צמיחה מתוך משבר: על החיים ועל המוות

צמיחה מתוך משבר: על החיים ועל המוות ¹

הדר חזן

אֲפִילּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ, וְלא מֵחֲמַת זִקְנָה. שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקּוֹר, שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת, כִּמְעַט נוֹצַר רֹשֶׁם שֶׁל שַׁלְוָה. אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים. מֵעֵין גַּאֲוָה... וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה. אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה. וּמַה גַּם אֲנָשִׁים (דליה רביקוביץ, "גאווה", עמ' 52).

הקדמה

חוויה משברית במהלך החיים היא תופעה בלתי נמנעת. המשבר אינו קשור בהכרח לתחלואה נפשית ועשוי להיווצר אצל אנשים בריאים באשר הם. החיים מציבים לאדם אתגרים ולחצים ביולוגיים וחברתיים הדורשים ממנו לבצע התאמות וקוראים תיגר על אמונות, תפיסות ודפוסי התנהגות קיימים. למרות הכאב הכרוך בחווית המשבר, לעיתים מדובר בתנאי הכרחי להתרחשותה של גדילה. המשבר עשוי ללמד את האדם גם על הפגיעות שלו ובאותה הזדמנות לאפשר עבורו שינוי פסיכולוגי מהיר - טוב או רע (Forer, 1963). במהלך משבר, מתפתחת אצל האדם האפשרות ללמוד דפוסי התנהגות חדשים. זוהי תקופה שבה האדם פגיע יותר ועל כן נכון יותר להיעזר ולקבל כלים ואסטרטגיות התמודדות חדשות, מכיוון שהוא חש כי יכולותיו הקיימות אינן מספיקות. כלומר, דווקא בעת משבר, מעט סיוע – המתוחם בזמן, במקום וממוקד בהתמודדות עם האירוע המשברי, עשוי להביא לשינוי משמעותי.

במסגרת מאמר זה אציג חקר מקרה של משבר כפי שנחווה על ידי מטופלת בגיל 21. המשבר התרחש בתקופה שלאחר שחרורה מן השירות הצבאי ולאחר שנים של התמודדות עם דיכאון מג'ורי. המשבר הגיע לשיאו בניסיון אובדני שכשל, אך נסיון זה סימל גם את נקודת המפנה והשינוי. תחילה אציג את ספרות המחקר העוסקת בנושא של משבר פסיכולוגי - הגדרתו, מאפייניו, המחירים הכרוכים בו ושיטות התערבות לטיפול בעת משבר. בחלק השני אציג בקצרה את התפתחות המשבר של המטופלת והגורמים שתרמו ליציאה ממנו. בחלק השלישי של המאמר, אנתח את הראיון עם מטופלת לאור הספרות, תוך ניסיון להוסיף לידע הקיים על חווית משבר וכן לגזור משמעויות לגבי דרכי התערבות בשעת משבר.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

מהו משבר?

משבר מיוחס למצב שבו מופר האיזון של האדם ויכולות ההתמודדות מוצפות על ידי גירוי חזק מהן. המשבר מתפתח בעקבות תפיסה של אובדן מאיים או אתגר: לא האירוע הוא הגורם למשבר, אלא המשמעותו שהאדם מעניק לו. לעיתים קרובות מדובר בתפיסה של חוסר פתרון, חוסר מוצא. היבט נוסף של המשבר הוא היותו נקודת מפנה, כלומר הזדמנות לצמיחה. גם בשפות רבות המונח משבר הוא בעל אסוציאציות חיובית. כך למשל בסינית המילה משבר כוללת בתוכה את הסימן שפירושו הזדמנות לטוב או לרע להתרחש (jīhuì, 機會; 机会),. באנגלית המילה משבר (crisis) מגיעה מן המילה היוונית "KRISIS" שפירושו החלטה או נקודת מפנה; בשפה העברית, המילה ממשבר מגיעה מן המילה "שבר" שהוא שינוי פתאומי במצב החומר, ומכאן, בלשון ימינו, המילה מַשְׁבֵּר מציינת מצב שמשתנה בפתאומיות לרעה. עם זאת, למילה משבר משמעות נוספת בשפה העברית, היא מציינת את הנקודה שבה הראש של התינוק צריך לפתוח את רחם אמו ולצאת החוצה. ובכך גם השפה העברית, הסינית והלטינית רואות במשבר נקודת שינוי, כשלב מכריע בעל השלכות משמעותיות על העתיד של הפרט או של מערכת.

מונח זה השתמר עד ימינו ומהווה מסגרת להתפתחותן של תיאוריות ופרקטיקות התערבותיות להתמודדות עם מצב משברי (Poal, 1990). על פי רוב, משבר מתרחש כאשר אירוע חיים נחווה כגורם המאיים על יכולת התמודדות של הפרט עם האתגר או האיום. חוויה ניתנת למיפוי כמשברית כאשר היא מאופיינת במספר תנאים: הפרעה לאיזון הנפשי של האדם; פגיעה במנגנון ההתמודדות של הפרט וחוסר יכולת להשיב את האיזון הנפשי; וכן פגיעה תפקודית שנובעת מהמצוקה שבמשבר (Flannery & Everly, 2000). למשבר יש נקודת התחלה ונקודת סיום. מצב של משבר על פי ההגדרה, נמשך בין ארבעה לשמונה שבועות. ברגע שהמשבר מתארך מעבר ל-8 שבועות, הוא אינו להגדרות של משבר וידרוש הערכה מחודשת.

