פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

תוקפנות על פי הפסיכולוגיה הבודהיסטית

לפי התפיסה הבודהיסטית, מקור התוקפנות האנושית הוא בהיעדר אושר, ובתסכול שנובע מהכישלון החוזר שוב ושוב במרדף אחרי האושר. הגורם להעדר האושר הוא שאנו מחפשים את האושר במקום הלא נכון, ולפיכך אנחנו מתוסכלים, מאוכזבים, כועסים, ובסוף גם תוקפניים. לפי הבודהיזם, "אנחנו רעים כשרע לנו" – תפיסה שמשתלבת גם עם רעיונות מערביים שזיהו קשר בין תסכול לתוקפנות. הפתרון המוצע על ידי הבודהיזם הוא לגלות את הטעות בדרך המערבית לחיפוש אחרי האושר ולמצוא את האושר בתוך האדם, באמצעות תרגול מדיטציה.

מאמרים | 6/2/2012 | 11,272

תגיות:

 

תוקפנות על פי הפסיכולוגיה הבודהיסטית

 

מאת ד"ר צחי ארנון

 

המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בכנס "גישות מערכתיות לטיפול באלימות מתבגרים: סיבות, אבחון, התערבות", שהתקיים במכללת עמק יזרעאל בינואר 2012.

 

מהו המקור לתוקפנות?

"בכל המיתולוגיות, משמעותה הראשונית של הבריאה היא הופעת הפרדה וריבוי מתוך אחידות וחוסר תוואים" (ויליס 1999). עובדה זו, יותר משהיא מייצגת את האופן שבו נברא העולם, מייצגת את החשיבה האנושית. סגנון החשיבה שלנו, בני האדם, הוא דיכוטומי ומפריד. סגנון זה אומץ על-ידי תפיסת העולם המערבית, לפיה העולם הוא דואלי ומכיל הפכים: אלוהים ושטן, גן עדן וגיהינום, יצר החיים ויצר המוות, סופר אגו ואיד, בני אור ובני חושך, טובים ורעים. חשיבה זו מובילה אותנו להבנה לפיה קיים טוהר מוחלט – ומולו רוע מוחלט, הבנה שממנה נובעת מסקנה לגבי הדרך להגיע אל הטוב והאושר: כאשר נצליח לאתר את הרוע, לגלות אותו ולהשמיד אותו, נגיע אל הטוהר המוחלט. כאשר נמגר את הרשע, החולי, הזקנה, הכאב, המחלה והמוות, נגיע לחיי הנצח, לגן העדן, לבוא המשיח ולתחיית המתים.

על בסיס תפיסת עולם זו התפתחה הפסיכולוגיה המערבית שאלון ועומר (2005) הגדירו אותה כתפיסה פסיכו-דמונית. תפיסה זו מכילה הנחות פסיכולוגיות על טבע האדם ועל טבע הסבל: הנחת היסוד היא שהאדם רע מנעוריו. הוא נולד בחטא, החטא הקדמון הקיים מקדמה דנא עוד מגן עדן, קיימים בו יצרים תוקפניים ודחפים מסוכנים שיש לפתח מנגנוני הגנה משוכללים כדי להתמודד איתם. כלומר הסבל נגרם על-ידי רוע מולד, ואין סבל שמקורו מקרי. מאחר ועל פי החשיבה המערבית הליניארית, לכל אירוע בהווה יש גורמים בעבר, האדם נוטה לחפש את הסיבות לסבלו במשהו רע שקרה לו מוקדם יותר על ציר הזמן, בין אם בתוכו (ייחוס פנימי) ובין אם מחוצה לו (ייחוס חיצוני), כפי שהבחין גם הפסיכולוג Heider בתיאוריית הייחוס שלו (Heider 1958). סגנון חשיבה זה מקבע את ההבנה שקיימים "אויבים" שעושים לנו רע: אויבים בחוץ כגון אנשים ואירועים, או אויבים בפנים כגון היצר הרע, האיד, דמות ההורה השלילית שהופנמה, טראומה שנצרבה, קונפליקט לא פתור מילדות ועוד.

