פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

מר ויניקוט והבעיה של זכירה שגויה

מפגשי ה"ויניקופדיה" השנה מבקשים לקיים דיון רב היבטים ורב משתתפים בסוגיות המורכבות של טראומה, דיסוציאציה וזיכרונות גילוי עריות. על מנת לאפשר לדיון מצע קליני, ולהימנע מדיבור תיאורטי נטול כל עוגן, מוצע תיאור מקרה אשר סוגיות אלו מצויות בלב לבו, כבסיס ממנו יצא הדיון כולו.

כתבות שטח | 14/11/2012 | 13,535

תגיות:

 

מר ויניקוט והבעיה של זכירה שגויה

 

מאת שילי ורדימון

 

סקירת המפגש הראשון בסדרת מפגשי "ויניקופדיה" מטעם מרכז ויניקוט. 22.10.2012, קמפוס האמנויות בתל אביב.

 

"גברת A והבעיה של זכירה שגויה" – זו הכותרת הפותחת את תיאור המקרה הניצב במרכז סדרת המפגשים "ויניקופדיה" שמקיים מרכז ויניקוט. הכותרת מעוררת תיאבון לסיפור בלשי טוב - מייד מתחשק לשקוע בנבכי תעלומה מאתגרת ומבריקה שפתרונה יהיה מורכב ומעורר מחשבה. מיהי גברת A המסתורית? מהי בעיית הזכירה השגויה? וכיצד יצליח האנליטיקאי לפתור בעיה סבוכה שכזו? כמובן, קונוטציה זו לז'אנר הבלשי אינה זרה למסורת הפסיכואנליטית והיתה נוכחת היטב כבר בכתיבתו של פרויד, שהפליא לעשות שימוש באמצעים ספרותיים בתארו את החיפוש אחר פתרונות לתעלומות הנפש האנושית במסתורי הלא מודע. לדידו של פרויד, דיבור המטופל נתפס כשדה מטעה ומתעתע שעל המוח החד של האנליטיקאי לדלות מתוכו רמזים לאמת המסתתרת. ואכן, נראה כי התפיסה של הפסיכואנליטיקאי כמעין שרלוק הולמס ידידותי לבריות, המניח זכוכית מגדלת על פרטי הפרטים החומקים מתשומת הלב, אך מצויים בדיבור עצמו, גלויים וחבויים כאחד, ומפיק פרשנות השמה קץ לייסורים חסרי הפשר, מלווה אותנו במידת מה מפרויד ועד היום.

אך מה לויניקוט ולכל זאת?

ובכן, לכאורה לא הרבה. אלא שדווקא המחשבה על המפגש בין הרוח הויניקוטיאנית- הקשובה לחוויה ולהוויה של הרגע במפגש הטיפולי, ואינה ממהרת בהכרח לפרשנויות – לבין הלך רוח בלשי, הצמא לפתרונן של תעלומות, מביאה משהו מייחודו של הערב עליו אספר עתה (ועוד נשוב אל תעלומתה של גברת A).

מפגשי ה"ויניקופדיה" השנה מבקשים לקיים דיון רב היבטים ורב משתתפים בסוגיות המורכבות של טראומה, דיסוציאציה וזיכרונות גילוי עריות. על מנת לאפשר לדיון מצע קליני, ולהימנע מדיבור תיאורטי נטול כל עוגן, מוצע תיאור מקרה אשר סוגיות אלו מצויות בלב לבו, כבסיס ממנו יצא הדיון כולו. המפגש הנוכחי, הראשון בסדרה, הוקדש מראש לתיאור המקרה בלבד, מבלי להוסיף לו מתדיינים נוספים.