ספרות המחקר מבחינה בין שלוש רמות של משבר: משבר מצבי הפוגע ביכולת האדפטיבית של אדם אפקטיבי, בשל שינוי מצבי; משברי נרקיסיסטי משני הפוגע באיזון הפשרה בין האגו והסופר אגו; ומשבר נרקיסיטי ראשוני המאופיין בהיחלשות באינטגרציה הפנימית של האגו. מרבית התיאורטיקנים בתחום המשבר משתמשים בתיאוריה של אריקסון 1964)) לסיווג של משברים התפתחותיים ומצביים. אריקסון מתייחס למשבר התפתחותי כצפוי מראש לשלב התפתחותי מסוים, שמעברו בצורה חיובית כרוך בפתרון המשבר. על פי השקפה זו, משבר הוא תנאי להתקדמות וגדילה. משברים התפתחותיים הם מצבי מעבר בהתפתחות האישיות של האדם (למשל: גיל ההתבגרות), המאופיינים בתגובה קוגנטיבית ואפקטיבית של דאגה. מצבים של משבר מצבי או מקרי הם תקופות של דאגה פסיכולוגית והתנהגותית הנובעות מאירועים הנתפסים כמאיימים ויוצרים תחושת כאב ואובדן אצל האדם (למשל: תאונת דרכים). יש הטוענים כי מצבי משבר מקריים או התפתחותיים הם תקופות מעבר הטומנות בחובן את האפשרות לצמיחה אך גם להידרדות, זאת בשל האופן שבו המשבר מפר את האיזון "שבין אמיתות מרכזיות ביותר שמהוות אבני בניין בזהות האישית, בחוויית העצמיות ובאופן שבו מתעצב היחס אל העולם" (ירושלמי, 2007). בנוסף לסיווג של אריקסון, ישנם סיווגים נוספים של תקופות משבר. כך לדוגמא רפפורט (1967) סיווגה את תקופות המשבר לשלוש קטגוריות: משברי התפתחות – אשר הינם בעלי אופיו ביולוגי-פסיכולוגי-חברתי; משברי שינוי תפקיד (למשל: פרישה) ומשברי מקריים, הנקראים גם אירועים מסוכנים (Hazardous Events). למרות ההבדלים בסיווג למשברים, קיימת תמימות דעים בכל הנוגע לגורם המרכזי להופעתו - הדרישות מן הסביבה נחוות כגדולות מן היכולת של העצמי להתמודד עימן.

גורמים למשבר

כאמור, משבר מתרחש כאשר נפגע האיזון של הפרט בין דרישות ולחצי הסביבה לבין יכולת התמודדות שלו. ברגע שמופר האיזון, האדם שואף להשיב אותו על כנו אך הקושי בתקופה זו הוא חוסר היכולת להשיב את האיזון, את חווית ההומואוסטאזיס. אמנם חוסר איזון לא מוביל בהכרח למשבר: כאשר לאדם קיימת תפיסה מציאותית ויש לו משאבים חיצוניים כמו תמיכה ומנגנוני התמודדות כמו יכולת לבקש עזרה, סביר כי המשבר לא יתרחש. מנגד, כאשר קיימת תפיסה מעוותת של המציאות, חוסר במקורות תמיכה ומנגנוני התמודדות חלשים, סביר כי יפרוץ המשבר. קפלן (1964), מראשוני חוקרי תחום המשבר, טען כי המשבר מתרחש כאשר האדם מתמודד מול בעיה שהוא חש כי אין לה פיתרון מיידי ולאחר שאסטרטגיות התמודדות הרגילות שלו לפיתרון בעיות כושלות. המשבר מגיע לאחר שניסיונות חוזרים להתמודד עם הקושי מתגלים כלא אפקטיביים, דבר שמוביל לתקופה של מתח ודכדוך. בהגדרת המשבר, בסופו של דבר האדם מצליח לבצע התאמה כלשהי ולהשיב לעצמו את האיזון הנפשי, כשהוא עשוי למצוא עצמו, לטווח הארוך, במצב טוב יותר או רע יותר בהשוואה לנקודה בה פרץ המשבר. לדעתו של קפלן (1964), הגורם המרכזי להתרחשותו של משבר הוא חוסר איזון בין הקושי הנתפס והחשיבות הנתפסת של האירוע המאיים לבין המשאבים המיידים הקיימים להתמודדות עימו. בהקשר זה טוען ירושלמי (2007) כי "השבת האיזון מחזירה את היכולת לשאת, להכיל ואף לצמוח... היכולת לשוב לאיזון הפנימי, היא בעלת השפעה רבה ביותר על התפתחות מיטיבה ביחס למצב המשברי, והעדרה של יכולת כזו גורמת להתפתחות בעייתית שלו..." (עמ' 84). על פי רוב, וללא תלות בגורם הספציפי, המשבר מביא עימו חוויה של אובדן, כולל פגיעה נרקיסיסטית.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

