מניעת אובדנות או לקרוא לרגש בשמו | לובה לאור
לובה לאור | 6/10/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אתחיל מהסוף כי אובדנות זה סוף. על מניעת אובדנות צריכים לדבר מגיל אפס. כמו שכדאי שנאבחן סרטן בשלב כמה שיותר מוקדם, ואנחנו עוסקים המון ובצדק ב"גילוי מוקדם", אני מציעה את צורת המחשבה הזו גם בכל הנוגע לדיכאון ולתוצר הקיצוני שלו - אובדנות. ההקבלה בין מחלת הדכאון לבין סרטן מתבקשת בעיניי. בעוד שיש סיכוי טוב שנשאלת עשרות פעמים על הרקע המשפחתי שלך עם סרטן השד או צוואר רחם, כמעט ולא קיים סיכוי שתישאלי על הרקע המשפחתי בכל הנוגע לבריאות נפש. עת מלאו לי 40, התקשרה אליי רופאת המשפחה ובלחץ שאני שניה משבץ, כי יש לי מדד של כולסטרול גבוה מגיל 20, דחקה בי להתחיל לקחת כדור. לעומת זאת, כבת שכולה, לאב שמת מאובדנות בהיותי בת 17 ונמצאת בסיכון של פי 8 לאובדנות בעצמה, מעולם לא נשאלתי איך אני מרגישה או שנלקחו ממני מדדים כלשהם הקשורים בבריאות הנפש, שלי, שלנו. על כך בהמשך.
בין אם אנחנו פותחים חדשות או גוללים בהם לא קשה לזהות שאנחנו נחשפים לכמות הולכת וגוברת של נסיונות ומוות כתוצאה מאובדנות. בסוף, בקצה המנהרה הזו, קשה מאוד להציע עזרה, קשה מאוד לשבור את ההגה מהרצון האובדני אל ניצוץ של שמחת חיים. הנתונים מדברים על מעל 600 מקרי אובדנות בשנה, פי 10 מזה ניסיונות אובדניים, יותר מכפול מאשר הרוגים מתאונות דרכים ויש לקחת בחשבון שלא כל אירוע וניסיון מדווחים באמת ככאלה. אף יותר מדאיג, שאובדנות היא סיבת המוות השניה בבני נוער. יתרה מזו, ידוע כי קיים תת דיווח בכל הנוגע לנתונים הללו, והמספרים האמיתיים גבוהים הרבה יותר; לא תמיד מציינים את סיבת המוות האמיתית בתעודת הפטירה ולא כל הגעה למיון בעקבות ניסיון באמת מדווחת ככזו.
שינויים חברתיים כדאי שיתחילו עם הצעה לשינוי מחשבתי. לכן, ודווקא כבת שכולה, שחיה עם כאב כרוני על מות אביה, אני מציעה כי על מניעת אובדנות צריכים לחשוב גם ובעיקר כשאנחנו בריאים; גם על עצמנו וגם בהקשרים של מודעות ואחראיות חברתית. העיסוק בהגשת עזרה וטיפול למי שצריך וזקוק קריטיים מאין כמוהו, אך במקביל כל אדם בחברה, כדאי שיפנים שמניעת אובדנות מתחילה בתחילת החיים. אני חוזרת ואומרת, לא, אני צועקת, המסע למניעת האובדנות כמו כל מסע צריך וכדאי שיתחיל מהתחלה. כמה מהתחלה? מגיל אפס.
זה מדהים לחשוב שלפני הכל, מודל פשוט דוגמת המודל האוסטרלי R U OK, יכול לעודד שינוי חברתי כה עמוק. זה גם מדהים וגם מעודד, אם לצטט את מייסד התכנית גאווין לארקין, אשר בדומה אליי איבד את אביו לאובדנות, "בזמן שלוקח לשתות כוס קפה, אתה יכול לנהל שיחה שמשנה חיים". דוגמא נוספת טובה לכך הוא קווין היינס. קווין, ניצל כנער מניסיון אובדני בקפיצה מגשר שער הזהב בסן פרנסיסקו. מאז הפך קווין לדובר מרכזי במניעת אובדנות ומזכיר לאחרים שיש תקווה והם לא לבד. בנאומיו הוא מרבה להדגיש כי כבר ברגע הנפילה הבין שטעה ורצה לחיות, ומאז הקדיש את חייו לשיתוף סיפורו ולעידוד אחרים לבקש עזרה. היינס מספר: “באותו רגע שבו עזבתי את המעקה – הבנתי מיד שכל מה שרציתי הוא להישאר בחיים. היום אני כאן כדי להזכיר לאנשים – יש תקווה, ואתם לא לבד.” סיפורו משמש השראה וממחיש את החשיבות של שיח פתוח, תמיכה הדדית ופנייה לעזרה מקצועית. ?R U OK היא דוגמא אחת ומוצלחת ובישראל מקודם מיזם ?R U OK על-ידי עמותת אנוש לבריאות הנפש, בשיתוף פעולה עם הארגון האוסטרלי. את אבא של קוין ואת אבא שלי כבר לא ניתן להציל, הם לא דיברנו ולנו לא היו כלים, כל מה שיש לי זה את הניסיון והדרך שצברתי בהרבה הרבה כאבים נפשיים, אתם יודעים מה, ייסורים נפשיים, שלצדם אני חיה את חיי, זהו מסע החיים שלי ואני למדה שאם נאמץ את הפשטות ונבין שיש לנו המון כח לשינוי לטובה בידיים, נוכל לשנות לטובה לאין שיעור. מסקר שנערך על התכנית ב2017, עלה כי הנבדקים שהיו חשופים לתכנית היו עד פי שש יותר סבירים לגשת לאדם שמרגיש במצוקה ו״לשאול אותו״ מאשר אלה שלא היו חשופים. מחקר אחר בשם Connecting Young Australians מצא: כ־70% מהצעירים בגיל 12-25 לא מבקשים עזרה כשחווים קושי, אבל בערך אותו אחוז — כ־70% — מוכנים לנהל שיחה משמעותית עם חבר קרוב.
