כשנשמטת הקרקע: מחשבות על הדהודה של טראומה התקשרותית בצל מלחמה מתמשכת
ענבל שרביט־זמיר
מבוא: בין שבר קולקטיבי לשבר אישי
ה־7 באוקטובר 2023 נצרב בתודעה הקולקטיבית של מדינת ישראל לא רק כיום של התקפת טרור בעלת משמעויות ביטחונית, אלא כטלטלה נפשית עמוקה שהשפעתה חורגת ממסגרת הזמן. לא מדובר באירוע שניתן להותיר מאחור אלא כהתרחשות שמתקיימת בהווה באופן מתמשך, מעין רעידת אדמה פנימית מתמדת שלאחריה הקרקע תחת הרגליים עדיין לא יציבה. כפי שפרנצי (1933) תיאר בהתייחסו לחוויות טראומטיות, ישנם מצבים בהם הפגיעה חודרת מבעד למבנים המגוננים של הנפש ולעיתים אף ממוטטת אותם, כך שהאיום הופך להיות לא רק חיצוני אלא גם פנימי, כזה שחי ומתקיים בכל רגע נתון. במקרים אלו, לא האירוע כשלעצמו הוא שקובע את עוצמת ההשפעה, אלא האופן שבו הוא פוגש את המבנה הנפשי ואת רשתות התמיכה הקיימות או היעדרן.
הן במישור האישי והן במישור החברתי־פוליטי, אירוע כמו ה־7 באוקטובר יוצר אקלים של חרדה קיומית, אובדן ואי־ודאות, ומעורר דרישה מתמשכת להסתגלות למציאות חירום. ואולם, מנקודת מבט פסיכואנליטית חשוב להכיר בכך שהמציאות הזו אינה נחווית באופן אחיד: עבור חלק מהאנשים היא חודרת לשכבות העמוקות ביותר של הנפש ומעוררת פצעים קדומים שלא תמיד קיבלו שם או מקום. זהו מקרה מובהק שבו השבר הקולקטיבי משמש מגבר לשבר אישי, ולעיתים אף משחזר אותו במלואו. במובן זה, המלחמה אינה רק אירוע עכשווי; היא "סצנה ראשונית" (Laplanche, 1999) שבה מצטלבים המרחב הציבורי והמרחב הפנימי לכדי דרמה אחת. זוהי דרמה שבה תפקידיהם של השחקנים משתנים, אך התסריט מוכר היטב מן העבר.
הטענה שאציג כאן היא שמצבי חירום קולקטיביים מתמשכים, ובפרט מצבים המאיימים על תחושת הביטחון הבסיסית לאורך זמן, פועלים כטריגרים רבי עוצמה לטראומות התקשרותיות לא־מעובדות. הם מעוררים את המערכת הנפשית לא רק דרך הפעלת חרדות ריאליות, אלא גם באמצעות ריאקטיבציה של תסריטים פנימיים מוקדמים: חוויות של הפקרה, יתמות רגשית, חוסר אחיזה או אי־המשכיות של העצמי. במאמר זה אבחן כיצד מתרחש תהליך ההדהוד הזה, מהו מקומו של המרחב הטיפולי מולו ומדוע תפקידו איננו בהכרח להציע פתרון, אלא להחזיק, לשאת עדות ולהחזיר סובייקטיביות במציאות שבה הקרקע הפנימית והחיצונית מאיימת להתפרק.
טראומה התקשרותית - התפתחות מושגית, תשתית תיאורטית והשלכות בבגרות
המושג טראומה התקשרותית (attachment trauma) הנו חדש באופן יחסי בשפה הקלינית, אך שורשיו נטועים עמוק במסורת הפסיכואנליטית. פרנצי (1933), במאמרו על "בלבול השפות", ניסח באופן חריף את הפער שבין שפת הצרכים של הילד לבין שפת התשוקות של המבוגר, והראה כיצד בגידה מתמשכת בחוויית הילד מפרקת את היכולת לפתח תחושת עצמי קוהרנטית. בשנות ה־50, פיירברן (1952) שינה את נקודת המבט בכך שראה את הדחפים פחות ככוחות אינסטינקטואליים טהורים ויותר ככוחות המכוונים מטבעם ליחסים עם אובייקט. בראייתו, טראומה רגשית איננה רק פגיעה, אלא כשל של האובייקט הראשוני לספק מענה יציב, מה שמוביל את הילד להיאחז גם באובייקט "רע" ולבנות סביבו מערכת יחסים פנימית שתשמר חיבור כלשהו, אפילו במחיר פגיעה.