מתוך הבנה זו נגזר תהליך הריפוי בתורות המערביות: יש להכיר ברוע, להודות בקיומו, לזהות את מקורותיו ולעקור אותו מן השורש. הזרם הקתולי דורש להתוודות על חטאים כדי להתנקות ולהיוושע, הרפואה מחפשת לזהות את החיידק או הגידול ולהשמידו או להוציאו, והפסיכולוגיה מבקשת לזהות את הקונפליקט החבוי, להעלותו אל המודע, ולפתור אותו מתוך המודעות והתובנה. מאחר ולרוע שורשים עמוקים וסמויים, הרי שהריפוי הקלאסי חייב לכלול את עקירתם מהשורש, שכן אחרת הם יצמחו שוב. זו גם הביקורת של הפסיכולוגיה הדינמית על הפסיכולוגיה ההתנהגותית או הקוגניטיבית, ביקורת שלפיה טיפול בסימפטום ולא בשורש הבעיה יגרום להחלפת סימפטומים ולא לפתרון וריפוי מלא.

אלא שהדבר לא מצליח, ואנחנו ממשיכים לסבול ולחוש תסכול מתמשך כתוצאה מהאכזבה המתמשכת. אנחנו משתדלים שוב ושוב, ולשווא. נראה שאנחנו מנסים "עוד מאותו הדבר", מה שואצלאוויק, ויקלנד ופיש (1979) מכנים "פתרון ממעלה ראשונה", וככל שננסה יותר מאותו הדבר כך ניתקע בפתרון הכושל, ונתקשה לראות את הפתרון החליפי, מן המעלה השנייה. וזה מוצע לנו על ידי תפיסת העולם הבודהיסטית.

 

סידהרתא גוטאמה, המוכר כבודהה, חי בצפון תת היבשת ההודית ככל הנראה בין השנים 483-563 לפני הספירה, והיה למעשה מורה רוחני. הוא עסק בשאלה מהו מקור הסבל האנושי, ומשהגיע להבנה החל ללמדה. את תמצית הבנתו על מקור הסבל האנושי ניתן לתאר כך: הסבל מתעורר כאשר האדם לא מוכן לקבל את המציאות כפי שהיא. האדם רוצה עוד ממה שעושה לו נעים כדי להפוך את המצב הנעים לקבוע, ומבקש להפסיק את מה שעושה לו לא נעים. אלא שמאחר והוא לא יכול לשלוט בעולם – נוצר סבל.

מעניין לציין שהבנה זו אינה נחלתו של בודהה בלבד. אפיקטטוס, פילוסוף יווני שחי בין השנים 55-135 אחרי הספירה, עסק גם הוא במקור הסבל האנושי, וייחס זאת לאופן שבו האדם תופס את המציאות. הוא הדגיש את ההבדל בין האירועים החיצוניים שנקבעים על-ידי הגורל, ואין לאדם יכולת לשלוט בהם, לבין התגובה של האדם לאירועים אלה. הסבל האנושי לדבריו נוצר כאשר האדם מנסה לשלוט במה שהוא לא יכול לשלוט, או כאשר הוא מפסיק לטרוח לשנות את מה שיש בכוחו לשנות. הבנה דומה מתבטאת בתפילתו של פרנציסקוס איש אסיזי (1181-1226), מייסד מסדר הפרנציסקנים, המבקש מאלוהיו: תן לי את הכוח לשנות את הניתן לשינוי, את היכולת לקבל את מה שאינו ניתן לשינוי, ואת התבונה להבחין ביניהם. הקשר בין תסכול לתוקפנות בוסס גם על-ידי הפסיכולוג Dollard וחבריו (1939).