את הערב פתחה דר' עופרה אשל, ממייסדי מרכז ויניקוט, בדברים אודות העבודה עם טראומה בהקשר פסיכואנליטי. אשל ציינה שתחום הטראומה הוא במידה רבה נקודה טראומטית בהיסטוריה של הפסיכואנליזה; החל מהזניחה שזנח פרויד את העיסוק בטראומה לטובת תיאורית הדחף, דרך הקרע בין פרויד לפרנצי סביב מאמרו של פרנצי אודות "בלבול השפות", שעסק בעורקים הדקים של טראומת גילוי העריות ובהבנה שדיסוציאציה הינה תגובה לטראומה ממשית ולא תוצאה של משאלה דחפית אסורה. השיגעון שייחסו לפרנצי בערוב ימיו, והשנים הרבות שחלפו עד שהעיזה הפסיכואנליזה לשוב ולעסוק בטראומה ובהשפעות המציאות החיצונית על זו הפנימית - כל אלה מעידים על הפצע שקיים ביחסים בין הפסיכואנליזה למחשבה אודות הטראומה.

ביחד עם אזכור העיסוק המחודש והרב של תקופתנו בשאלות הנוגעות לטיפול בטראומה, בתוך השדה הפסיכואנליטי ומחוצה לו, סימנה אשל את הצורך המתמיד לחשוב מחדש על האתגרים הייחודיים שמציע תחום זה לעבודה הקלינית. בין אתגרים אלו מצוי נושא זיכרונות הטראומה המוקדמת והדיסוציאציה, האמת והבדיה, ה"היה או לא היה", כנושא שנוי במחלוקת המצליח לעורר פולמוסים ולהלהיט רגשות. מחד, אנו ערים יותר ויותר לדינמיות של הזיכרון האנושי המבנה ומפרק, משתנה ומושפע, ולהשפעותיה החריפות של הדיסוציאציה בהקשר זה. מאידך, אנו מודעים לתוצאותיהן ההרסניות של השתקות והכחשות של טראומה ומחויבים לצדם של כל מי שמנסים להשמיע קול ולבטא במלים את הטראומה שחוו. אל מול קונפליקט זה סביב השאלה למה מאמין ולמה מכוון האנליטיקאי בחרה אשל להציב את דבריו של ויניקוט במאמרו האלמותי "פחד מהתמוטטות" (1963?) אודות הפחד המסמן את מקומה של התמוטטות נפשית שזה מכבר התרחשה, אך לא נחוותה. במילותיו של ויניקוט "אי אפשר לזכור משהו שעדיין לא קרה, ודבר זה מן העבר לא קרה עדיין משום שהמטופל לא היה שם על מנת שזה יקרה לו" (שם, עמ' 296). אמירה זו, המשמרת עד היום איכות רדיקלית, מציבה מערכת יחסים דו סיטרית ורבת רבדים בין העבר של המטופל לבין ההווה של חדר הטיפולים. מבחינת ויניקוט, משמעות הדבר היא שעל ההתמוטטות להתרחש בדרך זו או אחרת בהווה, במסגרת האנליזה, כדי שאפשר יהיה לחוות אותה, וכך גם לפלס את דרך החתחתים להיחלצות ממנה. אשל, בהתייחסה לכתיבתה של קאתי קארות אודות "הפצע והקול", מתארת זאת כ"פצע כפול", כאשר בעוד הפציעה המקורית היתה מציפה מדיי, בלתי ניתנת לידיעה, הרי שהפצע הנפשי שב ונשנה בכפיית חזרה ומחכה למי שיצליח לחלץ מתוכו את הקול המושתק של הפגיעה ההיסטורית, עד שיהדהד קול זה ויישמע, יקבל עד והכרה בהווה, מתוך הפציעה החוזרת.

התכנסות ה"ויניקופדיה" למפגשים אלה, אשר בכל אחד מהם ישתתפו שני מתדיינים פסיכואנליטיקאים או מומחים בכירים בתחום הטיפול בפגיעה מינית, נועדה לייצר מפגש חי למחשבה ערה סביב הפצעים, הקולות, וההתמקמות שלנו כמטפלים מולם.

ברור למדיי שאין בנמצא תשובות פשוטות לשאלות העולות מנושאים אלה. עם זאת, לפחות מבחינתי, הדבר היפה ביותר בערב ראשון זה היה המסר המובלע שהועבר בעצם האופן בו התנהל; הוא התנהל לאט, בשלבים, ומתוך עמדה כמעט מקדשת ביחס לכאן ועכשיו המשותף.

