פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
גבריאל בלחסן / גבריאל בלחסן

גבריאל בלחסן / גבריאל בלחסן

קריאה מודרכת | 27/10/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

גבריאל בלחסן מאת גבריאל בלחסן. הוצאת התו השמיני, תשע"ה, 112 עמ'.

ממליצה על הספר: ד"ר רננה אלרן, פסיכולוגית ואשת שיקום, עמיתה מומחית בתוכנית צרכנים נותני שירות, מנהלת שותפה של מרכז "חכמת דרך" לידע מניסיון, ויו"ר ISPS ישראל, האיגוד הישראלי לקידום גישות פסיכולוגיות וחברתיות לפסיכוזה.

הספר מאגד שירים שכתב לאורך השנים המוסיקאי גבריאל בלחסן, שהחל את דרכו המוזיקלית בלהקת אלג'יר, והמשיך לקריירת סולו שכללה חמישה אלבומי סולו. הוא נפטר בשנת 2013, כשהוא בן 37. בספר שזורים ציורים, איורים והגיגים מפרי עטו של היוצר יוצא הדופן. השירים נבחרו על ידי בני משפחתו, והם מספרים את סיפור חייו ומציגים את עולמו הפנימי. בלחסן התמודד במהלך חייו עם הפרעה דו-קוטבית, והוא מתאר את החוויה שלו בשירים רבים שכתב.

נחשפתי לגבריאל בלחסן בסביבות שנת 2008, דרך האלבום של "מנועים קדימה" של להקת אלג'יר,  ואחר כך גם התחלתי לשמוע את אלבומי הסולו שלו. בשירים של גבריאל בלחסן הטקסטים מאד בולטים – הם הרבה פעמים מאד ארוכים, בלי סימני פיסוק. יש תחושה שמה שרואים ושומעים זה זרם תודעה טהור. אני חושבת שהשירים של בלחסן מצליחים לכתוב את התהום הנפשית, הוא מדבר את "שפת התהום", בלי מסכות ובלי מעטפת של שריון או עור – אלו טקסטים חשופים בצורה בלתי אפשרית. אני שומעת לפעמים אנשים שאומרים שזה משהו שאי אפשר לשמוע, ואני חושבת שיש בזה משהו, כי הכתיבה היא כתיבה טוטאלית, ויש הרגשה שהכול פרוש לפניך ומדמם. ולפעמים מול הדבר הזה מה שאת רוצה לעשות זה להסיט את המבט הצידה, לא להסתכל לזה בעיניים. כל הזמן עולה השאלה מה אנחנו, כבני אדם וכחברה, יכולים ולא יכולים לראות, בעולם החיצוני ובעולם הפנימי. השאלה הזאת מהדהדת במילים של גבריאל: "גם כשעיני פקוחות אינני רואה דבר... רק כשעיני סגורות עולם נגלה לפני".

אני זוכרת שכאשר התחלתי את ההתמחות האשפוזית במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב בשנת 2010, השירים והמילים של גבריאל ליוו אותי בין כותלי המחלקה הסגורה. כשהתחלתי את ההתמחות הייתי בעיצומו של משבר דיכאוני, ולפעמים אני חושבת שבאותה תקופה האפשרות להיות מתמחה במחלקה סגורה הייתה כמו דרך לאשפז את עצמי, רק מהכיוון השני. מצד אחד, התחלה של התמחות במחלקה אשפוזית היא צלילה למים עמוקים, ומצד שני הרגשתי שהחומרים שהיו סביבי היו מוכרים לי, ולא מהכובע של אשת מקצוע אלא מחוויות אישיות. בישיבות הצוות של המחלקה היה נהוג שבכל פעם מישהו אחר מביא נושא, ואני הבאתי את הסרט "גם כשעיניי פקוחות", סרט דוקומנטרי שנעשה על גבריאל בלחסן עוד בחייו. במחלקה לא ידעו שאני מתמודדת בעצמי, זה היה סיפור לא מדובר. אני חושבת שרציתי לפקוח להם את העיניים, בתמימות כזו, כי הייתה לי הרגשה שכולם כל הזמן מתעסקים עם החומרים הנפשיים שמסביבם, אבל זה לא באמת עובר דרך הבטן של אף אחד. אנשי הצוות היו ברובם אנשים טובים, אבל הם עבדו דרך הפרסונה המקצועית שלהם, ואני הרגשתי במקום אחר. רציתי שהם יראו יותר, ורציתי לבקש מהם: "בואו תתמסרו לזה רגע, ותתנו לזה לגעת לכם בבטן". אני זוכרת שיצאתי בוכה מהישיבה הזו, כי לא הצלחתי להגיע אליהם, אנשים מהר מאוד איבדו קשב עם הסרט. בדיעבד אני יכולה להבין שזה היה יותר מדי – כשאתה עובד עם החומרים האלה יום יום אתה לא באמת רוצה לתת להם להיכנס לך לתוך הקרביים.

