לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
הבחירה באלהורות בראי חוויות הילדותהבחירה באלהורות בראי חוויות הילדות

"סבתא שלי הייתה אַלסבתא, אמא שלי היא אַלאִמא ואני הדודה המגניבה" | הבחירה באלהורות בראי חוויות הילדות

מאמרים | 26/4/2022 | 1,523

המאמר מתמקד באחד המניעים הבולטים לבחירה באלהורות – זה הקשור להורות אשר הם חוו בילדותם.

"סבתא שלי הייתה אַלסבתא, אמא שלי היא אַלאִמא ואני הדודה המגניבה"

הבחירה באלהורות בראי חוויות הילדות (חלק א')

מאת ד"ר נורית דורון בר1

 

 

 

אלהורות הוא השם הניתן לבחירה רצונית ומכוונת בחיים ללא ילדים, אשר אינה קשורה לאילוצים או לנסיבות חיים זמניות. בבסיסה של בחירה זו מתקיימים מניעים רבים ומגוונים ובמאמר זה, השני מבין שלושה, אתמקד באחד מהבולטים שבהם, שעליו מצביעים חלק משמעותי מהבוחרים באלהורות – זה הקשור להורות אשר הם חוו בילדותם. מהראיונות שערכתי וממפגשיי עם אלהורים לאורך השנים, בולטות מספר חוויות ילדות אשר, מנקודת מבטם, השפיעו על בחירתם באלהורות והן יתוארו כאן בהרחבה.

בשל היעדר של מחקר מספק על המאפיינים הפסיכולוגיים וההתפתחותיים של הבחירה באלהורות, אתמקד תחילה במשאלה להורות: באופן שבו ייצוגים של ההורות המופנמת ויחסי האובייקט של האדם משפיעים על המשאלה להיות הורה ומעצבים אותה ובמרכיבים המעודדים את מימושה (מרכיבי פנטזיה), לעומת אלה הצפויים לבלום אותה (מרכיבי מחסום). בהמשך אראה כיצד חוויות ילדות וייצוגים הוריים לא מיטיבים נקשרים למרכיבי המחסום. כאשר אלה עוצמתיים ממרכיבי הפנטזיה, הם יכולים לפעול כבלם של משאלת ההורות. המאמר ידון באופן שבו חוויות אלה, החוברות לסגנון התקשרות מסוים, יוצרים קונסטלציה ייחודית אשר יכולה לחסום את המשאלה להיות הורה, ולהוביל לבחירה בחיים ללא ילדים.

*****

"מָה עוֹד מֵבִיא אוֹתִי תָּמִיד אֶל אוֹתָהּ יַלְדוּת נִשְׁכַּחַת?"2

במאמרי הקודם "ילדים? מעולם לא רציתי ולעולם לא ארצה", שפורסם כאן לפני מספר חודשים, עסקתי בין היתר בסיבות ובמניעים המגוונים לבחירה בחיים ללא ילדים. מספר מניעים בלטו בשכיחותם ובעוצמתם: טבע אישי שבו אין דחף, רצון או צורך בהורות; חשש לאבד את תחושת החופש והעצמאות לצד אי רצון במחויבות ובאחריות הכרוכות בגידול ילדים; חשש לאבד את תחושת הזהות הטרום־הורית; מניעים כלכליים או אקולוגיים; מניעים הקשורים לאי אהבה לילדים ולאופיים; מניעים הקשורים לחוויות מהילדוּת ועוד.


- פרסומת -

דרך הראיונות הרבים אשר ערכתי, וגם בזכות מפגשים עם אנשים שלא רוצים ילדים לאורך השנים, אני מבינה כי לעיתים מניע אחד הוא המשמעותי ומהווה את "דרך המלך" לאלהורות, וכי לעיתים מדובר בשילוב של מספר מניעים הסוללים את דרכו של האדם לבחירה זו. ניתן לראות גם מצב שבו מניע אחד הוא דומיננטי והאחרים פועלים לידו כמחזקים, תומכים וכמאשרים את הבחירה. המחקר העוסק באלהורות מכיר במגוון המניעים הקיימים בבחירה זו ובשונות ביניהם – מגוון היוצר וריאציות של מסלולים ונתיבים המובילים לבחירה בחיים ללא ילדים (Shapiro, 2014).

במהלך הראיונות והמפגשים עם אלהורים שמתי לב לכך, כי רבים מהם עסוקים בחוויות מילדותם ומרביתם אף קושרים וכורכים אותן בבחירתם שלא להיות הורים. אכן, למעלה ממחצית מהאלהורים שראיינתי (כ-58%) קישרו בין הילדות שעברו לבין אי רצונם להיות הורים בעצמם. מקצתם לא ידעו להעיד על קיומו של קשר זה – או על היעדרו (כ-14%), והנותרים לא חשבו שיש קשר בין ילדותם לבין הבחירה באלהורות (כ-28%). לחלקם היה זה המניע העיקרי והדומיננטי ולחלקם היה זה אחד ממספר מניעים, שחברו זה לזה והובילו לבחירה בחיים ללא ילדים.

דונת (2011) כותבת בספרה כי "רבים מן המרואיינים והכותבים בפורום 'נשים שלא רוצות ללדת ילדים' בחרו בעצמם להפנות את המבט לאחור כדי להסביר את החלטתם בהווה, וזאת אף מבלי שנשאלו בעניין זה". היא אף ציינה כי "רבים מהם מנהלים דיאלוג מתמשך, מודע ובלתי מודע, עם המודל המשפחתי שממנו באו" (עמ' 93). כמי שהעניין המקצועי והאישי שלה נסוב ברובו סביב האופן שבו העבר משפיע על ההווה, אני מרשה לעצמי לשער כי כמו במעבר להורות, גם הבחירה באלהורות מעוגנת בהיסטוריית החיים המוקדמים, ומושפעת מחוויות ומיחסים שהתעצבו בילדות המוקדמת.

הספרות והמחקר הנרחבים והעשירים העוסקים בהורות אכן רואים את חוויות הילדות ואת היחסים עם ההורים – או את הייצוגים של היחסים עם ההורים – כקשורים באופן משמעותי הן למשאלה להורות והן להורות עצמה. המחקר (המועט) העוסק בקשר שבין אלהורות לבין חוויות הילדות מציין, אף הוא, את ילדותו של האדם ואת המשפחה שבה גדל כמשמעותיות בהשפעתן על אי הרצון בילדים. כבר ב-1977 כתבה האוזקנכט, מבין חוקרות האלהורות הראשונות, כי האופן שבו האדם טופל בילדותו קשור לבחירה בחיים ללא ילדים, ואף מצאה כי ידיעה ראשונית ומוקדמת על אלהורות (לעומת ידיעה המתגבשת והמתבססת במהלך השנים) קשורה להורות דרשנית ופחות חמימה, שנחוותה בילדות. מחקרים נוספים שנערכו בהמשך הצביעו, גם הם, על קשר זה, אולם מרביתם מציינים כי קיים חוסר ניכר במחקר הבוחן באופן מעמיק יותר השפעות אלה (Corbett, 2017).

בשל היעדרו של מחקר מספק על ההיבטים הפסיכולוגיים וההתפתחותיים של הבחירה באלהורות, אתייחס תחילה למשאלה להורות, ולקשר בין חוויות ילדות לבין האופן שבו היא מתפתחת. בנושא זה, כאמור, קיים מחקר רחב והספרות העוסקת בו היא רבה. דרך ההתבוננות במשאלה להורות ובהשפעה המעצבת שיש לחוויות הילדות על התפתחותה, אנסה להבין את האופן שבו מתפתחת הבחירה בחיים ללא ילדים ולהסבירה.

המשאלה להורות

הספרות הפסיכואנליטית והמחקר רואים את ההורות כיצירה שיש לה יסודות התפתחותיים מוקדמים ועמוקים. גם המשאלה להורות, כתהליך פנימי המקדים את המעבר הממשי להורות, ארוגה במערך הנפשי החל מהילדות המוקדמת. מתקיימים בה, לצד חלקים דחפיים ויצריים, ייצוגים של יחסי הילדות המוקדמים עם ההורים ושל הזדהויות מגוונות ומורכבות אשר נוצרו עימם במהלך ההתפתחות הראשונית. הדחף הוא מולד וארוג בתוך משאלת ההורות כעובדה קיימת, כאשר מקורות ביולוגיים מספקים את האנרגיות ואת המשאבים להנעתו. עם יחסי האובייקט שנצרבו מילדותו האדם מקיים לאורך חייו דיאלוג מתמשך, ודיאלוג זה נוכח ומשמעותי מאוד בבואו לבחון את משאלת ההורות שלו.

המודלים הראשונים של פרויד (1923) וקליין (1928) דיברו על סובלימציה של דחפים ליבידינליים ואגרסיביים כלפי הדמויות ההוריות כעומדים בבסיס המשאלה להורות. סובלימציה זו של דחפים אף מייצגת את הניסיון של האדם לפתור קונפליקטים בסיסיים בין פוזיציות אקטיביות ופאסיביות, משיכה להתקדמות וגעגוע לרגרסיה (Ross, 1995). פסיכואנליטיקאים נוספים שעסקו בהורות ובאימהוּת הדגישו, גם הם, את המכשולים הליבידינליים שעליהם צריך להתגבר, ככוחות המניעים את המשאלה להורות.