המונח, כפי שאנו מכירים אותו כיום, הוטמע בידי חוקרים כמו אלן שור (Schore, 2001) וג'ובאני ליוטי (Liotti, 2004), אשר שילבו בין ממצאי חקר המוח ותיאוריות התקשרות של בולבי (1969, 1973, 1980) לבין חשיבה פסיכואנליטית. טראומה התקשרותית, על פי הגדרתם, איננה אירוע בודד וחריג, אלא מצב מתמשך של חוויות בינקות ובילדות המוקדמת שבהן צרכים בסיסיים של הגנה, נחמה, ויסות רגשי ונראות סובייקטיבית לא נענו באופן עקבי. הדבר יכול להתבטא בהורה שאינו מסוגל לשאת את מצוקת הילד ונמנע ממנה, בהורה שמגיב בחודרנות יתר או תוקפנות, או בשילוב של נתק רגשי עם רגעים בלתי צפויים של התפרצות. התוצאה, במונחי בולבי, היא היווצרות של דפוסי התקשרות לא בטוחים (insecure attachment) ולעיתים דיסאורגניזציה של מערכת ההתקשרות (disorganized attachment), שבה הילד מוצא את עצמו לכוד בין דחף להתקרב לאובייקט המטפל לבין צורך להתרחק ממנו מחשש לפגיעה.
חשוב להבחין בין טראומה התקשרותית לבין טראומה חד־פעמית. בעוד טראומה חד־פעמית היא אירוע בודד כגון תאונה, פגיעה פיזית, חווית אובדן פתאומית, שהחיים לפניו ואחריו מובחנים יחסית, הרי שבטראומה התקשרותית אין "לפני" ו"אחרי" ברורים. היא נוצרת מתוך הצטברות של אינספור אינטראקציות קטנות, לעיתים כמעט בלתי נראות לעין חיצונית, שמטביעות בילד תחושה מתמשכת של חוסר ביטחון ואי־אמון בעולם. מדובר באטמוספירה רגשית שצובעת את התפתחותו ולעיתים אף מכתיבה את גבולות החוויה האפשרית עבורו. גרין (1999) כינה זאת "אזורים שלא נולדו דיים" - חלקים בנפש שנעצרו בהיווצרותם בשל העדר תנאי החזקה ונותרו גולמיים, חסרי מילים ובלתי מוכללים במבנה העצמי.
ההשלכות של טראומה התקשרותית בבגרות הן רבות־פנים. ברמה הבין־אישית, אדם עלול לחוות קושי בפיתוח אמון בסיסי, לראות תלות כמאיימת, או להפוך תלוי־יתר בקשר עד כדי אובדן גבולות. ברמה התוך־נפשית, קיימת נטייה לדיסוציאציה, כלומר ניתוק בין חלקי עצמי, בין חוויה לגוף ובין רגש לידיעה. לעיתים נצפה גם דפוס של חזרתיות כפייתית (repetition compulsion), שבו אדם נמשך שוב ושוב למערכות יחסים משחזרות, מתוך ניסיון בלתי מודע לתקן את האובייקט הראשוני דרך האובייקטים הנוכחיים. אוגדן (1994) תיאר זאת כתהליך שבו המטופל חי "בזמן חלום", שבו חוויות עבר ותחושות הווה מתערבבות לכדי מציאות אחת.
הדוגמאות הקליניות ממחישות היטב את מורכבות התופעה. מטופלת צעירה (הפרטים שונו לצורך מניעת זיהוי, במקרה זה ובהמשך המאמר), בת 28, שגדלה עם אם פוגענית ואב אוהב אך לא נגיש, מתארת קושי עיקש להרגיש בטוחה בקשר זוגי, גם כאשר בן זוגה מפגין אהבה ונאמנות. כל רגע של היעדר תגובה מיידית ממנו, הודעה שלא נענתה או עיכוב במפגש, נחווה אצלה לא כהתרחשות נפרדת, אלא כהמשך ישיר לחוויית ילדות של חוסר עקביות מצד דמויות ההיקשרות. מטופל אחר, בן 45, גדל עם אם שסבלה מדיכאון כרוני ואב שנעדר פיזית חודשים ארוכים בשל עבודתו. עבורו, התמודדות עם מצבי לחץ בתוך החיים מלווה בתחושת קריסה פנימית שאינה נובעת רק מהמטלות הרבות, אלא משחזור של חוויית לבד מול העולם שמלווה אותו מילדות. בשני המקרים, העבר אינו מופיע מחדש במובן של זיכרון מודע, אלא חי ונושם בתוך תגובות ההווה.
החייאת הטראומה ההתקשרותית בעתות משבר קולקטיבי היא תופעה רבת־עוצמה. כאשר הסביבה החיצונית מאוימת, והמסרים הציבוריים נעים בין דרישת התגייסות מוחלטת לבין העדר אחידות ותחושת נטישה, הדבר עלול לשחזר באופן כמעט ישיר את דינמיקת ההורה הלא־עקבי. המציאות הלאומית הופכת לאובייקט נוסף ביחסי ההתקשרות של הפרט: לעיתים היא נחווית כמגוננת, לעיתים כפוגעת ולעיתים כנעדרת. תחושה זו מועצמת דווקא משום שהאיום החיצוני מגייס את אותם אזורים בנפש שלא זכו להחזקה מספקת בעבר, ומעלה אותם אל פני השטח בעוצמה שלא תמיד ניתן להכיל.
