המתחזה בעבודה - כשהפחד להיחשף מתחיל לעצב את הביצוע
רועי רייבשטיין
במהלך כתיבת המאמר נעזר המחבר ב-ChatGPT לצורך ניסוח והגהה, וכן לאיתור מאמרים אקדמיים רלוונטיים. הרעיונות, התוכן המקצועי והבחירה הסופית של המקורות הם באחריות המחבר.
עוד מעט יגלו
יש אנשים שמסתובבים בעבודה בתחושה שהם התקבלו אליה בטעות.
מישהו בתהליך הגיוס התרשל. המנהלת התרשמה מהם יותר מדי. הם פשוט יודעים להתראיין היטב, לדבר בביטחון ולתת תשובות שנשמעות משכנעות. מאחורי הרושם שהצליחו ליצור, כך הם מאמינים, מסתתרת אמת פחות מחמיאה: הם אינם באמת ברמה הנדרשת.
מבחינתם, החשיפה היא עניין של זמן. די בפרויקט מורכב, בשאלה שלא ידעו להשיב עליה או בישיבה שבה מישהו יבחין בחוסר דיוק. ברגע הזה האנשים סביבם יבינו שהעובד המרשים שגייסו הוא חסר יכולת, חפיפניק, חסר מיקוד או אדם שאינו מסוגל לספק את מה שהבטיח.
החוויה הזאת מכונה בדרך כלל "תסמונת המתחזה". המונח נעשה פופולרי כל כך, עד שלעיתים הוא מוצמד כמעט לכל ספק עצמי של אדם הישגי. אומרים לו שהוא רק סובל מתסמונת המתחזה ושבפועל הוא מצוין. העידוד מרגיע לרגע, אך הוא משאיר שאלות חשובות ללא מענה. מדוע הישגים ממשיים אינם מצטברים לכדי תחושת יכולת יציבה? מדוע שאלה מקצועית נחווית כאיום? כיצד אדם מוכשר מתחיל לפעול בדרכים שפוגעות בתפקודו ומספקות לו הוכחות חדשות לכך שאינו מספיק טוב?
נקודת המוצא למאמר היא מעגל המתחזה שתיארה קלנס (Clance, 1985). במעגל זה, משימת הישג מעוררת חרדה וספק עצמי, שבעקבותיהם מופיעות הכנת יתר או דחיינות ולאחריה מאמץ מואץ. גם כשהמשימה מסתיימת בהצלחה, ההצלחה מיוחסת למאמץ החריג או למזל, ותחושת היכולת אינה מתבססת. הספק נשמר לקראת המשימה הבאה.
ההמשגה שאני מציע נשענת על המעגל הזה ומתמקדת באופן שבו הוא מתרחש בתוך העבודה: תפיסת עצמי פגיעה פוגשת משימה שנחווית כאיום על הערך המקצועי. העוררות והצורך להתגונן משנים את דרך ההכנה, את החשיבה ואת המפגש עם אחרים, ולעיתים גם פוגעים בביצוע. האדם חוזר מן האירוע עם קושי ממשי ומפרש אותו כהוכחה לחוסר יכולתו.
התרומה המוצעת היא חיבור של השלבים האלה לרצף קליני שאפשר לברר באמצעות אירוע מקצועי מסוים, תוך הבחנה בין פער ביכולת, השפעת ההתגוננות ותנאי העבודה. זוהי הרחבה יישומית ואינטגרטיבית של מעגל המתחזה, המשלבת חשיבה דינמית וספרות על ההקשר הארגוני. מעמדה כאן הוא של המשגה קלינית שטרם נבדקה כמכלול במחקר.
כשהצלחה אינה נרשמת על שמך
קלנס ואיימס (Clance & Imes, 1978), שטבעו את המונח "תופעת המתחזה", תיארו נשים מצליחות שהתקשו להפנים את הישגיהן. גם מול עדויות ברורות ליכולת, הן ייחסו את הצלחתן למזל, לעבודה קשה במיוחד, לקסם אישי או לטעות בשיקול הדעת של אחרים. הכישלון נתפס כשייך להן. ההצלחה נרשמה על שם גורם אחר.
המחקר שנערך מאז הרחיב את התמונה. התופעה נמצאה בקרב נשים וגברים, במקצועות ובקבוצות שונות, ונקשרה לחרדה, לדיכאון, לפרפקציוניזם, לשחיקה ולשביעות רצון נמוכה יותר בעבודה. רוב הממצאים הם מתאמיים, ולכן אין להסיק מהם שהתופעה גורמת לכל אחת מן התוצאות האלה, או להפך (Bravata et al., 2020; Gullifor et al., 2024).