אובדנים נרקיסיסטיים הנגרמים בעטיים של מצבי משבר

משבר מביא עימו חוויה של אובדן של שליטה, בריאות, אמון בבני אדם, יחסים בינאישיים, רכוש, וכדומה. אובדנים אלה מובילים לפגיעה נרקיסיסטית מסוימת. כל מצב טראומטי, שיש בו אירועים פוגעניים ומפרקים, כולל משהו שפוגע "בשלמות" כמו למשל איבוד יד, מחלה כרונית – מביא לפגיעה נרקיסיסטית. משהו בגרנדיוזיות נפגם. משבר מצבי, כמו איבוד איבר כתוצאה מתאונת דרכים או פגיעה כתוצאה מאונס, עלול להעלות בקרב הנפגע את השאלה "כיצד לא הצלחתי להגן על עצמי", "איך לא הצלחתי להבחין כי הייתה סכנה עבורי". בהקשר זה, מדובר בפגיעה כפולה, שכן למעט הכאב שגורם האירוע עצמו, האדם נושא עימו אשמה שמקורה בשאלה חסרת התשובה "מה היה קורה אם..". התחושה הזו של האדם כי יכול היה להשפיע על מהלך האירועים, מבטאת את הרצון לחוש כי יש לו שליטה על העולם. לעומת זאת, ההכרה בכך שיש דברים שקורים מבלי שיש לאדם שליטה עליהם, יכולה להוביל לחרדה ולתחושה של אי-וודאות. נראה כי פעם רבות אנשים מעדיפים לייסר עצמם באשמה מאשר להכיר באלמנט חוסר הוודאות ובמוגבלות יכולת השליטה שלהם על העולם. בנוסף, עצם הפנייה לטיפול יכולה להיחוות גם כן כסוג של פגיעה נרקיסיסטית. היות והאדם זקוק לעזרה, התערבות טיפולית יכולה להיחוות או להיתפס על ידי הפונה כחולשה שלו. מנגד אדם שמלכתחילה תופס עצמו כפחות מסוגל, יכול להגיע מתוך מקום שבור הרבה יותר ולראות במטפל סוג של מושיע תוך הוצאת עצמו מן המשוואה.

משברי חיים מביאים גם הם אובדן נרקיסיסטי. בכל מעבר דרך שלב התפתחותי האדם נדרש לוותר על פנטזיות ושאיפות נרקיסיסטיות. למשל במעבר מגיל ההתבגרות לגיל הבגרות, ישנה ההכרה בקשיים הכרוכים בעצמאות. מה שעשוי להיראות בגיל ההתבגרות כעולם חופשי נטול הגבלות הוריות, יכול להיחוות לגמרי אחרת כאשר מגיעים לבגרות ורואים גם את האחריות שהיא טומנת בחובה. זוהי דוגמא לחוסר איזון הנובע כתוצאה מהסתירה בין המציאות הסביבתית לבין תפישת המציאות האישית, אשר עשויה לגרום למשבר קשה או להוות מנוף התפתחותי, אם בסופו של דבר יושב לו איזון מחודש, אותנטי ומארגן (ירושלמי, 2007). יונג טען כי ההתפתחות של האדם קשה משום שהוא מנסה לחיות את הצהריים של החיים לפי התוכניות של הבוקר, ואת התוכניות של ערב החיים לפי התוכניות של אחר הצהריים. על פי יונג חייו של אדם כחלקי היום: הבוקר מקביל לילדות, נערות ובגרות צעירה; ואילו אחר הצהריים מקביל לחצי השני של החיים. מדובר בשני חלקים של החיים שלכל אחד מהם מטרות וחוקים משלו, שעל פיהם יש לפעול כדי לממש את תהליך האינדיבידואציה (יונג, 1971). בבוקרו של אדם, המטרה היא התחברות לעולם החיצון, מעין חניכה למציאות החיצונית, או חניכה לבגרות. הישגיות והבאת תועלת הן חלק מהעקרונות המנחים בשלב זה. זהו שלב בו האגו של האדם, החלק המודע שבו, צריך לגדול ולהתחזק. הוא צריך להשתחרר משליטת העצמי - הבלתי נודע האולטימטיבי, עד שיוכל להכיל את עצמו (רוברטסון, 2004). בבוקר חייו, חייב האדם לחוות את ילדותו, להתחבר למציאות החיצונית, ולחזק את האגו שלו, אך אם ימשיך ללכת אחר הצהריים על פי חוקי הבוקר, הוא עלול לשלם על כך בנזק לנשמתו. הסירוב למצות את החיים בחלק הראשון, זהה להתנגדות לקבל את סופם בחלק השני. על פי גישתו של יונג המשמעות של שניהם היא חוסר רצון לחיות (יונג, 1971).

מטפל בשיטות NLP,CBT,EMP
מטפל בדכאון,חרדות,OCD,טראומות

שיטות התערבות

התערבות בשעת משבר מוגדרת כהתערבות פסיכולוגית דחופה וחמורה הדורשת תגובה בעלת מאפיינים של מיידיות, קירבה בזמן, תיחום וצמצום (Caplan, 1964). המטרות של התערבות מסוג זו הן ייצוב של המצב, היינו, מניעת התדרדרות נוספת בתחושת המצוקה וכן הקלה בסימפטומים ובסימנים של המצוקה והחזרה של תפקוד עצמאי ואדפטיבי. התערבות בשעת משבר היא בהגדרה מובנית, מוגבלת בזמן ומוכוונת לטיפול בבעיות חריפות שמטרתה להחזיר את האיזון הנפשי שלפני המשבר. מדובר בטיפול תמיכתי קצר מועד, אשר מתעד לסייע לאדם להתמודד עם המשבר ולהשיב לו את שיווי משקלו. המטפל בטיפול מסוג זה, נוקט בגישה של ייעוץ או הכוונה, המחזקות את הגנותיו של המטופל ואת המנגנונים האדפטיביים המאפשרים לו לתפקד ביום-יום. לגישות טיפוליות שונות יש שיטות להתערבות בשעת משבר כאשר אופיו של המשבר מכתיב את אופי ההתערבות הנדרשת, עם זאת עקרונות ההתערבות דומים. ניתן לסכם את המאפיינים הכלליים של התערבות בעת משבר (Flannery, & Everly, 2000):