- פרסומת -

ברבות השנים התיאוריות הפסיכואנליטיות התרחקו מעט מהמודלים המדגישים את הבסיס הביולוגי והדחפי להתנהגות, והעדיפו על פניהם מודלים נפשיים מבוססי התנסות חווייתית. מודלים אלה מדגישים את מקומם של היחסים והחוויות מהילדות. התיאוריות של יחסי האובייקט, למשל, רואות את המשאלה להורות כמושפעת מיחסי הילדות המוקדמים עם ההורים, המעצבים בהמשך אף את ייצוגי העצמי כהורה. תיאוריות אלה מתארות, כל אחת בדרכה, את התהליך שבו האדם מקיים עם עצמו את הדיאלוג באשר למשאלתו להיות הורה. בדיאלוג זה מתרחשים העלאה ועיבוד מחודשים (אקטיבציה) של הייצוגים המנטליים של הדמויות ההוריות ושל הקשר עימן, אשר נוצרו, התפתחו והופנמו בשנות החיים הראשונות. בתוך הדיאלוג הזה האדם פוגש זיכרונות, קונפליקטים ותכנים מן העבר, המתקיימים בייצוגי ההורים שהפנים.

בנדק (1959) טבעה את המושג "גרעין של ביטחון ואמביוולנטיות": ההזדהויות הראשוניות עם שני ההורים שהתינוק רוכש דרך האינטראקציות שלו, ועקבות הזיכרון של הטיפול ההורי בילדות. אלה משמשים תבנית המונחת בנפשו של הילד לקווים מנחים עתידיים להורות, הופכים גורמים מוטיבציוניים מרכזיים במשאלה שלו להורות, ובהמשך אף בגישתו ההורית. ויניקוט היטיב לנסח תהליך זה: "ככלות הכול, פעם הייתה היא עצמה תינוקת, ובמוחה שמורים זיכרונות מעת היותה תינוקת, ואלה עשויים לעזור לה או להפריע לה בחוויותיה כאם" (ויניקוט, 1998, עמ' 18).

ניתן לומר כי התיאוריות השונות רואות את המשאלה להורות ארוגה במערך הנפשי החל מהילדות המוקדמת ושואבת מכל שלב בהתפתחות הפסיכולוגית את משמעותה. נראה כי האדם לא מגיע להורות מתוך ואקום, ולרצון להיות הורה יש יסודות פסיכולוגיים התפתחותיים מוקדמים ועמוקים. עם זאת, בכל תהליך של יצירה ובכל משאלה מתקיימים ופועלים גם כוחות סותרים, ואלה יכולים להתקיים גם במשאלת ההורות ככוחות מנוגדים: אלה המושכים לעברה – כוחות של פנטזיה, לצד אלה הדוחים את כיוונה – כוחות של חסימה (Luthe, 1976). הפרק הבא ידון במארג כוחות ייחודי זה.

מארג הכוחות המניע את המשאלה להורות

בן דוד שליט (1999) רואה את המשאלה להיות הורה כמבנה קבוע הכולל שני מצבים פסיכולוגיים הקשורים זה בזה: של פנטזיה ושל מחסום. הערך החווייתי הרגשי הסופי של משאלה זו הינו פועל יוצא של אינטגרציה בין שתי חוויות או מצבים אלה: כוחות הפנטזיה פועלים ככאלה המובילים למימושה של משאלת ההורות ולעומתם, כוחות המחסום פועלים ככאלה העלולים לבלום ולדחות אותה, או אף לבטל את מימושה. האיכות החווייתית של הכוחות: המידה שבה האדם חווה בצורה מלאה, ציורית וחיה, המתבטאת בעושר פרטים, את התהליכים המתרחשים במהלך הגשמתו של אחד מהם – משמעותית בדרך למימוש, או לאי המימוש, של המשאלה להורות. השורות הבאות יעסקו בכוחות מנוגדים אלה.

הפנטזיה מייצגת תהליך ספציפי או מדומיין של התרחשות, או של תהליך ההתרחשות, של הגשמת המשאלה להורות. במצב הפנטזיה העצמי מדומיין כהורה, מתקיימת אפשרות לתאר את הילד, את תגובות הסביבה, את ההורות לילד ואת התגובות של העצמי להורות. הרגשות אשר ילוו מצב זה יהיו חיוביים כמו שמחה, סיפוק, נוחות ושחרור. החוויה כולה תתבטא בתחושה של הגשמה ושל מימוש עצמי, של חופש ושל מוכנות ושל תשוקה ובשלות.

המחסום כולל ייצוג ספציפי או מדומיין של הכרה באי התממשותה של המשאלה להורות. במצב זה אין הדמיה של העצמי כהורה, אלא קיימת מערכת של הנחות והערכות לגבי העצמי ולגבי המציאות, המסבירות מדוע אין לעצמי אפשרות או רצון לממש את המשאלה להיות הורה. הרגשות שיתלוו למצב זה יהיו שליליים כמו צער, תסכול ואכזבה. החוויה כולה תתבטא בתחושות של ניתוק, של בלימה ושל קיפאון (Horney, 1968). מחסום זה מייצג את הקשיים, הפחדים, האיומים והאילוצים, את התחושה של חוסר המוכנות, את החשש מאחריות ומאובדן החופש או מפני התמודדות לא תואמת עם מימוש ההורות, ואת התוצאות השליליות שהאדם מדמיין ומרגיש כשהוא חושב על להיות הורה.

ההחלטה לגבי הורות/אלהורות הינה, בסופו של דבר, התוצאה של מיזוג בין האיכות החווייתית של הפנטזיה לבין האיכות החווייתית של המחסום: במידה שקיים ייצוג בלעדי או בולט יותר של הפנטזיה, האדם יכול לדמיין את עצמו כהורה והוא יפעל לממשה. במידה שקיים ייצוג בלעדי או בולט של חוויית המחסום – אין האדם יכול לדמיין עצמו כהורה. ככל שממדי המחסום נתפסים גדולים יותר, וככל שהטעינות הרגשית הנלווית אליהם יותר שלילית, כך קיים סיכוי למצוקה ולקושי, עד כדי אובדן הדחף היצירתי למימוש המשאלה (Luthe, 1976). במצב זה, החוויה כולה תלווה ברגשות שליליים ביחס להורות ותוביל לוויתור, להימנעות ולדחייה שלה.


- פרסומת -

כאן המקום לציין כי בקרב חלק מהאנשים שפגשתי מרכיב המחסום היה משמעותי וגדול והוביל בבטחה ובשקט לאלהורות. לעומת זאת, אצל חלקם האיזון בין מרכיב המחסום לבין מרכיב הפנטזיה היה מורכב יותר ופחות בהיר וברור בכיוונו. כך, למרות שבחרו בחיים ללא ילדים, ניתן היה לחוש בקיומו של הדיאלוג הפנימי המתנהל, עדיין, באשר להחלטה שלא להיות הורה. במצבים אלה דיאלוג זה עלול להיות לעיתים מייסר מאוד ולעורר סבל ומצוקה לא מעטים.

על פי התיאוריות של יחסי האובייקט, מרכיבי המחסום והפנטזיה הרקומים בדיאלוג שהאדם מנהל עם עצמו בקשר למשאלת ההורות שלו, קשורים לייצוגי ההורות שחווה ושהופנמו מילדותו. בפרק הבא אתאר מקרוב את האופן שבו פועלים תהליכים אלה.

הבחירה באלהורות בראי המשאלה להורות

התפישות הסובייקטיביות של האדם בקשר להורות – תחושותיו, עמדותיו ורגשותיו כלפיה, מתקיימות בקרבו כחלק מהמארג הנפשי שלו החל משנות ינקותו המוקדמות, מושפעות מיחסי הילדות המוקדמים שלו ומעוצבות על ידם. ניתן לומר כי תפישות אלה קיימות בו מעצם ומרגע היות האדם ילד להוריו, כאשר העיבוד הפנימי שלהן מהווה משימה מרכזית בתהליך ההתבגרות האנושי. עיבוד זה חיוני להשגת נפרדות ועצמאות נפשית־רגשית לשם המשך התפתחות והתקדמות במעגל החיים.

בכל שלב התפתחותי במהלך החיים, החוויות הינקותיות עם הדמויות ההוריות והפנטזיות הנלוות להן עוברות עיבוד מחודש, אשר הופך משמעותי ודרמטי עוד יותר בתהליכים שבהם האדם חושב על עצמו ומדמיין את עצמו כהורה. בתהליכים אלו מתרחש עיבוד מחודש של הייצוג המנטלי של הקשר עם הדמויות ההוריות, והייצוגים המנטליים שלהם נעשים מורכבים ומרובדים בצפיפות רבה יותר (Kirsten, 1995). ייצוגים אלה מנחים ומווסתים את הרגשות ואת הקשב של האדם כלפי ההורות באמצעות דיאלוג פנימי שהוא מנהל עם האחרים המשמעותיים המופנמים והמיוצגים בתוכו (Bornstein & O'Neil, 1992). ניתן לומר כי בעת שהאדם חושב על עצמו כהורה, ההורות שחווה בילדותו מהווה כמו "אפקט מעורר" המעצב ומגבש, בסופו של דבר, את רגשותיו באשר לאפשרות של היותו הורה.

התיאוריות של יחסי האובייקט מניחות כי הייצוגים הפנימיים של האדם, הקשורים ליחסם של הוריו כלפיו, יכולים להוביל אותו לחוות בהורות שלו עצמו את אותן תכונות, ונראה כי לאופן שבו הופנם הייצוג ההורי יש השפעה רבה על משאלת ההורות שלו (James & Benedek, 1970). כך, אדם שחש ביטחון ביחס להוריו עשוי לחוש שהוא מסוגל יהיה לתת לילדו ביטחון כהורה. לעומתו, אדם בעל ייצוגים פנימיים של דמות מטפלת שאין לו ביטחון כלפיה, עלול לחוש חוסר ביטחון כלפי עצמו וכלפי סביבתו, וכפי שחש חוסר ודאות ביחס להוריו – כך ייתכן שיחוש חוסר ודאות וחוסר ביטחון ביחס לעצמו כהורה.

