנן שתישאר – היא אומרת לו שיצאה למסעה כדי להגיע לארץ הבובות והיא חייבת להמשיך בדרכה, והיא מבטיחה לו שתחזור אליו ומבקשת שיחכה לה בכל בוקר.

בדרך עוברות עליה סיטואציות לא קלות, ואפילו קפקאיות. היא אינה מכירה את החוקים בארץ הבובות ולא יודעת מהו כרטיס ומה זה כסף, והיא מוצאת את עצמה בבית האסורים. בארץ הבובות היא פוגשת דמויות קשוחות ואטומות, ולא בדיוק חווה את החוויה המרנינה שציפתה לה. אך ישנן גם דמויות מיטיבות, עימן היא מתיידדת, והיא אפילו מתקבלת בברכה אצל הנשיא המעוניין לשמוע על ארצה המרוחקת. היא לומדת מה הן מלחמות ומה הם מוסדות כמו בית חולים ובית ספר, והיא זוכה בסופו של דבר לקבלת פנים מפוארת; היא מתקבלת באהבה, מוצפת בתפנוקים ונהנית מאד, אבל אז היא נזכרת בסנאי וחושבת על סבלו ולא סולחת לעצמה על שעזבה אותו. באותו הרגע היא מחליטה שמיצתה, ושהיא חוזרת אל הסנאי שלה – אך לצערה הגדול כשהיא מגיעה אליו היא מגלה שהוא חולה מאוד ועומד למות. הצער על העזיבה שלה והפרידה ממנה שברו את לבו. היא מנסה לטפל בו, אך זה מאוחר מדי והוא בסופו של דבר מת. מסתבר שזמן רב חלף מאז שעזבה, במדינת הבובות מחוגי השעון מסתובבים בקצב שונה; היא חשבה שחלפו רק ימים מועטים והנה חלפו שנים רבות. היא חוזרת הביתה אחרי שחיים שלמים עברו עליה. הסוף הוא כביכול פתוח, אבל הקורא מרגיש שבאיזשהו מקום היא הגיעה לסוף החיים שלה. היא חוזרת חלושה וזקנה, ולא פותחת בבוקר שלמחרת את אשנב חלונה לשיח הורדים שלה ולקרן השמש הזהובה.

זה ספר לא קל – אני פגשתי בו כשהייתי בת שבע או שמונה. זמן קצר לפני כן בת דודה שלי נפטרה מסרטן, בהיותה בת 13. כמו שהיה נהוג אז בהרבה משפחות, אחת הדרכים להתמודד עם ילדים הייתה לא לספר להם יותר מדי, לא לשתף אותם במה שהמבוגרים חווים וחושבים מתוך רצון שלא להכביד עליהם – מה גם שתשומת הלב ניתנה בעיקר לקרובים מדרגה ראשונה, והקרובים האחרים שחוו את המהלומה האיומה הזו פחות נחשבו כדמויות במשבר, שצריך לתת עליהן את הדעת. במשפחה שלי המילה סרטן בכלל לא נאמרה באותו הזמן, רק מאוחר הרבה יותר. אמרו שרותי חולה, ואחרי זה אמרו שרותי מתה.

אחת הדרכים שהיו לי להתמודד עם המוות הנורא הזה הייתה באמצעות קריאה חוזרת ונשנית של הספר הזה, ובעיקר את הפרק על הסנאי. אני חושבת שזו הייתה חוויה מרפאת, כי הספר אפשר לי לחזור שוב ושוב לאירוע הכואב ולבכות עליו.1 מלאני קליין טוענת כי חלק מתהליך האבל הוא לחזור ולחוות בלי הרף את האבדה; יש בזה גם הבנה של סופיות המוות, כי בכל פעם חוויתי את האשליה שאולי בקריאה הזו יקרה משהו אחר – מין פנטזיה שאני אגיע לקטע עם הסנאי והפעם הוא יחיה, ובכל פעם הפנטזיה לא התממשה, עד שהיה צורך לקבל את המציאות, את העובדה כי המוות הוא בלתי הפיך. באיזשהו מקום הודיתי על כך לסופרת, כי כך היו הדברים גם בעולם שמחוץ לספר.