• התחלת התערבות מיידית - מאחר ומשבר הוא מצב מסוכן מבחינה רגשית לאדם הפוגע ביכולת התמודדות שלו, ההתערבות חייבת להיות בזמן התרחשות המשבר.
• ייצוב המצב - המטרה המידית והחשובה של ההתערבות היא ייצוב של האדם על ידי ניוד של משאבים ורשתות תמיכה במטרה לחזור לשיגרה או סדר מסוים. ניוד שכזה מעניק את הכלים לפרט לתפקד באופן עצמאי.
• יצירת הבנה של המטופל למצב - על מנת לעזור לאדם להשיב לעצמו את רמות התפקוד שלו, יש לעזור לו להבין את מה שהתרחש. ניתן לעשות זאת על ידי בירור העובדות, הקשבה, עידוד לביטוי של רגשות קשים וחשיבה על ההשפעה של האירועים.
• התמקדות בפיתרון הבעיה - צעד חשוב נוסף בהחזרת התפקוד כמו בתקופה שקדמה למשבר הוא סיוע אקטיבי לאדם להשתמש במשאבים הקיימים עבורו בכדי להחזיר לעצמו שליטה. יש לסייע לאדם לשפר את התפקוד העצמי שלו בהקשר שבו הוא יכול.
• עידוד הסתמכות על העצמי - יש לשים דגש על החזרת הביטחון של האדם ביכולות שלו, זאת על מנת לקדם את היכולת להשיב תפקוד עצמאי. אחד מתפקידי המטפל הוא לעזור לאדם בהערכת הבעיה העומדת מולו ובפיתוח של אסטרטגיות פרקטיות לטיפול בבעיה ולהשבה של שווי המשקל.

לפי הספרות, הגורמים החשובים בהתערבות הם: אוורור (Ventilation), פורקן מילולי (Abreaction), ותמיכה חברתית. היכולת לחלוק את הרגשות השליליים הנובעים מן האירוע המשברי היא צעד חשוב ביציאה ממנו. על ידי שיתוף ברגשות אלה, האדם מסוגל להבין את ההשפעה של האירוע, ומתחיל בתהליך של תפקוד עצמאי. באופן דומה, רשת של תמיכה חברתית מעניקה לאדם חברות, מידע ועזרה אינסטרומנטאלית. גורמים אלה מהווים "סוכני שינוי" שקיומם מאפשר לאדם לצאת מן המשבר מחוזק (Flannery & Everly, 2000).

קיימות מספר רמות בהן ניתן לטפל במשבר: סביבתית, כללית, גנרית ופרטנית. ברמה הסביבתית, המטפל משמש כמקור לחיבור של האדם עם משאבים או עם האמצעים הנדרשים לו (Jacobsens et al, 1968). ברמה הכללית, המטפל מקשיב באופן אקטיבי ובלתי מאיים, ומאפשר לאדם לחלוק בפירוט את הבעיה שלו, זאת מבלי שיחוש מאויים. ברמה הגנרית, על המטפל לעזור לאדם לפתור את המשבר על ידי ביצוע של משימות פסיכולוגיות מסוימות, שהן דומות בעבור כל האנשים שחווים משבר, ללא קשר לסוג המשבר ולהבדלים הבינאישיים ביניהם. ברמה הפרטנית, המטפל מתמקד בצורך הספציפי של האדם במשבר תוך הדגשה של הערכת התהליך הפסיכולוגי והפסיכו-סוציאלי המשפיעים על המטופל. על המטפל לתור אחר משימות פסיכולוגיות ספציפיות ופעילויות של פיתרון בעיות שכל אדם נדרש להתמודד עימן בפיתרון של משבר ספיציפי. רמות אלה של התערבות עשויות להיות חופפות זו לזו, אך על פי רוב ישנה רמה אחת שהיא הדומיננטית ביותר בהליך הטיפולי. לכן ניתן להשתמש במניפולציה סביבתית ובאותו זמן גם בגישה הגנרית או בגישת הפרט כחלק מאסטרטגיות הטיפול.

קוהוט (In: Siegel, 1996) טוען כי אחת הדרכים לסייע למטופל להתמודד עם משבר היא על ידי יצירה של חוויה הבונה סביבת "זולתעצמי" מגיבה ומזהה את הצרכים. המושג זולתעצמי מתייחס לאופן שבו האדם חווה את העולם במערכת הפנימית שלו. אלה הם כל הייצוגים הפנימיים של ההיבטים של הזולת, המשרתים מטרות פסיכולוגיות משמעותיות עבור העצמי. כל האובייקטים של הזולתעצמי שאוסף האדם לאורך חייו מהווים מעין איברים פסיכולוגיים, המסייעים לו לשמר את הערך העצמי שלו ולווסת תחושות של מתח ואי נוחות (Siegel, 1996). השיקום והסיוע למשבר על פי גישה זו, נעשה על ידי הענקת מזור לרעב הנרקיסיסטי. המטפל מעביר למטופל את ההרגשה של היענות לצרכיו ומאפשר לו לבטא את הגרנדיוזיות שלו. זאת על ידי השארת העצמי של המטפל בצד והשאלתו לחוויתיות של המטופל.

