'הדבר כשלעצמו' האנליטי:
סקירת יום עיון בהשתתפות נוויל סימינגטון
מאת עומר שטרן1
יום העיון נערך ב"מכון טריאסט-שריג לפסיכותרפיה", בתל-אביב ב-17 ביוני 2013.
נדמה כי יום עיון ב'כיכובו' של האנליטיקאי נוויל סימיניגטון הוא לא פחות מאשר הבטחה. הבטחה להפתעה. הבטחה בתוך הבטחה. הפתעה בתוך הפתעה. מתעוררת התלהבות המזכירה את האופן בו ילדים נרגשים מביצת הפתעה של 'קינדר'. התלהבות מהמפגש המיוחד עם אחת מהדמויות המסקרנות שיש לשדה הפסיכואנליטי להציע, אך לא פחות מכך, ציפייה להבטחה הטמונה במפגש עם הפרסונה – ההבטחה למשמעות חדשה. לגילוי מחודש של הפסיכותרפיה הפסיכודינמית ושל הפסיכואנליזה.
יום העיון הזה בן ארבע השעות – או ליתר דיוק מפגש הצוות החגיגי אליו הוזמן ד"ר סימינגטון כאורח כבוד – התקיים במכון טריאסט-שריג באווירה ביתית ואינטימית. הוא כלל הרצאה של סימינגטון, הצגת מקרה והדרכה חיה על המקרה שהוצג. צוות הפסיכולוגים של המכון גדש את החלל שהתמלא מפה לפה, דרוך לראות ולשמוע את סימינגטון האיש ואת ההבטחה בדבר אותה משמעות ומהות. נזהר בל יפספס את מה שצפון ועתיד להתגלות.
אך סימינגטון איננו ממהר לשום מקום. הוא מדבר ומרצה בקצב איטי. נותן למילים למלא את חלל החדר. מאפשר לשומעים להרהר בהן. לחבר ביניהן. לחשוב עליהן ולחשוב דרכן. לא מדובר ב-show ולא בכריזמה מתפרצת. סימינגטון משתמש בבמה שניתנה לו כדי לעורר מחשבות ושאלות על עיקר ועל טפל בטיפול הפסיכואנליטי. על העבודה שלנו. על הטיפולים שלנו, המטופלים שלנו וגם – על המטופלים שאנחנו.
במילותיו הרכות הוא נשען על הרעיונות החדים אותם ניסח במאמרו מ- 2012 "The Essence of Psycho-Analysis as Opposed to What Is Secondary" (Symington, 2012). במאמר זה ביקש סימינגטון לחשוף ולהדגיש את המהות הניצבת בבסיס הטיפול הפסיכואנליטי. לברור את הבר מן התבן. לסמן אחת ולתמיד את אותם מסיחים שנתפסים בטעות כמהותיים. לשלול אותם ולנקוב בדבר האמיתי. בדבר כשלעצמו.
ולשם כך סימינגטון אכן נדרש להבחנה הקאנטיאנית בין ה'דבר כשלעצמו' ובין 'עולם התופעות'. עמנואל קאנט ביקש לנסח את גבולות התבונה האנושית וטען כי קיימת הבחנה חדה בין עולם התופעות – הוא העולם כפי שנתפס בתבונתנו ועל ידי חושינו – לבין הדבר כשלעצמו. בעוד ש'עולם התופעות' הוא אותו עולם המוכר לנו ואותו אנו חווים, אל הדבר כשלעצמו אין לנו גישה ישירה ואין דרך לחקור אותו. הוא נעלם מעינינו. נסתר ומסתורי. עם זאת, אותו דבר כשלעצמו הוא הוא מהות הדברים, התופעות והייצוגים. הוא לא-מודע – במובן שהוא בלתי ניתן לידיעה – מאחר ואין ולא תהיה בידינו היכולת לגשת אליו כשאנו מוגבלים על ידי חושינו. העדרותה של המהות ונוכחותן של התופעות עלולה לתעתע בנו. לגרום לנו להחשיב למרכזי ולראשוני את מה שהוא בסך הכול ההופעה וההתגלמות.