ניתן לומר כי הפנמה של דמויות הוריות מיטיבות פחות אינה מאפשרת החייאה חיובית דיה של יחסים של נתינה ושל קבלה, וכי במידה שלא קיימת תחושה של אם פנימית מיטיבה, שממנה ניתן ללמוד על נתינה ועל טיפול – יכולה המשאלה להורות להיבלם ולהיחסם (Ross, 1975). מחקרה של בן דוד שליט (1999) מצא תרומה ייחודית של יחסי הילדות המוקדמים עם ההורים למשאלה להורות: ככל שייצוגי ההורות חיוביים יותר כך מתחזקת המשאלה להורות, ואילו ייצוגים לא חיוביים של ההורות הובילו להחלשתה. ביברינג ושותפיה (1961) טוענים כי ייצוגים פחות מיטיבים של ההורים יוצרים משקעים אשר עלולים להקשות על האדם להתמודד עם השינויים המרובים המובנים במעבר להורות, עם הגמישות הרבה שהם מחייבים והיא עלולה להיתפס כחוויה שרצוי, ואולי אף עדיף, להימנע ממנה.

ברזלטון וקרמר (1990) מציעים גרסה מעט רחבה יותר לתהליכים אלו, המדגישה גם את מקומו של התינוק/הילד העתידיים. הם טבעו את המונח "אינטראקציה שבדמיון" או "אינטראקציה פנטזמתית אם-ילד", על מנת לתאר את המרחב שבין האדם לבין ההורות המפונטזת שלו ובינו לבין התינוק המפונטז שלו. אל מרחב זה מושלכים מחשבות, פנטזיות ורגשות, כאשר תוכן ההשלכות הינו בדרך כלל חומר הקשור להעברה בינדורית, לייצוגים פנימיים ולאובייקטים המופנמים. כך, בדיאלוג הפנימי שהאדם עושה עם עצמו, עם התינוק המפונטז ועם ההורות המפונטזת שלו על מנת לבחון את משאלתו להורות, רגשות שהיו עד כה רדומים או מודחקים שבים ומתעוררים, כביטוי לדפוס חוזר של יחסיו עם האובייקטים המופנמים אצלו. עקבות זיכרון אלה, שהאדם נושא עימו מילדותו, מהדהדים ומציפים אצלו זיכרונות וחוויות המושלכים על ילדו העתידי וצובעים את דמותו בעיני רוחו. במידה שייצוגים אלה נעימים ומיטיבים, האדם עשוי לראות את ילדו העתידי באופן חיובי ומיטיב, דימוי העשוי לאפשר לו לרצות להיות לו להורה. במידה שבעולמו הפנימי מתקיימים חלקי עצמי (ילדי או בוגר) הצבועים בתחושות שליליות, הן יושלכו על התינוק המפונטז ועל העצמי כהורה לעתיד, ויחדרו למרחב המפונטז. תהליך זה יכול להסתיים בבלימה או בחסימה של המשאלה להורות.


- פרסומת -

דבר נוסף שהבנתי ממפגשיי עם אלהורים הוא שהדיאלוג הפנימי אשר האדם מקיים עם ייצוגי ההורות וחוויות הילדות אינו מתנהל בתוך רִיק. לעיתים חוברים אליו מניע או מניעים משמעותיים אחרים כמו היעדר דחף להורות; הרגשה שהורות מגבילה את החופש ומאיימת בדרשנותה למחויבות ולאחריות; חשש לאבד את הזהות ועוד. אלה יוצרים, כאמור, מסלולים ונתיבים מגוונים וייחודיים לבחירה באלהורות. למארג זה של מניעים חוברים אף משתנים אישיותיים, שעל אחד מהם ארחיב בהמשך; גם הם משפיעים על הדיאלוג שהאדם מקיים עם עצמו באשר למשאלת ההורות שלו.

בעת ניתוח הראיונות שערכתי עם מי שבחרו בחיים ללא ילדים שמתי לב לכך כי הדגשים שהם עשו בעת שחיברו בין חוויות מילדותם לבין בחירתם בחיים ללא ילדים היו שונים: חלקם שמו את הדגש על ההורות שחוו בילדות וחלקם התמקדו בחוויות הקשורות יותר למקום ולתפקיד אשר נטלו במשפחה שבה גדלו. הבנתי כי מדובר בשתי נקודות מבט שונות ואדון בהן בנפרד: מאמר זה עוסק באופן שבו משאלת ההורות מושפעת מהיחסים בילדות ומהייצוגים המופנמים של ההורות, ואילו מאמרי הבא יעסוק בחוויות הקשורות למקומו ולתפקידיו של האדם בתוך משפחתו, שעימם הוא או היא מנהלים דיאלוג בעת שהם דנים ברצונם – או באי רצונם – בילדים.

בטרם אעסוק בחוויות הילדות המשפיעות על הבחירה בחיים ללא ילדים, ברצוני להתעכב מעט על האופן הייחודי שבו אנשים מושפעים מחוויות דומות, ועל ההשלכות השונות והדיפרנציאליות של חוויות אלה על חייהם.

השפעה סביבתית לא משותפת

אני מניחה כי במהלך קריאת הפרק הבא, שבו יתוארו חוויות הילדות המסוימות, אשר בהבנתי קשורות לבחירה באלהורות, ניתן יהיה לחשוב כי רבים האנשים אשר עברו חוויות ילדות מורכבות הדומות לאלה אשר מתוארות על ידי אלהורים (ואף מורכבות יותר לעיתים) – ובכל זאת בחרו בהורות; חוויות ילדות מורכבות הן, מן הסתם, נחלתם של רבים – גם של הורים לילדים. באוזניי אף מהדהדות תגובות, אשר אני שומעת בסביבתי לאורך השנים שבהן אני עוסקת בנושא, המצביעות בפניי על עובדות אלה. השאלה המתבקשת היא מה מוביל את האחד לבחור בהורות ואת האחר לבחור בחיים ללא ילדים? במהלך המפגשים שלי עם הורים ועם אלהורים העסיקו אותי שאלות אלו רבות, ואני עדיין מהרהרת בהן. חלק מהתשובות מתנסחות אצלי בהדרגה ולאורך זמן, הן ממשיכות להתנסח גם במהלך שקידתי על כתיבתו של מאמר זה – ועוד יילכו ויתנסחו בעתיד.

המושג "השפעה סביבתית לא משותפת" ("Nonshared Environmental Influence") (Plomin & Daniel, 2011) מתייחס לתהליך שבו ילדים הגדלים באותה משפחה, החווים חוויות דומות, מתפתחים באופן שונה. מדובר במשתנים סביבתיים אשר השפעתם על כל ילד במשפחה שונה וייחודית, והיא זו אשר גורמת להם להיות כה שונים האחד מרעהו באישיותם, בפסיכופתולוגיה שלהם ואף ביכולותיהם הקוגניטיביות – שונות שלא ניתן להסבירה רק באמצעות הבדלים גנטיים. בין המשתנים הסביבתיים הללו המחברים מונים את סדר הלידה, הבדלים מגדריים, מערכת היחסים בין האחים, אירועים שונים שהילדים עוברים בחייהם, טיפול שונה של ההורים בכל ילד וילד ("וריאציות פנים משפחתיות של טיפול") וקיומן של רשתות שונות מחוץ למשפחה כמו קבוצות עמיתים, מורים ותקשורת. מהניסיון והידע שצברתי לאורך השנים אני מרשה לעצמי להוסיף משתנה נוסף, שהוא החיבור/הקשר הייחודי והשונה אשר נוצר בין כל ילד וילד לבין הדמות/דמויות המטפל/ות בו, אשר בהבנתי משמעותי מאוד בתרומתו ובהשפעתו על ההתפתחות האישית והייחודית של הפרט בתוך המשפחה.

בנוסף, ניתן לומר כי חוויות הנראות דומות או זהות בעיני המתבונן, אינן בהכרח דומות או זהות בחוויה או בפרשנות הסובייקטיבית של החווים אותן; פרשנות זו יכולה להיות שונה לחלוטין, והיא אשר תקבע את האופן שבה יושפע ממנה האדם ולאילו כיווני חיים יתעל אותה. בהקשר המאמר הנוכחי אומר כי כך, באותה משפחה יכולים לגדול ילדים שירצו ויהפכו ברבות הימים להיות הורים, לצד ילדים שיבחרו בחיים ללא ילדים. זאת על אף שחוו חוויות ילדות שנראות, לכאורה, דומות או זהות. על פי תפישה זו ניתן גם להניח כי אנשים שגדלו במשפחות שונות, על אף שהם מתארים חוויות ילדות דומות, השפעתן על חייהם ועל הבחירות שיעשו במהלך החיים צפויות להיות ייחודיות ושונות עבור כל אחד ואחת מהם.


- פרסומת -

אפנה כעת לתאר תחושות וחוויות של אלהורים מילדותם, שאותן הם קושרים לבחירתם בחיים ללא ילדים.

"זו (לא) ילדותי השנייה"

חשש לשחזר את חוויות הילדות בהורות וחוסר אמונה ביכולת לתיקון דרך ההורות

חלק מהאלהורים שראיינתי ופגשתי הסבירו את אי רצונם בילדים כנובע מתוך חשש ו/או אי רצון לשחזר את ילדותם ואת ההורות שחוו בילדותם. לתחושתם, קשיים בין הורים לילדים חוזרים על עצמם בהעברה בינדורית, והם ביטאו חוסר אמונה רב ביכולתם לקיים הורות אחרת מזו שחוו בעצמם. דונת (2011) מנסחת זאת כחשש מפני כרוניקה של כישלון ידוע מראש ותחושה שיהיה קשה, עד בלתי אפשרי, לשנות את הדפוסים המשפחתיים המוכרים מהבית. מחקרים רבים על אלהורות אכן מציינים את החשש לחזור על טעויות ההורים כאחד המרכיבים המשמעותיים בתהליכים של קבלת ההחלטות באשר לבחירה באלהורות. המרואיין הבא, בן 42, מיטיב לתאר תחושה זו:

"כשהייתי ילד היו לי יחסים קשים עם אמא שלי, ואחד הדברים שמאוד הפחידו אותי, משהו שכן העסיק אותי במחשבות שלי כאשר בעתיד אני אהיה אבא, זה האם אני אהיה אלים כלפי הילדים שלי. זה היה הדבר שהכי הפחיד אותי. זה משהו שמאוד מפחיד אותי עד היום. גם כשאמרתי את זה לאנשים תמיד התשובה הייתה: כן, אבל אתה לא אמא שלך ויש את הדבר שיכול להיות תיקון. את יודעת איך זה: בגלל זה אתה דווקא לא תתנהג ככה, מה שאני לא יודע אם הוא נכון. זה משפט שאומרים, אבל גם אמא שלי חטפה מאוד מאמא שלה כשהיא הייתה ילדה, והיא לא תיקנה את זה!"