כשמרשל מקלוהן, תיאורטיקן תקשורת ומחנך, הצהיר ב 1967 ש"המדיום הוא המסר", הוא התכוון בכך שאמצעי הביטוי והתקשורת של העידן האלקטרוני משפיעים על החברה, ועל האופנים בהם ידע נקלט, אף יותר מאשר התוכן הספציפי הנמסר. במלים אחרות, האופן בו דברים נמסרים לנו משפיע עלינו ומעצב את התקשורת אף יותר מהתוכן הנמסר. בערב הזה, הסטינג היה המסר (עבורי, בכל מקרה). הסטינג- הקדשת מרבית הערב הראשון לקריאה משותפת של תיאור המקרה ולתגובות הקהל, ללא דיונים נוספים – דרש לא מעט מהמשתתפים. נדרשו סבלנות והתמסרות לא מבוטלות מאולם שלם לשבת ולהאזין לעופרה אשל מקריאה את תיאור המקרה שזה מכבר נקרא על ידי רוב המאזינים כהכנה לערב. נדרש להבליג על הצורך להגיב ולדון, לטובת קשב למשהו אחר, הקשב למה שיצוץ בעקבות האזנה נוספת לחומר בקולה של אשל, בתוך האולם, ביחד עם אולם מלא בקולגות שקראו אותו אף הם. בידי מרבית יושבי הקהל היה עותק של תיאור המקרה, כך שיכלו לקרוא ביחד עמה. כשעה וחצי מהערב חלפה לה כך, בקריאה משותפת. כאשר לקראת ההפסקה שסימנה את מחצית הערב נשאלה אשל מדוע היא מקריאה את הטקסט שכבר נקרא בבית, השיבה שעבורה הקריאה במשותף היא קריאה אחרת, שונה מההיכרות הראשונית עם החומר בבית. במהלך ההפסקה שמעתי מרבים תסכול על ההקראה – השעה המאוחרת, מאמץ ההגעה וההימנעות מפציחה בדיון השוצף שדומה שכולם מצפים לו, גרמו לתחושות קוצר רוח ופספוס. אולי אף דגדגו את הנקודה הישראלית הרגישה של תחושת "פראייריות", על שלא ניתנת התמורה הראויה למאמץ שהושקע. בתום ההפסקה אמר מאיר שטינבוק, ממייסדי המרכז, "פורמט ההקראה מורכב ומעייף. שמענו השגות ומחשבות על הדבר. המחשבה היתה שאנו נכנסים לסדרת מפגשים וחשוב לנו שהמקרה "ישמע". את החצי הזה נקדיש למחשבות שלנו. היה לנו רצון לחוש את עצמנו מקשיבים לדבר הזה ומסוגלים לדבר. אני מקבל את התלונות וחושב שחלק מזה קשור למצוקה ואי נחת שמעורר המקרה עצמו. נקדיש עוד זמן מועט לעוד הקראה של הטקסט". במלים אחרות, היתה הכרה באי הנחת של הקהל, והיתה אף נטילת אחריות, אך היתה גם עמידה יציבה על העיקרון שעליו הושתת הערב – שקריאה משותפת הינה הכרחית לכל דיון שיבוא אחריה. וכאן היה טמון המסר.

הקריאה המשותפת הזו היתה היפוכם של עקרונות העל של תקופתנו - יעילות וסיפוק מיידי. היא הזכירה לי שמה שאנחנו חווים יחדיו, בנקודה זו בזמן ובמרחב, שונה מהותית ממה שחווינו בנפרד וממה שאנו מביאים עמנו. היא הזכירה לי שאפילו כשהדברים אמורים במרחב לחשיבה, שאינו טיפולי במהותו, החוויה המשותפת היא החומר הכי עשיר לבנות ממנו. זאת, על כל פנים, אם רוצים להגיע למקומות חדשים, ולא רק לשוב בכפייה נוקשה על מה שידוע. כפי שציינה אשל, גם היא עצמה קראה כבר את החומר, ובכל זאת הקריאה עתה אחרת עבורה. כמו שאמרה לי קולגה יום למחרת, החוויה המשותפת היא כזו שיכולה גם לעורר תסכול, או שעמום ואף הירדמות, אבל היא יוצרת משהו אחר. במובן זה, ההתעקשות על הקריאה המשותפת היתה לא רק בשירות הדיון שיבוא בהמשך, אלא גם חוויה שיש עמה אמירה על האופן בו טיפול מתרחש: אסור להיות שבויים של הסיפור, יש להאזין שוב ושוב, להניח לסיפור להתפרק לגורמיו, ויש לעשות זאת ביחד עם מי שעמו מתרחשת החקירה. הקשב המשותף יוליד דברים חדשים. האופן חשוב לא פחות מהתוכן.