וכשם שהבחנותיו של קאנט היו נוקבות ומהפכניות, כך גם אלו של סימינגטון. במאמרו מ-2012 זה האחרון יורה מטווח קצר במה שנדמה כפרות הקדושות של הפסיכואנליזה – במה שהוא מכנה בתואר המפוקפק 'תופעות אנליטיות'. בום! פגיעה ישירה ב'העברה' וב'העברה נגדית'; בם! סיכול ממוקד של המתודיקה הפרשנית; טראח! הוצאת האוויר מהמושג ומהדינמיקה של ה'הדחקה'. וכך, אחד אחרי השני, הוא מפיל והם נופלים: סטינג, תדירות הפגישות, אורך הפגישות, השלכה, הכחשה, התקה... כל אלו הן בבחינת תופעות משניות ושוליות כמעט, קובע סימיננגטון. הוא אף מגדיל וטוען כי "רבים עברו טיפולים אנליטיים בעלי מרכיבים משניים אלו, ונותרו למעשה ב'א-נליזה' (במילותיו של סימינגטון, unanalyzed); לעומתם אחרים שלמרות שהטיפול שלהם נעדר אותם מרכיבים אנליטיים, עברו אנליזה מוצלחת".
בנקודה זו ולאחר המטווח האנליטי בלשון חצי-אוטומאטית, פונה סימינגטון לסמן את המהות האמיתית של הפסיכואנליזה. את 'הדבר כשלעצמו' האנליטי. את מה שלדעתו נשכח והוסט ממרכז הדיון וממרכז עבודתנו, אך בלעדיו ניתן 'ללכת בלי ולהרגיש עם', להיות ב'א-נליזה' ולטעות לחשוב כי זו אנליזה. בתור חבר 'הקבוצה העצמאית', ביוניאני, ובשנים האחרונות חלק מהזרם ההתייחסותי, מדגיש סימינגטון כי המהות של הטיפול הפסיכואנליטי שוכנת בפגישה של המטופל עם עולמו הפנימי – פגישה המובילה אותו לדעת את עצמו באמת.
כדי שמפגש שכזה והתרחשות טרנספורמטיבית שכזו אכן תוכל להתקיים, נדרשים להתמלא שני תנאים. מן הצד האחד נדרש מטפל שיצליח 'להציג את האנליזנט בפני עצמו' – זאת במובן הביוניאני. בתוך המפגש האנליטי יגלה המטופל את עצמו ויהפוך להיות למי שהוא. על-כן, לטענתו של סימינגטון, "פסיכואנליזה היא הגילוי של מה שכבר קיים". מן הצד השני, טוען סימינגטון, על מנת שהמטופל ידע עצמו באמת, עליו ליצור את עצמו בעצמו. עליו להפוך ידע טכני קר ומנוכר השוכן בקרבו לכדי הבנה מודעת, חווייתית ורגשית בעלת זיקה לעצמי. הבנה חיה – נושמת ובעלת דופק.
בנקודה זו יש לזכור כי הבחנתו של סימינגטון בין 'הדבר כשלעצמו' לבין ה'תופעות האנליטיות', בין ראשוני למשני, בין מהותי לבין זניח – אינה נוגעת אך ורק לממסד ולשדה הפסיכואנליטי באופן מופשט. קליעיו כמו ניתזים ומאיימים לפגוע גם ביושבי הסלון, המטפלים באוריינטציה פסיכואנליטית. בפסיכולוגים הנמנים עם צוות המכון בפניהם הוא יושב.
ואכן, לאחר שסימינגטון קבע בהרצאתו כי "האינטרפרטציה איננה סוכן השינוי התרפויטי, אלא חוויה דומה – חיבור חווייתי אינטרסובייקטיבי, חווייה של מטפל המצליחה לגעת ומכאן להבין חוויה של מטופל" – פנה אליו ד"ר יוסי טריאסט – מבעלי המכון. הוא ביקש לחזור ולשאול אותו באופן הקונקרטי ביותר: "מהו הדבר החשוב ביותר בפסיכואנליזה?". סימינגטון לא השתהה, וענה "הבנה עצמית וההבנה של האחר". הוא ביקש לחזור ולהדגיש כי יחסים משמעותיים בין המטפל למטופל הם שמהווים את מהות הטיפול הפסיכואנליטי. לא מיניות לא-מודעת; לא דינמיקת איד-אגו-סופראגו גמישה יותר; אף לא הפיכת חומר לא-מודע לחומר מודע.