הספרות העוסקת בהורות רואה בכל ילד הנולד להוריו כמחייה אצלם קונפליקטים, זיכרונות וחוויות לא מודעות (בכר ועמיתיו, 1990). המושקעות הנרקיסיסטית של הורה בילדו מובילה לטשטוש בין ייצוגי העצמי וייצוגי הילד בהורה, ומפעילה חוויות לא מודעות מהעבר. מלאני קליין (1980) מציינת שהורים חווים דרך ילדיהם את חוויות ילדותם, וטרמן (1984) רואה בהקשבה המיוחדת של ההורה לחוויות הילד והשתתפותו בהן (בשל היותו self-object עבורו), כמעוררת בהורות מקבילות מהתפתחותו שלו. החייאה זו היא בעלת פוטנציאל לקדם ולזרז את התפתחותו הנפשית של ההורה: קונפליקטים לא פתורים יכולים עתה, כשההורה מבוגר יותר, להיפתר. וכך כתב מוּקי3

..." יֶלֶד שֶׁל אַבָּא – רוֹאֶה בְּךָ אוֹתִי,
אֶת הַיֶּלֶד שֶׁהָיִיתִי בְּעַצְמִי.
וְכָל מָה שֶׁקּוֹרֶה לְךָ
מַרְגִּישׁ כְּאִלּוּ לִי.
לִלְמֹד שׁוּב מֵחָדָשׁ מָה אֲנִי וּמִי"...

לצד פוטנציאל התיקון המתואר לעיל, הורים יכולים גם לגלם עם ילדיהם תסריטים מחוויות מוקדמות, שלרוב אינן זכורות – אך יש להן השפעה כואבת. פרייברג (1975) תארה תהליך זה בהרחבה וטבעה את הדימוי "רוחות רפאים בחדר הילדים". רוחות אלה מגיעות מהעבר הילדי של ההורה, מתיישבות בחדר הילדים ומכתיבות, כמו בתמליל ידוע מראש, את חזרתן של טרגדיות הילדות של ההורה. ההורה, לדבריה, נידון כמחויב לחזור ולהפעיל כלפי ילדו, בפרטים מחרידים בדיוקם, את אותן טרגדיות שחווה גם הוא כילד מהוריו (בכר ועמיתיו, 1990). מנזנו, אספסה וזילקה (2003) טוענים כי יחסים נרקיסיסטיים, לצד יחסים אובייקטיביים, צובעים את היחסים בין ההורה לילדו ומושפעים מתהליכי השלכה, הזדהות השלכתית והזדהות המשלימה של ההורה. לדבריהם, " הצל של ההורים הוטל על הילד, אם באופן ישיר ואם על ידי הצל של האובייקטים הפנימיים שלהם" (שם, עמ' 19).

בספרה העוסק בחרטה על אימהוּת כותבת דונת (2017) כי ייתכן שאימהוּת מעלה באוב פיסות זיכרון של הוויה כאובה ובכך היא מנכיחה את "אובדן האפשרות לשכוח" (עמ' 95). בהקשר זה מהדהדות אצלי בחוזקה מילותיו של ויניקוט: "זה מוזר, אך אמיתי להחריד. למען חיים שקטים אני ממליץ או בלי ילדים כלל וכלל (אתם צריכים להתמודד עם עצמכם, וזה יכול להיות מספיק לכשעצמו) או לצלול הישר פנימה מלכתחילה". (1963 [2014] עמ' 200).

למרות הפוטנציאל הטמון בהורות לתיקון קונפליקטים לא פתורים מילדותו של ההורה, נראה כי לא כולם ששים אליי התמודדות מורכבת זו; חלק אף לא מאמינים במלאכת התיקון או בהצלחתם לבצעה, נרתעים ממנה ומעדיפים שלא להיות הורים. השאלה העולה בהקשר זה היא, מה יכול לגרום לאחד לרצות להתמודד עם קונפליקטים לא פתורים מילדותו דרך ההורות ומה מוביל את האחר לוותר ולא לנסות להתמודד עימם? נראה שניתן לענות על שאלה זו באופנים שונים ומנקודות מבט מגוונות, ואנסה לענות עליה מנקודת המבט של המחקר שערכתי. אני מניחה כי התמקדות בנקודת מבט זו מזניחה ומתעלמת מאחרות, העשויות להיות רלוונטיות ומשמעותיות לא פחות; זו, כפי הנראה, דרכו של מחקר.

אחד מהממצאים הבולטים במחקרי, אשר עלה אף במחקרים רבים על אלהורות שנערכו בעולם, הוא כי לעומת הורים, אלהורים נמנעים יותר בסגנון ההתקשרות שלהם. בנוסף עולה ממחקרי כי אלהורים נוטים יותר להדחיק את זיכרונות ילדותם. ממצאים אלה עשויים לשפוך אור מסוים על הדינמיקה של הבחירה באלהורות.


- פרסומת -

תאוריית ההתקשרות רואה בדיאלוג הפנימי אשר האדם מקיים עם עצמו בעת שהוא או היא בוחנים את רצונם בהורות, כנוגע במערכת ההתקשרות שלו/ה – מפעיל, מעורר ומחייה אותה. כאשר מערכת ההתקשרות מתחילה לפעול, זיכרונות ומחשבות הקשורים להתקשרות הופכים להיות נגישים באופן מוגבר, אוטומטי ולא מודע (Shaver & Mikulincer, 2002). החייאה זו מסייעת לו להבין את רצונו ואת צרכיו ביחס למימושה של משאלת ההורות שלו. נראה כי עבור אדם אשר מופעלים אצלו מודלי עבודה נמנעים, החייאה של מערכת ההתקשרות המתרחשת גם בעת שהוא דן במשאלת ההורות שלו, עלולה להיות הכרה נוספת וכואבת באי זמינותה של דמות ההתקשרות עבורו. מתוך סגנונו הנמנע ועל מנת שלא לחוש מצוקה, הוא יעדיף לנקוט אסטרטגיה של דיכוי (דֶאקטיבציה) ויעדיף להשאיר את מערכת ההתקשרות שלו במצב לא פעיל (שם). הנטייה להדחיק את זכרונות הילדות תורמת אף היא לדאקטיבציה זו, באופן שבו היא מצמצמת את הנגישות לדיאלוג פנימי היכול לפתוח את מרחב האפשרויות לבחינה ולדיון ברצון להיות הורה.

המחקר מצביע על כך כי אצל ההנמנעים בהתקשרותם אף מתקיימים אפיונים ייחודיים נוספים המקשים על מימושה של משאלת ההורות: יכולת רפלקטיבית נמוכה, צמצום רגשי ועולם ייצוגים צר ומצומצם, אשר מתקשה להכיל אמביוולנציה. כמו כן, בולט אצלם הצורך להימנע מתלות ומקרבה, הם תופסים את עצמם כמי שאינם מסוגלים להעניק ולתת לאחר ותשוקתם להורות נמוכה; הורות, כפי הנראה, עלולה לאיים על צרכיהם הפסיכולוגיים העמוקים.

אני מניחה כי צירוף ייחודי זה של משתנים אלה צפוי לגבור על הצורך, הרצון, או על תחושת המסוגלות לתקן את חוויות הילדות. נראה כי הנמנע בהתקשרותו לא רוצה – אולי אף לא יכול להרשות לעצמו – לאבד את האפשרות לשכוח.

הפסקאות הבאות יתארו את חוויות הילדות העיקריות שאותן חוששים אלהורים לפגוש ולשחזר בהורות עתידית.

"הורים צריכים להיות חגורה במכנסיים ולא אבנים בכיסים"

מערכת יחסים המאופיינת בחרדה, בתלות ובדאגה חונקות ומכבידות

חלק ממרואייני תיארו מערכת יחסים מורכבת או סבוכה עם הוריהם בילדותם, אשר הותירה משקעים ועוררה רתיעה וחשש מלהיות הורה. המורכבות אשר חזרה על עצמה בראיונות נקשרה לעיתים קרובות לתהליכים של ספרציה ואינדיבידואציה, או יותר נכון לומר – להיעדרם. התיאורים הבולטים היו של הורות חודרנית, סימביוטית או מגוננת, אשר עוררה תחושות של מחנק, של דאגת יתר ושל תלות ונזקקות. ילדים שחוו קשיים אלה בספרציה עם ההורה תיארו חיים המלווים תחושה של אחריות כבדה כלפיו, לצד חרדה עצומה מלאבד אותו, או כאב עצום וקושי משמעותי להתאושש מאובדנו. רגשות קשים אלה הם רצו למנוע מילדם העתידי.

