לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
הנה אתם בבית: הקשבה, חמלה והשבת העצמאות לשביםהנה אתם בבית: הקשבה, חמלה והשבת העצמאות לשבים

הנה אתם בבית: הקשבה, חמלה והשבת העצמאות לשבים

כתבות | 15/10/2025 | 46

השיבה מן השבי היא רגע מרגש אך טעון, המהווה את תחילתו של מסע שיקום אישי, משפחתי וחברתי ארוך ומורכב. היא דורשת הקשבה עמוקה, חמלה, סבלנות והבנה המשך

הנה אתם בבית: הקשבה, חמלה והשבת העצמאות לשבים

רונית שלו, ג'וליה גוזמן ואמיר גורן

 

 

עם שובם של יקירינו מן השבי הממושך, ניצבים כולנו – המשפחות, הקהילה והעם כולו – ברגע היסטורי של הקלה, שמחה, התרגשות ותקווה מחודשת. הלב מתמלא בתחושת הודיה עצומה על עצם השיבה, והדחף לחבק, לעטוף, לשמוע ולמלא את החלל שנפער במהלך היעדרותם הוא טבעי ומובן. עם זאת, חשוב לזכור כי השיבה הביתה איננה נקודת סיום, אלא תחילתו של פרק חדש ומורכב בתהליך ההחלמה וההתאוששות האישית, הזוגית, המשפחתית, הקהילתית והלאומית. המסע שעברו השבים איננו מסתיים ברגע המעבר לגבולות הארץ, הוא ממשיך במפגש עם המציאות המשתנה, עם משפחה שעברה תהליכים מורכבים של כאב, אובדן עמום, חרדה וגעגוע, ועם קהילה וחברה שציפתה, נלחמה ושאפה לשובם. גם עבור המשפחה, זו איננה חזרה פשוטה אל מה שהיה – אלא התמודדות עם מציאות רגשית חדשה, בה נדרשים בני הבית להכיר זה את זה של זה מחדש, למצוא שפה משותפת, ולבנות בהדרגה תחושת ביטחון ואמון שאבדו במהלך התקופה. במצב זה נדרשת רגישות קולקטיבית עמוקה של כולנו כחברה לעצור, להקשיב ולאפשר לשבים ולמשפחותיהם לקבוע את הקצב, את המילים, ואת גבולות המפגש. עלינו להכיר בכך שתהליך השיקום הוא אישי וייחודי לכל אדם ומשפחה, וכי הסולידריות התומכת והסבלנית של הקהילה היא תנאי מרכזי להחלמה. הקשבה, סבלנות וכבוד לשתיקה הם חלק בלתי נפרד ממעשה החיבוק הלאומי - הם מאפשרים לשבים לבחור כיצד ומתי לשתף, ולמשפחות לעכל את מה שעבר עליהן, בקצב הנכון והמדויק להן.

 

הקצב האיטי: לומדים לנשום יחד מחדש

מהמחקר, בו החוקרות ד"ר רונית שלו ופרופ' סמדר בן אשר, פגשו ילדי שבויים שהוריהם היו בשבי במצרים ממלחמת ההתשה ועד תום מלחמת יום הכיפורים, אנו למדים כי השיבה הביתה אינה אירוע נקודתי או "חד-פעמי" המחזיר בן רגע את המצב לקדמותו (Shalev & Ben-Asher, 2011). עבור השבים, היציאה מן המרחב הטראומטי והחזרה למציאות רצופת האובדנים בישראל בזמן היעדרותם, הנה תהליך מורכב ומתמשך הדורש זמן שהייה, הפנמה ועיבוד של מה שקרה ומה עבר על כל אחד מבני המשפחה, ועל המשפחה כמערכת, והסתגלות למציאות חיים ששינתה את פניה בזמן היעדרם. החזרה אל חיי היום יום בישראל אינה מתרחשות באופן מיידי או טבעי, אלא מחייבות תהליך ההתמודדות עם אובדנים, תחושות של ניכור וזרות, וקשיי חיבור מחודש בין בני המשפחה. במחקר הילדים תיארו את השיבה כשלב נוסף במסע הטראומטי, שבו נדרשים כולם לבנות מחדש את המערך המשפחתי והרגשי. ממצאי המחקר מדגישים כי השיבה מהשבי אינה מסמלת את סיום החוויה הטראומטית, אלא את ראשיתו של שלב התמודדות נוסף, הסתגלות ובנייה מחדש של זהות אישית ומשפחתית. התהליך מצריך זמן, סבלנות ותמיכה מערכתית, וממחיש את הצורך בגישה טיפולית וקהילתית הרואה בשיבה הביתה תהליך רב שלבי ולא נקודת זמן בודדת.


