פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
נוכחות חיה / אן אלווארז

נוכחות חיה / אן אלווארז

קריאה מודרכת | 18/3/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

נוכחות חיה מאת אן אלווארז, הוצאת תולעת ספרים, 2005, תרגמה לעברית: אורה זילברשטיין, 296 עמ'.

ממליץ על הספר: רז סופר, משורר, אמן ומטפל באמנות.

הספר "נוכחות חיה" מציג פסיכותרפיה פסיכואנליטית עם ילדים אוטיסטים, ילדים גבוליים, ילדים שנפגעו מחסכים שונים וקורבנות של התעללות. במהלך טיפוליה גילתה אלווארז כי המושגים התיאורטיים שעמדו לרשותה לא היו מספקים ומספיקים אל מול מצבי ההסתגרות, הייאוש והאימה הקיצוניים שפגשה במציאות הטיפולית. מתוך חוסר יכולתה לגשת, להגיע אל מטופליה, ומתוך תחושה חזקה של דחיפות, דאגה וסכנה, היא חשה כי עליה לעשות מעשה על מנת להצליח ליצור קשר עם מטופליה, לקרוא להם לשוב ולהיות בקשר איתה ועם העולם. היא מתארת את ניסיונות אלה כטיפול נמרץ הולך ומתמשך, כיד ארוכה שהיא שולחת אל עבר מטופליה בניסיון לתפוס אותם.

הכותבת מזמינה אותנו להיות אקטיביים בטיפול, לא רק בעשייה אלא קודם כל בחשיבה, כי בטיפול בילדים כאלה - שאלווארז מכנה "ילדים אבודים" – נדרשת חשיבה אחרת מטיפול בילדים אחרים. מושג חשוב בספר הוא "השבה": המושג נולד מתוך רצונה של אלווארז לבטא את הדרך שהיא עושה אל המטופלים. בניגוד לתפיסות טיפוליות אחרות, בהן המטפל עושה הכל בשביל לגרום למטופל להתעורר מעצמו, כאן מקיים המטפל אקט פעיל, התערבות טיפולית שמטרתה היא לעורר את המטופל. מצבם הנפשי של מטופלים הדורש "השבה" הוא מצב ללא התפתחות –זהו אינו מצב רגרסיבי שאליו נסוג המטופל בתוך הטיפול – זוהי סטייה או עצירה התפתחותית. עם ילדים שעמם אני עובד במצבים רגילים, אני לרוב מנסה להתקרב אליהם, להזמין אותם לטיפול; עם ילדים אוטיסטים, לעומת זאת, צריכה להיות התעקשות, כמעט דרישה מהילד - "בוא תהיה איתי בקשר". זו ההשבה - היציאה מגדרו של המטפל לעבר המטופל. זאת עמדה טיפולית הרואה פוטנציאל בכל מצב אבוד, גם כאשר לכאורה נראה שאין תקווה.

כשהתחלתי ללמוד טיפול באמנות, אחרי כמה שנים שבהן עבדתי בתפקידים שונים עם מבוגרים וילדים המאובחנים על הספקטרום האוטיסטי, התחלתי התנסות מעשית בגן של ילדים אוטיסטים בתפקוד בינוני ונמוך, והמדריכה במקום חשפה אותי לספר. מאותו הרגע, אפשר לומר שהוא הפך להיות התנ"ך הטיפולי שלי. זה ספר דורשני ולא פשוט לקריאה, ובכל זאת, למרות שהוא מצריך קריאה חוזרת ונשנית, התובנות שלו מלוות אותי גם בחשיבה הטיפולית שלי וגם מעבר לה. "נוכחות חיה" היא תפיסה המתמקדת בשאלה כיצד להנכיח את עצמך בטיפול. תהיה זאת מלווה אותי רבות - איך להיות נוכח ולא לתת לדברים לחלוף לידי, לא לוותר על הנוכחות שלי. זה ניסיון מעמיק להיות ב"כאן ועכשיו" לא רק באופן אקטיבי, אלא קודם כל בחשיבה, באי-ויתור על העצמי. כך ניתן להישמר מלהישאב למצבים של ריקנות, היכולים ליצור תחושה רבה של תסכול, כאשר אנחנו מטפלים.