חלק מהמרואיינים ביטאו חשש שהם עצמם לא יצליחו להיפרד מילדם, "להיקשר ולא לשחרר", ובכך לגרום לו לחוש תלוי בהם – כפי שהיו הם תלויים בהוריהם. חלקם אף חששו מכניסה ליחסים אינטימיים של זוגיות, אשר עלולים להיות בהם מרכיבים דומים. הורות מסוג זה, בתחושתם, מכבידה מאוד, כאבנים בכיסים. המרואיינת הבאה, בת 28, מתארת בבהירות מורכבות זו ביחסים עם הוריה:

"אני זוכרת שההורים שלי היו מאוד מאוד חרדים ומגוננים, במיוחד אמא שלי. אמא שלי הייתה מגוננת היסטרית ואבא שלי היה מגונן קצת פחות היסטרי. וגם היה את סבא שלי, שלא משנה איזה מתחים היו בין אבא שלי לסבא שלי, הדבר המשותף בין שניהם היה שהם היו בהיסטריה עליי וגם על אחי. אם הייתי מאחרת בחמש דקות אמא שלי הייתה מתקשרת להורים של חברים ואבא שלי היה נוסע לאורך הרחוב לראות שלא קרה לי משהו. אני גם זוכרת שכל פעם שההורים שלי יצאו מהבית, ואם הם לא היו חוזרים עד שעה מסוימת, אני הייתי בסרטים מטורפים בראש שלי, מחכה להם ערה במיטה ונרגעת בבת אחת ברגע ששמעתי את המפתח בדלת".

מרגרט מאהלר (1975), אשר במוקד התיאוריה שלה עומדים תהליכים של ספרציה ואינדיבידואציה, הניחה כי יחסי הורה-ילד ראשוניים יוצרים תבנית המחלחלת לקשרים שילוו את הילד לאורך כל חייו. לדבריה, לאורך כל החיים האדם יחפש אחר נפרדות והתמזגות ברמות שונות במערכות היחסים אשר יִצוֹר, כאשר הצורך למצוא איזון עדין בין הספרציה לבין האינדיבידואציה הוא המשפיע והמשמעותי ביותר (Lackie, 1975). כשלים בתהליכים משמעותיים ומוקדמים אלה ישפיעו על דפוסי היחסים בבגרות: מי שהתקשה בתהליכים אלו בילדותו עלול לחוש בבגרותו מאוים מהיבלעות, מחודרנות או מקריסה. מוטיב זה אכן חזר על עצמו בראיונות.

ממצא מרתק בהקשר זה מצאתי במחקרם של קלטריידר ומרגוליס (1977), אשר בדקו את ההבדלים בין אלהוריות שהחליטו על תהליך של עיקור (כזה שבו אלהורות היא לרוב בלתי הפיכה) לבין כאלה אשר נטלו אמצעי מניעה דרך הפה (שעימם אלהורות יכולה להיות הפיכה). הם מצאו כי הראשונות, רובן ככולן, חוו טראומה משמעותית בילדותן הקשורה לספרציה עם ההורה. לעומת זאת, רק שליש מהנשים אשר נטלו אמצעי מניעה פומיים חוו טראומה מסוג זה. מחקרים נוספים תמכו בקשרים שבין הבחירה באלהורות לבין קשיים בתהליכים של ספרציה ואינדיבידואציה.


- פרסומת -

ממצאים אלה עוררו אצלי מחשבות והרהורים רבים: האם ייתכן כי סביב חוויות ילדות שבהן היה קושי בתהליכים של ספרציה ואינדיבידואציה התפתחו שני מניעים בולטים אחרים לאלהורות – אלה הקשורים לחשש לאבד את תחושת החופש והעצמאות ולחשש לאבד את הזהות העצמית בעקבות הורות? יכול להיות כי שני מניעים אלה הם, בעצם, תוצר של "שיבוש" ביחסי הספרציה והאינדיבידואציה שהתרחש בילדות המוקדמת? ייתכן כי שיבוש זה הוביל את האדם "לעמוד על המשמר" בכל הקשור לשמירה על החופש שלו ועל הזהות הייחודית שלו – עד כדי אי רצון בילדים? המרואיינת הקודמת ממשיכה ומספרת:

"....ואני לא ממש זוכרת מתי זה התחלף, אבל פתאום הייתי ממש צריכה את החופש שלי. שרק יעזבו אותי ולא יבדקו איפה אני, ולא יתקשרו ולא יציקו ולא ידאגו. לא זוכרת מתי זה קרה, אבל זה היה ממש מקצה לקצה. פתאום היה לי הכי חשוב להיות בחדר שלי ולקרוא, ושאף אחד לא יפריע לי. ואבא שלי בכלל לא הבין למה הוא צריך לדפוק בדלת לפני שנכנס אליי לחדר, ולמה זה מפריע לי כשהוא נכנס בלי לדפוק בדלת. אז אני לא רוצה ילדים שיחוו את הדאגה והלחץ הזה שאני חוויתי כילדה ואת העול הזה, והכי חשוב לי זה החופש שלי עם עצמי בלי שאף אחד יפריע לי לעשות את מה שאני אוהַב לעשות".

ואני עדיין דנה ומהרהרת בשאלות אלה.

"אולי אפשר לאהוב אותנו קצת יותר?"

חוויות של דחייה/כעס/אכזבה שהופנמו ושנצרבו מהילדות

מורכבות נוספת ביחסים עם ההורים בילדות אשר עלתה במפגשיי עם אנשים שלא רוצים ילדים, קשורה לייצוגים הוריים מופנמים של כעס, דחייה או אכזבה שנצרבו בהם. לצד ההפנמה והחוויה של רגשות לא מיטיבים אלה בלט גם כן החשש פן לא יצליחו שלא לשחזר יחסים צורמים וכואבים דומים עם ילדיהם העתידיים. מחקרי אכן מצא כי לעומת הורים, בייצוגי ההורות המופנמת של האלהורים יש יותר תחושות של דחייה משני ההורים, ויותר רגשות של כעס מהאם.

דחייה: מקובל לחשוב כי מי שהרגיש קרבה, אהבה וקבלה על ידי הוריו, המשאלה להורות שתופעל בו תעורר הדים של געגועים מוקדמים וחיוביים והוא עשוי לרצות לממשה (שמחי-רגב, 2011). לעומת זאת, אמונתו או תחושתו של האדם שהיה דחוי או מוזנח בילדותו יוצרות מחסום פסיכולוגי בפני ההורות (בן דוד שליט, 1999). נראה כי חוויה של דחייה בילדות עלולה לעורר באדם חרדה פן ילדו יפעיל בתוכו את החוויות המכאיבות הללו, או שהוא עצמו יפעיל כלפי ילדו חוויות כואבות אלו, והוא יעדיף להימנע מכך.

בן דוד-שליט מצאה במחקרה קשר שלילי מובהק בין דחייה בקשר המוקדם עם האב או האם, ובין תחושה של חוסר חיבה וחוסר זמינות של ההורה, לבין רגשות שליליים ביחס להורות עתידית. לדבריה, מי שחוו דחייה בילדותם חשו חוסר בשלות ומוכנות להורות בהווה וגם בעתיד הרחוק, ראו את ההורות כמעמסה גדולה מדי וחוו פחות רגשות חיוביים ביחס אליה. כמו כן, משאלת ההורות הייתה פחות חשובה עבורם, והמוטיבציה להגשמתה נמוכה יותר. בלום (Blum, 2007) טען שאם המודל האימהי המופנם הותיר באישה תחושה שהיא לא הייתה רצויה כילדה, או שהייתה ילדה שלא נעים היה להיות לה לאם, הרי שהיא עלולה להתקשות להתמודד עם הקונפליקטים הנורמטיביים והרגשות השליליים המובְנים באימהוּת ויכולתה לראות את עצמה כאם מיטיבה לילדהּ תהיה נמוכה יותר. כך מספר המרואיין הבא, בן 26:

"למרות שעל פני השטח הכל נראה תקין, אמא שלי לא ממש אהבה אותנו. רצתה רק לשחרר אותנו. הרגשתי ממנה דחייה שלא הצלחתי להבין, ולפעמים הרגשתי שאני קצת מכריח אותה לאהוב אותי. כשהייתי מסתכל על אימהות אחרות הייתי אומר לעצמי 'אולי אפשר לאהוב אותנו קצת יותר' "?

כעס: כבר ב-1959 טענה ביברינג כי בתוך ההקשר של אימהוּת האישה משחזרת תהליכים אינטראפסיכיים שמקורם ביחסים המוקדמים עם אימהּ. במידה שקיים מטען קונפליקטואלי רב מדי ביחסים אלו, הדבר עלול להקשות על התמודדותה עם המעבר לאימהוּת. בנדק (1989) טענה כי ההפנמה של אובייקט מוקדם מתסכל ומכעיס, וייצוגי העצמי של האדם, קשורים זה בזה בקשר המוטען באפקט אגרסיבי. קשר זה יכול להתעורר, לדבריה, בצורה של רגשות עוינים כלפי הרעיון או הדימוי של הורות. בן דוד שליט (1999) מצאה במחקרה כי ככל שקיים כעס רב יותר בקשר המוקדם עם האב או עם האם, כך ישנם יותר רגשות שליליים בקשר להורות, חוויה בולטת יותר של חוסר מוכנות להיות הורה בהווה ותחושת המחסום להגשמת ההורות דומיננטית ומרכזית יותר.

כעס, לדבריה, מקשה על ההזדהות עם ההורה ועם תפקיד ההורה – הזדהות הכרחית במעבר להורות. הכעס המופנם עלול לעורר חששות לשחזר כהורה את החוויה השלילית הכועסת ביחסי הורה-ילד, ולהתמודד עם מצבים של עימות וקונפליקט בהורות באופן הרסני ומזיק. בן דוד שליט אף מדגישה את הכעס בקשר עם האם, שלו נמצאה תרומה ייחודית משמעותית לניבוי רגשות שליליים כלפי ההורות ולחוסר מוכנות עכשווית להורות. ממצא זה עלה, כאמור, גם במחקר הנוכחי ומודגש בדבריה של המרואיינת הבאה, בת 42:

"אני ואמא שלי אף פעם לא הסתרנו את הכעס אחת על השנייה. תמיד היינו רבות. ריבים קיצוניים. לא זוכרת על מה. על הכל כמעט. ותמיד יצא שאני לא בסדר. הייתי מזדעזעת מכל ריב איתה, והיא תמיד נשארה כועסת אבל אטומה למה שהרגשתי. אז אני פוחדת שעם הילדה שלי ייצאו ממני צדדים שלא אוהַב, כמו של אמא שלי. פוחדת שכמו שהיא דפקה לי עם הכעסים האלה את החיים, אני אדפוק לעצמי ואדפוק לילדה שלי את החיים".