תשובתו זו של סימינגטון – הגורסת למעשה כי 'יחסים משמעותיים' בין המטפל למטופל הינם מהות הטיפול הפסיכואנליטי – מבלבלת. מעוררת בנוכחים סימני שאלה. הלוא גם אם כל אותן תופעות אנליטיות שמנה סימינגטון אינן בבחינת מהות, רבים מחזיקים אותן בבחינת הכרח. קואורדינאטות עבור המפה המוצפנת של הלא-מודע. עבור המסע האנליטי לגילוי אותו אוצר שהיה ונשכח: מטמון מיניותו הלא-מודעת של המטופל. מטמון שהודחק כה רחוק, אך כה קרוב. אוצר מיוחד, שהמטופל ישקיע את כל מאמציו ויעשה הכול – רק כדי לא למצוא אותו. כמה יקר – כך מבייש ומביך. מטמון שהוא בבחינת 'מהות'. והרי את ה'מהות' הזו ניתן לגלות רק במסגרתם של יחסים אנליטיים משמעותיים, ולא סתם 'יחסים משמעותיים'. אחרי הכל, הרי 'יחסים משמעותיים' כאלה ואחרים הם מה שלרוב גרם מלכתחילה לאותו כאב וקושי בעקבותם פנה המטופל לטיפול...
יתכן כי בדיוק בגלל הבדלים אלו ורגישות זו ביחס לממסד האנליטי בחר סימינגטון שלא להתייחס במסגרת הרצאתו לחלק מסוים ממאמרו שבכתב – החלק בו קרא למטפלים להיות פחות קשורים וכבולים לתיאוריות והפרקטיקות הפסיכואנליטיות ולנהל יחסים חופשיים יותר איתן. בחלק זה של המאמר הבחין בין 'התקשרות' (attachment) לבין 'יחס' ו'יחסים' (relation), וטען כי הטרנספורמציה של ה'התקשרות' לכדי 'מערכת יחסים' היא חלק אינטגראלי מהאנליזה. בעוד 'התקשרות' היא ביטוי לכבלים החיצוניים והפנימיים בהם הסובייקט נתון, 'יחס' הוא ביטוי לחופש: "אדם הוא חופשי כאשר חלקים פנימיים שלו מתייחסים האחד לשני, ובאותו הזמן, האדם ככלל נמצא במערכות יחסים עם אנשים אחרים, עם העולם הסובב אותו וכו'" (Symington, 2012: 402). על בסיס הבחנה זו סימינגטון אף הפנה במאמרו אצבע מאשימה כלפי הממסד הפסיכואנליטי, וטען כי "יש הבדל עצום בין להיות קשור (attached) לדוקטרינה לבין להיות עמה ביחסים (in relation). במקרה הראשון אני נתון תחת שליטתה של הדוקטרינה, ובמקרה השני מתייחס אליה וחופשי להיות" (שם). ביני לבין עצמי תהיתי כיצד יכלו טענות אלו להישמע באזני המתמחים והמוסמכים להדרכה מצוות המכון. באזני אלו הנמצאים בעיצומו של תהליך ההכשרה וההסמכה. קשורים אליו, גם אם נמצאים ביחסים איתו.
בתום הרצאתו זו של סימינגטון ולאחר הפסקה קצרה, המשיך יום העיון בהצגת מקרה של הפסיכולוגית ד"ר גליה גודארד ובהדרכה חיה של סימינגטון על המקרה. חלק זה, כמו גם החלק המסכם שסגר את יום העיון, היה פורה ומרתק בפני עצמו. המקרה שהוצג היה חי ומסקרן והדרכתו של סימינגטון הייתה רגישה ורכה. כמו הניח זה את הנשק החצי אוטומאטי ממאמרו בצד. כאילו ביקש כעת להקשיב קשב רב לפרטים, לדייק במילים ובהתערבויות, ולהגיע לידי הבנה חדשה ורלוונטית של המקרה.
