אינטימיות
דר' רחל קואסטל | 15/10/2025 | הרשמו כמנויים
למה שיש לי להגיד על אינטימיות, עוד לא המציאו את המילים. והנה בכל-זאת אותיות שמתחברות לאנקדוטה: קצת אחרי שהבן שלי התחיל את צעדיו הראשונים בעולם, הוא נהג לאסוף חפצים שונים וליצור מהם אינסטלציות באמצע הבית. ערב אחד ישבנו בסלון והתבוננו בו נכנס לאחד החדרים. כאחוזת כישוף תיארתי לבן הזוג שלי מהם החפצים אותם יבחר, מה תהיה הבעת פניו ומה יאמר כשיצא מהחדר. כשהכל התממש, אביו הסתכל עליי בתדהמה מוחלטת: "איך ידעת?!" ואני עניתי בלא פחות תדהמה "לא יודעת!". מה זה היה, ומה זה שעודנו? אלכימיה מנטלית, על-מילולית, ריקוד המסתורין של החיבור בין אמא לילד?
יצירתו של ביון עוגנת בשולי האיכות החמקמקה הזאת שאנו מכנים אינטימיות. הדרמה הפנימית של המפגש בין רכיבי הביטא של התינוק בשלב התרום-מילולי, והאם שבעזרת תהליכי חלימה (“reverie”) מסייעת בהתמרה שלהם לרכיבי אלפא, עולה בהקשרים אישיים ומקצועיים רבים. בעיקר היא נוכחת בלשד החיבורים, ממני לאחר ומהאחר אליי. כמו צליל אילם שעוקף את התבונה הטהורה. ביון השתמש במטאפורה של עיכול, ואני חושבת שזה כמו ללעוס אוכל מוצק לתינוק, או במצבי צבירה אחרים - לשהות מתחת למים כשכל הרעשים נמחקים ובכל זאת נושמים.
אי אפשר לשרוד בלי אינטימיות. בולבי הבין את זה. אך אינטימיות היא כוח שניתן להשתמש בו לרעה (וגם את זה הוא הבין). החולשות האנושיות שלנו הם לא הדבר היחיד שלוקח אותנו לdark side, לפעמים גם החוזקות. על הסכנה הזאת סארטר דיבר כשחקר את המונח של אינטימיות כקונפליקט בין ערכי החופש וערכי המחויבות.
אז איך אפשר לעבור בין שניהם בלי ליפול למלכודת השליטה והניסיון להפוך את האחר לאובייקט? עמק הרפאים הזה הוא הסיבה שאנשים מגיעים למערכות יחסים כשהחוויה של אינטימיות מרגישה כמו להחזיק רימון יד קרוב לחזה. אנשים שלמדו בילדותם, או במהלך חייהם, שאינטימיות יכולה להיות דבר ברוטלי, וקפאו שם. הם מגיעים כך לטיפול לפעמים, אבל איכשהו, בעיקר בגלל ה-setting שאין לו תחליף, האש שם פחות לוחכת. ואז מתחילה ההעברה, מילה אחרת לאהבה, שהרי רק אינטימיות תפרק אותם מנשקם.
***
לוס איריגארי, האהובה עליי מכל ההוגות הצרפתיות, עסקה רבות במסתורין הנשי, בחידתיות שהטרידה את פרויד (שהפנה את הגבר הנבוך למשוררים), והולידה את הצורך בשליטה גברית. לאקאן העביר את הקומפלקס האדיפלי לשפה, וטען שהמהות הנשית שמעבר-לפאלוס היא חידה גם עבור האישה עצמה. אך לא, אומרת איריגארי, מרוב שנים של שלטון "הצורה" הגברי-ליניארי-לוגי, נשכחה מהאישה מהותה "חסרת הצורה", הקרובה לגוף-שלפני-השפה.
הניסוח המטאפורי של "האישה" לפי איריגארי, ושיח-החרשים שלה מול "הגבר" (או כמו שהבדיחה הולכת: "אם אתה לא מבין אותי, אז אני לא יכולה להסביר לך"), הם עוד דרך לדבר על אינטימיות (כאישה) ושפה (כגבר). השפה/הגבר לא יכולים למשמע או לשלוט באישה/אינטימיות. היא תמיד תחמוק מהגדרה. אינטימיות היא חומר, שפה היא צורה, וחומר תמיד ישאף לפרוץ מחוץ לצורה.
ככל שהחשיבה שלה מתפתחת, איריגארי עוברת דרך נרטיבים של משעבד/משועבד (גם אם לא זונחת אותם לגמרי), לחשיבה על קשרים שהם יותר, המילה הראשונה שעולה היא שוויוניים, אך לדעתי המתאימה יותר היא מאוזנים, בין המינים, פחות היררכיים ובינריים. לשם כך היא חוצה לממדים דתיים-רוחניים בתפיסה שלה את האהבה.
***
איריגארי, אמרנו, היא מאוד מהותנית, גם בפילוסופיה שלה על "אהבה אלוהית". אך החוויה האינטימית, כמו הטרנסנדנטית, מפרקת אותנו ממהויות/מזהויות, ואולי גם מכאן נובע הפחד ממנה.
שני הבתים האלה מתוך חצר הזמן של פאול צלאן, נוגעים בזה בדיוק:
הַזֹּהַר, זֶה שֶׁרָאָה
אַבּוּ-תּוֹר,
רוֹכֵב לְעֶבְרֵנוּ, כַּאֲשֶׁר
זֶה בְּזוֹ הִתְיַתַּמְנוּ, מֵרֹב חַיִּים,
לֹא מִשְׁרְשֵׁי הַיָּדַיִם בִּלְבַד -:
מָצוֹף שֶׁל זָהָב
מַעֲמַקֵּי-מִקְדָּשׁ,
מוֹדֵד אֶת הַסַּכָּנָה,
שֶׁנִּכְנְעָה לָנוּ חֶרֶשׁ.