במובן זה, טראומה התקשרותית היא מצע פגיע שעליו נרשמת כל חוויה מאיימת חדשה. במצבי שגרה, ייתכן שהאדם יצליח לנהל את הפגיעות הזו באמצעות אסטרטגיות הסתגלות שונות. אולם בזמן משבר קולקטיבי כמו מלחמה מתמשכת, ההגנות הללו נשחקות במהירות. החוויה אינה עוד פרטית, אלא נדמית כמשותפת לכולם, ודווקא השיתוף הזה עלול להעצים את תחושת הבדידות הפנימית: אם גם המערכת הגדולה כולה אינה מצליחה להגן, על מי נותר להישען?
מצבי חירום קולקטיביים כסצנות מתווכות ושחזוריות
המושג "סצנה ראשונית" (scène primitive) שטבע לפלאנש (Laplanche, 1999) מאפשר לנו להבין כיצד מצבים עכשוויים, עלולים לשמש כטריגרים להחייאת חומרים נפשיים קדומים שלא עובדו במלואם. לפלאנש תיאר את הסצנה הראשונית כזירה שבה החוויה הנוכחית פוגשת את ההיסטוריה הפנימית של הסובייקט, לא דרך שחזור ישיר של אירוע המקורי, אלא באמצעות הדהוד סמוי, עירעור ותחושות של חוסר מובן. החוויה העכשווית פועלת כמסך הקרנה עבור חוויות עבר לא־מעובדות, ומזמינה אותן לשוב ולהופיע, לעיתים ללא כל קשר גלוי בינן לבין המתרחש בהווה.
במצב של מלחמה מתמשכת, ההקשרים הללו מקבלים עוצמה מיוחדת. המרחב הציבורי רווי במסרים של איום מתמיד, באוצר מילים של שפת חירום החוזר שוב ושוב, ובדימויים של פגיעה, חוסר ביטחון וחובת התגייסות. עבור מי שנושא עמו פצע התקשרותי, האקלים הזה עלול לפעול כמעין גירוי־על, שמזכיר, ברמה תחושתית ולעיתים גופנית, את אותו אקלים רגשי של חוסר עקביות, הפקרה או איום שחוו בילדות. הדינמיקה אינה נובעת מזיכרון מודע אלא מפעולה אוטומטית של מערכת ההתקשרות ושל הזיכרון האפקטיבי־גופני, המזהים את המאפיינים המוכרים מהעבר בתוך ההווה.
כאשר המערכת החברתית־פוליטית עצמה פועלת באי־עקביות, מצד אחד מבטאת קולות של עידוד והתגייסות, מצד אחר מספקת חוסר מענה או מעוררת בלבול, ולעיתים קרובות מייצרת תחושות עזות של הפקרה, היא עלולה להתגלם בדמיונו הלא־מודע של הפרט כהורה לא־עקבִי, ולעיתים כהורה "מת" במובן של גרין (1997). "האם המתה", בלשונו של גרין, היא דמות היקשרות שאיבדה את חיותה הנפשית, ולעיתים הפיזית, ומותירה את הילד לבד עם הצורך לחפש אחר סימני חיים בקשר. תופעה זו, המתרחשת במערכות יחסים ראשוניות, יכולה לקבל ממד קולקטיבי במצבים בהם המערכת הגדולה, קרי, המדינה והקהילה, נתפסת כמי שאינה מסוגלת להחזיק, להכיל ולהגן.
דוגמה קלינית יכולה להמחיש את מנגנון ההדהוד הזה. מטופלת בשנות ה־30 לחייה, תיארה כיצד כבר בימים הראשונים לאחר פרוץ המלחמה היא מצאה את עצמה נכנסת למצב של "תפקוד־יתר": ארגנה תרומות, ניהלה מאבקים שונים ברשתות החברתיות והשתתפה בהפגנות. על פניו היא פעלה באופן מלא חיים, אולם בו־זמנית היא חשה תחושת ניתוק עמוקה, כאילו היא אינה נוכחת בשום מקום באמת. בשיחה מעמיקה יותר, היא קישרה את תחושת האין־נוכחות הזו לרגעים בילדותה שבהם נאלצה להיות ה"גדולה" והאחראית בבית שבו אם מנוכרת ואב עסוק בעבודתו. ההיסטוריה הזו לא עלתה בזיכרון ברור של סצנות מוגדרות, אלא הופיעה כתחושה מוכרת בגוף ובנפש, תחושה שהתעוררה מחדש בתוך אקלים החירום הקולקטיבי.
המנגנון הזה מעלה שאלה מעניינת: מה מאפשר לאדם אחד להחזיק במודעות כפולה, גם להווה וגם לעברו, בעוד שאחר נלכד כולו בחוויית השחזור? כאן ניתן להיעזר בהמשגה של אוגדן (1994) לגבי החיים בזמן חלום, מצב בו חוויות עבר לא־מעובדות מתערבבות לחלוטין עם ההווה והעתיד, עד שאין ביניהם גבול ברור. במלחמה מתמשכת, זמן חלום זה אינו עוד מצב פנימי בלבד, אלא מקבל חיזוק והזנה מהמציאות החיצונית עצמה.