בסיומו של יום העיון, התחושה הראשונה והדומיננטית היא כי סימינגטון מתנסח בכתב באופן המתעלה על פני השיחה והמפגש עמו. שיש משהו מושך ומעורר יותר ברעיונות שהציג במאמריו, מאשר בפגישה עמו פנים אל פנים. שבביצת ה'קינדר' הזו מעטֶה השוקולד הוא בסך הכול די רגיל. טעים, מתוק ושוקולדי – אבל לא הרבה מעבר לזה.
אך אט אט, צביטת האכזבה מפנה את מקומה לחוויה אחרת, להתפעלות. לתחושה של הלימה מיוחדת ומתבקשת כל-כך בין התוכן לבין האופן. לכך שההופעה או ה-show של סימינגטון, ואולי ה'תופעה' המכונה סימינגטון, לא מאפילה על המהות. הוא עצמו, כפרסונה ממוקם מאחורי הקלעים, ומה שמוצב במרכז הבמה הוא המהות עליה ביקש להצביע – ה'דבר כשלעצמו' האנליטי. אותו דגש על יצירתיות, על האותנטיות של המטפל, על היחס למטופל ועל היחס הראוי של המטפל לתיאוריות הפסיכואנליטיות.
ועדיין, אותה 'מהות' ממשיכה לעורר סימני שאלה ביקורתיים. תהיות לגבי האופי המודרניסטי של ההבחנה בין ה'דבר כשלעצמו' האנליטי, לבין ה'תופעות האנליטיות'. ניסיון החוטא בעצמו לרוח הפוסטמודרניסטית המנשבת במקורות הזרם ההתייחסותי כדוגמת מיטשל וברומברג. מזכירה את אותו 'עצמי במרחב' ומתנתקת מה'עצמי בזמן' (מיטשל, 2003 [1993]). אך אותיר לעת עתה סימני שאלה אלו באוויר ואבקש להתייחס לשאלה חשובה אחרת.
כיצד זה סימינגטון, הנסמך על קאנט ומצטטו, מתיימר לסמן את אותו 'דבר כשלעצמו' אנליטי? את אותה מהות אמיתית הקיימת מעֵבר לכל אותן 'תופעות' אנליטיות מטעות ומתעתעות? הרי אליבא דקאנט, אין ולא תיתכן פגישה עם אותה מהות, עם אותה 'אמת'. הניסיון האנושי והמתודה המדעית מוגבלים לחקר המסגרת בה פועל 'עולם התופעות'. ה'מהות' איננה נגישה לנו, ואין זה משנה כמה נתאמץ וכמה סאלטות לולייניות נבצע. כל 'מהות' וכל ניסוח של אותה 'מהות' הם בגדר טעות ותעתוע במקרה הטוב, ושקר במקרה הרע. הרי בעקבות קאנט הדיון ב'דבר כשלעצמו' הודר לשיח של האמונה, התיאולוגיה, המיסטיקה והספיריטואליזם.
ואולי כאן בדיוק מסתתרת התשובה והפתרון לתעלומה. בחיבור שבין סימינגטון, הכומר הקתולי, לבין תפיסותיו את הטיפול הפסיכודינמי-פסיכואנליטי כאמנות יותר מאשר כמדע; כחוויה המפגישה את המטופל הבודד והזמני עם הטוטאליות המקיפה אותו; כתיאוריה החורגת אל מעבר לתפיסות הפוזיטיביות של המדע; כפרקטיקה השואפת לגעת בנסתר, בפנימי. באניגמה אותה מכנה הפסיכואנליזה מפרויד ועד ימינו בשם 'לא מודע'.
ד"ר נוויל סימינגטון וד"ר יוסי טריאסט בערב העיון. צילום: עומר שטרן.
הערות
1. הכותב הינו חבר בצוות מכון "טריאסט שריג" לפסיכותרפיה.
מקורות
מיטשל, סטיבן (2003 [1993]). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תל אביב: תולעת ספרים.
Symington, Neville (2012). The Essence of Psycho-Analysis as Opposed to What Is Secondary. Psychoanalytic Dialogues, 22:395–409.