על פי תפיסת העולם הבודהיסטית, האדם טוב מנעוריו. האדם במקורו הוא דבר טוב וחיובי. הסבל לא נגרם על-ידי רוע פנימי או חיצוני, אלא על-ידי טעויות חשיבה של האדם, וכל עוד האדם ממשיך בטעויות החשיבה שלו הוא ממשיך לייצר לעצמו את הסבל. המציאות היא שכבני אדם אנו שבריריים, חסרי שליטה אמיתית בגורלנו, חשופים למחלות, לזקנה ולמוות, למצבי רוח, לאכזבות, לכאבי גוף ונפש, ואין ביכולתנו לשנות כל זאת. אין מקום לנסות ולשנות את הדברים שאין לנו שליטה עליהם, למרות שקיומם אינו נעים לנו. אלון ועומר (2005) מגדירים תפיסת עולם זו כ"תפיסה טראגית": תמיד יהיו קיימים בעולמנו אירועים שאינם נעימים עבורנו. מכאן גם נגזר תהליך הריפוי: קבלת הכאב והקושי מתוך חמלה ונחמה. הקבלה תפסיק את המלחמה, והפסקת המלחמה תפסיק את הסבל הנוצר מהמאמץ הסיזיפי להכחיד את ה"רוע". אמנם הדברים הבלתי נעימים לא ייעלמו, אך רמת המצוקה שהם יעוררו בנו תפחת משמעותית.

 

הנחות היסוד של הפסיכולוגיה הבודהיסטית

• הכול חולף: שום תופעה בעולם, בתוכנו ומחוצה לנו, אינה קבועה. השמחה חולפת, הצער חולף, האושר חולף, הכאב חולף. אנחנו חולפים, אנחנו זמניים. כשאיננו מודעים לכך, אנחנו מפעילים תהליכים נפשיים וקוגניטיביים כנגד תופעה זו (תהליכי השתוקקות ודחייה, כפי שיפורט מייד) אולם ללא הועיל. כתוצאה מהתסכול וחוסר האונים אל מול זמניות זאת, מתפתח הסבל.

• השתוקקות (היקשרות) ודחייה: אנחנו משתוקקים עוד ועוד למה שנעים לנו, ומנסים שלא יחלוף. אנחנו חוזרים על פעולות שיוצרות לנו רגשות נעימים מתוך שאיפה לשמר את הרגש הנעים ככל שניתן. מאחר ואין זה אפשרי, שכן הכול חולף (לפי ההנחה השנייה), אנו מנסים שוב ושוב, ומייצרים למעשה סוג של התמכרות – אם זה להנאה חושית, כמו לאוכל (דבר המסביר את שכיחות השמנת היתר בעולם המערבי), למין, לריגושים (למשל לספורט אקסטרים), לכבוד ולפרסום (למשל בתכניות הריאליטי), ועוד. מצד שני אנחנו דוחים שוב ושוב את מה שלא נעים לנו, ומנסים למנוע את הופעתו בחיינו; אנחנו מסרבים לקבל את העובדה שנהיה חולים, ומנסים לשלוט בבריאותנו מעבר לרמה האפשרית באמת; אנחנו מסרבים לקבל את ההזדקנות ומנסים, בטכניקות שונות (למשל האנטי אייג'ינג והניתוחים הפלסטיים), להיראות צעירים ובעלי עור חלק ומתוח; אנחנו מנסים להכחיש את היותנו שבירים ונוהגים בפראות בכביש ("לי זה לא יקרה") ועוד.

• קשה אינו רע: כאשר משהו קשה לנו,אנחנו מבקשים לדחות אותו מאתנו, כפי שאנו נוטים לעשות לדברים לא נעימים בכלל (לפי ההנחה השנייה),. כאשר אנו לא מצליחים לדחותו אנחנו מייחסים לו רוע – לדבר שקורה, לאדם, לטבע: לחיידק המסוגל להרוג אדם תוך 24 שעות אנחנו קוראים "החיידק הטורף"; לאירועי הטבע המשפיעים עלינו אנחנו קוראים "אסונות טבע"; וכאשר קורים לנו דברים קשים ולא רצויים אנחנו מייחסים את המקרה לרוע כלשהו על פי אמונתנו (שטן, קארמה, גורל, לא מודע).