הממצא כי כעס כלפי האם משמעותי יותר בדיאלוג של משאלת ההורות לעומת כעס כלפי האב ראוי למחשבה. רמז להסבר על כך ניתן למצוא במחקרם של קוואן ועמיתיו מ-1996, אשר דיווחו כי אבות שדיווחו על תחושות כעס הקיימות בהם בהווה כלפי אביהם נמצאו אבות יעילים, דווקא, המכינים את ילדם טוב יותר להתמודדויות חברתיות בהמשך חייו. לעומת זאת, כעס של אימהוֹת על דמותה של אימן הוביל לדיכאון אצלן ובהמשך אצל ילדן. נראה כי לכעס מול דמות האב יש תפקיד התפתחותי שונה, כזה המסייע לילד לפתח בהמשך מיומנויות של אסרטיביות, תקיפות ועמידה על שלו; האב מייצג את השימוש המחושב בתוקפנות וכמארגן הדחף האגרסיבי (בוקובזה, 2017). לכעס כלפי הדמות האימהית יש, כפי הנראה, פוטנציאל יותר רגרסיבי, הנוגע באזורים נפשיים ראשוניים יותר, ועל כן נוכח ומשמעותי יותר במשאלת ההורות.

אכזבה: התחושה המתוארת כאן היא של "תפוח שנפל רחוק מהעץ"; של ילד לא מוצלח אשר אכזב את הוריו. חלקם של האלהורים נושא תחושה שהם לא עמדו בציפיות של הוריהם וכי הוריהם לא הצליחו להבין ולהתמודד עם מי שהם התפתחו וגדלו להיות: ילד שונה מזה שההורים דמיינו בעיני רוחם. חלקם ביטאו פחד להיות הורים לילד מאכזב, כפי שהיו הם בעצמם. התחושה הזו, של היות ילד מאכזב להורה, משמעותית באופן כללי, אך מורכבת בפרט בכל הקשור להורות. פיינס (1993) טוענת כי הילד צריך לקבל "רשות" מהוריו (בעיקר מהאם) על היותו ראוי להיות הורה, וייתכן כי בעמדה זו, של ילד שחש שאכזב ולא עמד בציפיות, הוא יתקשה לפתח את תחושת המסוגלות והיכולת להיות הורה בעצמו. כך מתאר המרואיין הבא, בן 38:

"חוויית החיים אולי הכי חזקה שלי היא של אכזבה. שאני אכזבה בעיניהם ושאני לא הילד שהם חלמו עליו. אני חושב שאף אחד מההורים שלי לא אוהב את מי שאני. הם בקושי מכירים את מי שאני ואת המעט שהם רואים הם לא מעריכים. הם כנראה ציפו למשהו אחר לגמרי, דומה יותר לאחי הגדול. אנחנו מאוד שונים בהרבה תחומים. ו... והפחד הכי גדול שלי זה להיות במקום הרגשי הזה. שיהיה לי ילד שאני לא אצליח לאהוב, שאני אתאכזב ממנו, שיהיה לו אופי מאוד שונה משלי. אני ממש מפחד שיהיו לילד שלי תכונות אופי בסיסיות שיאכזבו אותי, ואני לא אוכל להתחבר אליו ואני לא אוכל לאהוב אותו. כמו שקרה לי עם ההורים שלי".

דונת (2011) טוענת בספרה כי ילדים הנם "נשאים של הבטחות רבות" (עמ' 124). עם זאת, מכיוון שמדובר, לדבריה, ביצירה של אדם חדש ש"טבעו אינו ידוע מראש" קיימת מידה רבה של חוסר ודאות, אם ההבטחות לא תקוימנה במלואן או לא תמומשנה כלל. הורות, לדבריה, היא הימור וסיכון – הן כלכלי והן רגשי – על אושרו של ההורה, והיא מוסיפה ואומרת – אף על אושרו של הילד.

"אמא שלי ויתרה על חייה בשביל הילדים; עניין אותה רק להיות אמא שלנו"

הקְרבה של ההורה כמעוררת תחושה של אסירות תודה ולא של הכרת תודה

במפגשים שלי עם אלהורים עלו לעיתים קרובות תיאורים של ילדים שחוו בילדותם הקרבה משמעותית של הוריהם עבורם. התיאורים אשר חזרו על עצמם הם של הורה שוויתר על עצמו למען ילדו: על לימודים, על קריירה, על תחביבים ולעיתים אף על זוגיות; הורה שחי "בשביל הילדים". לדבריהם, ויתורים אלו הולידו בקרבם תחושות קשות של אשמה, לצד תפיסה כי להורות יש מחיר כבד מאוד מבחינת היכולת למימוש ולהגשמה עצמית של ההורה. נראה כי הקרבה של הורה לילדו עלולה לעורר אצלו תחושה של אסירות תודה ולאו דווקא של הכרת תודה, תחושה אשר אלהורים חוששים לשחזר עם ילדיהם בעתיד. מתארת זאת היטב המרואיינת הבאה, בת 40:

"ההורים שלי מאוד לא הִרשו לעצמם דברים שהם כן נותנים לילדים. גם היום, כשהם כבר במצב שאין להם דאגות כלכליות, הם עדיין במקום שכל הוצאה שהיא למען הילדים היא מבורכת, לא משנה כמה היא שטותית, אבל למען עצמם אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הם נסעו יחד לחופשה. אין ספק שאצל שניהם רואים את ההקרבה במשך שנים ארוכות. אפשר לומר שהדבר היציב ביותר בחיים שלי היא הידיעה שההורים שלי עובדים קשה כדי שיהיה לנו הכול. שילדים זה הקרבה. בסולם הערכים שלי, כשאת מביאה ילד לעולם ברור שזה מישהו שצריך ממך המון וברור שאת מקריבה. בגיל 37 היו לי מחשבות שאולי אביא ילד בשבילם, שישמחו ממני, אבל אז אמרתי שזו הקרבה גדולה מדי שאני לא רוצה לעשות – גם בשביל הילדים שלא יהיו לי".

הורות מתוארת לעיתים קרובות במונחים של מחויבות אינסופית והקרבה טוטלית, על חשבון הצרכים והתשוקות של ההורים, תוך ציפייה להעמדת הילדים בראש סדר העדיפויות (McAllister & Clarke, 1998; Veevers, 1980), כאשר הורה מקריב נחשב להורה מיטיב. הקרבה בתוך משפחה היא תמה משמעותית ביחסים בין ילדים והוריהם, ומתרחשת כאשר ההורה (או הילד) מקריב (ויש הטוענים – משעבד) את מטרותיו, את צרכיו האישיים, את האינטרסים שלו ואת רווחתו האישית לטובת הקיום, ההרמוניה, הסולידריות והשגשוג של בני המשפחה האחרים (Charnley & Kwang, 2010). אימהוּת, יותר מאבהוּת, נקשרת לעיתים קרובות להקרבה, כאשר אימהוֹת אמורות ומצופות להקריב מעצמן לטובת ילדיהן ומשפחתן. ביהדות ובנצרות אימהוּת מקריבה אף עברה אידיאליזציה וגלוריפירציה (Gallagher, 2018), כאשר הקרבה עצמית נחשבת לחלק מהזהות הנשית והאימהית.

בעשורים האחרונים נשמעים קולות היוצאים נגד הקרבה במשפחה, בעיקר בהתייחס לדמות האם אשר מחויבת, לכאורה, בהקרבה של עצמה למען טובתם של ילדיה (Bahr & Bahr, 2001). קולות אלה רואים בהקרבה בשירות המשפחה בעיה ולא ערך עליון, וטוענים כי כאשר היא באה על חשבון הצרכים והרצונות של הפרט, האדם המקריב עלול "לאבד את עצמו" ולהיפגע מההקרבה – עד כדי צורך "להחלים" ממנה. מחקרים מהשנים האחרונות מראים בבירור כי חלק מהילדים שחוו הקרבה הורית בילדותם מבטאים התנגדות כלפיה. לטענתם, הקרבה הורית בדרך כלל אינה מתבקשת על ידי הילדים, אינה נעשית בהכרח מתוך אהבה ואינה בהכרח נדרשת ביחסים בין הורים לילדים, והם אף יוצאים נגד תחושת ה"חובה" של הורים להקריב עבור ילדיהם (Yang & Rettig, 2003) .

במחקרה על אנשים שלא רוצים ילדים טוענת ויוורס (1980) כי חלק מהאלהורים סברו שחייהם של הוריהם לא היו מספקים בגללם הקרבתם להם, הילדים. הקרבה זו, לדבריה, עלולה ליצור אצלם את היעדר הרצון בילדים משל עצמם; הורות נתפסת, מבחינתם, ככרוכה במחיר גבוה מדי שאין רצון לשלמו. ממחקרי עולה כי מה שמשפיע על הבחירה באלהורות היא הפרשנות הניתנת על ידי הילד להקרבה של ההורה: במידה שהילד רואה הקרבה זו כחיונית וכחלק בלתי נפרד מהורות, היא לא צפויה לפגוע ברצונו להיות הורה. לעומת זאת, רגשות שליליים כלפי ההקרבה כמו עצב, כאב או תסכול אשר הילד חש כלפי ההורה המקריב, מעוררים בו חשש ודאגה מפני הורות עתידית, והיא נקשרת אצלו לפגיעה משמעותית – בו ובהורה כאחד. ממצא זה מדגיש את העובדה שלמרות שנתינה של הורה לילדו היא טבעית ומתבקשת מאליה, החוויה של הילד לפיה נתינה זו הייתה כרוכה בהקרבה ובוויתור משמעותיים של ההורה עבורו אינה מיטיבה עימו. כך, התפיסה של הורות כהקרבה, לצד החשש מפני כרוניקה של כישלון ידוע מראש, שבו לא ניתן לשנות את הדפוסים המוכרים, יכולים לפעול, גם הם, כבלמים במשאלה להיות הורה.