למרות הכינוי שהתקבע בשפה, אין מדובר באבחנה קלינית רשמית. המילה "תסמונת" עלולה ליצור רושם של ישות רפואית סגורה שיש לאדם או שאין לו. הספרות העדכנית מציגה תמונה פחות מסודרת. סקירה שיטתית רחבה של המחקר בזירת העבודה מצביעה על חוסר אחידות בהגדרה ובמדידה. היא מציעה להבחין בין נטייה יציבה יחסית לבין חוויה מצבית שמתעוררת בתפקיד, בצוות או ברגע מסוים (Gullifor et al., 2024). אדם יכול לחוות את עצמו כמתחזה לאורך שנים, ואדם אחר יפגוש את התחושה בעיקר אחרי קידום, בכניסה לארגון חדש או בעבודה לצד אנשים מנוסים ממנו.
חשוב גם לשמור על גבולות המושג. ברוב ההגדרות המחקריות, תחושת ההתחזות מתקיימת למרות ראיות ממשיות ליכולת. כאשר ראיות כאלה חסרות, או כאשר המשוב המקצועי מצביע בעקביות על פער, ייתכן שהאדם זקוק בעיקר ללמידה, להדרכה או לבחינה מחודשת של התאמתו לתפקיד.
נועה והישיבה שלא עברה היטב
הווינייטה שלהלן מבוססת על שילוב של התרחשויות ממפגשי ליווי קריירה שונים. השם והפרטים המזהים שונו לשמירה על חיסיון המשתתפים.
נועה, מנהלת מוצר בחברת טכנולוגיה, קיבלה אחריות להציג בפני הנהלת החברה תכנית עבודה למוצר חדש. היא עבדה בחברה פחות משנה וזכתה עד אז למשוב חיובי. בימים שלפני הישיבה התקשתה להתקדם. היא קראה שוב ושוב את אותם מסמכים, עברה בין מקורות מידע וחיפשה עוד נתון שיחזק את ההמלצה שלה. בכל פעם שפתחה את המצגת הרגישה כיווץ בבטן ודחף לבדוק הודעות בטלפון.
בלילה שלפני הישיבה נשארה לעבוד עד שלוש לפנות בוקר. למחרת הציגה מצגת מפורטת ועמוסה. כאשר מנכ"ל החברה שאל מדוע בחרה באחת ההנחות המרכזיות, נועה שמעה בשאלה ספק ביכולתה המקצועית. היא דיברה במהירות, קטעה אותו לפני שסיים וניסתה להוכיח שבחנה כל חלופה אפשרית. ככל שהסבירה, המסר המרכזי נעשה פחות ברור. הישיבה הסתיימה בבקשה לעבד מחדש את התכנית.
בדרכה חזרה לחדר שלה חשבה: "ידעתי. אני פשוט לא ברמה של התפקיד הזה".
הישיבה אכן לא עברה היטב. המצגת הייתה עמוסה, ההנמקה לא הייתה חדה, והתגובה לשאלת המנכ"ל פגעה ביכולתה של נועה לנהל דיון. אמירה מרגיעה בנוסח "זו רק תסמונת המתחזה" הייתה מוחקת מידע מקצועי שהיא נדרשה לפגוש. גם המסקנה ההפוכה, שלפיה הישיבה הוכיחה שאינה מתאימה לתפקיד, מוחקת חלק מרכזי מן האירוע.
בין המשימה לבין התוצאה התרחש רצף, ואשוב אליו בהמשך. נועה ראתה את התוצאה ואת המסקנה, אך לא את הדרך שחיברה ביניהן.
מאין מגיע המשפט "אני פחות"
ההיכרות שלנו עם יכולותינו מתחילה הרבה לפני העבודה הראשונה. ילד אינו מחזיק בראשית חייו הערכה עצמאית ומדויקת של כישוריו. הוא לומד מי הוא דרך המבט והתגובה של האנשים שסביבו.
התיאוריה הפסיכואנליטית נותנת לתהליך הזה שפה. ויניקוט (Winnicott, 1971) כתב על פניה של האם כמראה שבה התינוק פוגש משהו מעצמו. קוהוט (Kohut, 1971) הדגיש את תרומתן של תגובות אמפתיות להתגבשותה של תחושת עצמי מלוכדת ובעלת ערך. אלה מסגרות תיאורטיות, והן אינן מוכיחות מסלול סיבתי מסוים מן הילדות אל תופעת המתחזה.