• אנחנו רעים כשרע לנו: אם האדם על פי התפיסה הבודהיסטית הוא טוב מנעוריו, מדוע הוא מרגיש רע, ומדוע הוא מתנהג באלימות? אם הרוע לא נובע מיצר או דחף או משהו מולד בסיסי, מהיכן הוא נובע? כדי להסביר זאת מדגישה הפסיכולוגיה הבודהיסטית את ההבדל בין האדם לבין התנהגותו. האדם, הטוב מנעוריו, מתנהג באלימות ובתוקפנות כאשר הוא עצמו סובל. אנחנו פחות סבלניים כשאנחנו רעבים, עייפים, חולים. אנחנו צועקים כשכואב לנו, נפשית וגופנית. אנחנו מתנהגים בתוקפנות ואלימות כשרע לנו, כלומר ההתנהגות היא תגובה להרגשה נפשית של קושי וסבל (הדלאי למה וקטלר 1998).

כדי להבין את מקור הקושי והסבל, וכדי למצוא מוצא ללא טעויות קוגניטיביות, מנסחת הפסיכולוגיה הבודהיסטית ארבע אמיתות בסיסיות (קורנפילד 2001, ארן 1993). האמת הראשונה עוסקת במהות הסבל: חוסר סיפוק, פער בין הרצוי למצוי. הסבל במהותו הוא חוסר סיפוק, ומקורו בחוסר ההסכמה שלנו לקבל את המציאות, ואותנו בתוכה, כפי שהיא וכפי שאנחנו. המצוי הוא עובדה, ואילו הרצוי הוא שאיפה. ככל שהפער ביניהם גדל כך – חוסר הסיפוק גדל, וכך הסבל מתעצם. החיים מזמנים לנו הזדקנות, מוות, אכזבה, אבדן ומחלות, והמחשבה שלא נפגוש אותם היא אשליה וטעות קוגניטיבית. אנחנו מנסים כל החיים לשלוט בגורלנו, אולם המחשבה שיש לנו שליטה והשפעה מלאה אף היא אשליה וטעות קוגניטיבית. לכן אנו מופתעים פעם אחר פעם מאירועים בחיים המוכיחים לנו שהשליטה לא אצלנו, כמו מוות פתאומי של אדם קרוב או גילוי מחלה סופנית.

האמת השנייה עוסקת בסיבה לסבל: התשוקה שהדברים יהיו אחרת ממה שהם. התשוקה, כפי שהוזכר קודם, כוללת שני הפכים: ניסיון להשיג עוד מהדברים הנעימים, מצד אחד (השתוקקות/היקשרות), וניסיון להפסקת הדברים הלא נעימים, מצד שני (דחייה). התשוקה כוללת הן תשוקה חושית (למשל לאוכל ולמין), המתקשרת לעיקרון העונג של פרויד, והן תשוקה נפשית לביטחון, לקביעות, ולקיום נצחי – תשוקה הסותרת את עיקרון הזמניות, לפיו כאמור הכול חולף.

לפי האמת השלישית, ניתן להשתחרר מהסבל על ידי הפסקת ההיקשרות והדחייה. מתוך המודעות לכמיהה, לתשוקה ולדחייה, הבין בודהה שהשחרור יבוא מהפסקת הכמיהה עצמה, ולא ממציאת התשובה או הסיפוק של הכמיהה. השחרור מהסבל יבוא מהפסקת הדחייה של החוויות הבלתי נעימות, ולא מהפסקת החוויה עצמה. הפסיכולוגיה המערבית מניחה שהיצרים (מין, תוקפנות, נרקיסיזם) הם מולדים, אינהרנטיים, ולא ניתן להימנע מהם. מכאן שהפתרון האפשרי הוא הסובלימציה של היצרים הללו. מאידך הבודהיזם טוען שהיצרים הם אינם חלק מהטבע האנושי, אלא נולדו מהמודעות לעצמנו. מכאן שהפתרון האפשרי הוא שינוי קוגניטיבי, שינוי המפה המנטלית. כאשר נוכל לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, נתחיל להשתנות מתוך הטבע האמיתי החיובי שלנו – כפי שעובר גדל ברחם אמו מתוך הטבע האמיתי שלו לגדול ולהפוך לאדם, כפי שזרע העץ הנטמן באדמה גדל מתוך הטבע האמיתי שלו לגדול ולהפוך לעץ.

