לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
מחשבות על מלכודות החרדה בקשר הורה-ילד ועל הצורך במרחב לחשיבהמחשבות על מלכודות החרדה בקשר הורה-ילד ועל הצורך במרחב לחשיבה

"היכן הסתתרה הידיעה?": מחשבות על מלכודות החרדה בקשר הורה-ילד ועל הצורך במרחב לחשיבה

מאמרים | 25/5/2023 | 5,411

התבוננות במלכודת החרדה שאליה נקלעים לעיתים הורים ביחסים עם ילדיהם, ובצורך של הורים ומטפלים במרחב מוגן וברשות והזדמנות להרגיש, להתבונן, ולהתחבר ליכולת החשיבה המשך

 

היכן הסתתרה הידיעה?

מחשבות על מלכודות החרדה בקשר הורה-ילד ועל הצורך במרחב לחשיבה

מאת תמר אנג'ל

 

 

 

הַיֶּלֶד שֶׁלִּי יָשֵׁן לְיָדִי

אֲנִי מִתְרַפֶּקֶת עָלָיו.

הוּא,

הַחַלָּשׁ יוֹתֵר מִן הַשֵׂיעָר הַבָּהִיר

שֶׁמִּסְתַּלְסֵל עַל הַכָּרִית הַחַמָּה מִשֵּׁנָה,

יַצִּיל אוֹתִי.

אנה סווירשצ'יסנקה (2019), מתוך השיר: "שערות על הכרית"

 

ברומן "שיבת הבן" מתארת הסופרת הפינית אֵוָה טִיקָּה (1993) תהליך התפתחות נוגע ללב של אֵם המתבוננת ביחסיה עם בנה היחיד. בתחילת הסיפור מתבשרת האֵם שבנה, המְּרַצה עונש מאסר בגין הריגה, אמור להגיע לחופשה מהכלא. כדי להגן על עצמה מפניו, מכינה האֵם במרתף ביתה מקלט בו תשהה בזמן הגעתו. במקום המוגן, היא מתפנה להרהר באהבה אימהית, נזכרת בניצנים הראשונים של התנהגויות הקצה של בנה, נזכרת שגם בעלה, שנפטר כשהבן היה בגיל ההתבגרות, בחר להעלים עין ולא להתמודד. היא מנסה לפענח את המתחולל בנפשה.

כשהחתלתול של בת השכנים נמצא טבוע בבוץ הבאר ואמה האיכרית באה לדבר אתי על העניין, בהתחלה כעסתי וסירבתי להקשיב. האשמה הוטלה על בשר מבשרי, האיום ריחף על חיי שלי, התגוננתי נואשות ועמדתי לגרש את האורחת, אולם היא נשארה לשבת." [...] "הבנתי," אמרתי וקיוויתי שהיא תסתלק. הרגשתי שמנסים להטביע אותי כמו שהטביעו את החתלתול. למה לא מניחים לי? (שיבת הבן, עמ' 27).

ניתן לראות בסצנה זו כיצד אֵימה וחוסר אונים מציפים – תרתי משמע – ומאיימים להטביע את הדוברת. השכנה באה לספר לה על מעשיו של הבן ומן הראוי היה לתת על כך את הדעת, אך האֵם, תחת גודש של כאב וחרדה, מבקשת שיניחו לה מהתמודדות עם הידיעה הבלתי נסבלת. עבורה השכנה היא ה"אכזרית". הפסיכואנליטיקאי פיליפ ברומברג, הרואה את האדם כמורכב ממגוון היבטי עצמי, מציע כי במצבי עוררות רגשית הנחווים כמסוכנים אנחנו מתנתקים מחלקים מסוימים כדי להגן על עצמנו (Bromberg, 1988). מדובר במצב תודעתי שנועד להגן מהתפרקות. המנגנון ההגנתי פועל כך שתכונה קשה לעיכול שייכת לאחר ולא לי או ל"בשר מבשרי". בסיפור, האֵם מנסה באופן נואש להרחיק ולמסך את "האיום שמרחף על חייה שלה" – מעשיו של בנה.


- פרסומת -

לאֵם בספר אין שם. מתרגם הספר רמי סערי מתייחס לכך באחרית דבר:

לא בכדי איננו זוכים לדעת מה שם האֵם שבספר, שהרי לפני כל דבר אחר היא רואה את זכות קיומה בעצם אמהותה. [...] בעטיין של מסירותה הכנועה והבלגתה השיטתית חדלה גיבורת הספר להיות אמא, והיא נעשית "האֵם", כלומר מייצגת את המיתוס האמהי. בכלל זה היא רואה לנכון להתעלם מצרכיה ומדיכאונה. (שם, עמ' 162)

בתחושת הסבל של האֵם משולבים רגשות אשמה, ביקורת עצמית, וחוויית כישלון בהורות. במילותיה:

הרי אדם חייב להסתדר עם ילדו בעצמו, בעיקר כשמדובר בבן יחיד. איזו מן אמא זו שאינה מסתדרת עם בנה יחידה?" (שם, עמ' 14)

"עלי להיפטר תיכף ומיד מהדיכאון המטופש הזה; דיכאון אצל אמא הוא בגידה במשפחה." [...] "יש לאסור על אמא את הדיכאונות." (שם, עמ' 22)

נראה כי האשמה, הבושה, והתחושה שכל אדם צריך לפתור את בעיותיו בעצמו, במיוחד כשמדובר בבעיות עם ילדך שלך, שוללות מבחינתה את הלגיטימציה להכיר ברגשותיה ולהתייחס אליהם כמקור מידע מהימן. התחשבות בצרכיה האישיים נתפסת כלא ראויה, כאנוכיות, והיא רואה את ההגנה על בנה כחובתה העיקרית. כתוצאה מכך, ביחסה ההורי של האם משודר המסר "your wish is my command" – מסר של ריצוי, המזמין תובענות ותוקפנות. בקטע המצוטט הבא, הבן דורש מאימו כסף לרכישת מכונית:

"אני לא ארוקן את החשבון שלי," אמרתי וניגבתי שוב את משטח הכיור המנוגב. סחטתי וסחטתי את המטלית שבידי. אָאַרו עמד לידי תובעני. הבנתי שלא יניח לי עד שיקבל את מה שהוא רוצה. חזהו התבלט לפנַי קשוח ורחב. בתוכו רחשו הריאות, החיים, חשתי את חומו הזר. הייתי כה בודדה, עוצמַת הבדידות כמעט הפתיעה אותי." [...] "בשביל מה את צריכה את הכסף הזה, נקבה זקנה?" "בשביל להאכיל אותך. רק הרגע אכלת מהכסף הזה." הוא התרחק ממני קצת אבל לא כדי לפַנות לי מקום, אלא כדי שהמכה שלו תצבור תנופה. ואז היא באה. מעדתי על משטח הכיור ועצמתי את עינַי, אבל לא הייתה מכה שנייה. כשפקחתי את עינַי הוא כבר לא היה שם." (שם, עמ' 61-62)