- פרסומת -

המשפחות חיו עד עתה בעמימות קיצונית וחוו אובדן עמום, שבו האדם אהוב נעדר פיזית אך נוכח פסיכולוגית בתוך רצפי זמן חסרי היגיון וודאות ומאבק בינלאומי מתמשך להשבתם - כל אלו הופכים כעת צורך ללמוד לחיות מחדש עם מי ששב, שאינו בהכרח אותו אדם שהיה בעת שנחטף, כל אחד מבני המשפחה אינו אותו אדם שהיה לפני החטיפה, ומשפחתו כולה אינה אותה המשפחה שהוא הותיר מאחור.

חוויית השיבה מן השבי אינה מתרחשת רק במרחב המשפחתי, אלא נוגעת גם במארג החברתי לאומי. החברה הישראלית כולה חשה כי הסיפור האישי של המשפחות הפך לסיפור לאומי, ולכן, הציבור ביקש "לחבק" את השבים ולתת מעצמו – כתגובה של הזדהות, סולידריות ורצון לשיקום מהיר של "תחושת הנורמליות" שנפגעה. עם זאת, הלהט הציבורי לסייע ולעטוף עלול לעיתים לעמוד בסתירה לצרכים העדינים והשבריריים של תהליך השיקום הנפשי והמשפחתי. ועל כן נדרשת הבנה כי השיבה הביתה מחייבת קצב איטי, סבלני ומכיל. חמלה, אורך רוח והקשבה מאפשרים מרחב, שבו השבים ובני משפחותיהם יכולים בהדרגה לשתף, לספר, ולהעניק משמעות מחודשת לחוויה הקשה שעברו.

 

המשא הנפשי והגופני של השבים

על מנת ללוות באופן מיטבי וגם בשיקול דעת את הימים הראשונים, עלינו להכיר לעומק את מצבו של השב. חוויית השבי תוארה על ידי השורדים בדו"ח שכתבה ד"ר הגר מזרחי, ראש חטיבת הרפואה במשרד הבריאות בתחילת השנה, כמציאות שתוכננה במכוון כדי ליצור סביבה של עינוי, לגרום נזק גופני ונפשי, לפגוע במורל ולהקל על השליטה בהם. הנזקים הגופניים והנפשיים שתיעדו הצוותים הרפואיים קשים, ונובעים מהתעללות שיטתית, הזנחה רפואית חמורה, ותנאים תת-אנושיים שהיוו עינויים והפרות חמורות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי.

בין הנזקים הבולטים, שורדי השבי שחזרו אחרי הסכמים קודמים סבלו מרעב קיצוני ומכוון שגרם לירידה משמעותית במשקל גופם, חוסרים תזונתיים חמורים והידרדרות תפקודית של מערכות הגוף. כמו כן, רבים סובלים מנזק עצבי בלתי הפיך, שנגרם מכבילה ממושכת של הגפיים ומפציעות אחרות, המוביל לקשיים תפקודיים ממשיים וכאב כרוני.