המשמעות הקלינית היא מרובדת: ראשית, יש לזהות את הסצנות הראשוניות שבהן מציאות ההווה פועלת כטריגר להחייאת תסריטים מוקדמים, ושנית, יש להחזיק עבור המטופל את ההבחנה בין ההיסטוריה לבין ההווה, הבחנה שאינה מובנת מאליה ואינה מתרחשת באופן ספונטני. הבחנה זו אינה מבטלת את עוצמת החוויה, אלא מעניקה לה מסגרת, כך שהמטופל יוכל להתחיל לשאת אותה מבלי להיבלע בה לחלוטין.
כדי להבין את עוצמת ההשפעה של הסצנה הראשונית במצבי חירום, יש לשוב לרעיונותיהם של פרנצי ושל לפלאנש בדבר האופן שבו המסרים הלא־מודעים והמעוותים של המבוגר משובצים בקשר עם הילד, נחרטים בנפשו, ולאחר מכן מתעוררים מחדש כאשר תנאי הסביבה מזכירים את ההקשר הראשוני. במלחמה ובמשבר מתמשך, המסרים הללו אינם מגיעים מהורה בודד אלא ממרחב שלם של ההנהגה ושלוחותיה, וכך השחזור מקבל עוצמה וממד רחב בהרבה. המערכת כולה הופכת לאובייקט במשחק ההתקשרות, לטוב ולרע.
הדינמיקה הכפולה בין פנים לחוץ
כאמור, אחד המאפיינים הבולטים של מצבי חירום קולקטיביים הוא אובדן הגבול הברור בין ההתרחשות החיצונית לבין העולם הפנימי. במציאות של איום מתמשך, התודעה מוצפת בגירויים, והמערכת הרגשית מוצבת בכוננות תמידית. אולם כאשר ההיסטוריה הנפשית של האדם כוללת טראומה התקשרותית, המתרחש אינו רק תגובה לאירוע חיצוני, אלא הצטלבות מורכבת בין מה שמתרחש עכשיו לבין מה שהתרחש בעבר, בין האיום הריאלי לבין החרדה המופנמת. ניתן לתאר זאת כמצב של כפילות טראומטית: שני צירי זמן ושני מישורי מציאות, זה של ההווה וזה של העבר, מתקיימים במקביל, ומשפיעים זה על זה באופן הדוק.
בולאס (Bollas, 1987) הציע את המושג "הידוע של נחשב": חלקים מן הנפש שלא זכו לעיבוד מנטלי, ולכן נותרים כגוף זר בתוך החוויה הפנימית. הידוע שלא נחשב יכול להופיע בהווה כתחושה גולמית, כפלישה רגשית או כסימפטום גופני, לעיתים מבלי שהאדם ידע להסביר את מקורו. במצבים של משבר קולקטיבי, במיוחד כאשר האיום ממושך, טריגרים מהמציאות יכולים "לעורר" את אותם חלקים שלא נחשבו ולא עברו עיבוד, ולצבוע את החוויה הנוכחית בצבעים של העבר. כך, אזעקה ברחוב או שיחת טלפון בפתאומיות יכולים לחוות כהעתקה ישירה של חוויות האימה המוקדמת, ההפקרה והנטישה.
העבודה הטיפולית במצבים אלו דורשת מהמטפל ומהמטופל לעסוק בעבודת הבחנה מקבילה: ראשית, יש להכיר באיום הממשי, בבלבול ובחוסר הוודאות הקיומי, ולא לנסות לעקר אותו ממשמעות לטובת השקעה בעבודה פנימית בלבד. ההכרה במציאות החיצונית היא תנאי לאותנטיות הקשר הטיפולי. במקביל, יש לעסוק בזיהוי ובפענוח השכבות העמוקות יותר של החרדה והכאב, אלו המושרשות בעבר הפרטי המוקדם. הבחנה זו איננה פשוטה, משום שהחוויה היא לעיתים סימולטנית: המטופל חש את עוצמות ההווה והעבר כישות אחת, מבלי יכולת להבדיל ביניהם.
מעניין לציין כי במצבי משבר קולקטיביים, תחושת חוסר האונים הפנימית יכולה לקבל חיזוק דווקא משום שהיא נחווית כמשותפת לכולם. מצד אחד, יש בכך פוטנציאל לנחמה, אך מצד שני, עבור מי שחוו בילדותם היעדר מוחלט של החזקה, התחושה שגם המערכת הגדולה כולה אינה מצליחה להגן, עלולה להעצים את הבדידות הפנימית. במובן זה, המציאות הקולקטיבית יכולה לשמש הן כמשאב והן כטריגר לשחזור.