ניתן לראות כי הכוח והשליטה באינטראקציה מצויים בלעדית אצל הבן, ואילו האֵם מקבלת בהכנעה את האופן שבו מתנהל הדיאלוג, הכולל אלימות. בדיונה על הספר מתייחסת ההוגה מיכל בן נפתלי למפגש עם חווית הרוע שיש בכוחו לרוקן את מי שנמצא בקשר אתו מהיכולת להגיב. היא מדגישה שההתייחסות לרוע אינה לקיומו האובייקטיבי, אלא לרגשות ולסבל שהוא מעורר אצל האחר (Ben-Naftali, 2017). לדבריה, בהיותה מושא להתעללות, האֵם נעשית חלשה ופסיבית ומאבדת את החירות להגיב, עד כדי התרוקנות מדמיון ומיכולת חשיבה.

כמו כן, ניתן לראות בתגובת הבן את המעגל השלילי המתרחש מול חולשה. חולשת האֵם מגרה את הביזוי והסדיזם של הבן, ומעצימה את הניכור שלו כלפיה. האֵם ברוב ייאושה, מאפשרת לבנה לכנותה "נקבה זקנה". היא אינה מוחה. כך נוצרת הסלמה והחרפה של הפגיעה. אפשר להבין את המעגל השלילי באמצעות המונח "סביבה מתירה", שטבע הפסיכיאטר איתן לבוב בהתייחס לסביבה שמאפשרת לילד לא לפתח יכולות חיוניות להתמודדות עם קשייו. כך, חולשת האֵם מחזקת את נטייתו של הבן לבטל אותה, להתעלם מהאחריות על מעשיו, ולהשליך את כל קשייו וצרכיו על הזולת המאפשר, האֵם. זאת להבדיל מ"סביבה מגדלת", המכוונת את הילד בהתאם לערכים שההורה מאמין שחשובים לתהליך ההתפתחות של ילדו (לבוב ואלקיים, 2017).

אותו תמהיל של התבטלות, גוננות-יתר ופחד, מופיע גם בסיפורו הקצר של ריימונד קארבר "למה מותק?" (1994). גם בסיפור זה התמה המרכזית היא תגובת הכחשה של אֵם להתעללות בנה בחתול של השכנים. הדמיון הרב ל"שיבת הבן", דפוס התגובה הזהה של אֵם פינית ואֵם אמריקאית, עשוי להצביע על עיקרון מרכזי בנפש ההורית – הנטייה לחלץ את הילד מכל מצב שמעורר חרדה.

הנטייה לגוננות-יתר של הורים בתגובה למעשים מזעזעים של בנים מתבגרים מופיעה כתמה מרכזית גם בספרו של הרמן קוך "ארוחת הערב" (2010). גם כאן אנו פוגשים הורים מגוננים שהודפים את ההאשמות נגד ילדיהם. אף שהספרות אינה משקפת במדויק את המציאות, עדיין אפשר לראות בסיפורים אלה – שנכתבו בעשורים האחרונים – אילוסטרציה לדפוס התנהגות שכיח בעולם המערבי כיום. זהו דפוס שאנו כמטפלים מרבים להיפגש עמו בקליניקה: הורים בעלי יכולות קוגניטיביות, ערכיות ומוסריות, אשר מוכנים במצבים מאתגרים לנהוג באופן שסותר את עמדותיהם החינוכיות והחברתיות, במקום להישיר מבט לערעור מבית של תפיסות עולמם.


- פרסומת -

 

מחסה לאם המוכה

המהלך המרתק בספר הוא הסתתרותה של האם במקלט שהיא מוצאת במרתף ביתה:

אני מתכוננת ללון במחסה שלי הלילה. אסור שיישאר למעלה שום דבר שיעיד שאני בבית; עלי לגרום לו לחשוב שנסעתי. את העיתון של היום ושל אתמול אני מחזירה לתיבת הדואר, רעיון גאוני שצץ לי פתאום. צריך לכסות את החלונות בווילונות." [...] לאָאַרוֹ אין מפתח, החלפתי את המנעול. הוא ייאלץ לפרוץ ויזעם. הוא מסוגל לכל דבר. אבל אמא איננה בבית. הכעס יָשוךְ ויימוג. (שיבת הבן, עמ' 13)

בהתבצרותה במרתף, טוען סערי, האֵם דוחפת את עצמה לעמדת הקורבן, "כולאת את עצמה במו ידיה – גוזרת על עצמה את העונש אשר נגזר על בנה" (שם, עמ' 160). גם בן נפתלי מצביעה על הדמיון בין כליאתו של הבן לבין זו של האֵם. היא מתייחסת למיקומו הפיזי של המקום, חלל תת-קרקעי קלאוסטרופובי, המזכיר קבר.

בעיניי, יש לראות את ירידת האם למקלט כפשוטה: האם מבקשת להגן על עצמה, ולכן מוצאת מפלט שבסופו של דבר כנראה אכן מציל אותה. למרות הפן הקיצוני ואף המזוויע של "שיבת הבן", אני מציעה לראות את הפתרון של האֵם, שמתכנסת בקומת המרתף, כפתרון זמני שיש בו דווקא היבט מסתגל. זו הלוא דרך ההתמודדות שלנו כמטפלים: לקיים מרחב זמני שבו אפשר להיזכר, להרגיש, ולחשוב על מנת למצוא היכן הסתתרה הידיעה.

בעברית, שורש המילה "מַחֲסֶה" (שבה משתמש מתרגם הספר) הוא גם השורש של המילה חס, שמשמעה "ריחם", "חמל". חמלה עצמית מבטאת החזקה מאוזנת של קשיים לעומת הזדהות יתר עמם. לכן, בעיניי, ניתן לראות במחסה מעין רחם נפשי להתבוננות, בו נוכחת החמלה – חמלה למעשינו, לעצמנו ולסביבתנו. את הבחירה של האם במקום מוגן אפשר לראות כבחירה במרחב מתאים להתבוננות חודרת. דווקא במקום המסתור הדוברת מפסיקה להסתתר מעצמה. אף שעל פניו נראה שהיא מתנתקת, שם היא מנצלת את ההזדמנות לפרוס בפני עצמה את התפתחות הקשר עם בנה.