אנליזה בתעריף מיוחד
אנו מציעים טיפולים פסיכואנליטיים למבוגרים, ילדים ונוער. הטיפולים ניתנים בדרום ומרכז הארץ

תיאור וניתוח המקרה

מטופלת בת 21 הגיעה לאחר ניסיון התאבדות שהתרחש סמוך לשחרורה מן הצבא. הטיפול נמשך על פני שש שנים שבהן נעשה ניסיון לצאת מן המשבר ולהשיב לה את הרצון לחיים. המשבר התרחש כתוצאה משינוי התפתחותי בחיים והתנגשות שבין הפנטזיה של החיים הבוגרים לבין האופן שבו הם נחוו. כך היא הסבירה את הסיבות להגעתה לטיפול:

אני עדיין זוכרת בבהירות את הימים שבהם פינטזתי על הגיל הזה. הבוגר, העצמאי, החופשי. משוחרר מן הסמכות ההורית. משוחרר מן מהכבלים שחנקו אותי. והבגרות הסתבר לא באה בקלות. (היא) איננה בכלל עניין של גיל או מצב משפחתי אלא מצב פנימי שיש לבנות אותו, ובמקרה שלי, לשקם את הריסות העצמי.

ישנו פער מאד גדול בין האופן שבו החיים הבוגרים נתפסו בגיל ההתבגרות וכפי שהם נחוו הלכה למעשה. התקווה שהייתה מרכיב דומיננטי עד לאותה העת, נעלמה. לאורך שנות ההתבגרות האמינה המטופלת כי "החיים נטולי ה'פטיש' ההורי", יהיו אחרים, טובים יותר. השבר הגדול נבקע כאשר הסתבר שהעתיד כבר כאן, ש"יום אחד..." הגיע ונחווה עכשיו, והעכשיו הזה קשה לא פחות ממה שהיה, כי הבית, במובנים מסוים, הולך איתנו לכל מקום. מיד עם השחרור מן הצבא עזבה המטופלת את הארץ. היא האמינה באמת ובתמים שהמעבר הגיאוגרפי יאפשר לה להשאיר את הבית מאחור. מעבר זה גם הוא היה חלק מאותה פנטזיה – ריחוק פיזי שיאפשר שחרור מהכאבים של בית ההורים. הפער בין הדמיון למציאות יצרו כאב שנחווה כבלתי נסבל עד כי דרש אקט כה קיצוני כמו התאבדות. כך היא תיארה את המצב המשברי שהגיע אליו:

כל טיפוס בשלבי ההתבגרות היה משבר בפני עצמו – קריסה נוספת כלפי מטה. אבל התקווה, האמונה החזיקו אותי מעל המים. במשך שנים חייתי כך ויום אחד זה נגמר... הפסקתי להאמין, לקוות שיהיה אחרת. סיימתי את התיכון, הצבא, נסעתי לחו"ל כמו שהבטחתי לעצמי והייתי משוחררת מכל אותם כבלים. חופשייה לעשות כל מה שעולה בדעתי.

החופש הנכסף, זה שהיה מקור התקוות במשך שנים ארוכות, לפתע נחווה כעול גדול. לא נותר במה להיאבק ולמה לקוות, הכול פתוח. המרחב הבלתי מוגבל לכאורה, הוביל לחוויה של הקשיים בצורה עוצמתית במיוחד. מה שהיה עד אז מתוחם, מוגבל ומווסת, בייחוד מתוך מחשבה כי צריך להחזיק מעמד עד שיגיע הגיל שבו אפשר יהיה לצאת לחופשי, התפרץ באחת. הייתה זו התמוטטות של ממש כמו אסיר שמחכה לרגע השחרור שלו, מפנטז על האוויר הצח, המרחבים, החופש. כל השנים הוא מקבל כוח מן המחשבה כי בעתיד הוא יצא מן הכלא, זה מקור האנרגיה שלו. ואז הוא יוצא מן הכלא. ואכן האוויר טוב, והמרחבים פתוחים, אך הוא עצמו עדיין במצב מנטאלי של אסיר, לא מצליח להנות מהחיים שמחוץ לכלא. פתאום הוא מגלה שהכלא הוא בתוכו.

כך התפתח המשבר אשר הגיע לשיאו במחשבה כי לא ניתן להשתחרר מן הכלא. על פי הלוגיקה של המטופלת, אם הכלא בתוכי, אזי לא אוכל להשתחרר ממנו. מחשבה זו חוללה אצלה גלים של ייאוש שהובילו לתחושה של אין מוצא. עם זאת, לאור כישלון ניסיון ההתאבדות ומתוך הבנה כי "אין לי מה להפסיד חוץ מהחיים", התעוררה בקרבה מחשבה כי אולי בכל זאת, אפשר בדרך כלשהיא כן למצוא פתח החוצה מן הכלא, או לפחות למצוא חלון או מרפסת. הייתה זו מחשבה ראשונה של סיכוי ותקווה: ניצנים של יציאה מן המשבר ומעבר לצמיחה.

המחשבות הדומיננטיות ביותר בתקופת המשבר ובמהלך המפגשים הראשונים היו מחשבות של אין מוצא וחוסר תקווה. תמה זה חזרה על עצמה בכל וריאציה אפשרית. רובן כללו תוכן אובדני המתקשר לחוויה של חוסר טעם, חוסר סיכוי. האמונה המרכזית הייתה כי כל הציפייה הייתה לשווא:

שנים רבות אחזתי בתקווה שיום אחד זה יעבור - יום אחד יהיה בסדר. התקווה הזו הייתה הלהבה שבערה בי והחזיקה אותי בחיים. שנים רבות חייתי בעתיד היפה שמצפה ברגע שאגיע אל שנות הבגרות, אצא מחסות הורי, מן המגבלות והכבלים של המסגרות המחייבות.