היבט נוסף של הדינמיקה הכפולה הוא האופן שבו המרחב הציבורי עצמו עשוי לשקף ולחזק את דפוסי ההתקשרות המוקדמים. קולות מנהיגותיים לא עקביים, מידע סותר באמצעי התקשורת, דרישות התגייסות גבוהות ללא מענה רגשי מקביל, כל אלה עשויים לשחזר חוויות של הורה הפכפך ולא צפוי. עבור חלק מהמטופלים, המלחמה נתפסת לא רק כאיום פיזי, אלא כמצב של נטישה כפולה: גם פגיעה בביטחון האישי וגם תחושה שהמערכת שאמורה להגן אינה נוכחת או אינה אמינה.
בנקודה זו, תפקידו של המטפל כולל שמירה על עמדה כפולה בעצמו: הכרה במציאות החיצונית על כל מורכבותה לצד החזקה של הממד הפנימי וההיסטורי. עיבוד החוויה מחייב לא רק חקירה של הסימפטומים, אלא גם חיבור לחלקי נפש חסרי-חיים (גרין, 1997) ושכעת זועקים להכרה.
המטפל כעד חי - נוכחות, הכלה ותיקון
במצב של אירוע מתמשך כפי שאנו חווים כיום, כאשר חטופים עדיין מוחזקים בשבי החמאס, עקורים טרם שבו לביתם, רבים מתמודדים עם פציעות נפש וגוף ועדיין מתקיימת מלחמה הגובה מחירים יקרים, המטפל מוצא את עצמו בעמדה מורכבת וייחודית: הוא חי ונושם את אותה מציאות חיצונית שבה חי גם המטופל חולק איתו את אותם שדות חברתיים ולעיתים אף את אותם פחדים בסיסיים. אין כאן התבוננות חסינה; המטפל עצמו הוא חלק מהמערך הקולקטיבי הפגוע. עם זאת, התפקיד הטיפולי דורש ממנו להחזיק עמדה כפולה: להיות נוכח בכאב כאדם בין אנשים, ובה-בעת להישאר בעל יכולת לשאת את חומרי החוויה של המטופל מבלי להיבלע בתוכם.
ביון (Bion, 1962) היטיב לתאר את מלאכת ההכלה כיכולת של המטפל לקלוט לתוכו את חרדותיו ורגשותיו הבלתי־מעובדים של המטופל, לעבד אותם בתוכו, ולהחזירם בצורה מעובדת יותר, הניתנת לחשיבה. מדובר ביכולת של המטפל לשמש כמיכל שבו רגשות עוצמתיים יכולים למצוא מקום בטוח להתקיים, מבלי להציף או להחריב את המבנה הנפשי. במצבי חירום מתמשכים, יכולת זו נדרשת ביתר שאת, משום שגם אצל המטפל פועלות במקביל אותן מערכות אזעקה פנימיות, ומקורות ההחזקה שלו עצמו עשויים להיות מאותגרים.
המשגתה של דנה אמיר (2013) על עדות נפשית מוסיפה נדבך חשוב להבנה זו. לפי אמיר פעולתה המרפאת של המטפל אינה מתמצה בעיבוד קוגניטיבי של החוויה, אלא גם ובעיקר בעצם ההסכמה להיות נוכח עֵד לחוויית המטופל, מבלי לנסות לשנותה או לתקן אותה באופן מיידי. עצם הנוכחות האיתנה של עד חי, המכיר בחוויה ומאפשר לה להתקיים מבלי להיבלע בה ומבלי לדחותה, היא כשלעצמה חוויה מתקנת עבור אדם שבילדותו חווה את כאבו כבלתי נראה או כלא לגיטימי.
בקליניקה, הדבר מקבל צורות מגוונות. מטופלת בשנות ה־40 לחייה, שבילדותה חוותה אם מרוחקת ואב נוקשה, מתארת כיצד בימים הראשונים של המלחמה מצאה את עצמה מוצפת בתחושות של חוסר אונים, תחושת מחנק ורצון להיעלם. היא מגיעה לפגישה כשהיא מתקשה לדבר, אך עצם הישיבה יחד והידיעה שהמטפלת רואה את מצוקתה ונמצאת בה יחד איתה, מאפשרות לה להתחיל לנשום מחדש. עבור מטופלת זו, הנוכחות שאינה מתערבת בכוח מגלמת את ההיפך המדויק ממה שחוותה בילדותה, אז, במצבי מצוקה, קיבלה תגובות של ביקורת, האשמה או התעלמות. בכתיבתו של אוגדן (Ogden, 1997) עולה רובד נוסף: החזקה טיפולית אינה מבוססת על שליטה או ידיעה, אלא על נכונות להימצא עם החומר הרגשי כפי שהוא, גם כשהוא מבולבל, סותר או חסר פשר. במצבי חירום, נכונות זו היא מעשה של אומץ שמתבטא בנוכחות בתוך המערבולת לצד המטופל, מבלי להיאחז בפתרונות מהירים ומרגיעים־לכאורה. בכך, המטפל מציע דגם של נוכחות אנושית שאינה מתמוטטת מול עוצמת הרגש, ואינה נוטשת גם כשהכאב גואה.
