פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
כשיחסי פוגע-נפגע משתחזרים בחדר הטיפוליםכשיחסי פוגע-נפגע משתחזרים בחדר הטיפולים
כשיחסי פוגע-נפגע משתחזרים בחדר הטיפולים

כשיחסי פוגע-נפגע משתחזרים בחדר הטיפולים

דעות | 28/2/2021 | 1,480

אלימות ופגיעה ברמות שונות עלולות להשתחזר בטיפול, כאשר נשים נפגעות אלימות מגיעות לטיפול שבו הן זוכות ליחס שיפוטי ולא רגיש מצד המטפלת. המאמר הנוכחי מתאר כיצד נראים יחסים כאלה בחדר הטיפולים, מתייחס לסיבות שבעטיין מטפלים מפגינים מעידות מקצועיות כאלה, ומתייחס לגישה הטיפולית שיכולה לסייע למטפלים להימנע מהן.

כשיחסי פוגע-נפגע משתחזרים בחדר הטיפולים

מאת אתי רוזנצוייג

 

 

 

שׁוּבִי, נַפְשִׁי, לִמְנוּחָיְכִי

כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי.

כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת,

אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה,

אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי.

אֶתְהַלֵּך לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים.

(תהלים קטז, ז-ט)

 

במסגרת עבודתי כמנחת הורים אני פוגשת הרבה נשים שמשתתפות בקבוצות הנחיית ובמקביל נמצאות בעיצומו של תהליך טיפולי. חלק מהנשים הללו הן נפגעות אלימות מסוגים שונים – אלימות פיזית, רוחנית, כלכלית, נפשית, מינית. קורה שנשים משתפות אותי בחוויות מהטיפול שלהן, וכך התחלתי לשים לב לתופעה מדאיגה של יחסים בעייתיים עם המטפלות, תופעה שאני נתקלת בה מפעם לפעם גם כמתמחה בטיפול באמצעות פסיכודרמה. אמנם לא ביצעתי מחקר כמותי, אך המפגש עם מקרים רבים מדי וכואבים מדי הביא אותי לזהות את המצב כתופעה המבקשת התייחסות וחשיבה. סיפוריהן של הנשים הניעו אותי לעקוב אחר הנושא מתוך אחריות וזהירות.

נוכחתי לדעת כי נשים נפגעות אלימות אשר חוו חוסר אונים והתרגלו לאלם, הלם והעלם קול, נתקלות לפעמים בתגובות שיפוטיות ולא רגישות של מטפלות. למרבה הצער, בגלל מגוון סיבות מורכבות מטפלת עלולה לגרום באופן לא מודע לפגיעה נוספת במטופלת, ובעצם להמשיך את חוויית חוסר האונים שלה גם בחדר הטיפולים, בתהליך מקביל לתהליך שבו נפגעה ביחסים המורכבים. כך, אלימות ופגיעה ברמות שונות עלולות להשתחזר גם בטיפול. במקום אחר כתבתי על ההתייחסות הבעייתית לנשים נפגעות אלימות מבן הזוג המגיעות לטיפול זוגי, אך מתברר שגם בטיפול יחידני מטפלים רבים הנוהגים בדרך זהה. במאמר הנוכחי אתאר כיצד יחסים כאלה נראים בחדר הטיפולים, ומהי הגישה הטיפולית שמסייעת למטפלים להימנע ממצב כזה.


- פרסומת -

*

נשים רבות המגיעות לטיפול בשל אלימות בן הזוג מוצאות עצמן שוב בעמדת חוסר כוח ואשמה, והפעם על כיסא הטיפולים. במקרים אלה מתווספת אל סאת הייסורים של המטופלת פגיעה נוספת – דווקא במקום הרגיש והמוכר לה מהעבר, מקום שממנו היא רוצה לברוח ושבעטיו הגיעה לטיפול. הריפוי לא מתרחש, ולמרבה הצער, נוסף עוד שעל אדמה חרוכה. כפי שכותב (בנקפורט (2012), במקרים אלה "המטפל בעצם חוזר בלי משים על הגישה של המתעלל, והאישה נאלצת להתמודד עם עוד הֶקשר שבתוכו עליה להתגונן, וזה כמובן הדבר האחרון שהיא צריכה".