גם הספרות האמפירית מחייבת זהירות. סקירה שיטתית של המחקר על גורמים משפחתיים והוריים מצאה קשרים מתונים בין תחושת התחזות לבין דפוסי גידול, יחסי הורה וילד, התקשרות ואוריינטציה משפחתית להישגים. קשרים חוזרים נמצאו עם טיפול הורי שנתפס כדל בחום או כשתלטני. עם זאת, המשתנים ההוריים ניבאו את תחושת ההתחזות פחות ממשתנים פסיכולוגיים כגון הערכה עצמית, ורבים מן המחקרים היו מתאמיים או הסתמכו על זיכרונות של מבוגרים (Yaffe, 2023). הילדות יכולה להיות חלק מן ההסבר. היא אינה כתב גורל, וגם אינה ההסבר היחיד.
ובכל זאת, המשמעות שניתנת לקושי חשובה. ילד מתקשה לקרוא בקצב של הכיתה. בבית אביו מסביר לו תרגיל, וכשהוא אינו מבין בפעם השלישית הטון משתנה. האב אינו חייב לומר "אתה טיפש". אנחה, הבעת פנים או המשפט "אבל הרגע הסברתי לך" יכולים להספיק כדי שהקושי יקבל משמעות רחבה יותר.
ילדה אחרת מבינה היטב את החומר, אך נלחצת במבחנים. אחרי ציון נמוך אמה מזכירה לה כמה השקיעה וכמה חבל שהיא שוב אינה מממשת את היכולת שלה. הכוונה יכולה להיות טובה. הילדה עלולה לשמוע שמשהו בה אינו פועל כפי שהוא אמור לפעול.
לא כל קושי לימודי נעשה לתפיסת עצמי נחותה. ילד יכול לגדול עם דיסלקציה, הפרעת קשב, חרדת בחינות או קושי נקודתי, ועדיין לחוות את עצמו כחכם ובעל יכולת. ההבדל נמצא לעיתים ביכולת של הסביבה להפריד בין הילד לבין הביצוע שלו. כאשר ההפרדה נשחקת, המשפטים מתקצרים. "לא הבנתי את התרגיל" הופך ל"אני לא מבין". "טעיתי" הופך ל"אני טיפש". ההיסטוריה נשכחת, והמסקנה נשארת.
אצל נועה, חוסר ידיעה מקצועי פגש היסטוריה שבה יכולת הייתה תנאי מרכזי להכרה. היא גדלה בבית הישגי, שבו הצלחה התקבלה כדבר מובן מאליו וקושי עורר לחץ. היא למדה להשקיע הרבה ולהסתיר בלבול. בבגרותה, האמירה "אני עדיין לא יודעת" לא תיארה מצב זמני. היא איימה על הדרך שבה למדה להיות ראויה להערכה.
כשהספק נעשה איום
תפיסת עצמי נחותה אינה מספיקה כדי להסביר את מלוא החוויה. אדם יכול להאמין שהוא פחות מוכשר מאחרים ולהימנע מתפקידים מסוימים, בלי לחיות בפחד מתמשך שייחשף. אצל אנשים רבים מצטרפת לספק דריכות גופנית ורגשית: מעבר למחשבה שהם פחות טובים, הם פוחדים שאחרים יראו זאת.
יכולת הוויסות העצמי בראשית החיים מוגבלת ומתפתחת בתוך קשר. ילד צעיר נעזר במבוגר שמזהה מצוקה, מגיב אליה ועוזר לעוררות לחזור בהדרגה לטווח שניתן לשאת. הספרות על ויסות משותף מתארת תהליך הדדי, שבו תגובות ההורים לרגש ואיכות האינטראקציה משתתפות בהתפתחות יכולות הוויסות של הילד (Paley & Hajal, 2022). סקירה שיטתית עדכנית מוסיפה שהוויסות העצמי של ההורה קשור גם לאופן שבו הוא מגיב לרגשות הילד ומשתתף בסוציאליזציה הרגשית שלו (Edler & Valentino, 2024).
הספרות הזאת עוסקת בהתפתחות ויסות רגשי באופן רחב, ואין בה ראיה לכך שקושי בוויסות גורם לתופעת המתחזה. החיבור שאני מציע הוא קליני: אצל אדם שלמד שחוסר ידיעה, טעות או אכזבה הם מצבים שקשה מאוד לשאת, מבחן מקצועי עלול להפעיל איום בעוצמה שחורגת מן המשימה עצמה.