ממצא נוסף, מעורר מחשבה, הוא כי הקרבה של הורים לילדם יותר מכאיבה לילד ויותר פוגעת ברצונו להיות הורה מאשר ההקרבה שלה הוא עצמו נדרש לעשות כילד למען משפחתו. על הקרבה של ילדים במשפחה ועל ממצאים נוספים הקשורים למקומם ולתפקידיהם של ילדים במשפחתם, אתמקד במאמר הבא.

ברמן (2004) סובר כי הפסיכואנליזה עסקה רבות במה נחוץ לילדים לקבל מההורים, ופחות בצרכים הרגשיים של ההורים עצמם. ברמן אף מרמז לכך כי ילדים שגדלו עם הורים אשר בחווייתו של הילד הקריבו למענם את חייהם שלהם, גדלים לרוב עם "אשמה כבושה וטינה כבושה, עם הרגשת מחויבות כובלת ומקוממת כלפי ההורה, ולא דווקא עם הכרת תודה נינוחה" (עמ' 36). ברמן מנתח את הסיפור "העץ הנדיב" ומפרש אותו כביטוי לפנטזיה עתיקת יומין, לפיה הורות מסורה פירושה הכחדה עצמית של ההורה, והוא אף מוצא גרסאות נוספות לכך בסרט "רוקדת בחשכה" ובסיפורו של אתגר קרת "נחת". באופן לא מודע, טוען ברמן, נוקט ההורה הקורבני מה שמכנה פרנצ'י "הטרור של הסובלים", וההקרבה נחווית כהשתלטות חודרנית וכדרישה מהילד לחיות את חייו למען ההורים. ברמן רואה בעייתיות בגידול ילדים תוך התבטלות עצמית של ההורים, ומבחין בין מסירות אמפתית לבין ביטול עצמי או הקרבה עצמית מזוכיסטית, במובן של קורבנות מתוך אשמה ללא הנאה יצרית.

הספר "העץ הנדיב" אכן זכה לאורך השנים לביקורות קשות ונוקבות על הנתינה חסרת הגבולות של העץ לילד, אשר הפכה למשל אוניברסלי של הקרבה מוחלטת של הורה לילדו. טופר פיין, תסריטאי ומחזאי אמריקאי, הציע לאחרונה סוף חלופי ופארודי משלו לסיפור, שבו העץ הופך לעץ נקבה המסרבת להקריב את עצמה למען רצונותיו וגחמותיו של הילד/האיש ואף מטיפה לו, בשם כל העצים הזנוחים, על התנהגותו האנוכית. בסופו של דבר, האיש הופך לקונדיטור והוא והעץ פותחים במשותף מאפייה, שבה הם מוכרים את פאי התפוחים הטעים ביותר שאי פעם נוצר (אצל הלפרין, 2021).

החוויה הבאה, שעליה דיברו אנשים שלא רוצים ילדים, נגעה לליבי במיוחד.

"אמא שלי הייתה אלהורית עם ילדים"

תחושה שההורים לא באמת רצו את ההורות, לא אהבו להיות הורים ולא נהנו מההורות שלהם

חלק מהבוחרים בחיים ללא ילדים תיארו את הוריהם כ"הורים שלא אהבו להיות הורים". התחושה שהם העבירו לילדם היא שההורות מכבידה ומעיקה עליהם, לוקחת מהם את החופש, ושהם לא נהנים להיות הורים. החוויה אשר נצרבה אצל הילד היא שהם לא היו צריכים להיות הורים, ושלא הנחילו לילדם סיבות טובות דיין לרצות להיות הורה בעצמו. הורים שלא אוהבים את ההורות שלהם אף יכולים לעורר מידה של אנטי להורות אצל הילד, שאותו ניתן לחוש בדבריה של המרואיינת הבאה, בת 32:

"כבר כששיחקתי עם בובות שנראו כמו תינוקות, חשבתי שהבובה היא כמו עלוקה, מעצבנת, לא טובה וצריכים להיפטר ממנה. אני חושבת שהרגשתי שלא נהנים ממני כילדה. ההורים שלי נתנו לנו מעל ומעבר – אך לא נהנו. חשבתי שזו עבודה שהם לא נהנים ממנה, שאין בה סיפוק. שאני עול, טרחה, שאני לא מתקבלת בברכה, שלהיות הורה זה לא כיף. לא הייתה להם חדווה. עשו בלי חשק, בלי הנאה... אמא שלי אמרה פעם שבגילי הייתה לה תינוקת, לצערה... אז אני לא חושבת שאוכל לרצות ילד ולאהוב ילד".

אמביוולנטיות הורית מוזכרת בספרות כגורם המעלה חשש וספק באשר להורות עתידית של הילד, והתפישה של האדם את שביעות הרצון של ההורה מהיותו הורה מסומנת בספרות המקצועית כגורם משמעותי במוטיבציה להורות של הילד (Logan, 1987). התחושה הסובייקטיבית של האדם, לפיה הוריו חוו את היותם הוריו כמפח נפש – מקשה על הרצון להיות הורה. נראה כי הורה שלא אהב את ההורות שלו מקשה על הזדהות חיובית עם התפקיד ההורי, והיכולת להשתמש בדמותו לשם גיבוש התבנית והדימוי כהורה היא נמוכה. מעמדה זו אין רצון בהורות אשר תוביל לאיכות חיים כזו, או שתוביל את האדם להרָאות כמו ההורה שלו. הורים אלה, בתחושתם של אנשים שלא רוצים ילדים, לא העניקו לילדם מוטיבציה או כלים להורות, ולא היו מודל מספק עבור הילד להורות טובה ורצויה. מורכבות זו בולטת יותר בהקשר של האם, אשר נחווית לעיתים כקורבן של התפקיד הנשי, הגורם לה – בתחושת הילד – להיות פאסיבית, מזוכיסטית ו"מובסת".

בהקשר זה דונת (2017) מבחינה בין "חרטה על אימהוּת" לבין "חרטה על הילדים" ובין "חרטה על אימהוּת" לבין "אהבת הילדים". האימהוֹת אשר ראיינה במחקרה הבהירו שהן מתחרטות על הפיכתן לאימהוֹת, אך לא על קיומם של ילדיהן. עם זאת, היא טוענת, "כאשר מדובר בילדים עצמם, פירושה של אימהוּת הוא הם, הילדים" (עמ' 205). מבחינתם חרטה על אימהוּת עלולה להיות חרטה ישירה עליהם, כך שהם עלולים להתהלך בעולם בתחושה שאינם רצויים, שהסיטו את חייהן של אימותיהן ממסלולם ושגרמו להן סבל וכאב, דבר העלול להוביל לתחושת אשמה ולחשש פן הם – אופיים והתנהגותם – עוררו בהן את החרטה. דונת אף עורכת בספרה דיון מרתק על הדילמה אם לדבר, או לא לדבר, על חרטה עם הילדים לכשיתבגרו ושואלת: "הילדים יודעים?"

ייתכן שרגשות אלה מועברים מהורה לילדו בעקיפין: ווירס (1980) טענה כי חוסר הסיפוק שמפגין ההורה ביחס לתפקידו ההורי מעביר לילד מסר מרומז על קיומו של אורח חיים חלופי, שבו הורות אינה מחויבת המציאות. חלק ממרואייני תיארו את העובדה כי הוריהם הגיבו לאלהורות שלהם בהבנה רבה, לעיתים רבה מדי. הם לא התעצבו על בחירתם של ילדם ולא לחצו לשנותה; לעיתים אף פירגנו עליה ועודדו אותה, עידוד אשר עורר תחושה של צרימה וכאב. כך מתאר המרואיין הבא, בן 25:

"אני גם לא יודע אם זה עצוב או שמח, אבל אמא שלי מעריצה את הבחירה שלי (מחקה את קולה של האם): 'ת'אמת לא צריך ילדים.. אתה צודק.. למה לעשות לעצמך את הדבר הזה?' אז יש מצב שאם אמא שלי הייתה הולכת על צמר גפן של עננים כל היום ומאוד שמחה בחלקה ואוהבת להיות אמא שלנו, והייתי רואה את ההורות כמשהו של אושר, מאוד יכול להיות שכל ההסתכלות שלי על ילדים הייתה שונה גם כן".

אסיים בנקודת מבט שונה ומעוררת מחשבה. ממפגשים עם אנשים שחששו מהורות, התלבטו רבות, ובסופו של דבר כן בחרו להיות הורים, הופתעתי לשמוע מקצתם כי המעצור שחשו באשר לרצונם בילדים נקשר אצלם, דווקא, להוריהם אשר הציבו מודל "נשגב" של הורות, שבתחושתם, לא ניתן להשגה ולשחזור. מעמדה זו, לדבריהם, הם יכלו לחוש כי הם חְַפֵצים בילדים רק לאחר שהתרחש שֶבֶר במושלמות ההורה (כמו משבר כלכלי, זוגי או אחר); אז ניתן היה, מבחינתם, לחשוב על העצמי כהורה ולממש את משאלת ההורות.

סיכום

"זו ילדותי השנייה"4, כתב אהוד מנור במילותיו הנפלאות, בהתכוונו לאופן שבו ניתנת לאדם הזדמנות לתקן את חוויות הילדות שלו דרך ההורות שלו לילדיו. בילדות שנייה זו, אומר מנור, "עול השנים נשכח והלב נפתח". האומנם? ייתכן שלא תמיד.