נראה אפוא כי אם עד לאותו שלב בחיים הייתה אמונה מרכזית שאומרת – "יהיה בסדר", "בסוף זה יעבור" בנקודת המשבר אמונה זו הפכה ל"אף פעם לא יהיה בסדר". אם עכשיו, אחרי שהגיע הרגע לו חיכיתי זמן כה רב, לא בסדר, לעולם כבר לא יהיה: "גיל 21, רחוקה, חופשייה וללא טעם לחיים, בלי רצון להמשיך" - כך תיארה את החוויה של היציאה מן הארץ ומימוש הפנטזיה. לאמונה כי לעולם לא יהיה בסדר התלוו מחשבות פטאליסטיות נוספות כגון "לעולם לא אצליח להשתלב", "לעולם לא אצליח להיות נורמאלית". הגוון הדומיננטי ביותר הוא גוֹרָלִיּוּת של התכנים ללא כל מקום לשינוי, דפוסי מחשבה נוקשים ומוחלטים שהקשו על חיפוש הדרך החוצה מן משבר.

אמת זוהרת מכתביו של ביון ומאישיותו
קורסי אונליין על חשיבתו של ביון בהנחיית דר' יקיר קריצ'מן - 50% הנחה על הקורס השני

לכן נשאלה השאלה, כיצד עם אמונה כה נחרצת בחוסר התקווה וחוסר האפשרות לשינוי החליטה להגיע לטיפול. לשאלה זו השיבה המטופלת כי לאחר ניסיון ההתאבדות הכושל עלתה בה המחשבה כי אולי טיפול נפשי יכול לסייע לה: "ואז נופלת ההחלטה. להתחיל טיפול פסיכולוגי. אולי משם תבוא הישועה. אולי יש אור אם רק אמצא את המתג. אולי יש מתג". המחשבה שאולי יש סיכוי בכל זאת, שאולי יש אור, היא בבחינת "חבל ההצלה" ליציאה מן הבור – מן המשבר.

הכניסה לחדר הטיפולים הייתה הצעד הראשון ליציאה מן המשבר אולם הדרך החוצה הייתה מפותלת ורוויות קשיים. המשבר לווה בעוצמות של כאב ובדידות: "משוטטת בחיי כאילו היו של מישהו אחר". על מנת להתמודד עם המשבר ותחושות הבדידת העמוקה תחילה העמקנו בגורמים שהביאו את המטופלת "לחפש את המתג" כדבריה. היא בחרה לתת לי תשובה כשהיא מקריאה לי מתוך היומן שכתבה לאחר הנסיון האובדני:

יום ראשון אחרי צהריים. מכתב. בקשת סליחה - "לא יכולה עוד", כתבתי. "תחשבו שיותר טוב". 80 כדורי שינה. חוף ים. ארוחה אחרונה. הודעות טקסט לשני חברים טובים - 'תודה על הכל. וסליחה'. פותחת את הקופסאות, מפרקת את הכדורים אחד, אחד. אוגרת בערימה. מסדרת יפה. מכינה את המים. מתכוננת בשלווה אל הרגע הגדול.

הודעת הטקסט, הסתבר בדיעבד, עוררה את דאגתה של חברתה הטובה:

"איפה את", היא דורשת לדעת. "תגידי לי איפה את". "עזבי אותי". "אני הולכת למקום שכולו טוב", אני עונה. היא ממשיכה להתעקש. השיחה לא מגיעה לשום מקום. אני מנתקת. סוגרת את הטלפון. מרדימה עצמי למוות. עובר זמן לא רב והיא מוצאת אותי. על חוף הים הרגיל. ממתינה. רדומה למחצה. חברתי הטובה. הנפש התאומה שלי עומדת ומתחננת אלי לבוא איתה. אני מסרבת בשארית כוחותיי. "אם לא תבואי איתי – אני אזמין אמבולנס וייקחו אותך בכוח". טוב אין בררה. אני נכנעת. לא למוות. לחיים.

לדברי המטופלת, היכולת של החברה לחוש במצוקה ולפעול על פי האינטואיציה הייתה לא רק ביטוי ליחסי קרבה עמוקים אלא גם תחילתו של השינוי. בעוד הוריה של המטופלת היו עיוורים לסיטואציה ובכך העצימו את תחושת הבדידות, הרגישות של החברה והעירנות שלה יצרו תחושה של אכפתיות, ובלשונה של המטופלת: "לא הכול שחור", ו"לא כל העולם הוא ההורים שלי". הקשר עם העולם ומערכת היחסים עם הסביבה הם שני אלמנטים משמעותיים גם במשבר וגם ביציאה ממנו. היחסים המעורערים עם ההורים, תחושת הבדידות, הניכור והכלא של העצמי הובילו למשבר, אך היו אלה הקשרים שבוססו, הקשרים הטובים מספיק, שאיפשרו להחזיר תחושה של איזון. גם הקשר הטיפולי עלה בדיעבד כמשמעותי בהשבת האמון בבני האדם. היחסים הקרובים והחמים עם המטפלת תוארו במונחים שונים לגמרי מהמונחים שבהם תוארה מערכת היחסים עם העולם בעת המשבר:

לפני שלושה חודשים לערך הסתיים הטיפול שלנו. רציתי להגיד שמתגעגעת. חושבת עליך באהבה, בחיבה. מתרפקת על הזיכרונות. על אותם רגעים שבהם היקום דמם ואולי לא היקום אלא רק עולמי הפנימי הגועש.