החרדה מורגשת לא פעם בצורות אחרות: קושי להתחיל, צורך לקבל עוד מידע לפני שמחליטים, בדיקה חוזרת של כל שורה, מעבר תכוף לטלפון, עייפות פתאומית או תחושה שהראש הפסיק לעבוד. האדם מתאר את עצמו כחסר משמעת, דחיין או חסר מוטיבציה. ההתנהגות שלו ממלאת תפקיד: היא מרחיקה אותו לזמן קצר מן האפשרות להיכשל ומן המשמעות שהוא מייחס לכישלון.
ההגנות שמקיימות את הפחד
סקירת המחקר בזירת העבודה מצאה קשרים בין תופעת המתחזה לבין פרפקציוניזם, עבודת יתר, הימנעות והתנהגויות של הכשלה עצמית. הקשרים אינם מלמדים שכל אחת מן ההתנהגויות נובעת מתחושת התחזות, אך הם מתיישבים עם האופן שבו אנשים מנסים להגן על עצמם מפני חשיפה (Gullifor et al., 2024).
להתרחק מן המבחן
כל עוד האדם לא התחיל, הוא עדיין לא נכשל. כל עוד לא שלח את התוצר, איש עדיין לא ביקר אותו. הדחייה קונה שקט קצר. במסמך הריק אין טעות, ואת המצגת שלא נשלחה אי אפשר לדחות.
המחיר מגיע בהמשך. הזמן מצטמצם, הלחץ עולה, והאדם נאלץ לעבוד בתנאים שמקטינים את הסיכוי לביצוע טוב. אצל נועה, המעבר לטלפון והחיפוש אחר נתון נוסף הפחיתו לרגע את הכיווץ. מאוחר יותר נשאר לה פחות זמן להבחין בין עיקר לטפל ולגבש עמדה בהירה.
לעבוד עד שאין מקום לטעות
אצל אחרים ההגנה נראית כמו מסירות יוצאת דופן. הם לומדים כל פרט, עוברים שוב ושוב על החומר ואינם מרשים לעצמם להגיע למשימה כשהם מוכנים במידה סבירה. המאמץ החריג מאפשר להסביר את ההצלחה בלי לייחס אותה ליכולת: הצלחתי מפני שעבדתי פי שלושה מכולם. אם אפסיק, יגלו מה באמת יש שם.
לעיתים עבודת היתר היא דרישה אמיתית של התפקיד, בחירה או הרגל ארגוני, ולא הגנה. השאלה היא מה קורה כאשר האדם מנסה לעצור. אם מנוחה, טיוטה חלקית או תשובה לא מושלמת מעוררות פחד מחשיפה, המאמץ כבר ממלא תפקיד נוסף מעבר לביצוע המשימה.
לתקוף לפני שייחשפו
זהו חלק שאני מבקש להציג בזהירות. המחקר אינו מבסס תוקפנות כמאפיין מוגדר של תופעת המתחזה. בעבודה עם אנשים בזירה המקצועית אני פוגש לעיתים תגובה אחרת: אדם שמפקפק בעצמו נשמע פתאום בטוח מאוד כאשר הוא חש מותקף.
מנהל מטיל ספק בהחלטה, עמיתה מצביעה על טעות או לקוח שואל שאלה עניינית. בתוך שניות מופיע צד תקיף. האדם מפרט את ניסיונו, מתעקש שהוא צודק ומבהיר לאחרים שאין להם הבנה מספקת. לרגע הוא מרגיש חזק. במקום להיות קטן, מבולבל וחשוף, הוא נלחם על ערכו.
הביטחון הזה תלוי בעימות. לאחר שהאיום חולף, חוזרים הספק והפקפוק, ולעיתים מצטרפת אליהם בושה על אופן התגובה. מבחוץ ההתנהגות נראית כיהירות. מבפנים היא יכולה לשמש הגנה מפני השפלה. ההבנה הזאת מסבירה את התגובה, אך אינה פוטרת מאחריות. פחד יכול לפגוע באנשים אחרים, לפרק אמון ולהפוך שיחה מקצועית למאבק כוח.