מבחינה נפשית, השבים מציגים מגוון רחב של תסמינים, כאשר הטראומה הכפולה של חטיפה אלימה ושבי שהתאפיין בדה-הומניזציה וטרור פסיכולוגי, הותירה צלקות עמוקות. הם עלולים לחוות הלם, ניתוק, אדישות או ריחוק רגשי, כעס רב (על שוביהם, על המדינה, ולעיתים על המשפחה), חוסר תקווה או דיכאון, וכן רגשות אשמה על כך ששרדו – אשמת הניצול. מבחינה קוגניטיבית, תיתכן פגיעה בזיכרון, בלבול, חוסר התמצאות בזמן ובמקום, ומחשבות חודרניות. ניכרת לעיתים קרובות דריכות יתר, פחד עמוק מלהיחטף שוב, ותגובות בהלה קיצוניות.

התעללות פסיכולוגית ממושכת, שכללה בידוד חברתי קיצוני, שימוש באיומים מתמשכים בנשק, והשפלות מכוונות, יצרה תחושות עזות של חרדה, ייאוש, ובדידות קיצונית. כל אלה עלולות לגרום לפגיעות נפשיות חמורות, שימשיכו ללוות את שורדי השבי גם לאחר שחרורם.

 

אתגרי המשפחה והקהילה בשיבה

השיבה אינה רק סיפורו של השב/ה, אלא גם סיפורה של המשפחה כולה. בזמן ההיעדרות, כל המשפחה עברה שינוי, תפקידים וסדרי כוחות זזו - הבית שאליו חוזר השב אינו דומה לבית שנעזב (שלו ובן אשר, 2011)

לצד שמחה והקלה, עשויים להופיע רגשות קנאה, אשמה או ביקורת הדדית. חשוב לזכור שגם המשפחה עברה טראומה, וזכאית לחמלה, למנוחה ולתמיכה מקצועית. ילדים ובני נוער עשויים להגיב בכעס או בלבול, ולעיתים קרובות – להפנות את תחושותיהם פנימה עקב רגשות אשם או חוסר לגיטימציה לבטא קושי או כאב.


- פרסומת -

במשפחות עם ילדים, החזרה הביתה נחווית כאתגר ולעיתים אף כמשבר משפחתי. במחקרן מצאו שלו ובן אשר (2011) כי המשפחה והילדים דמיינו את השיבה כסוף המסע, אך למעשה המסע החדש רק מתחיל. האב או בן המשפחה, לו חיכו, עסוק בשיקומו האישי ובעיבוד הטראומה, ולא תמיד פנוי פיזית ורגשית. השיקום, הטיפולים והשגרה הרפואית שגוזלת משאבי הזמן של השב, עלולה להיחוות על ידי הילדים כהיעלמות נוספת של ההורה ואף כאובדן עמום מהסוג השני – הפוך מתקופת השבי – השב נוכח פיזית אך נעדר פסיכולוגית. כמו כן, עלולה לעלות ביקורת או חוסר שביעות רצון מצד השב בנוגע להחלטות, גבולות המשפחה ודרך החיים שהמשפחה סיגלה בתקופת היעדרותו, מה שעלול להקשות על ההשתלבות במשפחה מחדש. לעיתים בני המשפחה רוצים להספיק ולפצות על הזמן שאבד, לערוך כמה שיותר טיולים, נסיעות וחוויות משפחתיות משותפות, אך יש לזכור כי לא ניתן בבת אחת "למחוק" שנתיים של שבי, אלא בניית המרקם המשפחתי הנכון למשפחה כעת מתרחשת בהדרגה ולעיתים – בקצב איטי.

