חזרת פתאום, הנה אתה בבית. תן לי רק דקה לנשום

עלון פסיכולוגיה עברית | 19/10/2025 | הרשמו כמנויים

בערב החג שבו אל חיק משפחותיהם כל 20 החטופים החיים. התרגשות עד כדי עצירת נשימה ניכרה ברחובות. 'הלא יאמן פשוט ישנו' כתב פעם המשורר ישראל אלירז, וכמו תאר את היום הזה, לו חיכו רבים כל כך. השיבה הפיזית אל גבול ישראל היא רגע ראשון במסכת ארוכה של 'שיבה' רבת רבדים, הדורשת זמן ומרחב. הדבר נכון לגבי השבים עצמם ובני משפחותיהם, אבל רלוונטי גם לציבוריות הישראלית כולה, ובפרט, לאוכלוסיות שהיו מעורבות מאד בדרכים כאלה ואחרות במלחמה. בין היתר, מסמנת השיבה את הקו המפריד בין 'חובה' להחזקה הישרדותית הדוקה, לבין ה'זכות' לפרוק ולהתפרק, שיכולה להתבטא בשלל דרכים מורכבות לאורך הדרך. בהמתנה דרוכה לשיבתם של כל החללים החטופים.

גם השבוע באתרנו מאמרים מקצועיים חדשים ועוד:

השיבה מן השבי היא רגע מרגש אך טעון, המהווה את תחילתו של מסע שיקום אישי, משפחתי וחברתי ארוך ומורכב. היא דורשת הקשבה עמוקה, חמלה, סבלנות והבנה כי השבים ובני משפחותיהם מתמודדים עם טראומות גופניות ונפשיות, אובדנים עמומים, שינויים תפקודיים, ותחושת זרות בתוך מציאות שהמשיכה להשתנות בהיעדרם. מאמרן של רונית שלו, ג'וליה גוזמן, אמיר גורן ואורלי כהן גפן עוסק בתהליך ההחלמה מחייב קצב איטי, מרחב בטוח, שותפות רגישה מצד הקהילה, והכרה בכך שהשיבה אינה סיום אלא התחלה חדשה, שבה נבנית מחדש תחושת זהות, שייכות וביטחון.

ההדהוד שבין טראומה התקשרותית מוקדמת לבין מציאות של חירום קולקטיבי מתמשך, בדגש על מלחמת ישראל מאז ה־7 באוקטובר. מנקודת מבט פסיכואנליטית, אירוע קולקטיבי טראומטי אינו רק חוויה חיצונית, אלא גם "סצנה ראשונית" מחודשת: זירה שבה העבר הפנימי פוגש את ההווה ומופיע מחדש בצורת חרדות, חזרתיות או תחושת קריסה. מאמרה של ענבל שרביט-זמיר מתאר את האופן שבו טראומה התקשרותית, אותה אטמוספירה מוקדמת של חוסר עקביות, הפקרה או ניתוק רגשי, מתעוררת מחדש במצבי איום מתמשכים, ומציע להבין תופעה זו דרך כתיבתם של פרנצי, לפלאנש, ויניקוט, גרין, שור ואחרים. במרכזו עומדת הקליניקה: המרחב הטיפולי כאתר של נוכחות ועדות, שבו המטפל נדרש להיות עד ולשמש מיכל לפגיעות המשותפת. בכך נבחנת האפשרות ליצירת קרקע להיות בה יחד - קרקע נפשית־יחסית שאינה מבטיחה ביטחון מוחלט, אלא מאפשרת סובייקטיביות, אחיזה ותוקף, גם בתוך מציאות חיצונית רועדת.

קול קורא להגשת תקצירים
מערכת 'בינינו' מזמינה אתכם.ן לשלוח תקצירים בני 200 מילים לקראת הגיליון הקרוב.

חינוך מיני וטיפול מיני הן שתי דיסציפלינות העוסקות בסיוע לבני ובנות אדם לממש את הפוטנציאל המיני שלהם. החינוך המיני פונה כיום בעיקר לנוער, ומתקיים בתוך מסגרות חינוך פורמליות או א-פורמליות. לעומת זאת, הטיפול המיני מופנה לבוגרים ובוגרות, החווים קשיים במיניות, אינטימיות וזוגיות, או שזקוקים לשיקום מפגיעה מינית. בפער הזה מתקיימת ההנחיה בתחום המיניות, בה עוסק מאמרו של קובי מייק. בניגוד לחינוך המיני, ההנחיה המינית מיועדת לבוגרים ובוגרות, בעלי אוטונומיה וניסיון מיני, ולכן יכולה לכלול גם ידע תיאורטי וגם תרגול מעשי. בשונה מטיפול מיני, ההנחיה יכולה לכלול גם פרקטיקות יחודיות שמטרתן ריפוי מיני ופתרון בעיות בתחום המיניות וגם פרקטיקות שמטרתן הרחבת הידע, התנסויות חדשות ולמידה