המעגל שמייצר את הראיה
ההרחבה המוצעת כאן למעגל המתחזה של קלנס (Clance, 1985) מתמקדת בשלב שבו ההגנות עצמן משנות את מהלך המשימה ואת היחסים שבהם היא מתבצעת. תפיסת העצמי הופכת את המשימה למבחן זהות, העוררות מתגברת, והאדם פונה להגנות המוכרות לו. תגובות אלה משפיעות על הביצוע, על שיתוף הפעולה ועל האפשרות ללמוד ממשוב, והתוצאה מפורשת לבסוף כהוכחה לתפיסת העצמי המקורית.
אצל נועה, משימת ההצגה קיבלה משמעות של מבחן זהות והפעילה את המחשבה שהיא פחות מקצועית מכפי שחושבים. הפחד מחשיפה הוביל לחיפוש בלתי פוסק אחר ודאות, לדחיינות ולעבודת לילה. העייפות והמצגת העמוסה פגעו בביצוע. שאלת המנכ"ל נחוותה כהתקפה, והתגובה המתגוננת הקשתה עוד יותר על הדיון. הבקשה לעבד מחדש את התכנית שימשה ראיה לכך שאינה מתאימה לתפקיד.
התוצאה הייתה אמיתית. הטעות הייתה בהסבר הבלעדי שניתן לה: נועה השתמשה בתוצאה כהוכחה לזהותה ומחקה מן התמונה את המנגנון שסייע לייצר אותה. לצד המסלול שתיארה קלנס, שבו הצלחה אינה משנה את תפיסת העצמי, מתואר כאן מסלול שבו ההתגוננות תורמת לתוצאה בעייתית, וגם תוצאה זו מגויסת לחיזוק אותה תפיסה.
כשמשחזרים את הרצף, בתוך היחסים ובהקשר הארגוני שבהם התרחש, אפשר לשאול כיצד ההכנה או התגובה למשוב השפיעו על התוצאה, איזה חלק משקף פער מקצועי שדורש למידה ואיזה חלק קשור להתנהלות הסביבה. ההרחבה אינה מניחה שכל קושי בביצוע נובע מפחד, ואירוע בעייתי יחיד אינו מעיד כשלעצמו על תופעת מתחזה. יש לבחון אותו מול ראיות ליכולת ולתפקוד לאורך זמן.
גם הארגון משתתף במעגל
התמקדות בהיסטוריה האישית עלולה להסתיר את חלקו של הארגון. תחושת התחזות אינה נוצרת תמיד בתוך האדם ומגיעה איתו לעבודה. לעיתים מקום העבודה מעורר אותה.
מחקרים ותיאורים תיאורטיים מצביעים על תרומתם האפשרית של ייצוג חסר, תחושת זרות, אפליה, היעדר תמיכה, תרבות תחרותית ומסרים ארגוניים סותרים. הספרות העדכנית קוראת להבין את התופעה גם כחוויה מצבית וחברתית, ולא רק כתכונה פנימית של היחיד (Feenstra et al., 2020; Gullifor et al., 2024).
מנהל שמשפיל עובד בזמן משוב, ציפיות שאינן ברורות, שינוי תכוף של מדדי הצלחה והדרה ממוקדי ידע מקשים גם על מי שמגיע עם תחושת ערך יציבה. אצל אדם שנושא פגיעות קודמת, ההשפעה עשויה להיות חזקה במיוחד. כאשר אומרים לעובד כזה לעבוד על הביטחון העצמי, אפשר להפוך בעיה של כוח, שייכות או ניהול לבעיה באישיותו.
סביבה מקצועית יכולה גם להפסיק להזין את המעגל. משוב קונקרטי, אפשרות לשאול בלי להיענש, בהירות לגבי ציפיות, נגישות לידע ומנהלים שמבחינים בין האדם לבין ביצועיו מקטינים את הצורך להסתיר קושי. תנאים כאלה אינם מבטיחים שהעובד ירגיש בטוח, אך הם מאפשרים לחוסר ידיעה להפוך ללמידה במקום לאיום.
לא כל ספק עצמי הוא תופעת מתחזה
אחרי שנים שבהן עבדתי כמהנדס תוכנה, ולאורך יותר משני עשורים שבהם אני מראיין, מגייס ומלווה אנשים בקריירה שלהם, למדתי שאנשים טועים בהערכת יכולתם בשני הכיוונים. יש עובדים מוכשרים שמוחקים הישגים ממשיים. יש גם מי שהתקבלו לתפקיד שאינו מתאים להם, חסרים ידע או ניסיון, או מתנהלים בדרך שדורשת שינוי.