מה קורה בפועל בחדר הטיפול? בחלק מהמקרים, המטפלת שהתמחתה בתחום יושבת על כס הסמכות כ"יודעת כול", והמטופלת שוב מוצאת את עצמה על כיסא חסרת האונים, מפחדת, חסרת ידע, פסיבית ותלויה במטפלת. לעיתים, בניסיון לחזק את המטופלות, יש מטפלות שמלמדות אותן לשנן "דיאלוגים" ועורכות איתן סימולציות. ההתערבות היא קונקרטית, והידע המועבר הוא "מלמעלה למטה". התוצאה היא שוב אותה חוויה של א-סימטריה, של יחסי סמכות, תלות והישענות על גורם חיצוני "יודע כול", כאשר רק זהות דמות הסמכות והכוח השתנתה. באופן פרדוקסלי, תפיסת המטופלת כחלשה מקטינה אותה ומייצרת חולשה נוספת, כנאמר בגמרא "בתר עניא אזלא עניותא" (העוני הולך אחר העני, בבא קמא צב א).

במקרים אלה, מתוך להיטות לעזור ולהשפיע, המטפלת משדרת מבלי משים שהיא יודעת יותר טוב מהמטופלת מה טוב לה, הופכת אותה לתלויה בה, לא מאפשרת לה להביע את דעתה או תחושתה, לא סומכת עליה, או אף מזהירה אותה שאם לא תקשיב לה היא תסבול הרבה יותר. לדוגמה, אחת הנשים שיתפה אותי כי המילים "אמרתי לך!" שאמרה לה מטפלת כתגובה לשיתוף בחוויה קשה, גרמו לה לאבד את שארית האמון שלה בעולם. בהתבטאויות דומות עלולה מטפלת לשחק בבלי דעת במידה זו או אחרת ברגשות המטופלת, ובכך לשחזר את מעגל הפגיעה בתוך חדר הטיפולים. ההיסטוריה חוזרת.

גם שאלות ואמירות שיש בהן שיפוט וביקורת עלולות לדחוף את המטופלת חזרה למקום הנפגעת. שמעתי ממטופלות על אמירות ישירות של מטפלות ששידרו האשמה: "איך נתת לזה לקרות?", "למה לא קמת והלכת?", "את מגזימה", "למה לא עמדת על שלך?", "אם בכל זאת את עם חיות, סימן שהוא לא הצליח עד כדי כך", "תראי, אם את מתלבשת כך, מה חשבת שתהיה התוצאה?", "אז למה נולדו לכם ילדים? סימן שלא היה כל-כך גרוע". גם כאשר השאלות אינן כה בוטות, אלא נשאלות כחלק מהשיחה הטיפולית בכוונה טובה ובטון לא-מאשים, רגישותה הגבוהה של המטופלת לכוחנות וביקורת גורמת לה להרגיש במסר המאשים (גם אם הוא לעיתים תוצר של השלכה), וכך נוספת פגיעה על פגיעה. לעיתים, אפילו ההתעכבות על השאלה "למה?", והניסיון להבין יחד עם המטופל מה גרם לו להגיע למצב של היות נפגע, יכולה להיחוות כמאשימה מחלישה ולא יעילה, בבחינת לזרוק "אבן אחר הנופל", בלשון התלמוד (קידושין כ ב).