לטוב ולרע, הפכנו במהלך ההקראה הזאת מקהל מאזינים לשותפים, וההערות, התגובות והתחושות התת קרקעיות שליוו את הקריאה הספציפית הזו, היו עתה כבר חלק בלתי נפרד מאתנו ומהדיון שנוצר מתוכנו בהמשך.

אם כן, "להנכיח את העבר: פסיכואנליזה והסוציולוגיה של זכירה-שגויה", שהוא שמו של המאמר בו מופיע תיאור המקרה המדובר, איננו טקסט בלשי אמנם, אך אפשר בהחלט לטעון שיש בו ניסיון להעניק פתרון מספק לתעלומה סבוכה ביותר. מדובר בתיאור מקרה מפורט שנכתב ב 1998 על ידי ג'פרי פראגר, פרופסור לסוציולוגיה ופסיכואנליטיקאי. פראגר הואיל בטובו לאפשר למרכז ויניקוט להשתמש בטקסט הנ"ל כמצע לסדרת מפגשי ה"ויניקופדיה". תיאור המקרה חושף את השתלשלותה של אנליזה שבמהלכה מופיעים לפתע ובמפתיע זיכרונות גילוי עריות, באופן המטלטל את תפיסותיו של המטפל (פראגר) ומעורר בו ספקות והסתייגויות עמוקות. פראגר והמטופלת שלו, גברת A, מוצאים עצמם תועים בנבכי סוגיות הזיכרון וההעברה, כאשר בעוד גברת A נעשית רגרסיבית ומעורערת, פראגר מנסה בכל כוחו לאחוז במושכות הרציונל והבהירות.

לכאורה, סופו של סיפורנו הבלשי בכי טוב; פראגר מתאר את האנליזה, אשר נמשכה שלוש וחצי שנים, כמהלך דברים שהשתבש, אך בא על תיקונו. אך ראשית הבה נסכם את סיפור המעשה בקצרה:

גברת A סבלה מקשיים בפיתוחם של תחושת אוטונומיה, אסרטיביות וקשרים אינטימיים. היא החלה אנליזה אצל פראגר עם מוטיבציה גבוהה ומתוך הפגנת אמון ורצון לרצות את האנליטיקאי שלה. בשלב מסוים, זמן לא רב לאחר מות אמה ממחלה, התגלע שבר ביחסים הטיפוליים, כאשר גברת A טענה שהיא נזכרת בהתעללות מינית מצד אביה. פראגר חווה את טענתה של גברת A ביחס להתעללות שעברה ואת תביעתה שיתמוך בתקפותם של זיכרונותיה כמתקפה על מערכת היחסים הטיפולית. הוא חש כי מתקפה זו מצדה משרתת מטרות לא מודעות שבראשן פירוק גבולות העצמיות הנפרדת שלו ושלה וייצור קשר סימביוטי שישחזר את הקשר של גברת A עם אמה ויוביל להרס האנליזה. בנוסף האמין כי מתקפה זו תשחזר את העמדה הפנימית המוקיעה את דמות האב ואת דחיית המיניות הבוגרת ומשאלות האוטונומיה. בעמידתו איתן כנגד תביעותיה של גברת A שיעניק תוקף והכרה לזיכרונותיה - על אף סבלה הרב ועל אף האשמה שחש על ספקנותו - האמין פראגר שהוא נאבק על הישרדות האנליזה. הוא מדווח שעמידתו האיתנה ונחישותו לשמר את האוטונומיה שלו, כמו גם הפירושים שביקשו להראות לגברת A כיצד היא משחזרת ביחסים הטיפוליים את יחסיה הסימביוטיים עם אמה, הובילו אט אט להתייצבות הקשר הטיפולי וההעברה החיובית, לזניחת האמונה בפגיעה המינית בילדות ובסופו של דבר להפצעתו של קשר רומנטי מיטיב בחייה של גברת A. מה שהחל כתעלומה של "היה או לא היה" ביחס לזיכרונות גילוי עריות, שצצו כמו יש מאין, מפנה מקום להבנתה של המטופלת שהמחשבה שעברה פגיעה מינית מצד אביה היתה דרכה להתגונן מפני "רגשותיה האדיפליים" (מילים שלה, לא שלי! מתגאה פראגר) על רקע האיסור האמהי על קרבה לאב. זניחת האמונה בטראומה המינית מאפשרת לגברת A ליהנות מהתקרבות אל אביה, למצוא בן זוג ולסיים את האנליזה בנימה חיובית. במילים אחרות – היאח!