בדיקת המציאות היא חלק הכרחי מן העבודה. מהן דרישות התפקיד? אילו תוצאות האדם משיג לאורך זמן? מה חוזר במשוב שהוא מקבל? היכן קיימים פערים? אילו הצלחות הוא נוטה להסביר במזל או במאמץ חריג? האם יש הסכמה בין מקורות שונים, או שהמנהל היחיד שמבקר אותו פועל בתוך מערכת כוח בעייתית?
בדיקה כזאת יכולה להוביל להכרה ביכולת. היא יכולה גם להוביל להחלטה לרכוש ידע, לשנות התנהגות או לבחון תפקיד אחר. פער בידע אינו הונאה, והוא ניתן לסגירה. גם תפקיד שגדול על אדם בשלב הנוכחי מספק מידע על ההתאמה שבין היכולת, הדרישה והזמן, ולא הוכחה לכך שהונה את סביבתו.
אצל נועה נדרשו שני סוגים של עבודה. היא הייתה צריכה להבין את הפחד ואת ההיסטוריה שנתנה לו עוצמה, ובמקביל ללמוד לבנות מצגת מנהלים ממוקדת ולנהל שאלות בלי להציף את הדיון בפרטים. בישיבה הקשה היו חלקים מקצועיים ורגשיים שהשפיעו זה על זה.
מה אפשר לעשות בחדר הטיפול והליווי
אין כיום טיפול אחד מוסכם וייחודי לתופעת המתחזה. סקירת מיפוי עדכנית של התערבויות בזירה המקצועית מצאה ספרות הטרוגנית מאוד, הן בסוגי ההתערבות והן באיכות ההערכה. הכשרה, ייעוץ, עבודה קבוצתית והעלאת מודעות נראו מבטיחים בחלק מן המחקרים, אך הראיות עדיין אינן מאפשרות לקבוע פרוטוקול מועדף (Para et al., 2024).
במאמרי "ביקורת: הקול שבחוץ והקול שכבר חי בפנים" (רייבשטיין, 2026) תיארתי עבודה המשלבת בירור של ההיסטוריה האישית, הבחנה בין אירוע למשמעותו והתייחסות לעוררות הגופנית. הכיוונים שלהלן נשענים על אותה תשתית ומותאמים כאן למעגל המתחזה: כיצד לזהות מה קורה לפני משימה, בזמן הביצוע ולאחר קבלת משוב, ולבחור נקודה שבה אפשר לפעול אחרת. הם מוצעים כהשלכות קליניות של ההמשגה, ולא כפרוטוקול טיפול שנבחן כמכלול.
לברר מתי משימה הופכת למבחן זהות
אפשר להתחיל במשימה אחת שבה הופיע הפחד מחשיפה, ולשחזר את הרגע שבו קיבלה משמעות של מבחן יכולת כולל. מה נדרש מן האדם, מה חשב שעומדים לגלות עליו, ומה עשה בעקבות המחשבה הזאת? לצד בירור ההיסטוריה שהקנתה לאיום את עוצמתו, כדאי לבדוק כיצד הניסיון להסתיר חוסר ידיעה השפיע על העבודה עצמה.
אצל נועה אפשר להבחין בין הצורך המקצועי לנמק הנחה לבין המסקנה שהמנכ"ל כבר חושד בכשירותה. ההבחנה מאפשרת לשאול מה היה חסר במצגת, ובאותה שיחה לברר מה הקשה עליה לשמוע את השאלה עד סופה. העיסוק בפחד אינו מחליף את המשוב המקצועי, והמשוב אינו מכריע בשאלת ערכה כאדם.
לזהות את הרגע שבו העוררות משנה את הפעולה
בשחזור המשימה אפשר לחפש סימן גופני שקדם לפעולת ההתגוננות. הכיווץ שנועה חשה כשפתחה את המצגת, למשל, קדם למעבר לטלפון ולחיפוש אחר מידע נוסף. זיהוי הרצף עשוי לאפשר לה להבחין מתי היא חוקרת שאלה מקצועית ומתי היא מנסה להתרחק מתחושה שקשה לה לשאת.
ההתייחסות לעוררות נעזרת ברעיונות מעבודתו של לוין (Levine, 2010), שתוארו בהרחבה במאמר הקודם (רייבשטיין, 2026). בהקשר הנוכחי, תשומת הלב לגוף נועדה לסייע לאדם להישאר עם המשימה ולבחור כיצד להגיב. סקירת המחקר על Somatic Experiencing עוסקת בגישה שפותחה לטיפול בטראומה (Kuhfuß et al., 2021). גם ממצאים חיוביים בזירה זו אינם מבססים כשלעצמם יעילות בתופעת המתחזה. לכן ההתייחסות לגוף מוצעת כאן כרכיב בעבודה עם המעגל המתואר, שיש להעריך לפי תרומתו לתפקודו של האדם.