בהקשר הפוליטי-חברתי-רגשי, המשימה הזו הופכת למאתגרת עוד יותר. השיח הציבורי בעת מלחמה נוטה להדגיש את המוחשי והמדיד: שבויים, הרוגים ונזקים שונים בעוצמות גבוהות. אולם לצד ההיבטים האלה, הכאב הבלתי נראה, בייחוד הכאב שנובע מהטראומה ההתקשרותית, נדחק לשוליים ועלול שלא לקבל לגיטימציה. המטפל, בהיותו עד חי, מהווה לעיתים המרחב היחיד שבו כאב זה זוכה למקום, לשפה ולהכרה. עצם הפעולה של הכרה היא אקט חתרני במובן מסוים, משום שהיא מתעקשת להעניק נראות למה שעשוי להיעלם או להיחוות כלא ראוי בעת זו.
לכך מצטרפת המשמעות של תיקון במובנו הפסיכואנליטי. התיקון כאן אינו ניסיון לשנות את תוצאות העבר, אלא להציע חוויה שונה בהווה, חוויה שבה האדם פוגש אחר יציב, מחזיק, שאינו נסוג ואינו מגיב בפגיעה נוספת. במילים אחרות, המטפל מציע גרסה אלטרנטיבית של הקשר, כזו שאינה משחזרת את דפוסי ההפקרה או ההחפצה המוקדמים, אלא יוצרת זיכרון רגשי חדש של החזקה במצב של מצוקה.
במובנים רבים, ניתן לראות במטפל בעת חירום כמי שמגלם שילוב בין "הורה טוב דיו" (ויניקוט, 1960) לבין "עמדת העד" (אמיר, 2013). הוא אינו כל־יכול, אינו חסין מפגיעה, אך מציע נוכחות שנשארת. נוכחות זו, במצבים של כפילות טראומטית, מאפשרת למטופל להתחיל ליצור הבחנה בין פחד ריאלי לפחד מופנם, בין כאב של ההווה לבין אבל שלא הושלם.
הדדיות הפגיעה ואותנטיות טיפולית
אחת מהתכונות הייחודיות של פסיכותרפיה פסיכואנליטית במצבי משבר קולקטיביים היא הופעתה הגלויה יותר של הדדיות פגיעה בין המטפל למטופל. במצבי שגרה, הפגיעות של המטפל אמנם קיימת, שכן מדובר באדם נוסף החי בתוך מארג יחסים, אשר מושפע מעברו ומחוויתיו בהווה, אך לרוב היא מצויה בשוליים הסמויים של המפגש, ומקבלת ביטוי דרך רגעים של העברה נגדית או נוכחות אנושית חמה, מבלי להופיע כנתון מודע ומוצהר. במצבי חירום, לעומת זאת, הפגיעות הזו הופכת גלויה ולעיתים אף משותפת: גם המטפל חש איום, גם הוא נתון במציאות חיצונית מטלטלת, וגם הוא נדרש לגייס משאבי החזקה מבפנים ומבחוץ כדי להתייצב בחדר.
סטולורו (Stolorow, 1994, 2007) מציע לראות במצבים אלו את מות "מיתוס התודעה המבודדת" של האנליטיקאי הניטרלי, הבלתי־מושפע. במקום זאת, מתגלה הדינמיקה האינטרסובייקטיבית במלוא עוצמתה: שני סובייקטים הנפגשים במרחב אחד, שכל אחד מהם נושא מטען רגשי ומציאותי, ושניהם יחדיו מעצבים את החוויה האנליטית. עבור מטופלים עם טראומה התקשרותית, המפגש עם מטפל שאינו מסתיר לחלוטין את אנושיותו עשוי לשאת פוטנציאל תיקוני עצום: הם חווים אדם אחר שניתן לסמוך עליו על אף שהוא עצמו פגיע, ואולי אפילו משום שהוא עצמו פגיע. על אף הפוטנציאל המשמעותי הזה, על המטפל להלך בזהירות במרחב הדק שבין שיתוף אותנטי לבין העמסת נטל רגשי על המטופל.
המטפל, בדומה להורה, מחזיק את האחריות לשאת את התכנים שהילד, או במקרה זה, המטופל, אינו יכול לשאת. שיתוף מופרז או לא מעובד עלול להפוך את היוצרות כך שהמטופל ייעשה לעד למצוקת המטפל, במקום להשאיר אותו במרכז ההחזקה. מכאן, האותנטיות אינה הזמנה לביטוי מלא של חוויות המטפל, אלא ליכולת להישאר נוכח בתוך המרחב המשותף, להכיר בפגיעות מבלי לפרוק אותה על כתפי המטופל.