אז מה אפשר לעשות מעכשיו אחרת? לשים לב. לשים לב שכאשר פעוט נופל, כדאי לעודד אותו לבכות, לבכי יש תפקיד ביולוגי חשוב ברווחה נפשית, אדרבא, לבכות זה מצוין. נתחיל לדאוג כאשר ילד או מבוגר לא בוכים אל מול כאב. דוגמא נוספת היא שכאשר ילדים רבים או הולכים מכות על שטח, חפץ או עלבונות, כדאי לעצור הכל ולרדת לפרטי הפרטים של הריב הכביכול לא חשוב הזה, במקרים רבים נמצא שם ילד שנלחם על אגו, כבוד או מקום במרחב, אנחנו נפתח להם עולם ומלואו אם רק נשקף להם מה הצד השני רצה, נעודד אותם לשקף איך זה גרם להם להרגיש ונעניק להם מעט כלים שיכשירו אותם להיות מעין גלאים לרגשות של הצד השני ומעל לכל של עצמם ונעודד אותם להביע תסכול או עצב או קונפליקט של רגשות. נלמד אותם שזה בסדר להיות פגיעים, נעלבים, רוצים לנקום. זה חלק מהמנגנון הביולוגי שלנו. במקום בהלה אולי אפילו נציע להם להתחבר עם זעם. זעם ובכי שתי התנהגויות שמשום מה החברה המערבית סולדת מהם ואשר משחקים תפקיד חשוב ביכולת להתמודד עם דכאון. העולם המערבי נמצא באיזו שאיפה לא הגיונית שכולנו נחיה באושר ועושר עד עצם היום ההוא. אבל למעשה לזעם, ובכי וגבולות (!) תפקידים מהותיים וקריטיים בבריאות נפש. עלינו לנרמל לבכות כשכואב, לדבר כשכועסים ובכלל לנרמל כעס במקום לדחוק אותו פנימה ולבכות במקום לכבוש את הבכי.
אני יודעת, זה יכול להישמע תמים ופשטני ופשוט ובקלות ניתן לדחות את דבריי על הסף ולעסוק במצבה העגום של מערכת בריאות הנפש בישראל אל מול אירועי השביעי לאוקטובר ובכלל, אפשר ואפילו מפתה להלעיט את הדברים בסטטיסטיקות חשובות וכמה פסיכולוגים יש לראש וכמה זמן מחכים לתור במערכת הבריאות הקיימת? ספוילר הרבה, וכמובן נקח בחשבון את מצבנו לעומת מדינות ה-OCED ספוילר, הוא יהיה עגום. אך כפי שכבר ציינתי ואני מאמינה בזה בכל לב, זה לא או-או, זה לא מלחמת מה חשוב יותר לעשות, זה גם וגם. אני מאמינה שהתרנגולת חייבת לבוא לפני הביצה ולקחת אחראיות על השיח. אנחנו התרנגולות, שומרי הסף. הדור שלנו צריך לקחת אחראיות על המודעות לשלומם של אחרים, אולי זרים, אולי שכנים, אולי אבות. בושה היא הדשן של האובדנות, זה מתחיל מהתעלמות מסיבת המוות, חברים ומשפחה שמתרחקים. אובדנות הוא כמו רימון רסס לקהילה הקרובה. חברה מהתחום אמרה לי פעם משפט שנחקק אצלי חזק על מעגלי ההדף של המעשה האובדני. אומרים שצריך כפר לגדל ילד, וכפר הוא גם כמות האנשים המושפעים ישירות מהמעשה האובדני. אובדנות זו זעקה לתיקון הדרוש בחברה ואני מזמינה אותנו להתחיל מהתחלה.
מקורות
סקר RU OK https://ijmhs.biomedcen...=chatgpt.com
R U OK בישראל https://ruok.org.il/
נתוני אובדנות בישראל - https://www.gov.il/...suicide-data-il