לבחירה בחיים ללא ילדים יש מניעים רבים ומגוונים, והיא יכולה לעבור דרך נתיבים ומסלולים שונים. מאמר זה עסק באחד המניעים הקשור לחוויות מוקדמות ולייצוגים ההורים אשר נצרבו אצל האדם מילדותו – ושעימם מתקיים לאורך החיים דיאלוג מתמשך, הנוכח ביתר שאת בעת שבה הוא או היא בוחנים את משאלת ההורות שלהם. לרוב, הדיאלוג מסתיים בהחלטה לממש את משאלת ההורות ולהביא ילד לעולם, אך לעיתים הוא מוביל לבלימתה ולבחירה באלהורות. התיאוריות של יחסי האובייקט, אשר התרחקו ברבות השנים מהמודלים המדגישים את הבסיס הביולוגי והדחפי להתנהגות והעדיפו על פניהם מודלים נפשיים מבוססי התנסות חווייתית, מניחות כי חוויות וייצוגים הוריים מיטיבים מהילדות תורמים לחיזוקה ולביסוסה של משאלת ההורות (מרכיבי פנטזיה) ולעומת זאת, חוויות וייצוגים לא מיטיבים עלולים לפעול כמחלישים וכבולמים את מימושה (מרכיבי מחסום).

למרות שניתנת לאדם הזדמנות לתקן בהורות לילדו קונפליקטים לא פתורים מילדותו, חלק מהבוחרים בחיים ללא ילדים מבטאים ספק ביכולתם לתקן דרך ההורות חוויות ילדות לא מיטיבות, לצד חשש בולט מפני שחזורן בהורות עתידית. בין החוויות שאותן יש חשש לשחזר: הורות סימביוטית, חרֵדה ומכבידה; ייצוגים הוריים המלווים ברגשות לא מיטיבים של כעס, דחייה ואכזבה; הקרבה וּוִיתורים שעשה ההורה למען ילדו, והאחרון – תחושה שההורה לא אהב להיות הורה ולא נהנה מההורות. החוויות הללו, בשילוב קווי אישיות ייחודיים לאדם בעל התקשרות נמנעת, אשר מאפיינת יותר אלהורים: נטייה להדחקת זיכרונות על מנת למנוע חדירה של תכני עבר כואבים למודעות, יכולת רפלקטיבית נמוכה, עולם ייצוגים צר ומצומצם המתקשה להכיל אמביוולנציה ותשוקה נמוכה להורות – יכולים לגבור על מרכיבי הפנטזיה שבמשאלה להורות, וצפויים לפעול, יחד ולחוד, כבולמים את הדיאלוג הפנימי הבוחן את הרצון בילדים וכחוסמים את הרצון להיות הורה.

נראה כי שילוב ייחודי זה של תכונות, ייצוגים וחוויות המתקיים בתוך הדיאלוג המצומצם המתנהל עם העצמי ועם העולם, יכול להכשיר את הקרקע לסלילתו של אחד מהנתיבים המובילים לבחירה באלהורות. בתהליך זה, כפי הנראה, "עול השנים לא נשכח והלב אינו נפתח".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הערות

  1. פסיכולוגית קלינית. מטפלת במבוגרים בקליניקה ברמת גן וברעות. מרצה באוניברסיטת תל אביב ומרכזת תוכנית "מפגשים" בבית הספר לפסיכותרפיה. עוסקת בתחום האלהורות.
  2.  הציטוט לקוח מתוך השיר "ילדות נשכחת". מילים: יעקב גלעד, לחן: יהודית רביץ, ביצוע: נורית גלרון
  3. הציטוט לקוח מתוך השיר "ילד של אבא". מילים וביצוע: מוקי, לחן: יאיא כהן אהרונוב.
  4. הציטוט לקוח מתוך השיר "ילדותי השנייה". מילים: אהוד מנור, לחן וביצוע: מתי כספי.

 

מקורות

בוקובזה, ג' (2017). הדרמה של הגבריות החדשה. בן-שמן: מודן.

בכר, א', אייזנברג, ז' ותדמור, א' (1990). ההורות כהזדמנות לתיקון פגימויות נפשיות. שיחות, ד', 116-114.

בן דוד שליט, ס' (1999). סכמת ההורות: מרכיביה הקוגניטיביים, הרגשיים והמוטיבציוניים, מקורותיה הפסיכולוגיים ותרומתה להחלטה להכנס להורות. (חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה"). אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.

ברמן, ע' (2004). הנסיך המאושר, העץ הנדיב: הפנטזיה של הורות כהכחדה עצמית והשלכותיה בטיפולהפסיכואנליטי. שיחות, י"ט.

דונת, א' (2011). ממני והלאה. הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל. ראשון-לציון: ידיעות אחרונות.

דונת, א' (2017). בכייה לדורות – חרטה על אימהוּת. ראשון לציון: ידיעות אחרונות.

הלפרין, נ' (2021). סוף אלטרנטיבי ל"העץ הנדיב" מציע לכם להיות הורים קצת פחות נדיבים. נדלה מתוך עיתון "הארץ" ב- 10.2.22 https://www.haaretz.co....m=iOS_Native

ויניקוט, ד' (1998). תינוקות ואימותיהם. תל-אביב: דביר.

ויניקוט, ד' (2014). חסך ועבריינות. תל-אביב: דביר.

מנזנו, ג‘, פלצ‘יו אספסה, פ‘ וזילקה, נ‘ (2005). תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות – הקליניקה של ההתייעצות הטיפולית. תל-אביב: תולעת ספרים.

פרויד, ז' (1923). הארגון הגניטלי הילדי. בתוך: ברמן, ע' (עורך), זיגמונד פרויד - מיניות ואהבה. (עמ' 183-186.) תל- אביב: עם עובד.

קליין, מ' (1946). הערות לכמה מנגנונים סכיזואידים. בתוך: דורבן, ש. ורוט, מ. (עורכים), מלאני קליין: כתבים נבחרים. תל אביב: תולעת ספרים.

שמחי-רגב, א' (2011). העברה בין-דורית ותרומת סגנון ההורות של בן/בת הזוג לסגנון ההורות של האדם. אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן.

Bahr, H. & Bahr, K. (2001). Families and self-sacrifice: Alternative models and meanings for family theory. Social Forces, 79 (4): 1231-1258.

Benedek, T. (1959). Parenthood as a developmental phase: A contribution to the Libido Theory. Journal of American Psychoanalytic Association, 7, 389-417.

Bibring, G. L., Dwyer, T. F., Huntington, D. S., & Valenstein, A. F. (1961). A study of the psychological processes in pregnancy and of the earliest mother-child relationship. The Psychoanalytic Study of the Child, 16, 9-72.

Blum, L.D. (2007). Psychodynamics of postpartum depression. Psychoanalytic Psychology, 24, 45-62.

Brazelton, T. B., & Cramer, B. G. (1990). The earliest relationship: Parents, infants, and the drama of early attachment. Addison-Wesley/Addison Wesley Longman.

Charnley, H., & Hwang, S.K. (2010). Honourable Sacrifice: A Visual Ethnography of the Family Lives of Korean Children with Autistic Siblings. Children & Society, 24, pp. 437–448.

Corbett, L. (2018). Other than Mother: The Impact of Voluntary Childlessness on Meaning in Life, and the Potential for Positive Childfree Living. International Journal of Existential Psychology and Psychotherapy, vol. 7, n. 2, p. 20.

Cowan, P. A., Cohn, D. A., Cowan, C. P., & Pearson, J. L. (1996). Parents' attachment histories and children's externalizing and internalizing behaviors: Exploring family systems models of linkage. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 64 (1), 53-63.

Gallagher, E.K. (2018). Mary, Mother of Martyrs: How Motherhood Became Self-Sacrifice in Early Christianity. Feminist studies in religious books.

Horney, K. (1968). The technique of psychoanalytic therapy. The American Journal of Psychoanalysis, 28 (1), 3-12.

Houseknecht, S. K. (1977). Reference group support for voluntary childlessness: Evidence for conformity. Journal of Marriage and the Family, 39 (2).

Kaltreider, N. B., & Margolis, A. G. (1977). Childless by choice: A clinical study. The American Journal of Psychiatry, 134(2), 179–182

Kirsten, E.D. (1995) Daughters and Mothers. The Psychoanalytic Study of the Child, 50 :1, 187-204.

Klein, M. (1928). Early stages of the oedipus conflict. In Love, guilt and reparation and other works. London: Hgarth Press, 186-198.

Lackie, B. Mahler applied. Clinical Social Work Journal, Vol 3(1), 1975, 24-31.

Luthe, W. (1976). Creativity Mobalization Technique. New-York: Gurne and Stratton.

Pines, D. (1993). A Woman’s unconscious use of her body. London, Vira Press.

Plomin, R. & Daniels, D. (2011). Why are children in the same family so different from one another? International Journal of Epidemiology. 40:563–582.

Ross, J. M. (1975). The development of paternal identity: A critical review of the literature on nurturance and generativity in boys and men. Journal of the American Psychoanalytic Association, 23 (4), 783–817.

Shaver, P.R., & Mikulincer, M. (2002) Attachment-Related Psychodynamics. Attachment & Human Development, 4, 133-161

Shapiro, G. (2014). Voluntary childlessness: A critical review of the literature. Studies in the Maternal, 6(1).

Terman, D.M. (1984). Affect and Parenthood: The impact of the past upon the present. In R. Cohen, B. Cohler, & S. Weissman (Eds.) Parenthood. New York: Guilford Press.

Veevers, J. E. (1980). Childless by choice. Tornto : Butterworths.

 

 

 

 

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: משפחה, אבהות, אמהות, הורות, מחקר
זהר מוסרי בורובסקי
זהר מוסרי בורובסקי
עובד סוציאלי
חיפה והכרמל
אורי גל
אורי גל
עובדת סוציאלית
שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה
ליאת זיו
ליאת זיו
פסיכולוגית
תל אביב והמרכז
יותם קומן
יותם קומן
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה
עומר פינקלשטיין
עומר פינקלשטיין
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אלה ליובזנוב קיבריק
אלה ליובזנוב קיבריק
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.