האשמת קורבנות בחוסר אחריות מעלה אסוציאציה כואבת של האשמת גיבורי השואה בהליכה למוות "כצאן לטבח". על רקע האשמות כאלה, ומתוך חשש מתגובות של חוסר אמון, ניצולים התקשו לשתף בחוויותיהם. הם העדיפו להימנע משיתוף לא רק כדי לשכוח ולהתחיל מחדש, אלא גם כדי לא לחוות את ההאשמה, הביקורת, חוסר האמון וחוסר היכולת של הזולת להכיל את החוויות הזוועתיות שעברו. חוסר האמון זהה למנגנון של ילדים שאינם משתפים את הוריהם או מבוגר אחראי אחר כאשר הם נפגעים מינית, כי הם בטוחים שלא יאמינו להם שהמחנך המסור או הדוד החביב פגע בהם.

אישה שחווה אלימות ממשית לרוב אינה מסוגלת להשמיע את קולה למרות אין ספור ניסיונות. הפחד, השיתוק, הקיפאון, החשש מ"מה יהיה?", בפרט אם יש ילדים בתמונה – כל אלה לא מאפשרים לה לצבור כוח פנימי ולשנות את מאזן האימה. אנשי טיפול הגורסים כי בכל קרבן יש תוקפן ולכן מכוונים את המטופלת לבחון את אחריותה ואת "שיתוף הפעולה" שלה עם מחול השדים, לא מביאים בחשבון את פחד המוות ואת האיום במוות פיזי, שאנו עדים לו פעמים רבות מדי. במערכת זוגית, הגבר התוקף מנצל את הפחד הזה לבצע את רצונותיו וצרכיו ונהנה משקט קפוא. בקשר טיפולי, המטופלת עלולה לחוות שוב את השיתוק על אף רצונה הטוב של המטפלת לסייע לה.


- פרסומת -

*

המטפלים שנוהגים כך אינם עושים זאת, חלילה, מכוונת זדון. בספרה "טראומה והחלמה" כותבת ג'ודית לואיס הרמן (2020) על האתגר המשמעותי ועל הקושי של מטפלים לשמוע את מצוקתן של נשים שחוו טראומה. לדבריה, המטפלת עלולה להתגונן מפני הרגשות הקשים באמצעות התרחקות מהמטופלת, ולעיתים היא נגררת לפעולות אימפולסיביות, חודרניות, שפורצות גבולות ומבטאות ניסיון לשלוט במטופלת. לדברי הרמן, לעיתים מטפלים אף מטילים ספק במציאות של המטופלת או מתכחשים לה, ממעיטים בערך החומר הטראומטי או מתעלמים ממנו, ובשל תהליכים של דיסוציאציה או קהות מגיעים לריחוק מקצועי ואפילו לנטישה גלויה של המטופל".

לעיתים הקושי של המטפל בטיפול בטרגדיות מורכבות אינו מאפשר לשאת את הטיפול ובעיקר את המטופלת בצורה שתיטיב איתה (השימוש בלשון נקבה כאן אינו מקרי). מעידות מקצועיות כמו אלה שהוזכרו לעיל עלולות אפוא לנבוע מקושי המטפל להתמודד עם הטיפול, מחרדה של המטפל, מקושי ביחסי העברה והעברה נגדית (Davis and Frawley, 1994), מחוסר אונים וחוסר יכולת להכיל את התוכן המורכב שעולה. בחלק מהמקרים, הדרכה עשויה להועיל.

לפי חלק מהגישות, הטראומה מבקשת ריפוי באופן לא מודע דווקא באמצעות השחזור (ראו למשל: הנדריקס, 2002). אך כמה עגום וכמה אבסורדי לשמוע מאישה פגועה שאוספת כוחות אחרונים ונושמת חלקיקי חמצן מתחתית המאגרים ומגיעה לטיפול, ונפגעת גם בו – והפעם ממי שאמור להגן, לסייע, להיות אובייקטיבי, תומך ומרומם.