לעיתים, עם שובו של השבוי, מתגלה מציאות כואבת ובלתי צפויה: הוא עלול לגלות על אובדנים שאירעו בזמן היעדרו, מיום חטיפתו ועד לשובו, על קרובים שאינם עוד, על שינויים במשפחה, בקהילה או במציאות הלאומית עצמה. הבשורות הללו, המגיעות לאחר תקופה ארוכה של ניתוק, בדידות וחוסר ודאות, מוסיפות שכבה חדשה של טראומה ואבל ודורשות מהשבוי כוחות נפש עצומים לעיבודן. מעבר לכאב הפיזי והנפשי שחווה בזמן השבי, מצפה לו כעת מפגש רגשי טעון עם מציאות של אובדן, שלעתים נחווית כ"זרות" - הזמן המשיך לנוע בעולם בעוד הוא עצמו נותר קפוא בתוכו.

באותו הזמן, גם המשפחה, שנאלצה להמתין, לשאת תקווה לצד פחד ולהמשיך בשגרת חיים חסרה, חוותה השהיה רגשית. מתוך נאמנות לשבוי ומחשש "לשחרר" את הכאב, חלק מבני המשפחה "הקפיאו: את תהליך האבל והעיבוד, והמשיכו לחיות במצב מתמשך של "המתנה". עם שובו של יקירם, שני העולמות, של השבוי ושל המשפחה, נפגשים מחדש, אך המפגש אינו מתרחש באותה נקודת זמן רגשית. בעוד השבוי נדרש לעכל לראשונה את גודל האובדן, המשפחה כבר נושאת בתוכה שכבות של כאב מעובד חלקית. תהליך ההסתגלות המחודש מחייב מתן מרחב של זמן, הקשבה ותמיכה, בו ניתן יהיה לאפשר לכל אחד מבני המשפחה לבטא את רגשותיו, לעבד את האבל בדרכו, וליצור שפה חדשה של שותפות וקירבה. תהליך האבל איננו ניתן להאצה, הוא דורש שהות, ביטחון ותחושת לגיטימציה לכאב. על החברה, הקהילה ואנשי המקצוע לאפשר למשפחות ולשבים את המרחב להתאבל על האובדנים שחוו, תוך הענקת תמיכה מותאמת לקצב, רצון ולצרכים האישיים של כל אחד מהם. רק כך ניתן לבנות תהליך החלמה משמעותי, שמכבד את עומק הפגיעה ואת הצורך האנושי בשיקום זהות ושייכות.

 

המלצות מרכזיות לקליטת השבים

ההתערבות המלווה את הקליטה הראשונית משמעותית ביותר למהלך הנפשי ארוך הטווח. כאן, תפקיד המשפחה, החברים ואנשי הקהילה הוא קריטי, תוך יישום גישה מודעת טראומה.

שמירה על הקצב הנכון ומתן זמן - אל תמהרו למפגשים חברתיים או לתשובות. תהליך החזרה למציאות והיציאה מהמרחב הטראומטי קשה, ודורש זמן שהייה והפנמה של השלכות האירועים והאובדנים. כל משפחה וכל אדם עושים את דרכם חזרה באומץ ובקצב שלהם. תהליך ההחלמה הנפשית יהיה ממושך ומורכב, ויחייב תמיכה מקצועית וקהילתית לטווח ארוך.

הקשבה, בחירה ושליטה - הקשיבו לשבים. הסיפור של המאבק וההמתנה יחכו עוד רגע, קשה לעכל הכל בבת אחת. אפשר במנות קטנות.

אפשרו להם בחירה - כל פעולה קטנה שבה השב בוחר מחזירה תחושת שליטה שנלקחה מהם לחלוטין בשבי. ניתן לסמן אזורים שבהם קיימת שליטה גם בתוך אי הוודאות. בנוסף, חשוב להשיב מרכיבי שגרה יומיומית, כמו סדר יום, ארוחות משותפות וטקסים מוכרים.

וויסות גופני ורגשי - נסו להיות מווסתים ומוזנים לקראת המפגש ובהמשך. שימו לב גם לגוף שלכם, נשימה ותנועה יכולים לסייע בעת עוררות גבוהה. יש לשים לב לתגובות הגופניות של השבים, כמו קשיי נשימה, ולא להיבהל.