במציאות של ישראל מאז ה־7 באוקטובר, הדדיות הפגיעה מקבלת ממד מיוחד: האיומים השונים אינם תאורטיים, הם מוחשיים. חדשות טורדות על שבויים בתוך מנהרות, חללים והמוני פגועים בגוף ובנפש על רקע אטמוספירה פוליטית שמייצרת חוסר-אמון, מבנות מציאות שבה קשה להעמיד פנים שהחיים כסדרם. במובן זה, המרחב הטיפולי הופך לניסוי חי במציאות רגשית־אנושית שבה המטפל והמטופל בוחנים יחד מהי נוכחות בתוך אי־ודאות, מהי אחיזה כשהקרקע רועדת לשניהם.
לפי אוגדן (Ogden, 1994), במרחב הטיפולי נוצר "השלישי האנליטי", ישות חווייתית הנבנית מהמפגש בין עולמות הפנים של המטפל והמטופל. במצבי משבר, השלישי הזה נצבע בצבעי המציאות המשותפת לשניהם. הוא הופך לעדות חיה לכך שגם בתוך עולם חיצוני מאיים, ניתן ליצור ביחד מרחב שיש בו מידה של ביטחון, סקרנות ואפילו תקווה.
אותנטיות טיפולית במובן זה איננה ויתור על גבולות, אלא דווקא חיזוקם: הגבולות אינם נשמרים מתוך העמדת פנים של אי־פגיעות, אלא מתוך הכרה במציאות הפגיעה והצבתה בתוך מסגרת בטוחה. כאשר המטפל מסוגל להישאר מחובר לעצמו ולמטופל גם תחת איום, הוא מדגים את האפשרות להתקיים כסובייקט שלם בתוך עולם לא יציב. עבור מטופלים שחוו בילדותם קריסה של דמויות ההחזקה ברגעי מצוקה, חוויה זו עשויה להיות מכוננת: הנה דמות משמעותית שנשארת שם, לא מושלמת, לא כל־יכולה, אך מחויבת.
כשיש בהדדיות הפגיעה רכיב של נשיאה באחריות, היא פותחת פתח לאינטימיות טיפולית מסוג ייחודי. זוהי אינטימיות שאינה מבוססת על שיתוף פרטי לשם קרבה, אלא על נוכחות אמיצה בתוך מרחב לא־בטוח, ועל היכולת המשותפת לשאת את הבלתי־ידוע. בכך, המטפל אינו רק עד חי לחוויית המטופל (כפי שתואר בפרק הקודם), אלא גם שותף אנושי מלא, המוכן להיות מושפע מבלי לאבד את מקומו כמחזיק ומעבד פצעים מהעבר.
אפילוג: קרקע להיות בה יחד
בתוך ההקשרים המטלטלים של מצבי משבר קולקטיביים, ובמיוחד במציאות הישראלית הנוכחית שבה תחושות האיום, התסכול וחוסר-האונים נמשכות לאורך זמן ללא אופק ברור, מתחדדת שאלת האפשרות לקיומו של "מקום להיות בו יחד". מקום זה איננו בהכרח מרחב מוגן במובנו הפיזי, אלא מרחב נפשי־יחסי המאפשר אחיזה גם כשקרקע המציאות הפיזית, החברתית והרגשית רועדת. עבור מטופלים עם טראומה התקשרותית מוקדמת, עצם האפשרות להתנסות בחוויה של קיום משותף, שבו מישהו אחר נותר נוכח, מחזיק ומכיר גם בשבריריות וגם בחוסן האפשרי, עשויה להוות בסיס לתהליך תיקון עמוק.
הקרקע הזו אינה עשויה מחומרי אשליה של ביטחון מוחלט, אלא מהסכמה לשהות יחד במרחב שבו הבלתי־ידוע והבלתי־צפוי הם חלק בלתי נפרד מההוויה. מדובר בקרקע הנבנית מתוך יחסים, מתוך רצף של רגעים שבהם המטפל והמטופל חווים זה את זה לא רק כסובייקטים נפרדים, אלא כשותפים זמניים למסע של אחיזה הדדית. במובן זה, ניתן לחשוב על המרחב הטיפולי כעל "מרחב ביניים" במונחיו של ויניקוט (1971), מקום שהוא לא רק שחזור של העבר ולא רק תגובה להווה, אלא אתר ניסיוני שבו נבחנת האפשרות ליצירת חוויות חדשות של קשר. היותו מקום שבו הנפש יכולה להרגיש את עצמה, גם כשהמציאות מחייבת דריכות מתמדת. מדובר במרחב שבו ניתנת לגיטימציה לחוויות שאינן מקבלות מקום בשיח הציבורי ולחרדה וכאב שאינם ניתנים להכלה בקולקטיב. כפי שמציין בולאס (1987), היכולת לתת שם ולדבר את מה שהיה עד כה לא נחשב, היא אקט של השבת החיים הנפשיים למרחבים קפואים.