במחסה האֵם מוגנת. היא יודעת שבנה יזעם, אבל הוא ייאלץ להתמודד בכוחות עצמו, מבלי שהיא תהיה בהישג ידו. המפתח החדש של הבית נמצא אצלה, והשליטה בידיה. במחסה אפשר לבוא במגע עם חלקים בנפש שהמגע עמם לא התאפשר בחיי היום יום. במקלט היא איננה לכודה באופן חד-ממדי במלכודת החרדה. מקום המסתור הוא זה שמעניק לגיבורה את האפשרות להרחיק אל מעבר לפחד ולאשמה. לקראת סוף הרומן היא אומרת:

אני מבינה ונבהלת כל כך, שעורי מתכסה בן-רגע זיעה. אחר-כך דעתי מצטללת ונרגעת: שמא רק עכשיו הבנתי מה עלי לעשות? והרי זה מובן מאליו במשך זמן כה רב. היכן הסתתרה הידיעה? מי אמר שעלי להחזיק מעמד ולסבול? אני יכולה להחליט בעצמי בדבר חיי, לזכות בחופש הנכסף ממש ברגע זה. לא נגזר עלי להעביר את שנותי כלואה בתוך האבן הזאת. (שם, עמ' 113)

כאן הטקסט מציע התפתחות שמובילה להארה מעניינת: מצד אחד, הסגנון המאופק מדגיש את תהומות הכאב והייאוש השקט, ובו בזמן המחסה מאפשר לאֵם להתחיל להכיר בדרגות החופש שלה. במקום המוגן הנפש אינה מגיבה אוטומטית, איננה נתונה למערבולת, וניתן להתחיל להציב סימני שאלה: "מי אמר שעלי להחזיק מעמד ולסבול?", או במילים אחרות: מתאים לי להיות אמא מוכה?

הפסיכואנליטיקאי בועז שלגי (2010) מציג את המשגתו של מייקל אייגן למונח חופש: "היכן שהיה הדומם (המאובן, הקפוא) יהא הנמצא בתנועה". החופש הוא אפוא התעוררותה של ההבנה שגם במצב שלא ניתן לשינוי, ישנה יכולת בחירה. רק במחסה מתקיים המתח הדיאלקטי בין התגובה האוטומטית החרדתית, המבוטאת בגוף, בעור המתכסה זיעה, לבין החלק החושב – אותה ידיעה שהסתתרה. כלומר, נראה שהמחסה מאפשר תנועה לכיוון יותר אינטגרטיבי, כך שהנוכחות ברגש מופיעה לצד התבוננות מושכלת.

"שיבת הבן האובד" (והאבוד) הוא סיפור מן הברית החדשה, המשמש כמשל לקבלת החוטאים על ידי האל, אם יחזרו בתשובה. השיבה הביתה ב"שיבת הבן" של טיקה – שיבתו של הבן מהכלא, המאיימת על אמו – היא היפוך אירוני למשל הדתי. אך לצד שיבת הבן מתוארת בסיפור שיבה אחרת – שיבת האֵם לבית שלה, לעצמה. במקביל לשחרור המוטל בספק של הבן, האֵם – בחסות המחסה – היא המתחילה ליצור מרחב לחירותה, לבנות כאישה וכאדם בית פנימי מוחזק יותר ויציב יותר.


- פרסומת -

 

מלכודות החרדה בקשר הורה-ילד

השיח על החרדה נבחן על-ידי הביבליותרפיסטית נגה בן-ששון (2021) דרך הסיפור המקראי על אשת לוט, שהביטה לאחור והפכה לנציב מלח. אשת לוט משמשת כמשל להשפעה של מפגש עם זיכרונות טראומטיים מהעבר. ה"אחור" מוצג כמעין "חור שחור", מקום שמיוחסת לו איכות סותרת ומתעתעת. מצד אחד הוא מתפקד כמקום המוכר, ומצד שני להתרכזות בו יש השפעה מאבנת.

במאמרן הקלסי "רוחות הרפאים בחדר הילדים" מסבירות הפסיכואנליטיקאית פרייברג ושותפותיה כי עברם הקונפליקטואלי של הורים, הוא גורם משמעותי הפוגע ביכולתם להתקיים בתוך יחסים (Fraiberg et al., 1975). הורה שבנפשו צרובות חוויות עבר מטלטלות, בלתי מעובדות, ונוכחות בה כייצוגים פנימיים, מתקשה בכינון תהליכי התקשרות וביכולת לוויסות. ככל שהטראומה של ההורים קשה יותר, ככל שחוויות דיסוציאטיביות פועלות בנפשם, הם יתקשו לפתח פונקציות הוריות בעבור ילדיהם. בהרחבת רעיונותיה של פרייברג, מאירות ליברמן ועמיתותיה את חשיבות הגיוס של זיכרונות של דמויות מיטיבות, "מלאכים", כדי להרחיב את היכולת לעבד טראומות וחסכים מעברם של ההורים (Lieberman et al., 2005).

הפסיכולוגית אסתר כהן (2017 שופכת אור על החרדה ההורית במצבים מאתגרים, ומראה כיצד מתערערת יכולת התפקוד של הורה שאצלו גובר דפוס התקשרות ילדי חרד וחדור רגשות אשמה. במצבים כאלו נוטה ההורה לפעול בהתנהגות שמאופיינת בריצוי יתר, ולחילופין בתובענות. גם הפסיכולוג חיים עומר מציג את החרדה ההורית כגורם מרכזי שעלול להשתלט על הקשר (עומר וליבוביץ, 2007). באמצעות הביטוי "ברית החרדות" הוא ממשיג מצבים שבהם חרדת הילד וחרדת ההורה כרוכות זו בזו. החרדה של ההורה, מבין הילד, היא סימן לכך שיש ממה לפחד. "ברית החרדות" מתארת היטב את התהליך שבו הילד החרד מנחיל את חרדותיו הלאה כשהוא עצמו נעשה להורה.

 

אתגר החירות במפגש הטיפולי

במפגשיי הטיפוליים עם הורים עולה תכופות תיאור של דינמיקה משפחתית שבה העניינים יוצאים מכלל שליטה. מול ילד שיצא מוויסות – בין אם הוא ילד צעיר או מתבגר – יוצאים הורים רבים משיווי משקלם. דינמיקה זו כוללת פעמים רבות אלימות מצד הילד. הטמנת הראש בחול, כמו האֵם בסיפור, מתירנות יתר, או תגובות כוחניות בלתי רצויות, עשויים לשמש כפתרון לטווח הקצר. היעדר יכולת החשיבה וההגנה בתוך הכאוס מעלה לעיתים מחשבה על הצורך ב"מקלט להורים מוכים" – מקום שבו ההורה ירגיש שמור, יוכל לחדול להסתתר מהידיעה. תחת אש אין מרחב פנוי להפעלת חשיבה.