קריאה של חגית חוף בספר "מדוע לא היו להן פנים - מבט יונגיאני - נוימניאני על ציורי מערות ופסלונים מהתקופה הפלאוליתית המאוחרת" מאת גיא פרל ורן ברקאי. ב’מדוע לא היו להם פנים’ משתקף מסע אל־תחומי שמחבר בין שירתו של גיא פרל לבין הממצאים הארכיאולוגיים של רן ברקאי, ומגלה כיצד ציורי המערות הפליאוליתיות וכלי האבן הטקסיים, כדוגמת אבן־היד, מבטאים ניסיון ריפוי של השבר המיסטי שנוצר עם היכחדות בעלי־החיים הגדולים. בתוך השתתפות מיסטית הממזגת את האדם הקדמון ועולמו, נולדה אמנות־המערות כאקט טקסי־רוחני שממלא תפקיד אונטולוגי מרכזי ביצירת התודעה האנושית ובהמשכיות הקולקטיב הלא־מודע. הספר קורא לחזרה אל חוויית היצירה כצורך אנושי מקורי ולחשיפת קו החיבור בין העבר לעתיד של היצירה האנושית.

ובפסיכובלוגיה -

בתוך רעד הימים הללו, פרופ' עמיה ליבליך מזהירה אותנו ממעברים - כן, גם אלה מאסון לשגרה -

"בעוד המעבר ממצב רגיל לתודעה של אסון הוא מיידי, המעבר החוזר, מתודעה של אסון למצב שיגרה רגיל הוא מורכב יותר. הנפש נכנסת למצב טראומטי מיד עם התרחשותו; ויוצאת ממנו לאט לאט, אם בכלל".

לובה לאור כותבת על 'מניעת אובדנות, או לקרוא לרגש בשמו' -

"אתחיל מהסוף כי אובדנות זה סוף. על מניעת אובדנות צריכים לדבר מגיל אפס. כמו שכדאי שנאבחן סרטן בשלב כמה שיותר מוקדם, ואנחנו עוסקים המון ובצדק ב"גילוי מוקדם", אני מציעה את צורת המחשבה הזו גם בכל הנוגע לדיכאון ולתוצר הקיצוני שלו - אובדנות. ההקבלה בין מחלת הדכאון לבין סרטן מתבקשת בעיניי. בעוד שיש סיכוי טוב שנשאלת עשרות פעמים על הרקע המשפחתי שלך עם סרטן השד או צוואר רחם, כמעט ולא קיים סיכוי שתישאלי על הרקע המשפחתי בכל הנוגע לבריאות נפש. עת מלאו לי 40, התקשרה אליי רופאת המשפחה ובלחץ שאני שניה משבץ, כי יש לי מדד של כולסטרול גבוה מגיל 20, דחקה בי להתחיל לקחת כדור. לעומת זאת, כבת שכולה, לאב שמת מאובדנות בהיותי בת 17 ונמצאת בסיכון של פי 8 לאובדנות בעצמה, מעולם לא נשאלתי איך אני מרגישה או שנלקחו ממני מדדים כלשהם הקשורים בבריאות הנפש, שלי, שלנו. על כך בהמשך".

יערה לב כותבת על הצורך בפסיכולוגיה של מצטיינים -

"המושגים "הצטיינות" ו"מחוננות" נקבעים לרוב על ידי מוסדות חינוך; בישראל, האגף למחוננים ומצטיינים מאבחן מדי שנה ילדים מחוננים (3% העליונים) ומצטיינים (3–8% העליונים). בשל יכולותיהם הגבוהות, הן מחוננים והן מצטיינים אינם נתפסים כמי שזקוקים להגנה מיוחדת. להפך, הם אלו ש״מסתדרים לבד״, שאהובים על הצוותים החינוכיים ומסומנים כמועמדים להצלחה. אבל דווקא ילדים אלה פעמים רבות חשופים לאתגרים רבים, ולא זוכים לליווי מתאים. בעוד שבתחומי הספורט התפתח תחום ייעודי המבקש להכשיר את המצטיינים והמחוננים בכלים הנדרשים בדרכם המקצועית, בתחומים אחרים – כמו אמנויות, מדעים מדויקים ומדעי הרוח – לא קיים כיום מענה מקביל".

---

- פרסומת -

קורס הנחיית קבוצות מיומנויות חברתיות בשילוב אומנויות
פתיחה 4.11.25. הקורס מועבר בזום. בימי שלישי 19:30-22:00

---

ד"ר רחל קואסטל כותבת על אינטימיות

"למה שיש לי להגיד על אינטימיות, עוד לא המציאו את המילים. והנה בכל-זאת אותיות שמתחברות לאנקדוטה: קצת אחרי שהבן שלי התחיל את צעדיו הראשונים בעולם, הוא נהג לאסוף חפצים שונים וליצור מהם אינסטלציות באמצע הבית. ערב אחד ישבנו בסלון והתבוננו בו נכנס לאחד החדרים. כאחוזת כישוף תיארתי לבן הזוג שלי מהם החפצים אותם יבחר, מה תהיה הבעת פניו ומה יאמר כשיצא מהחדר. כשהכל התממש, אביו הסתכל עליי בתדהמה מוחלטת: "איך ידעת?!" ואני עניתי בלא פחות תדהמה "לא יודעת!". מה זה היה, ומה זה שעודנו? אלכימיה מנטלית, על-מילולית, ריקוד המסתורין של החיבור בין אמא לילד?"

ולוזי מיטרה ואתי רוזנצוייג מחפשות מילות שיר לימים המורכבים הללו. 

Photo by Paul Blenkhorn on Unsplash