על המטפל לנקוט זהירות ורגישות בבואו לטפל באדם אחר, כפי שהתרו חכמינו בפרקי אבות (ב ד): "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". האם נוכל אי פעם להגיע למקומו המדויק? פתגם סיני אומר שרק אחרי שתחיה חודש בנעלי הבית של הזולת תוכל לשפוט אותו, כלומר – לעולם לא. ואם מדברים על מנעלים, בטיפול בטראומה מתאים גם הפסוק "של נעליך מעל רגליך כי אדמת קודש הוא" (שמות ג ב). במקומות הקדושים למטופל יש לשמור על "קדושת המקום": חליצת נעליים מבטאת כבוד רב, ובה בעת היא מסמלת יצירת מקום ומרחב אמפתי ובטוח. האמפתיה היא שמאפשרת למטפל לחלוץ את נעליו, לנעול את של זולתו. אך חשוב גם שהמטפל לא ישכח לנעול בחזרה את מנעליו, כלומר לא ללקות בהזדהות יתר – שגם היא עלולה להוביל לתגובות הרסניות.

כשאישה פונה לטיפול במטרה לשנות את מאזן האימה שבביתה, נדרשת זהירות עצומה בהתייחסות של המטפלת, זהירות שעליה אפשר לומר "כל המרבה הרי זה משובח". המטפלת יכולה לחולל את הקסם על ידי חיזוק המטופלת, ושינוי מאזן האימה שם, בנפשה. למידת דיאלוגים בעל-פה לא תבנה ביטחון פנימי או חיבור של המטופלת לעצמה. רק אחרי היווצרות קשר של ביטחון, אמון, הבנה, הדדיות, אפשר לדבר על העתיד. כשהרצון הוא להכין את המטופלת ליחסים עתידיים, יחסי הטיפול יכולים להוות פלטפורמה נהדרת לחיבור עצמי, להתפתחות אוטונומיה בחדר הטיפולים ובמקביל בחיים, ויכולת עמידה על שלה ודעתה גם מול המטפלת, חוויה שתניב העצמה ביקום המקביל.

השקט, האמון, ההכלה ללא תנאי וללא שיפוט הם שמאפשרים נינוחות, פניות להתבוננות, עיבוד, צמיחה וריפוי. כשבטיפול מתאפשר שקט ותחושה של קבלה, גם המטופלת תוכל לערוך חשבון נפש ולגלות בעצמה את הכשלים שסייעו למעשים. אבל כשהיא נשפטת או מואשמת, היא בהתנגדות וצריכה לשמור על המקום שלה ולהיאז בהגנות שלה. הנפש זקוקה לביטחון, רוגע, אמון ושלווה בשביל להחלים ולהתפתח. ובאופן פרדוקסלי, פחות הוא יותר: ככל שהמטפל מתערב פחות – אולי בדומה למה שפרויד הציע להיות לוח חלק, מסך ריק – המטופל יכול לאפשר לעצמו יותר.

*

במאמר זה לא ביקשתי להאשים ולתקוף, כדי לא להצטרף כחוליה נוספת בשרשרת השיפוטיות והביקורת. קיוויתי להשמיע את קולן הרמוס של הנפגעות ממקום של הזדהות איתן, לעורר אמפתיה וחמלה, לחבר, כדי שכולנו נצליח לנעול בזמן אמת את הנעליים המתאימות ולהיזהר מכל צעד שאינו משרת את התהליך שכולנו מייחלים לו. כוונתי היא רק להאיר ולסייע, בבחינת "אין מזרזין אלא למזורזין".

 

 

מקורות

בנקרופט, לנדי (2012). למה הוא עושה את זה? איך גברים כעסנים ושתלטנים חושבים. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

הנדריקס, הארוויל (2002). לבסוף מוצאים אהבה. נתניה: אחיאסף.

הרמן, ג'ודית לואיס (2020). טראומה והחלמה. תל- אביב: עם עובד.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

רוזנצוייג, א. (2021). כשיחסי פוגע-נפגע משתחזרים בחדר הטיפולים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4113

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.