כהן (2017) מחדדת את ההבנה כי הפציינט הוא לא הילד ולא ההורה, אלא הקשר בין ההורה לבין הילד. הנחת הבסיס היא כי שינוי בדפוס ההתנהגות ההורי כלפי הילד יוביל לחוויה שונה של הילד את עצמו, את הוריו ואת העולם, ובעקבות זאת לאפשרות לפתח דרכי תגובה אחרות להתמודד עם מצבי מצוקה ועם אתגרים. במילותיה של כהן: "גורם השינוי בעבור הילד הוא שינוי בחוויה הפנימית של ההורה את עצמו ואת ילדו ואת הקשר ביניהם, ובאמצעות שינוי החוויה, תהיה הנעה לשינוי הקשר בין ההורה לבין הילד" (שם, עמ' 325).

בדוגמה בה אדון, אתבונן בהצפה רגשית של הורים שפוגעת ביכולתם לכוון את ביתם למקום ההתפתחותי הנכון והחשוב להם. אתמקד בקשר הורה-ילד תוך שילוב בין גישות טיפול וחשיבה שונות שאני רואה אותן כמשלימות. אתמקד בגישת "אַיֶּכָּה", שמציעה תובנות פסיכולוגיות המתורגמות להתערבויות מעשיות בהירות (לבוב ואלקיים, 2017; קרתי ואלקיים, 2021). דימוי מרכזי באיכה הוא המגדלור. בדומה למגדלור שתפקידו לכוון ספינות על ידי כך שהוא מאיר את עצמו, ההורה מוזמן ללמוד איך לכוון את ילדו ואיך "להאיר את עצמו". תהליך הדרכת ההורים עוסק בלימוד הכלי של "שפה מגדלת" – שפה חדשה המבוססת על פניות של ההורה אל הילד בגוף ראשון, בהן ההורה אומר משהו על עצמו, רגשותיו, רצונותיו, או מגבלותיו. שפה זו מביאה אל קדמת הבמה את ההכרה בהדדיות שמתקיימת ביחסים. בהמשך אפנה לדוגמה אחרת, שמראה כי גם המטפלת עשויה לחוש הצפה רגשית מאיימת ולהישאב לסיפורי המציאות המאתגרת של הורים, ואדגיש גם את הצורך של מטפלים ב"מקום מיקלט" שבו יוכלו לעבד את רגשות ההעברה הנגדית ולמצוא חיבור ליכולת החשיבה.


- פרסומת -

 

דוגמה קלינית: מקלט להורים מוכים

ההורים פנו לטיפול עקב קשיים עם ביתם הצעירה מִיה. מִיה בת השמונה תוארה כילדה חכמה, מתפקדת היטב בבית הספר, אבל בבית עוצמתית מאוד בתגובותיה. אציג את דברי ההורים כלשונם: "לא צפוי מתי תהיה רגועה ומתי תתפרץ. כשהיא נעולה על משהו זה עד הסוף, היא יכולה לחזור על עצמה מאה פעמים, צורחת, בוכה בקולי קולות. כשאימא מתקלחת, היא דופקת חזק על הדלת. בלילה מפעילה את אמא בלי הפסקה." בנוסף סיפרו ההורים שמִיה מנשקת בכוח את אבא על השפתיים, ונוגעת לאימא בחזה באופן לא מתאים. האם אמרה: "שמעתי הרצאה על ילדה אוטיסטית, תיארו בדיוק את מִיה. אולי היא צריכה אבחון לאוטיזם? אולי פסיכיאטר?"

הוריה של מִיה הם הורים מסורים, עם מוטיבציה גבוהה לטיפול. במפגש ההיכרות היינו תמימי דעים שמִיה נתונה בסבל גדול. ההורים תיארו טמפרמנט סוער אצל מִיה כבר מגיל הינקות המוקדמת. פירשתי את השימוש באמירות שיפוטיות בתיאור ביתם כאמצעי להרחקת הכאב וכביטוי לתחושת הכישלון בהורות.

לא ארחיב על הטיפול הפרטני במִיה, שהתמקד בהגדלת ההבנה שלה את עצמה, ובהגברת השליטה העצמית והשליטה בחרדות. אתמקד בתהליך המשותף שעברנו, שבו התגבשה ההבנה שגם על ההורים להשתנות על מנת שמִיה תוכל לווסת את התנהגותה.

כדי להפנות את המבט לדפוס היחסים בין ההורים לבין מִיה, שאלתי את ההורים על תגובותיהם להתנהגות המאתגרת. האב סיפר על מקרה מהשבת האחרונה שלדעתו מאפיין את הקשר. מִיה חטפה מידיו של אחיה הצעיר בובה שבה שיחק. כשהאב ביקש ממִיה להחזיר, היא סירבה תוך בעיטות. הוא ניסה להישאר רגוע אבל "התפוצץ". האֵם תיארה בכנות שובת לב את תגובתה המזגזגת. שכשמִיה סערה, היא (האֵם) הרגישה "מוטרפת", נעה בין להתעצבן, לבין "להכיל" – "כי אולי מִיה במצוקה, היא הרי מרגישה דברים נורא חזק". ברגעים האלה היא ניגשה למִיה וחיבקה אותה. האם קראה "הכלה" למצב הבלתי נסבל שבו היא התעלמה מכך שהיא "מוטרפת". מיד לאחר מכן מִיה העצימה את זעמה ונעשתה אלימה, וחוזר חלילה – "ריקוד" יחסים שמִיה וההורים מורגלים בו.

ניכר כי תגובות ההורים למצב הרגשי המוצף של מִיה מנציחות את הקושי. כשמִיה נסערת, ההורים מגיבים אליה מהמקום ההישרדותי שלהם. האב, החש מאוים, נעשה למאיים ופונה לבתו בשפה כוחנית, והאֵם נעה בין כוחנות לגוננות יתר. למעשה, תגובות ההורים, כמו חיבוק בעת זעם, מעודדות את מִיה לענות להם מאותו מקום. ההורים אינם יכולים להחזיר את מִיה להתנהגות הרצויה, ומִיה אינה יכולה לוותר על ההתנהגות המוכרת לה. העינוי ההדדי מתאפיין בתסכול רב לשני הצדדים. מִיה נותרת בודדה ומבולבלת, וההורים מותשים ומרוטי עצבים.

בשלב הראשון ביקשתי לספק להם תחושה של מוּבָנוּת, ולהיות עבורם בת ברית נאמנה. אתגר המטפלת בתחילת תהליך מכונה על ידי כהן (2017) מציאת "שערי הכניסה". עמדת המטפלת אמורה לתמוך בהערכה העצמית של ההורה, והקומוניקציה האמפתית אמורה לרכך את חרדת האשמה והבושה.