האמת הרביעית עוסקת בדרך לשחרור מן הסבל: המדיטציה כטכניקה. המדיטציה על כל זרמיה היא טכניקה שבאמצעותה ניתן לגלות את הטעויות הקוגניטיביות ומתוך המודעות אליהן לשחררן, וכן לגלות את הטבע האמיתי של האדם ולפגוש את הטוב שבנו, המסתתר מאחורי הקושי וטעויות החשיבה שהוזכרו. הטכניקה המדיטטיבית מלמדת את המתרגל להיכנס למצב של צופה בעצמו, מצב נטול ציפיות ושאיפות, מצב של היעדר שיפוטיות כלפי מה שמתרחש בתוכו וסביבו, מצב של קבלה רכה של כל מה שיש. במצב זה, בו האדם צופה בעצמו, הוא מסוגל לחוות שאכן הכול חולף, שאכן כאשר משחררים את הציפיות והביקורתיות נמצא השקט בתוכנו. כלומר הדרך לשחרור מן הסבל היא לא להיות בשום מקום, לא לצפות לשום דבר, רק לקבל את מה שיש ללא שיפוטיות.

 

האם זה באמת עובד?

עשרות מחקרים נערכו על המדיטציה והראו את השפעתה החיובית. אתייחס כאן למחקרים אחדים שעסקו בשימוש במדיטציה לשם מניעת תוקפנות ואלימות. כאמור, על פי הבודהיזם התוקפנות אינה מולדת ואינהרנטית, ומייצגת סימפטום לבעיה – לנטייה להיקשרות ולדחייה. כאשר אלה מטופלים – התוקפנות נעלמת. ואכן, שלושה מחקרים שעסקו באלימות של אסירים בבית כלא (Nathanson & Cantor 2000, Hawkins 2003, Rainforth, Alexander & Cavanaugh 2003) מראים כי בקרב עבריינים כלואים שתרגלו מדיטציה נצפתה ירידה בהתנהגות עבריינית, ובכללה ירידה ברמת התוקפנות והעוינות. בנוסף, מחקרם של Hagelin וחבריו (1999) בדק את הקשר בין תרגול מדיטציה בקבוצות גדולות למדדים שונים בעיר וושינגטון, במטרה לבחון האם לתרגול המדיטציה יש השפעה מעבר למתרגלים עצמם. המחקר מראה כי ככל שקבוצת המתרגלים בו זמנית גבוהה יותר, כך יורדת הפשיעה בעיר כולה. מחקרם של Orme-Jonson וחבריו (1988) שנעשה בירושלים כשנה לאחר תחילת מלחמת לבנון (1983) בדק אף הוא את הקשר בין תרגול מדיטציה בקבוצה בירושלים לבין רמת האלימות בירושלים בפרט, בישראל בכלל ובלבנון, ובין איכות החיים בישראל. גם מחקר זה הציג תוצאות דומות לפיהן ככל שכמות המתרגלים גדלה כך איכות החיים גבוהה יותר ורמות האלימות הצבאית והפשיעה האזרחית פוחתות.

 

אם כן, בעוד הפתרון המקובל במערב לפיו הכחדת הרוע תיעשה על ידי עקירתו מן השורש ממשיך לנחול כישלון, הפתרון החליפי המוצע על ידי הבודהיזם, של טיפוח הטוב תוך תיקון טעויות בחשיבה, מסוגל ליצור שינוי הן באדם והן בסביבתו. הבודהיזם טוען שבעולם אין רוע, יש רק היעדר טוב, ולכן הטיפול יהיה בהאדרת חיזוק וטיפוח הטוב, ולא בהכחדת הרוע.