במובן הרחב יותר, המרחב הטיפולי בתקופה זו עשוי לשמש כמעין "מחתרת רגשית": מקום שבו נשמרת האפשרות להחזיק את הרב־קוליות של החוויה האנושית, גם כשבחוץ שולט דפוס של אחידות כפויה והדרה של ספקות ורגשות מורכבים. במרחב הטיפולי מותר לא לדעת וגם להרגיש חוסר שייכות מבלי שזו תיחשב כבגידה. דווקא במצבי חירום, שמטבעם מגייסים דפוסי הישרדות קולקטיביים של צמצום המורכבות, ערכו של מרחב כזה מתחדד: הוא מגן על היכולת הנפשית להישאר סובייקט, על אף הלחץ להיטמע באופן מוחלט במבנה החברתי־רגשי שמסביב.
עבור המטפל, הקרקע הזו היא גם אתגר אישי. היא דורשת נוכחות עקבית, נכונות להיחשף להשפעת המציאות ולפגיעות האישית, אך גם שמירה על יכולת ההחזקה. במצב זה עיבוד מתמשך של ההעברה הנגדית הוא הכרחי, שכן ההדהוד בין עולמות הפנים של המטפל והמטופל עלול להיות עז במיוחד. כפי שמדגיש אייגן (2004), ההחזקה במצבים אלו אינה נובעת מידיעה מלאה או מפתרון, אלא מן האומץ להישאר במרחב הלא־פתור, לשהות עם הסבל מבלי למהר למוססו או להרחיקו. בסופו של דבר, הקרקע הזו היא פרי של בחירה יומיומית: להחזיק ולהיות בנוכחות, גם כשאין תשובה וגם כשהעולם כולו נדמה כמרחב שאינו בטוח. הבחירה הזו מגלמת, במובנים מסוימים, את ליבת הפעולה הטיפולית: היא אינה מציעה גאולה מהירה, אך היא מציעה עדות חיה לכך שאפשר להיות עם אחר בתוך כאב, מבלי להיעלם.
ייתכן שכאן מצויה האמירה הרדיקלית ביותר של המפגש הטיפולי בתקופה כזו: שהיות ביחד, כמעשה רציף של תשומת לב והכרה, הוא עצמו אקט של תיקון. לא תיקון של ההיסטוריה האישית או של המציאות החיצונית, אלא תיקון של תחושת היות, אותה חוויית יסוד שמי שחווה טראומה התקשרותית מתקשה לאחוז בה לאורך זמן. בתוך המציאות שבה הקרקע הממשית מאבדת יציבות, ייתכן שאפשר לבנות קרקע נפשית־יחסית, שתאפשר לנפש לדעת שהיא נראית, נחשבת ומורגשת, ושהיא איננה נותרת לבדה.
מקורות
אמיר, ד. (2013). תהום שפה. תל אביב: רסלינג.
Bion, W. R. (1962). Learning from experience. Heinemann
Bollas, C. (1987). The shadow of the object: Psychoanalysis of the unthought known. Free Association Books
Bowlby, J. (1969). Attachment and loss: Vol. 1. Attachment. Basic Books
Bowlby, J. (1973). Attachment and loss: Vol. 2. Separation: Anxiety and anger. Basic Books
Bowlby, J. (1980). Attachment and loss: Vol. 3. Loss: Sadness and depression. Basic Books
Eigen, M. (2004). Emotional storm. Karnac
Fairbairn, W. R. D. (1952). Psychoanalytic studies of the personality. Routledge & Kegan Paul
Ferenczi, S. (1933). Confusion of tongues between the adults and the child. International Journal of Psycho-Analysis, 30, 225–230
Green, A. (1997). The dead mother. In A. Green, On private madness (pp. 142–173). Karnac. (Original work published 1983).
Green, A. (1999). The work of the negative. Free Association Books
Laplanche, J. (1999). Essays on otherness. Routledge
Liotti, G. (2004). Trauma, dissociation, and disorganized attachment: Three strands of a single braid. Psychotherapy, 41(4), 472–486. https://doi.org/10.1037...204.41.4.472
Ogden, T. H. (1994). The analytic third: Working with intersubjective clinical facts. International Journal of Psycho-Analysis, 75(1), 3–19
Ogden, T. H. (1997). Reverie and metaphor: Some thoughts on how I work as a psychoanalyst. International Journal of Psycho-Analysis, 78(3), 719–732
Schore, A. N. (2001). The effects of early relational trauma on right brain development, affect regulation, and infant mental health. Infant Mental Health Journal, 22(1–2), 201–269. https://doi.org/10.1002...0101/04)22:1 <201::AID-IMHJ8>3.0.CO;2-9
Stolorow, R. D. (2007). Trauma and human existence: Autobiographical, psychoanalytic, and philosophical reflections. Analytic Press
Stolorow, R. D., Atwood, G. E., & Brandchaft, B. (1994). The intersubjective perspective. Jason Aronson
Winnicott, D. W. (1960). The theory of the parent–infant relationship. International Journal of Psycho-Analysis, 41, 585–595
Winnicott, D. W. (1971). Playing and reality. Tavistock