החוויות האלו מעוררות אצלי עד היום שאלות לגבי עד כמה אפשר לטפל מתוך מגע מתמיד עם החומרים הנפשיים הרדיואקטיביים האלו, כאשר גם אצל המטפל יש איזורי נפש פצועים. אני לא חושבת שאפשר לעבוד כל הזמן מתוך הפצע, ומטפל צריך טווח של תנועה נפשית כדי להצליח לעשות עבודה שלא נופלת להזדהויות עמוקות מדי, כי זה יכול להיות בור לא קטן. אבל אני כן חושבת שצריך במהלך ההכשרה לתת מקום גם להיכרות עם חוויות נפשיות עמוקות וכואבות, עד כמה שאפשר אצל מי שלא מכיר את החוויות האלו מבפנים. אני מרגישה שהרבה פעמים פסיכולוגים קליניים בוחרים לטפל בעיקר באזורי הגבול של התופעות הנפשיות, ולא ב"הארד-קור", באזורים הפצועים יותר של הנפש – את זה משאירים לפסיכיאטריה. אני חושבת שלפעמים מטפלים מאבדים מגע עם התהומות שאנשים מגיעים איתן לטיפול, וצריך מדי פעם לעצור לרגע, ולתת לזה לשטוף אותך.

במהלך ההכשרה מטפלים לומדים על כל מיני תיאוריות והפשטות של הנפש, על מבנים והגנות ותהליכים שקורים בין בני אדם – וזה חשוב – אבל אלו מילים שבעיניי הן רחוקות בסופו של דבר מהחוויה עצמה, כי המילים הן גם הפשטה וגם מראש מנקודת המבט של המטפל-התיאורטיקן ולא של המטופל – כך שהמרחק מהחוויה האמיתית הוא כל כך גדול עד שהרבה דברים הולכים לאיבוד. זה כמו לקרוא את "פירוש החלום" לעומת לקרוא טקסטים אמיתיים של חלומות, לעבוד עם חומרי הגלם בידיים חשופות. בעיניי ספר השירים של גבריאל הוא חומר גלם נפשי. כשלימדתי קורס בפסיכופתולוגיה, ורציתי להעביר שיעור על מאניה, דיכאון או פסיכוזה, הרגשתי שאני יכולה פשוט לפתוח את הספר הזה בעמוד כלשהו, לקחת מתוכו שיר, והשיר הזה כבר יעביר במילים של גבריאל, במילים של בני אדם, איזו תמצית מאד מרוכזת של חוויה ושל סבל נפשי.

היום, כשאני מלווה צוותים או משתתפת בבניית הכשרות וסדנאות לאנשים שעובדים בשיקום או בטיפול, אני משתמשת בטקסטים מהספר. בשיקום הרבה מהשפה היא שפה של החלמה, של תקווה ושל כוחות, יש המון הסתכלות על הצד החיובי. אני משתמשת בשירים של גבריאל כדי לומר שלפני שאנחנו עושים את הקפיצה הזו אל התקווה ואל הכוחות – אנחנו צריכים קודם להתחבר גם למקומות האלה, כדי שיהיה לנו כבוד לדרך שאנשים עושים, שנוכל לראות את עומק התהום שהם היו בה או שהם נמצאים בה עכשיו, ולעבוד מתוך חיבור. כשעובדים עם מתמודדים לא צריך לחבר אותם לזה, כי הם יודעים מה הם עברו ומה הם עוברים. הם יודעים מה עומק התהום. את החיבור צריך לעשות לאנשי המקצוע.


עוד בבלוג של קריאה מודרכת

Mandala Symbolism, מאת קרל גוסטב יונג, הוצאת Princeton University Press, 220 עמ'. תרגום לאנגלית: R. F.C. Hull ממליץ על הספר:...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

תמר מריאנותמר מריאנו30/10/2019

תודה על ההמלצה. ובאותו עניין מכירה מוסיקאית ויוצרת בשם סער ליבן חברה של גבריאל בלחסן . המעלה מופע בשם "סערת נפש" ובו היא שרה ומספרת על תחנות וחוויות בחייה המורכבים. כדאי להיחשף לחומרי נפש העולים מן השטח ומתארים במספר מילים מה שתיאוריות שלמות מנסות להגיד.