אצל נועה אפשר היה להשתמש בעצירה קצרה ובמגע כפות הרגליים ברצפה כדי לזהות את הדחף לברוח מן המצגת ולחזור אל פעולה מוגדרת, למשל ניסוח ההנחה המרכזית בפסקה אחת. המטרה אינה להגיע לרגיעה מלאה לפני העבודה. גם בנוכחות כיווץ אפשר לבדוק מה דרוש למשימה, ולצמצם פעולה שנועדה רק להרחיק את תחושת האיום.
לפעול לפני שהביטחון מגיע
ACT, טיפול בקבלה ובמחויבות (Hayes et al., 2012), מכוון להרחבת הגמישות הפסיכולוגית: היכולת להיות במגע עם החוויה בהווה ולבחור התנהגות המשרתת ערכים, גם בנוכחות מחשבות ורגשות קשים.
במקום להמתין עד שהמחשבה "אני מתחזה" תיעלם, האדם יכול ללמוד לזהות אותה כאירוע פנימי: "עולה בי עכשיו המחשבה שעוד רגע יגלו שאני לא מספיק טוב". המרחק הקטן הזה מותיר את המחשבה במקומה, אך מפחית מעט את כוחה להכתיב פעולה.
מכאן אפשר לשאול: מי אני רוצה להיות בתוך הסיטואציה הזאת, גם כשהפחד נמצא כאן? ערכים כמו מקצועיות, יושרה, סקרנות ולמידה הם כיוונים לפעולה, לא תחושות שחייבים להשיג מראש.
נניח שמנהל מוצר מגלה טעות בהערכה שהעביר ללקוח. הדפוס הישן דוחף אותו להסתיר, להסביר מדוע אחרים אשמים או לעבוד כל הלילה לפני שמישהו יבחין. פעולה שמאורגנת סביב מקצועיות ויושרה יכולה להיראות כך: "גיליתי שההערכה שהעברתי נשענה על הנחה לא מדויקת. אני בודק את ההשפעה, ועד ארבע אחזור עם תמונת מצב ועם שתי חלופות לתיקון".
הוא עדיין עשוי לפחד, וייתכן שיקבל ביקורת. הפעם ההתנהגות שלו נשענת על האדם המקצועי שהוא מבקש להיות, ולא על הצורך להסתיר את הפחד.
לבחון את התוצאה ואת דרך ההגעה אליה
העבודה נמשכת גם לאחר שהמשימה הסתיימה. אם נועה הציגה היטב אחרי שקיצרה את זמן ההכנה, כדאי לברר מה איפשר את ההצלחה: ידע, שיקול דעת, הכנה ממוקדת או עזרה שקיבלה. כך אפשר לבחון את האמונה שרק עבודה עד אמצע הלילה מונעת חשיפה. אם ההצגה הייתה חלשה, ניתן לבדוק היכן נדרש שיפור בלי להסיק מכך מסקנה כוללת על יכולתה.
ניסוי קטן צריך להיבחר בהתאם לדרישות התפקיד ולסיכון שבמשימה. נועה יכולה לשלוח טיוטה מוקדם יותר, להגדיר מראש את זמן ההכנה או לתרגל תשובה שבה היא מבקשת לבדוק נתון. לאחר מכן בוחנים מה חששה שיקרה, מה התרחש בפועל וכיצד תרמה הבחירה החדשה לתוצאה. שינוי נבחן גם ביכולת לעבוד, ללמוד ולהיעזר בלי להידרש לאותה התגוננות.
מן הצורך להוכיח אל האפשרות לפעול
האדם שחווה את עצמו כמתחזה מבקש בדרך כלל להגיע ליום שבו ידע בוודאות שהוא ראוי לתפקיד. יום כזה עשוי שלא להגיע. עבודה מקצועית כוללת משימות חדשות, אנשים שיודעים יותר, טעויות, ביקורת ומצבים שאין דרך לשלוט בתוצאתם מראש.