אך למעשה, כאן רק מתחיל סיפורנו. שכן במקום בו לכאורה נפתרה התעלומה והכל בא על מקומו בשלום, מתעוררות שאלות מרובות. עוד במהלך הקריאה המשותפת ניתן היה לחוש באי הנחת של הקהל – אולם שלם זע על מקומו בחוסר נוחות והפיק אנחות וצקצוקים, מביע מורת רוח. ואכן, הטקסט סיפק לא מעט חומר לתהיות, אם ביחס לנטייתו הרדוקטיבית לעתים של פראגר למקד את כל תשומת לבו במיניות האדיפלית, אם ביחס לניסיונותיו העיקשים להילחם ברגרסיה המתרחשת בחדר ולכינון עצמו כנפרד ואוטונומי מול המטופלת. גם סיום הטיפול בנימה חיובית הרגיש מעט כמו סיום הוליוודי – שמלת כלה והפי אנד עבור כולם – לסיפור מעשה מורכב הרבה יותר. ובכלל עוד לא הגענו לשאלות האופפות את אופן הטיפול בזיכרונות גילוי העריות.

אלא שדווקא משום שיש משהו מעורר שאלות ולעתים בעייתי בתיאור המקרה של פראגר, הפוטנציאל שהוא מציע לדיון חוקר ופורה הוא רב. דרך הסדקים הרבים שבטקסט עולות סוגיות מרתקות ודומה שעל אף צניעותו וחולשותיו, חוזקו הוא בהביאו לכתב נושאים שלא רבים מעיזים לשטוח בישירות ובפתיחות שכזו, וזו סגולה נהדרת לדיון מלמד.

לאחר הקריאה המשותפת ניתנה השהות לתגובות הקהל לטקסט, ואלה לא בוששו לבוא. הדיון הראשוני בעקבות המקרה היה מרתק, ועורר - לפחות בי - ציפייה רבה לקראת המפגשים הבאים.

רבות מהתגובות התייחסו לשאלות הנוגעות ברגרסיה ונפרדות, כאשר הטענה היתה שהעובדה שהמטפל אינו מאמין לדברי המטופלת אין משמעה שעליו להתבצר בעמדותיו ולקדש את האוטונומיות שלו. חוסר הנכונות של פראגר לקבל את השינוי שחל ביחסים עם המטופלת ובחירתו לראות בשינוי מתקפה וקלקול אומרים דרשני. האיום שחש, מצביע על חוסר ההבנה שלו לאפשרויות הגלומות ברגרסיה ובטשטוש גבולות זולת-אני במסגרת האנליזה. בנוסף, עלה נושא העבודה עם מטופלת העסוקה בניסיון לרצות, והאבחנה שסביר שעבור מטופלת שכזו חוסר הנחת של המטפל שלה יוביל לזניחת ביטויים אותנטיים וספונטניים. רבים חשו שהיה דבר מה מלאכותי בסיום האנליזה ב"הפי אנד" והעלו השערה שכמו בעבר, המטופלת נאלצה להמשיך לחיות את חיי הנפש האמיתיים שלה במחתרת. אחד מהמגיבים אמר ש"היא היתה חכמה לשמור על המטפל שלה, שיש גבול למה שהוא יכול", ועורר צחוק אירוני בקהל.