נראה כי הקשר הטיפולי היווה מקור לא אכזב להפגת תחושת הבדידות ואת הרעש הפנימי המתמיד. במובן זה, היה הקשר מעין תשובה לתחושות שהובילו למשבר, וסייע להשיב את האיזון יחד עם האמון. קשר זה מצטייר כנקודה של אור וכוח, ממנו שואבת המטופלת אנרגיה להתמודד עם הקשיים שהיו ונותרו:

ופתאום היה שקט. מן שובע פנימי כזה. זה בטח אושר. הרגעים הללו... זיכרונות לנצור ולשמור. להתרפק. ומסתכלת סביב. כל כך הרבה ביקורות. על כולם ועל הכול. ואולי גם עצמי. ובכל זאת. כאן. ונשארת. מנסה. נאבקת. לא מוותרת. בינתיים. מקווה להמשיך לשפר ולהשתפר. לצעוד קדימה. לגדול.

בשלב המשבר, היה שילוב בין ניכור גדול מול אנשים מסוימים לבין יחסים מאד קרובים עם אחרים. בכל הנוגע ליחסים עם המשפחה הגרעינית - הורים ואחים – היחסים היו מאוד טעונים, על רקע תחושה כללית של העדר תמיכה או הבנה למצב המשבר. למרות היחסים הקשים עם הסביבה המשפחתית, היו גם מקורות תמיכה חברתיים. הגדילה והצמיחה קשורות בעיקר לשינוי בנקודת המבט ולאו דווקא לשינוי ביחסים עצמם, כך היא סיכמה את החיים שלה במפגש הפרידה שלנו:

שמש נעימה. משב רוח. חברים טובים. קשרים משפחתיים רעועים. אולי זה בכלל עניין של השקפה. כי הרי מהשנה הזאת לשנים האחרונות, מה השתנה, לא יודעת. אני אולי. קצת. לא דרמטי. התפכחות ולאו דווקא במובנה השלילי.

היציאה מן המשבר התרחשה כאשר החל תהליך של התפכחות מן הפנטזיה וקבלה של המציאות כפי שהיא; זאת בניגוד לתחילת המשבר, בו המפגש בין הרצוי למצוי נחווה כפאטלי, כסיבה להפסקת חיים.

דיון בתיאור המקרה

המשבר שהוצג במסגרת זו הוא שילוב בין משבר התפתחותי ובין משבר שמקורו בפסיכופתלוגיה (Baldwin, 1978). המשבר הוא התפתחותי משום שהתרחש בתפר שבין סוף גיל ההתבגרות לבין תחילת גיל הבגרות. אמנם גיל ההתבגרות מוגדר באופן רישמי כמסתיים בגיל 18, אך בפועל, בחברה הישראלית, היציאה מבית ההורים מתרחשת לאחר הצבא, בניגוד למקומות אחרים בעולם בהם עזיבת הבית מתלכדת עם סיום התיכון. החוויה הצבאית היא אמנם חוויה שמאיצה את ההתבגרות, אך היא גם מותירה את המתבגר בתוך רצף של מסגרות ותחת חסות הוריו. לכן העובדה כי המשבר התרחש דווקא ברגע שבו הסתיימה המסגרת הצבאית, מלמדת על האלמנט ההתפתחותי שבו.

אמת זוהרת מכתביו של ביון ומאישיותו
קורסי אונליין על חשיבתו של ביון בהנחיית דר' יקיר קריצ'מן - 50% הנחה על הקורס השני

בכל שלב של התבגרות והתפתחות יש מפגש בין הציפיות והפנטזיות לבין המציאות, כשגם במשבר שתואר ניתן לראות את הכאב שנגרם במפגש בין המציאות הסביבתית לבין תפישת המציאות האישית (ירושלמי, 2007). מנגד, אין די לראות במשבר זה כמשבר התפתחותי, אין ספק כי הפסיכופתלוגיה – מסוג דיכאון מז'ורי - שהייתה קיימת קודם לכן, השפיעה עמוקות על חווית המעבר ההתפתחותי ואף תרמה לאופן שבו התפתח המשבר.

הניסיון האובדני בהקשר זה היווה ביטוי לחוסר הסכמה של האדם עם המצב הקיים, ולהעדרה של הרמוניה פנימית. ניתוח פני הדברים על פי גישתו של קוהוט, מלמד כי ניסיון התאבדות בהקשר זה הוא ביטוי לרעב הנרקיסיסטי והאשם המלווה לו. האשם והזעם הם תוצאה של הכחדת של העצמי על ידי האחר - במקרה זה ההורים. זהו ביטוי לצרכים של זולת-עצמי שלא נענים, שמתסכלים ושפוגעים. חוסר היענות שכזה יוצר תוקפנות ואגרסיה (קוהוט, 2005). במקרה של ניסיון אובדני ושל דיכאון, האגרסיה מופנית כלפי העצמי. על פי גישתו של קוהוט, העצמי מתפתח מתוך מערכת היחסים שלו עם הסביבה המושפעת מצרכים ופגיעות נרקיסטיות, ומן מהיחס בין צורכי הזולתעצמי לבין ההיענות של האובייקטים בעולם. במקרה של המשבר שתואר, ניתן לראות כי התקיימה פגיעה נרקיסיסטית קבועה וחזקה, שגרמה לכך שהמטופלת לא יכלה הייתה למצוא את הפיצויים, את התגובות המפצות, את הוויסות הנכון. הסביבה שהגיבה באופן לא מותאם הובילה לדינמיקה של דכאון. אמנם דינמיקה כזו היא גם תוצר של נתונים ביולוגיים, אך היא קשורה במידה רבה לתגובות רבות של זולתעצמי שלא כללו התייחסות מיטיבה.