בשל כך אמרתי: "איזה סיוט. נחרבה לכם השבת". אני חושבת שבאמצעות האינטונציה שידרתי השתתפות עמוקה בחוויית הקושי שלהם, מבלי לתייג את ביתם או לשפוט אותה. ההורים יכלו לחוש שנמצאת איתם מישהי שמכירה היטב את מחוזות חוסר הקומפטנטיות ההורית. כאילו אמרתי: ידוע שאוכלוסיית ההורים בעולם נוטה לאבד שליטה מול התפרצויות של ילדיהם. האמירה המתקפת את החוויה הקשה, משדרת התייחסות לממד האנושי האוניברסלי. ההתייחסות לממד זה מחזקת את תחושת השייכות לחברה ואת השותפות בקשיי דור ההורים כיום, ודרכו מתחיל שיקום האמון של ההורה בעצמו. בו בזמן, עובר מסר הכולל אמונה שניתן להתמודד.

ניתן לראות כי ההורים של מִיה הפנימו את העמדה לפיה הורים "טובים" אמורים להבין שזעם הילדה מעיד על מצוקה, ולכן, כדי שהילדה לא תחווה "חסך אימהי", יש להיענות לה בכל מחיר. תגובה זו נובעת בין השאר מתפיסה חברתית שיפוטית, פוגענית ותובענית כלפי הורים בכלל ואימהות בפרט, שמצאה תימוכין שנים רבות בספרות התיאורטית (פלגי-הקר, 2005). התוצאה היא תחושת אשמה אצל הורים, המעכבת התגייסות לחשיבה ולפעולה חדשה.

העמדה הוויניקוטיאנית המוצגת במאמר "שנאה בהעברה נגדית" (ויניקוט, 2009 [1947]), מסמנת מעבר חשוב בהדגשת הנפרדות בין ההורה לבין ילדו. בתפיסה זו בולטת זכות ההורה לחוש קשת של רגשות, כולל רגשות שליליים. בעקבות ויניקוט, ביטוי רגשות על ידי ההורה מוצג כתרומה משמעותית להתפתחות ילדו. בהמשך לכך, בעשורים האחרונים מקנה המחשבה הטיפולית מקום הולך וגדל להתפתחותו של ילד במערכת יחסים שיש בה מקום לסובייקטיביות של שני הצדדים בקשר – הן של ההורה והן של הילד. בעקבות המחשבה הפסיכואנליטית-התייחסותית, של הוגים כמו ג'סיקה בנג'מין, היום נהוג יותר לחשוב כי במצבים בהם "נמחקת" הסובייקטיביות של ההורה או של הילד, נפגעת התפתחות הילד (Benjamin, 1988).


- פרסומת -

גם המונח "סביבה מתירה" מתאים בהקשר זה (לבוב ואלקיים, 2017). כאמור, המונח מתייחס לסביבה שמתקשה לתת כיוון ומאפשרת לילד לא לפתח יכולות חיוניות להתמודדות עם קשייו, או לא לפתח יכולות מותאמות לשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. סביבה מתירה מעבירה לילד מסר סמוי שהוא אינו מסוגל או אינו אמור להתמודד עם קשייו.

ניכר כי ההורים של מִיה לא ידעו כיצד רצוי להתנהל מול הזעם של ביתם, היו מופעלים על-ידי החרדות וההטיות האישיות, וכך חיזקו אצל מִיה דפוס לא מסתגל. כיצד ניתן אפוא למתן את תחושת הבהלה של ההורים? מה ניתן לעשות כדי לקדם את תחושת השייכות והמוגנות של ההורים ושל ביתם ולשקם את מערכת היחסים שלהם? כדי לקדם תהליכי שינוי במעגל הקסמים הלא רצוי, חשוב להתבונן באינטראקציות המשפחתיות. "החזקתי בראשי" הן את החשיבה שייצוגים פנימיים, על אף היותם מרכזיים באישיותנו, הם פתוחים לשינוי. והן את הצורך של מִיה בהורים שיוכלו להיות עבורה מגדלור.

באמצעות הברית הטיפולית והקשר הבטוח שנוצר, ניתן, כדברי פרייברג (Fraiberg et al., 1975) וליברמן (Lieberman et al., 2005) לווסת את החרדה של ההורים ולתרגל באופן הדרגתי כיצד להיגמל מצורות פנייה הנובעת מחרדה. תפקיד המטפלת לנוע באופן דיאלקטי בין קבלה של החוויה של ההורים, לבין עזרה בשינוי דפוסי התגובה האוטומטיים. מדובר כאמור בטרנספורמציה הדרגתית ובהפריה הדדית בין תהליך פנימי לבין מתן כלים. דרך תחושת השייכות שתיבנה לאט לאט במהלך המפגשים, ודרך הכלים שיירכשו וייעשו זמינים, תתמתן השפעתן של דמויות ההזדהות המופנמות של ההורים.

בהתערבות מול ההורים נשענתי על ההערכה שיש להם יכולת חשיבה, שהחרדה שלהם מוחזקת כשהם אינם "תחת אש", ושהם מסוגלים להתגייס לעבודת צוות למרות ההבדלים בתגובותיהם. בניסיון לקדם אותם להבנה עצמית, שאלתי: "מה חשוב לכם לקדם אצל מִיה? איזו התפתחות הייתם רוצים שתתרחש אצלה?". הפנייה לחלק הקוגניטיבי היא כשלעצמה סוכנת שינוי. ההורים הוזמנו להציב את עצמם ואת ערכיהם לבירור. הם הגדירו את הכיוון ההתפתחותי הרצוי לדעתם עבור ביתם כפיתוח יכולות התמודדות חדשות עם מצבי קושי. במילים אחרות, חשוב להם שמִיה תפתח יכולת לצלוח מצבי תסכול בצורה שאינה צעקות והאשמה כלפי הוריה. כך, עלתה על פני השטח הסתירה בין ערכיהם לבין דפוסי התגובה שלהם במצבי מתח: למרות שהם מעוניינים לפתח אצלה יכולת לוויסות רגשי, בשטח הם מציגים בפני מִיה נוכחות של הורים נסערים, שדרכם אינה בהירה גם לעצמם. עצם ההכרה בפער בין הערכים לבין ההתנהגות, היא בעלת משמעות רבה.

בשלב זה הצגתי בפני ההורים את השאלה המעט פרובוקטיבית: "מתאים לכם להיות הורים מוכים?" תגובתם המחויכת אמרה מבוכה ופליאה. אולי מעצם הפניית הזרקור למקום שלהם ומההכרה בעוצמת הסבל שהם חווים. חשבתי על אותו רגע כעל מצב שבו נדלק במוח החלק האחראי על החשיבה ההגיונית, חלק שנותר כבוי באינטראקציות המאתגרות. השאלה חידדה את ההבנה לכך שלמרות כוונותיהם הטובות, הם למעשה מורי דרך שנותנים יד להתנהגויות לא רצויות ולעיתים אף מוסיפים שמן למדורה.