ביחס לדרך עבודתו של פראגר עם זיכרונות הפגיעה המינית העיר מהקהל אילן טרבס שפראגר חוסם את אפשרות העבודה הטיפולית בהתעקשו שמדובר בפנטזיה ולא במציאות, ובהיכנסו למאבק עם המטופלת על מהי המציאות. טרבס העלה את השאלה מדוע חשוב היה לפראגר כל כך להתנגד ולהיאבק, ומדוע לא יכול היה להרשות לעצמו להיענות ולקחת חלק. הוא הדגיש כי יש בכך חזרה על חטאה של הפסיכואנליזה ביחס לטראומה, בהתעקשה לצעוק "פנטזיה" היכן שהתרחשו פגיעות, כיוון שמרוב מאבק על אוטונומיה ואמת, מתפספס המחקר המשותף החיוני של האופנים בהם המציאות הקשה של ילדות המטופלת השפיעה ממילא על נפשה ועל מיניותה, בין אם היה זה האב שפגע בה, או שמא פגיעות אחרות המסוות עצמן. רבים מהמגיבים הסכימו שבין אם היה גילוי עריות או לא, יש במקרה של גברת A סממנים של טראומה מינית, ומתיאור משפחתה עולה תמונה של משפחה אינססטואלית במישורים שונים, כך שהשאלה מה היה ומה לא היה נדמית לרגעים כהתעלמות או התחמקות מההתמודדות עם המטענים הנוכחים של טראומה מינית הקיימים בין כה וכה.

התגובות והשאלות שעלו בדיון שירטטו כיוונים מסקרנים מאוד לדיון בהמשך הויניקופדיה, וסימנו צמתים מרכזיים ביחסים בין נפרדות ואיחוד, רגרסיה, טראומה מינית וטראומה בכלל, עבר מול הווה ואמת מול חוויה. כפי שציינה מישהי מהמגיבים בדיון, הטקסט של פראגר מצליח לייצג בהצלחה פרדיגמה פסיכואנליטית מסוימת מאוד, הנאמנה לתיאוריית הדחף ולהעמדה של המטפל כמשקיף אוטונומי יותר מאשר שותף פעיל. המפגש בין פרדימה זו לבין הפרדימה שמייצג מרכז ויניקוט הוא מפגשן של שפות שונות שהתעמתו זו מול זו מאז פרויד ופרנצי ועד ימינו. עמדה אחת (עמדתו של האנליטיקאי-הבלש) שואלת מהי האמת המסתתרת מאחורי דיבור הכזב של המטופלת, בעוד העמדה השניה מעניקה מימד של אמת לתקשורת הבינאישית ומתמקדת במתרחש כרגע ביחסים - מה משתחזר, מה מנסה להתרחש, איזו חוויה שלא נחוותה מבקשת מקום. במידה רבה, מייצגות שתי גישות אלו את ההבדל בין עבודה טיפולית המכוונת ללא מודע לבין עבודה טיפולית המכוונת אל האזורים הדיסוציאטיביים בחוויה.

מעניין יהיה לראות לאן ייקחו המתדיינים את הסוגיות הללו במפגשים הבאים. בינתיים, ניתן לסכם שזוהי תחילתו של מסע מרתק.