בכל הנוגע ליציאה וגדילה מן המשבר, נראה כי הדבר המשמעותי ביותר היה הַקֶּשֶׁר. לעיתים דווקא במצב של חוסר תקווה והעדר מוצא, קשר משמעותי עם הזולת, גם אם לא פותר את מקור הבעיה, הוא בבחינת נקודת אור. לפעמים במשבר שבו הכל חשוך, נקודת האור היא הדרך החוצה. במקרה זה הוביל הקשר הטיפולי לשינוי נקודת המבט. אמנם לפי ספרות המחקר ניתן לסמן את נקודת תחילת המשבר ונקודת סיומו (Flannery & Everly, 2000), אך במקרה זה, לאור הזיקה בין המשבר לבין פסיכופתלוגיה מוקדמת, קשה להצביע על הנקודה המסוימת שבה תם המשבר. עם זאת, אפשר להצביע על הרגע שבו השתנתה נקודת המבט. ההגדרה של משבר כתוצר של התפיסה האישית של הפרט ופחות האירוע המאיים עצמו (Poal, 1990), טומנת בחובה גם את הדרך ליציאה מן המשבר.

לקשר הטיפולי שנוצר היה תפקיד: השינוי בתפיסה התרחש כתוצאה מפיתוח זולתעצמי באמצעות אובייקטיבים חלופיים שאינם ההורים. זוהי מעין הפנמה ממירה (transmuting internalization) מאוחרת שאיפשרה לבנות או לחזק חלקים בזולתעצמי. תהליך זה איפשר לפתח פונקציות שהיו חסרות כמו הרגעה עצמית, שיקום דימוי עצמי, וויסות של האָפקט. מקרה זה מלמד כי משבר עשוי להיות לעיתים הרסני בהשלכותיו וכי למרות הנטייה של הסביבה לפטור משברים התפתחותיים בבחינת "זה הגיל...", "זה יעבור" , מדובר בנקודה מכרעת שיש להיות ערים לה. כאנשי מקצוע, יש בכך ללמד על הצורך להיות רגישים וערים גם למשברים מסוג זה. בנוסף, מקרה זה מעיד על היכולת של האדם, אם הוא מקבל עזרה נכונה, לבצע תיקון, להפנים אובייקטים משמעותיים אחרים. בניגוד לגישה הפסיכואנליטית הדטרמיניסטית, אפשר לסייע לאישיות של האדם או לחסכים הנרקיסיסטיים, גם לאחר שנגרם הנזק. במובן זה, בתיאור המקרה טמונה תקווה רבה, שמלמדת על החשיבות של קשר לרווחה הנפשית של הפרט.

לסיכום, מעבר למקרה הפרטני שהוצג כאן, משבר הוא גם אפשרות לשינוי וצמיחה. הכאב הוא לעיתים רבות הזרז המשמעותי ביותר לנכונות שינוי. הוא מבקש מאיתנו לעצור, להתבונן ולחקור דפוסי מחשבה, אמונות והתנהגויות שאינן משרתות אותנו יותר. כמטפלים, משבר הוא הזדמנות לסייע למטופל להתארגן מחדש על מנת להתמודד עם דרישות המציאות באופן מיטיב.

הערות

1. המחברת מבקשת להודות ולהקדיש את המאמר לחוה קרייסלר ומיטל דקל אשר תרמו, כל אחת בדרכה, לכתיבתו.

מקורות

ירושלמי, ח. (תשס"ז) משבר וצמיחה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

קוהוט, ה. (2005). כיצד מרפאת האנליזה? תל-אביב: עם עובד.

רוברטסון, ר. (2004). יונג: מדריך לפסיכולוגיה היונגיאנית. תל אביב: משכל.

Auerbach, S. & Kilmann, P. (1997). Crisis intervention: A review of outcome research. Psychological Bulletin, 84,1189-1217.

Baldwinb,. A. (1978). A paradigm for the classification of emotional crises implications for crisis interventionn, American Journal of Orthopsychiatry 48, 538-551.

הרשמה למפגשי היכרות וצפייה בהקלטות מפגשים
בואו לקבל טעימה ממגוון התחומים המרתקים הנלמדים אצלנו במרכז

Bisson, J., Forer, B. R. (1963). The therapeutic value of crisis. Psychological Reports, 13, 275-281.

Caplan, G. (1964). An approach to community mental health. New York: Grune and Stratton.

Caplan, G. (1964). Principles of preventive psychiatry. New York: Basic Books.

Flannery, R.B. & Everly, G.S. (2000). Crisis Intervention: A Review. International Journal of Emergency Mental Health, 2, 119-125.

Jung, C. G. (1971). The Stages of Life. In: The Portable Jung, Viking Press, New York.

Poal, P. (1990). Introduction to the theory and practice of crisis intervention. Quaderns de Psicologia, 10, 121-140.

Rapoport, L. (1967). Crisis-oriented short-term casework. Social Service Review, 41, 31-43.

Siegel, A. M. (1996). Heinz Kohut and the Psychology of the Self. London: Routledge.

Updegraff, J.A., & Taylor, S.E. (2000). From vulnerability to growth: Positive and negative effects of stressful life events. In J. Harvey & E. Miller (Eds.) Loss and Trauma: General and Close Relationship Perspectives (pp. 3-28). Philadelphia, PA: Brunner-Routledge.