בשלב הבא יצאנו לפרק שבו הסבל והתסכול תורגמו לעבודה אופרטיבית. בחרתי להציע גמילה מדפוסי התגובה הקיימים, ולמידת שפה מגדלת. כדי לשנות את דפוסי התגובה האוטומטיים, הנשלטים על-ידי רגשות ומתאפיינים במסרים לא עקביים, ההורים הוזמנו לזהות את רגעי איבוד הסבלנות שלהם, וללמוד דרכי תגובה מותאמות לערכיהם בכל אינטראקציה עם ביתם. טכניקת התרגול כוללת בחינה מדוקדקת של אינטראקציות מחיי היומיום, ומשחקי תפקידים שבהם אחד מההורים בתפקיד מִיה והמטפלת בתפקיד ההורה.

להלן דוגמה קטנה הלקוחה מפגישה עם ההורים, שבה תרגלנו פנייה אל מִיה באופן בהיר, ענייני, מכבד ואוהב. ההורים סיפרו שחברה של מִיה התארחה בביתם, וברגע של מחלוקת בין השתיים מִיה צעקה והעליבה. גיבשנו מסר מגדל שיזמין את מִיה לפתח יכולת התמודדות עם רגעי תסכול, וגם לראות את האחר (במקרה זה, את החברה). תרגלנו את משחק התפקידים הבא:

המטפלת בתפקיד האֵם, פונה אל מִיה לאחר האירוע בזמן שבו שתיהן כבר נמצאות במיטבן (לא תוך כדי הסערה): מִיה'לֶה, יש משהו שחשוב לי להגיד לך. אני רוצה לבקש ממך להתנהג בצורה נעימה לחברות שלך.

ההבנה היא שכשמִיה מוצפת היא "לא רואה בעיניים". ככל שהסביבה תהיה יותר בהירה ומווסתת ו"תאיר" למִיה את דרכה שאבדה, מִיה תוכל לפתח יכולות חשובות שטרם פיתחה.

האֵם בתפקיד מִיה: אבל היא התחילה! את תמיד מאשימה אותי!

המטפלת בתפקיד האֵם: מִיה, אני מבינה שזה היה מאוד קשה לא להחזיר לה. אני משתפת אותך, שחשוב לי שגם כשהיא מתחילה, תמצאי דרך אחרת להראות לחברה שנפגעת.

האֵם בתפקיד מִיה: תמיד את נגדי.

המטפלת בתפקיד האֵם: מאוד חשוב לי שגם כשאני מבקשת ממך משהו שאת לא אוהבת, שלא תחשבי שאני נגדך.

תרגול תגובות רצויות במקום מוגן, תוך הסתמכות על הדינמיקה המשפחתית האופיינית, מגדיל את הסיכוי ליישומן בעתיד. הדגש אינו על "הצלחה", אלא על שיפור ביכולת ההורים לתת ביטוי לעצמם באופן שאינו כוחני, מתבטל או מגונן.


- פרסומת -

כמו כן, עסקנו ביצירת מרחב מוגן להורה המצוי בעוררות יתר, שאינו מסוגל "בְּעידָּנָא דְּריתְחָא" לשדר יציבות. חשבנו על אסטרטגיות שאפשר להפעיל בסיטואציות מאתגרות, שייתנו מענה להורה השבוי ברגשותיו, ובה בשעה יגייסו את ההורה המווסת, שפנוי יותר להתמודדות. למשל, בעת סערה של מִיה, ההורה המוצף, בתיאום עם ההורה השני, יוצא מהבית באומרו: "אני צריך פסק זמן". וההורה שהחרדה שלו "מוחזקת" יותר, נשאר בשטח ומגיב למִיה באמירה: "לא כך" – מסר בהיר המכוון לפתח תקשורת לא דרך צעקות.

תהליך השינוי איננו תהליך לינארי או מהיר. יחד עם זאת, התרגשתי כשההורים סיפרו: "בכל פעם שאנחנו מוצאים את עצמנו במקום מבולבל, אנחנו מסתכלים אחד על השני ואומרים: 'מתאים לך להיות הורה מוכה?' ". בחזרה על השאלה הזו זיהיתי הישענות והפנמה של הקשר הטיפולי, וניצנים ליכולת ההורים לבטא את עצמיותם.

 

דוגמה קלינית: חרדה מידבקת

דרך הדוגמה שלהלן אני רוצה להציע מחשבה על אותה חרדה משתקת, האוחזת גם בנו בתפקידנו הטיפולי: חרדה מידבקת הנקלטת מההורים. תשומת הלב לחרדה זאת מחדדת את הצורך שיש גם למטפלים ב"מחסה".

אלעד בן הארבע עשרה, הבן האמצעי במשפחה ובה שלושה ילדים, מסרב ללכת לבית הספר מזה כמה חודשים. בחטיבת הביניים שבה הוא לומד אלעד לא מצא חברים, וגם בלימודים החל להיכשל. אלעד מסרב לכל עזרה, מבלה ימים שלמים מול המחשב בחדרו. החדר מלוכלך ורוב הזמן דלתו נעולה. בשבועות האחרונים גילו ההורים שאלעד התחיל להשתמש בכרטיסי האשראי שלהם, ובאמצעותם קנה משחקי מחשב באלפי שקלים. כשההורים פנו לאלעד, הוא לא ענה ושלח להם בווטסאפ קללות. התרחיש הקשה ביותר אירע שבועיים לפני פנייתם לטיפול. אלעד ישב בחדרו מול המחשב, האֵם דפקה על הדלת, וכשלא נענתה נכנסה וניתקה את המחשב מהחשמל. בתגובה אלעד יצא מהבית עם סכין מטבח, וחתך את ארבעת גלגלי המכונית של אביו. מאוחר יותר אלעד ארז תיק. האֵם ביקשה שיישאר, מתוך חשש שיתאבד, ואלעד נשאר בבית. פקידת הסעד המעורבת שוחחה עם ההורים, כשהיא תולה תקוות בנכונותם להתחיל הדרכת הורים.

ההקשבה לסיפורי ההורים יצרה אצלי חרדה. התמונה של נער המנקר עם סכין את גלגלי המכונית של אביו נכחה בחדר באופן חי, ו"ניקרה" בראשי. ההורים גוללו את סיפורם באופן מאופק, כשהתסכול המתמשך ניכר בפניהם, ולצידו הרצון להיאחז בדמות שבידה המפתח להיחלצות מהמצב. הוריו של אלעד התבוננו בי ושאלו: "יש לך ניסיון עם מקרים כאלו?" המציאות המסוכנת העלתה אצלי תחושת בהילות, שהרי אין זמן לתהליך היכרות מרווח כאשר "האדמה בוערת".