אני חושב שהדבר העיקרי שהקריאה בספר שינתה אצלי הוא הניסיון לחפש את הדרך להיות בשביל ועם הילד, מבלי לוותר על נוכחותי; איך להתעקש להיות קיים כדי לעזור לילד להרגיש קיים. זו דילמה טיפולית שתמיד מוליכה אותי – איך לגשת לטיפול מצד אחד "ללא זיכרון וללא תשוקה", אבל עם זאת עדין לקיים את הנוכחות הייחודית שלי. הרי פעמים רבות ישנו צורך להתאים את עצמנו ואת הטיפול למטרות הטיפול ולצורכי הילד, אבל הדבר לא חייב בהכרח להתנגש עם עצם הנוכחות והקיום שלנו. אני כל העת משתדל לחפש את הדרך שלי אל הילד, וגם את הדרך שבה ניתן לקרב את הילד אלי – כי אמון נבנה לא רק בשל ההתמסרות של האחר, אלא גם בשל האופן שבו אנחנו חשים בקרבתו.

אני עובד בימים אלה בגן של ילדים עם אוטיזם בתפקוד נמוך, והרגע שבו אני הכי מצליח להנכיח את עצמי הוא הרגע שבו אני לא בהכרח נענה להם; דווקא אז מורגש הקשר בין המטפל למטופל. זה רגע עדין שתלוי באמון שנבנה ובביטחון של שני הצדדים בקשר. אני חושב שהרבה מטפלים לפעמים מפחדים להתמודד וליצור רגעים כאלה, ובגלל הפחד יכולים להשתמר דפוסי קשר שאינם מטיבים עם הילד; דפוסים המתאפיינים בפאסיבית, תועלתנות, כוחנות, תוקפנות, התעלמות וחוסר הדדיות. בגן התנהגותי-רגשי שבו אני עובד, יש ילד שבו אני מטפל כבר שלוש שנים. לאחרונה, התרחש מצב בו הוא מנסה להתעמת איתי באותם דפוסי ההתנהגות המאפיינים אותו, דפוסים של התרסה, לעומתיות וכוחניות. ידעתי שעלי לנסות להגיב אליו אחרת – הסתכלתי לו בעיניים וניסיתי לשדר לו עד כמה שאפשר שאני איתו, ניסיתי להגיע אליו ולהיות איתו, בכיוון שונה מזה שהוא כרגע יוצר, ורגיל להפעיל בו אותי ואת כלום. אחזתי בו בבטחה, בעדינות וברוגע. הוא כבר היה עם הידיים עלי, עומד להכות אותי, ולפתע המבט בעיניו התרכך, הידיים שלו הרפו ומשהו בו נרגע. הייתה באותו רגע תחושה של קרבה בינינו. לא היה חיבוק –אבל זה הרגיש כמו חיבוק של הכרת תודה. אלה הרגעים שאני מחפש בטיפול. אלה רגעים שמאוד קשה להגדיר או לדבר אותם - רגעים מדויקים של מבט ותנועה מתוך מכוונות רבה כלפי הילד.

אני חושב שזה ספר שמתאים לכל מטפל שרוצה להעמיק את העבודה הטיפולית שלו. הרבה ילדים הם "ילדים אבודים" וחלקם בכלל לא יודעים שהם אבודים. אלה ילדים שצריך לגשש את הדרך אליהם, ולא ניתן להזמין אותם כמו שעושים בדרך כלל בטיפול. זו תפיסה חשובה שמלווה אותי גם כהורה וגם כמטפל בילדים, להיות שם בשביל האחר, כשהדגש הוא בעיקר על המילה להיות.

 

תַחְתִּית הָאַקְוַרְיוּם / רז סופר

בְּתַחְתִּית הָאַקְוַרְיוּם שׁוֹכֵב
מַחְשָׁבוֹת צָפוֹת מֵעָלָיו.
מִתְבּוֹנֵן בָּהֶן
וְלֹא עוֹלֶה בְּדַעְתּוֹ
כִּי הֵן שֶׁלּוֹ.


הַזְּכוּכִית מִתְעַגֶּלֶת וּפְנֵי הָאֲנָשִׁים מִתְמַשְּׁכִים.
הֵם מְנַסִּים לָגַעַת בּוֹ, לְלַטֵּף אֶת עוֹרוֹ הַנָּזִיל
לִנְשֹׁךְ בְּחִיּוּכִים סְתוּמִים.


אֲנִי חוֹר שָׁחֹר, לוֹחֵשׁ מְבֻלְבָּל, זָרוּק בֶּחָלָל, קוֹרֵא לְעֶזְרָה.


עוד בבלוג של קריאה מודרכת

אני אתגבר מאת דבורה עומר. איורים: אלישבע לנדאו. הוצאת י.שרברק, 1970, 173 עמ׳.  ממליצה על הספר: מורן וילנר...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.