אני חושבת שבמהלך הקריאה הייתה לי לפעמים גם מחשבה קצת מיסטית על עונש, שאולי מה שקורה לבובה קורה לה כי היא לא מסתפקת במה שיש לה. אם היא כל-כך מאושרת ושמחה בחלקה אז מדוע היא מחליטה לעזוב את הבית הקטן, את שיח הורדים את קרן השמש ולאחר מכן את הסנאי שלה? פעמים רבות כך קורה גם באבל; מופיעות תחושות מיסטיות שחלקן קשורות בחיפוש הסברים וסיבות למוות, בצורך בשליטה, וחלקן קשורות לרגשי אשמה. בעיניי, הקריאה נותנת תחושה של משמעות, כי בספר אין התכחשות לרגשות האלה, הוא שם אותם על השולחן, גם אם הם מציפים וקשים להתמודדות. בסופו של הספר ישנה גם חמלה, כאשר קרן השמש אומרת לבובה: "אף אחד איננו אשם במאומה, הגורל הוא שסבב כך את פני הדברים. אין את אשמה". אבל הרגש הזה קיים. כשהיא עוזבת את הסנאי – אתה כקורא כועס עליה נורא וגם מאשים, גם אם בסוף צר לך עליה.

זה ספר שהשפיע על חיי ועיצב את דמותי גם ככותבת לילדים וגם כמטפלת, אך אני לא בטוחה שזה ספר שאציע למטופלים שלי, כי אני מרגישה שאולי יש בספר ביקורת על הבובה שלא מסתפקת במה שיש לה, שעוזבת ואינה נשארת במקומה. הסקרנות היא דבר חיובי וחיפוש הוא חלק מהותי בחיים, ויש הרגשה שהבובה קצת נענשת על הסקרנות, על ההרפתקנות שלה ועל השאיפה לחפש את אושרה הרחק מביתה. בנוסף, מעניין אותי לדעת מה היה קורה אם היה מדובר בדמות של בובה-בן; האם גם אז הייתה הדמות סופגת ביקורת או אפילו נענשת על הסקרנות והחיפוש שלה? האם גם אז היה מצופה מהדמות להישאר בביתה? אודיסאוס חזר לאיתקה אחרי 20 שנה ולא איחר, פנלופה אשתו ישבה וחיכתה לו ודחתה את כל מחזריה. לבובה שלנו השיבה הייתה מאוחרת מדי. לכן גם השאלה הזו, בהקשר המגדרי, מטרידה אותי.

למרות שאני אמביוולנטית לגבי הצעת הספר למטופלים, אני כן רוצה להמליץ למטפלים לקרוא בו. בשביל להיות מטפלים אנחנו לא צריכים לעבור את כל מסכות החיים שעוברים המטופלים שלנו; אנחנו יכולים לפתח אמפתיה לאחר מבלי שנחווה באופן אישי את מה שהוא עובר. אחת הדרכים בעיניי להבין את האחר היא ספרות; היכולת להזדהות עם גיבור ולהיכנס לנעליו היא דרך לחוות, ולו לרגע, כל מיני סיטואציות שלא עברנו בעצמנו, להשתהות במקום הרגשי הזה ולפתחו. ואני חושבת שמי שמטפלים בילדים שמתמודדים עם אבל או עם אובדן, יכולים בהחלט להבין טוב יותר את חוויית האובדן דרך הקריאה בספר.

בספר הזה קיימת התמצית של הצער הגדול כל כך על מות מישהו יקר לך, וגם הצער על הפספוס, על ההחמצה. בעיניי, הכול נמצא שם. האם יש להציעו לילדים צעירים עם כל האמת הקיומית הבלתי מרוככת הזו? על כך אשיב במילות הסיום של הספר: "לאלוהי הבובות הקטנות פתרונים".


1 פינקוס.ל, "המוות והמשפחה, חשיבותה של אבלות", 1973 ספריית פועלים.

 


עוד בבלוג של קריאה מודרכת

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.