טכניקה בטיפול בילדים / אנטונניו פרו
קריאה מודרכת | 23/9/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
טכניקה בטיפול בילדים, מאת אנטונינו פרו. הוצאת תולעת ספרים, 2012. תרגום מאיטלקית: סיון תדמור. 272 עמ'.
ממליץ על הספר: אריאל זוננפלד, ביבליותרפיסט. מנחה את קבוצת הקריאה 'ביבליו-אנליזה'.
אי-שם במהלך לימודי הביבליותרפיה בחיפה, התייחסה אחת המרצות אל אנטונינו פרו (Ferro), בתור 'המלצת קריאה' – מסוג ההמלצות שבדרך כלל חולפות ליד האוזן ונשכחות. שם הספר – 'טכניקה בטיפול בילדים', נראה פשטני, אך גם מבטיח: ספר שיסביר פעם אחת ולתמיד 'איך עושים את זה'!
אני עדיין זוכר את ההתרגשות וההפתעה שאחזה בה כשהתחלתי לקרוא את הספר: "מחברים רבים הציעו לפשט את הפסיכואנליזה... לשלושה מודלים עיקריים: הפרוידייאני, הקלייניאני, והמודל בהשראתו של וילפרד ביון". למה המשפט הזה כל כך מיוחד בעיני? מפני שאנטוניו פרו, מתאפיין בכך שהכתיבה שלו בהירה ומובנת, כתובה בגובה העיניים, ויחד עם זאת ניחנת בעומק וחדות יוצאי-דופן. פתיחת הספר, המציגה את שלושת המודלים, ובהמשך מפתחת את המודל הביוניאני כבסיס לעבודה עם ילדים, ממקמת את הקורא בהקשר תיאורטי, ומסבירה לו היטב היכן הוא נמצא, מה הוא אמור לעשות בטיפול, ובהמשך – לאורך פרקי הספר המתייחסים לציור, משחק, חלומות, דרמה ומשפחה – כיצד לעשות זאת.
כאמור, על פי פרו, ישנם שלושה מודלים עיקריים. המודל הפרוידיאני, שם דגש על "קשרים בתוך רשת של מערכות יחסים היסטוריות ממשיות". כלומר – הפירוש של המטפל מתייחס לאירועים היסטוריים ממשיים. המטפל מנסה לשחזר את העבר הממשי של המטופל. הדגם השני, המזוהה עם קליין, מתייחס ל"יחסים תוך נפשיים. העובדות המסופרות מהוות בסופו של דבר דרך לתקשר את המציאות הפנימית של המטופל במסווה". קליין מתמקדת בפנטזיות של יחסי אובייקט; פנטזיות אלו קיימות בלא-מודע באופן מולד, ואינן רק 'היסטוריה' של התפתחות נפשית (כמו השלבים הפסיכו-סקסואליים של פרויד) אלא התרחשות מתמשכת. ככזו, ההתרחשות הטיפולית בהווה היא דרך לתקשר את עולם הפנטזיות הפנימי. מטרת הטיפול היא חשיפת הפנטזיות הלא-מודעות של המטופל.
הדגם השלישי, אותו מייחס פרו לביון, רואה את ההתרחשות הטיפולית כ"רשת נרטיבית בין-אישית... ממנה עולות 'הולוגרמות' של יחסי הגומלין הרגשיים העכשוויים בין האנליטיקאי למטופל". כלומר, במוקד הטיפול נמצאים יחסי המטפל והמטופל בכאן-ועכשיו. תפישה זו מתבססת על מושגי המכל-מוכל של ביון, המפתחים את ההזדהות ההשלכתית הקלייניאנית. לתיאור זה מוסיף פרו את הרעיון הבא: "המטופל והאנליטיקאי יוצרים שדה התייחסותי ורגשי שבתוכו נוצרים כיסי התנגדות של הזוג, אשר רק באמצעות תהליך עיבוד מצד האנליטיקאי ניתן להתגבר עליהם". ובהמשך: "הכוונה היא לכך שהסיטואציה האנליטית נתפסת כגשטאלט אשר כולל את האנליטיקאי; האנליטיקאי שותף – עם הסיפור שלו, עם עולמו הפנימי, עם תפקודו הנפשי ועם ההגנות שלו – ביצירת השדה הדינמי הזה אשר נבנה דרך משחק הגומלין של ההזדהויות ההשלכתיות בהתאם לחוזה האנליטי".