נפלתי למלכודת החרדה. הבנה זו לא הייתה בת-חשיבה בזמן המפגש. בצד הרצון להיות מטפלת טובה דיה, מסורה, המחזיקה מורכבויות, חשתי חוסר ביטחון, בלבול ומצוקה. לולא כן, הייתי יכולה להרהר בשאלת ההורים כמבטאת את ייאושם, שחיקתם, וחוסר האמונה שקיימת דמות שתוכל להיות בעבורם סוכנות שינוי. אך באותו מפגש לא הצלחתי להבין מה קורה. תחושות ההורים התערבבו עם תחושות חוסר הקומפטנטיות המקצועית שלי. כמותם חשתי שגם אני זקוקה להגנה. בזמן שגילמתי דמות שיש בידה להבין, לספק הגנה ולתת כלים, חוויתי את הבדידות שלי כמטפלת. לחלל החדר שלחתי אמירות כגון: "שיתפתם אותי בכנות בתסכול הכל-כך קשה שלכם", "נתחיל לעבוד. נראה איך העבודה המשותפת שלנו מתקדמת". ברמה הפנימית לא ידעתי אם אוכל להגן על ההורים ועל הנער מפני עצמו. ביני לבין עצמי ידעתי שתסכול היא מילה רכה למדי אל מול ילד שאורז תרמיל, והאֵם מבקשת ממנו להישאר שמא יפגע בעצמו. בתוכי כמו שקשקתי, רציתי לברוח. חוויתי באותם רגעים את "תסמונת המתחזה" – תחושה של העמדת פנים וחוסר שליטה דווקא בתחום שאנחנו מאמינים שעלינו לשלוט בו, שאנחנו תופסים כתחום מומחיות שלנו.

בכתיבתה על אותנטיות בטיפול, הפסיכואנליטיקאית ארמה ברנמן פיק (2021) שופכת אור על מה שהיא מכנה "אכפתיות כוזבת" של מטפלים, המעכבת התפתחות של אכפתיות אמיתית. לדבריה, כשאנחנו מתייחסים אל מקצוענו ולכלים שיש לנו לתת באידיאליזציה יפת נפש, מבלי להכיר בתחושות קשות שעולות בנו, גדל הסיכוי שנסבול מאשמה רודפנית ומתחושת כישלון. הללו עשויים להוסיף לחוסר האונים שלנו. האותנטיות, בעיניה, מבוססת על קבלה מסוימת של המציאות החיצונית ועל קבלה מסוימת של עצמנו כפי שאנו באמת. שלגי (2022) מרחיב על מצבים אלו במפגש הטיפולי:

קשה לנו עד מאוד להכיר בחלקים הדיסוציאטיביים שלנו, מאחר שאנו עצמנו הגלינו אותם, מעצם הגדרתם, ל"איי המצורעים" של נפשנו. לפיכך, יקשה עלינו עד מאוד, כמטפלים, לזהות ולתפוס את הרגעים, המקומות והדרכים שבהם חלקים אלה בנפשנו מחזירים אותנו לאזורי הטראומה הפרטיים שלנו ויוצרים את החזרה הכפייתית שלנו עצמנו. החלקים הדיסוציאטיביים הללו הם במהותם חמקמקים, נוכחים-נעדרים, דמויות בערפל. (עמ' 170-171)


- פרסומת -

האימה שהתעוררה בי אל מול הסכנה הממשית שהציגו בפני הוריו של אלעד אילצה אותי לשים לב עד כמה עוצמתה של מצוקת ההורים עשויה לחדור לנפש ולערער את יכולת החשיבה כאדם חושב נפרד.

את הסבך הזה צריך היה להתיר. לשם כך, נעזרתי בהבנה שחוויית רגש פנימי מציף היא קוד פנימי של צורך בעזרה. כפי שאמר לבוב בקבוצת ההדרכה הירושלמית של גישת אַיֶּכָּה ב-2021: "כשהאונה הפרונטלית שלי תחת הצפה, אני פונה לאונה הפרונטלית של חברי". במפגש ההדרכה שלי – "מפגש עם האונה הפרונטלית של חבריי" – התפניתי לשאול, לנוכח עוצמות האלימות חסרת המרגוע: כמה זעם צריך נער בן ארבע עשרה לצבור בגופו כדי לתקוע סכין ולהרוס ארבעה גלגלים?! לא גלגל אחד. לא שניים. ארבעה! עוצמות התוקפנות, הרצחנות והשיגעון, העירו חוויות מתקופה בה עבדתי בפנימייה טיפולית פוסט-אשפוזית, במחלקת הנוער במכון סאמיט. בתקופה זו למדתי לזהות בטיפול שלי את תגובותיי הניתוקיות כתוצאה מלחץ עצום, שאפשר לראות אותן כיום כתגובות "אשת לוט" (בן ששון, 2021).

שאלתי את עצמי האם אוכל להיות "חוף מבטחים" עבור ההורים? הלוא את אותה אלימות יכול אלעד להפנות כלפי עצמו וכלפי בני משפחתו. האם אוכל לספק הגנה? מהי מידת הפניות שלי להתגייסות, לנוכח ההבנה שבהמשך הדרך יופיעו הרבה מצבי חרום? האם נטייתי לבהלה מסיפורי קצה מהווה מגבלה וקונטרה-אינדיקציה ליעילות של הדרכת ההורים על ידי? האם נכון לי להיות במגע עם עוצמות הזעם, הפחד משיגעון, עם החלק של הרצחנות הפנימית ועם הגרעין הפסיכוטי על בסיס יומי?

הבנתי שאם אקבל עליי את האתגר, אצטרך משענת, תמיכה קבועה, על מנת להחזיר את עצמי לעצמי. התמודדות עם אתגרים מעין אלו אפשרית רק תוך כדי עבודת צוות צמודה עם מטפלים מנוסים. כך או כך, המקרה המחיש לי שחלק אינטגרלי מעבודתנו הוא סכנת ההישאבות לבהלה ללא אפשרות של היחלצות בזמן אמת.

 

סיכום – היכן מסתתרת הידיעה?

וְהִדְלַקְתִּי נֵר שֶׁל תּוֹדָה

שֶׁיּוֹסֵף יָצָא יָפֶה כַּשַּׁחַר

מִבִּזְיוֹן הַבּוֹר –

שֶׁשִּׂכְלוֹ הַנִּבְעָת מֵעֶלְבּוֹן

הִסְכִּים לִהְיוֹת שׁוּב חָכָם

שָׁב לְהָבִין הָאוֹתוֹת –

שֶׁשִּׂנְאָתָם

לֹא הִשְׁכִּיחָה מִמֶּנּוּ

אֶת שְׂפַת הַמַּזָּלוֹת –

כִּי אֶצְלִי מִידֵי צַעַר

נִנְעָלִים הֵיכָלוֹת

וְלִפְעָמִים נִסְגָּרוֹת אֲפִלּוּ חֲצֵרוֹת

שֶׁל תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה.