השינוי המשמעותי מתרחש כאשר האדם זקוק לפחות ודאות כדי לפעול. הוא מסוגל להבחין בין אירוע לבין המשמעות שהעניק לו, לזהות את הפחד לפני שהוא הופך להגנה, לבדוק את המציאות המקצועית ולבחור צעד שמתאים לערכיו ולדרישות התפקיד.
ההמשגה שהוצעה כאן מרחיבה את מעגל המתחזה של קלנס (Clance, 1985) אל הדרך שבה ההתגוננות משפיעה על הביצוע ועל היחסים בעבודה. תרומתה היא בארגון רצף לבחינה קלינית ומקצועית, מן האיום שנחווה, דרך הפעולה שנבחרה ועד לתוצאה ולמשמעות שניתנה לה. בתוך הרצף נבדקים גם פערי ידע ותנאי העבודה, כדי שלא לייחס כל תוצאה בעייתית לתפיסת העצמי.
תחושת היכולת אינה נבנית מהיעדר מוחלט של פחד. היא נבנית מן הניסיון המצטבר שאפשר לפגוש חוסר ידיעה, טעות או ביקורת, להישאר איתם מספיק כדי לחשוב, ולהמשיך לפעול בלי להפוך כל קושי להוכחה על מי שאנחנו.
מקורות
רייבשטיין, ר' (25 באוגוסט 2026). ביקורת: הקול שבחוץ והקול שכבר חי בפנים – על משוב, איום של הערכה חברתית, המבקר המופנם והעבודה הטיפולית. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=5094
Bravata, D. M., Watts, S. A., Keefer, A. L., Madhusudhan, D. K., Taylor, K. T., Clark, D. M., Nelson, R. S., Cokley, K. O., & Hagg, H. K. (2020). Prevalence, predictors, and treatment of impostor syndrome: A systematic review. Journal of General Internal Medicine, 35(4), 1252–1275. https://doi.org/10.1007...-019-05364-1
Clance, P. R. (1985). The impostor phenomenon: Overcoming the fear that haunts your success. Peachtree Publishers.
Clance, P. R., & Imes, S. A. (1978). The impostor phenomenon in high achieving women: Dynamics and therapeutic intervention. Psychotherapy: Theory, Research & Practice, 15(3), 241–247. https://doi.org/10.1037/h0086006
Edler, K., & Valentino, K. (2024). Parental self-regulation and engagement in emotion socialization: A systematic review. Psychological Bulletin, 150(2), 154–191. https://doi.org/10.1037/bul0000423
Feenstra, S., Begeny, C. T., Ryan, M. K., Rink, F. A., Stoker, J. I., & Jordan, J. (2020). Contextualizing the impostor “syndrome”. Frontiers in Psychology, 11, 575024. https://doi.org/10.3389....2020.575024
Gullifor, D. P., Gardner, W. L., Karam, E. P., Noghani, F., & Cogliser, C. C. (2024). The impostor phenomenon at work: A systematic evidence-based review, conceptual development, and agenda for future research. Journal of Organizational Behavior, 45(2), 234–251. https://doi.org/10.1002/job.2733
Hayes, S. C., Strosahl, K. D., & Wilson, K. G. (2012). Acceptance and commitment therapy: The process and practice of mindful change (2nd ed.). Guilford Press.
Kohut, H. (1971). The analysis of the self. International Universities Press.
Kuhfuß, M., Maldei, T., Hetmanek, A., & Baumann, N. (2021). Somatic experiencing: Effectiveness and key factors of a body-oriented trauma therapy, a scoping literature review. European Journal of Psychotraumatology, 12(1), 1929023. https://doi.org/10.1080...2021.1929023
Levine, P. A. (2010). In an unspoken voice: How the body releases trauma and restores goodness. North Atlantic Books.
Paley, B., & Hajal, N. J. (2022). Conceptualizing emotion regulation and coregulation as family-level phenomena. Clinical Child and Family Psychology Review, 25(1), 19–43. https://doi.org/10.1007...-022-00378-4
Para, E., Dubreuil, P., Miquelon, P., & Martin-Krumm, C. (2024). Interventions addressing the impostor phenomenon: A scoping review. Frontiers in Psychology, 15, 1360540. https://doi.org/10.3389...2024.1360540
Winnicott, D. W. (1971). Mirror-role of mother and family in child development. In Playing and reality (pp. 111–118). Tavistock Publications.
Yaffe, Y. (2023). The association between familial and parental factors and the impostor phenomenon: A systematic review. The American Journal of Family Therapy, 51(5), 527–545. https://doi.org/10.1080...2021.2019140