אז קודם כל הוא מציג מילה יפה לאינטימיות – זֹּהַר – (ומיד עולה לראש השיר "ולא היה בנינו אלא זוהר" של לאה גולדברג) - מילה קבלית שמתארת אור-אינסוף. עוד רמיזות מהיהדות הן המילה "חצר" והאזכור של אבו-תור, שנשמע כמו אל נורדי אבל הוא דמות מיתולוגית שקשורה לירושלים.
האינסוף למעשה זוהר. גם מבחינת ציר הזמן הפיזיקלי, או לפחות זה מה שהמדענים אומרים לנו שנוצר אחרי המפץ הגדול. לפני זה היה רק זֹּהַר - לא היו חוקים פיזיקליים, לא היה מרחב וזמן. ואולי זאת הכוונה הנוספת בביטוי "חצר הזמן", לא הזמן עצמו, אלא הקיום כמובלעת זמנית של אור-אינסוף. ואיפה הוא הכי דוהר לעברנו אם לא באינטימיות, באהבה?
"זֶה בְּזוֹ הִתְיַתַּמְנוּ" – איזו שורה נפלאה ומה שנקרא אוקסימורון: חיבור שהוא ניתוק. זה בזו מסמן את החיבור. היתמות מסמנת את ניתוק. יתמות זאת חוויית הניתוק הכי גדולה (והנה שוב חזרנו לאמא). הוא מתאר את הסיבה להתייתמות כעודף חיים ("מרוב חיים"). האם מעודף חיים התייתמנו או שנפרדנו מרוב החלקים של החיים? אני נוטה לחשוב שהוא מתכוון לעודף חיים – זאת אומרת - הוא מדבר על הגיל שלהם. בכל מקרה אי אפשר לעצור את הזוהר, הוא גדול מהם, יפיפה כמו שהוא מפחיד – ובא כשהם כבר מבוגרים.
ומהם "ִשְׁרְשֵׁי הַיָּדַיִם"? מטאפורה לעולם העשייה, העמל? הידיים מפעילות את "הכלים", אנחנו עובדים איתם, בונים, כותבים ספרים, סופרים כסף, כל הדברים של העולם הממשי. אבל גם זה מייתם אותנו מהזוהר לפי השיר. החיים הממשיים מייתמים אותנו מהזוהר, ולכן צריך לקפוץ מממד. בשיר זה קורה ללא בחירה, זה דוהר אליהם באופן לא רצוני.
-:
הסימן הגאומטרי הזה בין שני הבתים הוא השער בין הממדים השונים. סזורה במונחים של ביון. האינטימיות בשיר היא חלון לממד אחר, שער דרכו יוצאים מהעולם התלת-ממדי.
מעניין שהממד הרביעי לפי הסיפור של המתמטיקאים הוא הזמן. הזמן הוא היוצא דופן, והיום חושבים עליו יותר כתהליך על ציר האנטרופיה ולא כעל ממד. בכל אופן, הבית השני הוא קפיצה של ממד. אנחנו בשיר השירים, בקודש הקודשים של האינטימיות. התייחסות אליו כממד מחוץ לחוקי הטבע מיוצגת גם על ידי המונח מָצוֹף שֶׁל זָהָב, שהרי זהב לא יכול לצוף.
אבל נתבונן רגע במילה מצוף. מצוף מודד גובה של מים. הוא זז כל הזמן על ציר של עומק. הים שהוא מודד, זה הים הקדוש של החוויה האוקיינית שמתארת תחושה של אחדות, אינטימיות בצורה הכי מפושטת שלה, והיא לא בלתי מסוכנת. למה מזהב? כי זוהי מתכת שמגיעה מהחלל ולכן זהו מצוף מטאפיזי, ואולי זוהי אלוזיה ללב זהב, לב נקי.
ומהי הסכנה באינטימיות? השיר נפתח פה בעיניי לאינסוף משמעויות. המצוף מודד את הסכנה הכי גדולה באינטימיות והיא ההצפה הרגשית – מיזוג הזהויות - ואולי מכאן הצורך בשליטה. אם מודדים משהו - אז גם במובן מסוים מנסים לשלוט בו. והאם המדידה של הסכנה היא באמת מה שמכניע אותה? הסכנה נכנעת בסוף לפי השיר. ומדוע היא נכנעת חרש? מה זה חרש? האם זה ללא מילים? האינטימיות שקופה ונשקפת דרך המילים, למרות המילים?
ומעל הכל, יש תמיד סכנה כשאנחנו עוזבים את הממד הפיזי ואת סוכני המציאות. את כל כשלי התקשורת האנושיים - מה הוא אמר, מה היא אמרה – הבנו נכון - לא הבנו נכון (כמה מיגע). שם המילים פחות מעניינות. זה מעניין כשצעירים. כשאתה צעיר אתה לרוב לא רואה את הזוהר – אתה עסוק בשורשי הידיים – בלבנות חיים. ואז משהו בא לעברך.
ואולי שכשהוא אומר זה בזו – הכוונה היא לא רק לשני אנשים – אלא לכולנו. אולי משהו בא לעברנו, והוא בלתי נמנע.
משוררים, אמרתי יותר מפעם אחת, הם נביאים.