זלדה (1989), מתוך השיר: "הלומת געגועים"

בשיר הנפלא של זלדה, המשוררת מתארת את המנגנון הנועל והסוגר את הנפש בעת פירוק. היא מנגידה את רוחב האפשרויות של יוסף המקראי לאלה שלה עצמה. על עצמה היא מספרת שבעת צער היא נוטה לשכוח את הממדים האינסופיים של השמים (ההיכלות, שפת המזלות, עונות השנה) ונעשית סגורה. יוסף לעומת זאת, לא איבד את האחיזה בהם כשהוטל לבור בשל שנאתם של אחיו, ושב להיות חכם ויפה כשחר. בסיפורו של יוסף, ההשלכה לבור וההורדה לבית האסורים מתוארים כשלב מעבר לקראת הנעת תהליכי צמיחה.

את דמותו של יוסף משירה של זלדה אפשר לקשור למצבה של האֵם אצל טיקה, למצבם של ההורים במקרה של מִיה ושל אלעד וכן למצבה של המטפלת כפי שהתבטאה בחוויית ההעברה הנגדית מולם: התערבויות בעבודה טיפולית עם הורים כרוכות בחוסר ידיעה לאן התהליך יתפתח, לכן עלינו לשאוף לקבל בהבנה ובחמלה את המפגש עם החלקים הרגישים והפגיעים בנפשנו, שלעיתים הם בעלי טעינות גבוהה.

מן העיון בספרה של טיקה, כמו גם מתיאורי המקרה, עולה הצורך להרחיב את קיומם של מקומות מוגנים להתאוששות, לביטוי יצירתי ולהיערכות מחודשת, למטופלים ולמטפלים גם יחד. אלה יקלו את קבלתם של התכנים העולים בסיטואציות מאתגרות, ובהם רגשות עזים ומאיימים. כך תתאפשר התבוננות ברגש כמקור לאינפורמציה בעלת משמעות אישית אודותינו ואודות אחרים, ויפחת הצורך להסתתר. כך יתפנה מקום למחשבות רעננות ולרכישת דפוסי תגובה חדשים, ולתקווה שיכולת חשיבה צלולה תוכל להתקיים בזרימה לצד החרדה והכמיהה הקיומית לקשר משמעותי.

 

 

מקורות

בן ששון, נ' (2021). מסע עם אשת לוט. פרדס.

ברנמן פיק, א' (2021). אותנטיות במפגש הפסיכואנליטי. כרמל.

וויניקוט, ד' (2009 [1947]). שנאה בהעברה נגדית, בתוך: עצמי אמתי עצמי כוזב (עמ' 62-75). עם-עובד.

זלדה (1989). שירי זלדה. הקיבוץ המאוחד.

טיקה, א' (2000 [1993]). שיבת הבן. כרמל.

כהן, א' (2017). טיפול בהורות – גישה אינטגרטיבית לטיפול בבעיות ילדים באמצעות הוריהם. קריית ביאליק: אח.

לבוב, א' ואלקיים, ה' (2017). ההורה כמגדלור – שיטת אייכה להורות מיטיבה. מודן.

סווירשצ'ינסקה, א' (2019). מאושרת כמו זנב של כלב. אבן חושן.

עומר, ח' וליבוביץ, א' (2007). פחדים של ילדים – איך לתמוך במקום לגונן. צפת: כתר.

פלגי-הקר, ע' (2005). מאי-מהות לאימהות. עם-עובד.

קארבר, ר' (1994). 'למה מותק?' בתוך: אף אחד לא מוצא שום דבר. תל-אביב: עם-עובד. עמ' 143-149.

קוך, ה' (2010). ארוחת הערב, ירושלים: כתר.

קרתי, ט' ואלקיים, ה' (2021). שיטת 'איכה' טיפול בילד באמצעות ההורה. פסיכולוגיה עברית.

שלגי, ב' (2010). הפסיכואנליזה של ההתמסרות, שיחות, כ"ד (3), עמ' 221-224.

שלגי, ב' (2022). לב פקוח לרווחה על התמסרות הדדית באזורי הטראומה, תל-אביב: תולעת ספרים.

Ben-Naftali, M. (2017). Reflections on "doing evil", in: Lazar R., (Ed.), Talking about Evil – Psychoanalytic, social and cultural perspectives (pp. 96-105). Routledge.

Benjamin, J. (1988). The Bonds of Love: Psychoanalysis, Feminism, and the Problem of Domination. Virago.

Bromberg, P. M. (1988). Standing in the spaces: Essays on clinical process, trauma, and dissociation. Analytic Press.

Bromberg, P. M. (2006). Awakening the dreamer: Clinical journeys. The Analytic Press.

Cohen, E. & Lwow E. (2004). The parent-child mutual recognition model: promoting responsibility and cooperativeness in disturbed adolescents who resist treatment. Journal of Psychotherapy Integration, 14 (3), 307-322.

Fraiberg, S., Adelson, E., & Shapiro, V. (1975). Ghosts in the Nursery: a Psychoanalytic Approach to the problems of impaired infant–mother Relationships. Journal of the American Academy of Child Psychiatry, 14(3), 387-421.

Lieberman, A. F., Padron, E., Van Horn, P., & Harris, W. W. (2005). Angels in the nursery: The intergenerational transmission of benevolent parental influences. Infant Mental Health Journal 26, 504-520.

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: הדרכה וייעוץ להורים, הורות
לואי בשארה
לואי בשארה
פסיכולוג
כרמיאל והסביבה, נצרת והסביבה, עכו והסביבה
איתי סבח
איתי סבח
מוסמך (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
רחובות והסביבה, תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
מוריאל אלעזר
מוריאל אלעזר
פסיכולוגית
פתח תקוה והסביבה
יובל קובי
יובל קובי
יועץ חינוכי
אילת והערבה, אונליין (טיפול מרחוק)
עטרה בלאו
עטרה בלאו
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
פרדס חנה והסביבה
סמדר כרמי
סמדר כרמי
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
חיפה והכרמל, עפולה והסביבה, יקנעם והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ד"ר עופר מאוררד"ר עופר מאורר6/6/2023

תודה רבה. תמר יקרה, כתבת מאמר מרגש ומלמד שימשיך וילווה אותי הלאה. תודה על הפניית הזרקור אל איזורים כל כך קשים ומורכבים של הנפש. עופר

רחלי חיימוביץרחלי חיימוביץ28/5/2023

תודה על המאמר. מאוד נהניתי לקרוא את המאמר המצמיח, המתבונן בסיטואציות ורגשות מורכבים בטיפול ונותן כלים ורעיונות לגיוסם למרחב ריפוי. קריאה בו זימנה עבורי חווית מוגנות ותמיכה לנפש החרדה לעיתים שלי, המטפלת.