 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ורדימון, ש. (2012). מר ויניקוט והבעיה של זכירה שגויה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2875

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שילי ורדימוןשילי ורדימון13/1/2013

על הויניקופדיה. דבר ראשון, אורנה - כבר פורסם סיקור המפגש השני והוא מופיע באתר תחת הכותרת 'מי פגע בגברת A?'. המפגש השלישי יפורסם בקרוב.
תודה מאיר ואורנה על התגובות מאירות העיניים. מאיר, השאלה שאתה מעלה מעניינת. קשה לבודד את ויניקוט כאשר היה חלק מתנועת הפסיכואנליזה כולה הרחק משדות המציאות החיצונית. עם זאת, יש המפנים לעברו אצבע מאשימה בהעלמת עין מול ממשות מעשיו של מסעוד חאן, למשל.
אורנה, הנקודות שאת מעלה נידונות כמובן במהלך מפגשי הויניקופדיה, כאשר לפי דעתי האתגר הגדול בתנועה בין שתי האמיתות האלה - שברמה מסויימת המציאות הנפשית היא שקובעת ועם זאת, ברמה אחרת - אין ספק שזה חשוב ומכריע אם היה או לא היה ותיקוף מציאות הוא לעתים הכרחי. אני מזמינה אותך לעקוב אחר ההתייחסויות של המרצים השונים למלכודים הקליניים הללו.

אורנה אפקאורנה אפק12/1/2013

תודה על הסיכום המעניין. מחכה להמשך סיכום הדיון הבא במרכז וויניקוט, על נושא חשוב זה!
יש פסיכולוגים שיטענו שפחות חשוב אם הייתה או לא הייתה פגיעה מינית במציאות ומה שחשוב היא תפיסתם הסובייקטיבית של המטופלים את מה שהתרחש/לא התרחש (למשל רוברט סטולורו), כמו גם תפיסתו הסובייקטיבית של המטפל. אני חושבת שהמציאות האוביקטיבית (סליחה על המילה 'הגסה') חשובה וכל ההבנה של המטופל שונה לחלוטין אם ההתעללות היא פנטסיה שנוצרה בשל סיבות שונות או אירוע שהתרחש במציאות. אין ספק שתהליך טיפולי עם מטופלים שקיים חשש שעברו פגיעה מינית צריך להיות זהיר, רגיש עם פתיחות לכל אופציה אפשרית.

מאיר פרלובמאיר פרלוב9/1/2013

אודות ויניקוט והיחס הפסיכואנליטי לנושא של טראומה מינית. ראשית - תודה לך, שילי, על סיכום מרתק של יום העיון (שלא נוכחתי בו), סיכום שמארגן ומפתח ותורם ולא רק מסכם.
אינני יודע אם השאלה עלתה ביום העיון - עד כמה היה גם ויניקוט שותף מלא בהתעלמות רבת-השנים בעולם הפסיכואנליטי מהנושא של טראומה מינית. אני יכול לדמיין שיותר קל להפנות אצבע מאשימה כלפי פראגר, אבל אנחנו רגילים להתייחס לויניקוט כ- good guy , ולדעתי בתחום זה הוא היה לא פחות 'אשם' בהפניית המבט הטיפולי וההקשבה הטיפולית שלנו לעבר חסכים התפתחותיים בעבר הרחוק, במקום לפגיעות מיניות שהתרחשו וחוללו קטסטרופה מתמשכת בנפש.
ואם הנושא עלה - אז כל הכבוד

יעל בנאייעל בנאי18/11/2012

הפלאית לעשות. הי שילי, קראתי בשקיקה את הסיכום שעשית לערב הראשון של הוויניקופדיה. הוא מצוין! מקיף וממצה, יסודי ומפתה להמשך... נראה לי שמרכז וויניקוט זכו בכך שזו את שמסקרת את הסדרה שלהם.
יעל

שילי ורדימוןשילי ורדימון18/11/2012

תודה. תודה אורית על הדברים שלך, מאוד שימחת. רק אציין פה שאמשיך לדווח ממפגשי הויניקופדיה. המפגש הבא בשישי הקרוב.

אורית אלפיאורית אלפי16/11/2012

מקסים. כבר לא פעם ראשונה שאני קוראת את הדברים שאת כותבת וחושבת לעצמי (עם קורטוב קנאה יש להודות , אבל לא הרסנית...) איזה מזל שאת הולכת לכל הכנסים האלו ומסכמת אותם בצורה בהירה, מושכת ויפה כל כך. עכשיו נדמה לי שאני 'זוכרת' את המפגש כמעט כאילו הייתי שם ... מהעייפות של ההתחלה ועד לעירנות של הסיום