פרו מתאר את הטיפול האנליטי כ'שדה' (אני מדמיין מעין רשת אנרגטית שנוצרת בין המטפל למטופל, קצת כמו סצנה מהסרט מטריקס או איירון-מן) שבתוכו יש 'כיסי התנגדות'. ניתן בקלות לחשוב על 'כיסי התנגדות' הנמצאים בשדה האינטר-סובייקטיבי. אזורים אליהם אנחנו לא רוצים להיכנס, ובאופן אלגנטי 'עוקפים' אותם; אלו מקומות המכילים חומרים לא-מעובדים. כיסי ההתנגדות אינם 'של המטופל', אלא הם נוצרים מהשילוב הייחודי של מטפל-מטופל מסויימים, בזמן המסויים של הטיפול. לכן, המטפל אינו 'צופה' ואינו 'נייטרלי'. הוא מעורב לחלוטין בטיפול. העבודה על האינטראקציה הבינאישית סביב 'כיסי התנגדות' היא המקום בו מתרחש הטיפול, ולכן המטפל מעורב בטיפול 'עד הצוואר'. המטפל מחזיק בעצם בתפקיד כפול: הוא גם משתתף, וגם מנהל ומוביל את הטיפול. פרו מדמה את האנליטיקאי ל"קצין בשדה הקרב. הוא נושא באותן תחושות של פחד, חרדה ואימה כמו חייליו. אך בה בעת עליו גם לפקד. הוא אינו יכול שלא להיות שותף לרגשות אלה, אולם הוא גם צריך לשלוט בהם."
על פי מודל זה, תפקיד הפירוש אינו חשיפה של לא-מודע. "הדגש עובר לשדה הבי-פרסונלי של האנליזה. מה שחשוב בשדה היא העובדה ששתי נפשות נמצאות במערכת יחסים, האופן בו הן מתקשרות והמאורעות הרגשיים שמתרחשים." ובהמשך: "הפירוש, אם כך, הוא מעין 'דואט', תוצר של מערכת היחסים הדורש את השתתפותן של שתי נפשות, כל אחת בדרכה. ההתערבות של האנליטיקאי היא בעלת פוטנציאל סמנטי ולא רווי גבוה, המותיר מקום להשתתפותו הפעילה של המטופל." כלומר: הפירוש הוא חלק מתנועה, תהליך, נסיון להגיע להבנה טובה יותר ביחס למה שמתרחש כרגע בשדה האנליטי. לכן, אין בפירוש קביעה חד משמעית, אלא יותר הצעה, נסיון להבין, הזמנה להשתתפות בחשיבה משותפת.
ההתייחסות לציורים ממחישה זאת באופן ברור: הנטייה של מטפלים רבים היא להתייחס לציור כאל קוד אותו יש לפענח. הציור מנותח על פי מערכת סמלים – אברי גוף, מיקומים, חומרים, צבעים – שאמורה לעזור למטפל להבין טוב יותר את עולמו הפנימי של הילד. פרו מציג סדרה ארוכה של ציורים, אותם ניתן לנתח באופנים שונים, אך הפירוש שלו לכל הציורים מתייחס לכאן-ועכשיו של הטיפול: "ניתן לראות בדמויות, באובייקטים ובמקומות של הציור הולוגרמות של התפקוד הנפשי של הזוג... הציור קשור לתפקוד הנפשי של הזוג האנליטי ברגע נתון, כלומר שהוא קשור לבעיה עכשווית. הוא מופיע כ'מבצר' (=הביטוי המתאר את כיסי ההתנגדות, על פי ברנג'ר, התאורטיקנים שפיתחו את מושגי ה'שדה' האנליטי), שהוא גם ההתחלה של הפתרון ההתמרתי והיצירתי של בני הזוג."
באופן אישי, אני מרגיש שפרו מעביר אותי מנסיון 'לפענח' את המטופל לנסיון להיות נוכח באופן מלא יותר בסיטואציה. העבודה עם ילדים, בעיקר באמצעות הבעה ויצירה, היא פעמים רבות פחות מילולית, אך מאוד יצירתית, סימבולית וויזואלית. יש ציורים, משחקים, בובות. המסורת הקלייניאנית של 'פירוש' נושפת בעורפנו, ולא מצריכה התמודדות עם הילד עצמו, מכיוון שאנו 'מפרשים' אותו. יש משיכה ל'התבוננות-על-הילד', ונסיון להבין אותו 'מבחוץ'. כך למשל בהדרכות בהן מובאות יצירות מהטיפול, ההתמקדות היא ב'הבנה' של היצירה ובחיפוש ה'התערבות' הנכונה בהתאם. החשיבה של פרו ממקדת אותי שוב ושוב בילד, במה שקורה לי עכשיו מולו בטיפול – שזו משימה שלעתים מאתגרת יותר מאשר בטיפול במבוגרים.
מבחינה זו, פרו לא רק מציג מודל תיאורטי, אלא בעיקר מלמד *איך* לחשוב. לאורך הספר מובאות עשרות דוגמאות, המדגימות שוב ושוב את צורת החשיבה וההתייחסות של פרו לסיטואציות השונות בטיפול. התחושה שלי היא שבשונה מספרים רבים, בהם תיאורי המקרה הם מעין 'הוכחה' לביסוס התיאוריה של המחבר, אצל פרו, התיאוריה היא כלי אמיתי להבנה טובה של הטיפול ולמימוש התערבויות מתאימות יותר של המטפל. פרו מכניס אותי, כקורא, אל חדר הטיפול, משתף אותי בתהליכי החשיבה שלו, ומדגים את האופן בו הוא חושב על המצבים השונים. המגוון העצום של הדוגמאות, והנושאים השונים אליהם מתייחס פרו בפרקי הספר, הופכים את הספר לרלוונטי כמעט לכל מטפל: בעבודה עם מבוגרים וילדים, בפסיכותרפיה ובטיפול בהבעה ויצירה.