התפיסה הבודהיסטית תואמת להפליא את דבריו של הרב קוק (תשמ"ג), לפיהם:

הצדיקים הטהורים

אינם קובלים על הרשעה – אלא מוסיפים טוב.

אינם קובלים על הכפירה – אלא מוסיפים אמונה.

אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה.

 

מקורות

אלון נ' ועומר ח' (2005). השטן שבינינו. מדמוניזציה להידברות. צפת: ספרים, הוצאה לאור.

ארן ל' (1993) בודהיזם. מבוא לדת ולפילוסופיה של הבודהיזם. תל אביב: דביר הוצאה לאור.

ואצלאוויק פ', ויקלנד ג' ופיש ר' (1979). שינוי: עקרונות של יצירת בעיות ושל פתירת בעיות. תל אביב. ספרית פועלים.

הדלאי לאמה וקטלר ס"ה (1998) אומנות האושר. רעננה. להדים.

ויליס ר', עורך (1999). המיתולוגיה של עמי העולם. אור יהודה, הד ארצי.

הרב קוק, הראי"ה (תשמ"ג). ערפלי טוהר, ירושלים: המכון על שם הרצי"ה.

קורנפילד ג'. (2001). דרך הלב. מדריך לסכנות ולהבטחות שבחיים הרוחניים. תל אביב. מודן.

Dollard, Doob, Miller, Mowrer & Sears (1939) Frustration and Aggression. New Haven, Yale University Press.

Hagelin J.S., Rainforth M.V., Cavanaugh K.L., Alexander C.N., Shatkin S.F., Davies J.L., Hugehes A.O. & Ross E. (1999). Effects of group practice of transcendental Mediation on preventing violent crime in Washington D.C. Results of the National Demonstration Project 1991. Social Indicators Research, 47, 153-201. http://www.istpp.org/crime_prevention/

Hawkins M.A. (2003). Section I: Theory and Review. Effectiveness of the Transcendental Meditation program in criminal rehabilitation and substance abuse recovery: A review of the research. Journal of Offender Rehabilitation, 36, 47-65.

Heider F. (1958). The Psychology of Interpersonal Relations. New York, NY.: John Wiley & Sons

Nathanson A.I & Cantor J. (2000) Reducing the aggression-promoting effect of violent cartoons by increasing children's fictional involvement with the victim: A study of active mediation. Journal of Broadcasting & Electronic Media Washington. Vol. 44, Iss. 1, p. 125-142 (18 pp.)

Orme-Jonson D., Alexander C.N., Davies J.L., Chandler H.M., & Larimore W.E. (1988). The Effects of Maharishi Technology on the Unified Field. International Peace Project in the Middle East. Journal of Conflict Resolution. 32, 4. 776-812.

Rainforth M.V., Alexander C.N. & Cavanaugh K.L. (2003). Effects of the Transcendental Meditation program on recividism amog former inmate of Folson Prison. Journal of Offender Rehabilitation, 36, 181-203.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ארנון, צ. (2012). תוקפנות על פי הפסיכולוגיה הבודהיסטית. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2725

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צחי ארנוןצחי ארנון16/2/2012

תודה למגיבים. תודה על התגובות.
אכן גם אני רואה את התפיסה הבודהיסטית כפסיכולוגיה קוגניטיבית, ואכן הם מדברים על פתרון דרך 'שינוי המפה הקוגניטיבית'.
עם זאת מאחורי התפיסה הקוגניטיבית עומדת גם תפיסה רוחנית, המהווה את התשתית הפילוסופית של התפיסה הקוגניטיבית.
מניסיוני אני מוצא ששילוב הרוחניות בטיפול הוא דבר נכון ומועיל למטופל ולמטפל.
צחי

עירית סדןעירית סדן16/2/2012

חשוב ועמוק באריזה חכמה וקומפקטית. עזר לי להבהיר לעצמי משהו נוסף על הקשר בין בודהיזם, CBT ופסיכולוגיה רוחנית. תודה!

יעל ליכטשיעל ליכטש13/2/2012

תודה! מרתק ובעיני גם חשוב מאוד.