פרטיות והגדרת גבולות ברורים בימים הראשונים - עזרו למשפחה לקבל החלטות ולמנוע ביקורים המוניים, כדי לתת למי ששב את האינטימיות והפרטיות הדרושים לו עם בני משפחתו. מומלץ דמות אחת קבועה שתשמש כאיש קשר מול גורמי התמיכה. ריבוי דמויות שפועלות עלולות ליצור בלבול וקושי להתארגן מחדש. חשוב לזכור שיתכן שנראה תגובות קשות, אך יש לזכור שהן נורמליות במצב לא נורמלי.


- פרסומת -

הנוכחות המתמדת והרציפה של בני המשפחה, החברים והקהילה הקרובה מהווה את אחד ממקורות הכוח המרכזיים בתהליך ההחלמה והשיקום של השבים מן השבי ושל בני משפחותיהם. אין תחליף לחום האנושי, למבט שמכיר, למגע המרגיע ולתחושת השייכות שחוזרת ונבנית מתוך קשרים אנושיים פשוטים אך משמעותיים. ההקשבה, הסבלנות והחמלה – היכולת להיות נוכחים באמת מבלי למהר לתקן או להרגיע – הן יסודות המאפשרים למי שחזר ממעמקי החוויה הטראומטית למצוא שוב מקום בטוח בעולם. עם זאת, נוכחות תומכת איננה יכולה להתקיים ללא מודעות עצמית ורפלקציה מתמדת מצד הסובבים. כדי שנוכל להכיל את הכאב, את הבלבול ואת תנודות הרגש של השבים ובני משפחותיהם, עלינו לדאוג גם לעצמנו – להזין את כוחות הנפש, לקבל הדרכה, לשתף ולהיות מבוקרים. מתוך מקום מאוזן ומיושב ניתן להחזיק את המתח שבין תקווה לייאוש ולשמש עוגן יציב למי שחווה טלטלה קיצונית כל כך.

הקהילה נדרשת אפוא לפעול כמרחב מחזיק ומכיל המאפשר לשבים ולמשפחותיהם לנוע בקצבם, מבלי להידחק תחת ציפיות חברתיות לשוב "לשגרה" במהרה.

לסיכום, בסופו של דבר החזרה מהשבי אינה רק סיפורם של יחידים, אלא מבחן של חברה שלמה ליכולתה להכיל, להקשיב ולשאת יחד את כאבם של בניה ובנותיה. זהו תהליך של ריפוי הדדי – של השבים, של משפחותיהם, ושל כולנו כחברה המבקשת להשתקם ולמצוא איזון מחודש.

 

תודות

תודה לאורלי כהן גפן - תת אלוף במילואים, מפקדת מרכז שבויים ונעדרים בחירום – על הייעוץ

 

מקורות

 

מזרחי, ה. (2025). ראש חטיבת הרפואה: השלכות השבי על הבריאות הגופנית והנפשית של חטופים ששבו מעזה בינואר-פברואר 2025.

Shalev, R., & Ben-Asher, S. (2011). Ambiguous loss: The long-term effects of a present-absent father on the children of POWs. Journal of Loss & Trauma, 16, 511-528.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מלחמה וטרור, שיקום, אובדן ושכול, טראומה
רקפת כץ-טיסונה
רקפת כץ-טיסונה
פסיכולוגית
שפלה
מיטל בהריר
מיטל בהריר
עובדת סוציאלית
ירושלים וסביבותיה, מודיעין והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
יובל ארבל
יובל ארבל
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
ד"ר אורלי ליכט וייניש
ד"ר אורלי ליכט וייניש
יועצת חינוכית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
מיה נאור
מיה נאור
חבר/ה ביה"ת
רמת גן והסביבה
ד"ר עדה יעל וייסברג
ד"ר עדה יעל וייסברג
פסיכולוגית
ירושלים וסביבותיה, כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.