פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
האם נוכל להצהיר כי ידינו לא שפכו את הדם הזה? | אתי רוזנצוייג

האם נוכל להצהיר כי ידינו לא שפכו את הדם הזה? | אתי רוזנצוייג

שפיות זמנית | 19/11/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

הטקסט נכתב בעקבות מקרי הרצח של נשים ע"י בני זוגן שהתרחשו לאחרונה. הפניה שלי היא למטפלים הזוגיים, אשר אמורים להתמודד בטיפול בהחזקה לא פשוטה של המרחב הזוגי המכיל בתוכו שני עולמות שלעיתים הם מורכבים עד כדי בלתי נסבלים. שני עולמות המקיימים ביניהם דינמיקה של אלימות שקטה וקטלנית, אלימות שהיא פעמים רבות סיבת ההגעה לטיפול, אולם היא אינה מוצהרת ולא ידועה למטפל. בטיפול זוגי האינטרס של המטפל הוא "לשמור" על הזוגיות. זהו ערך חשוב במיוחד, ללא ספק. אך, כשמדובר, כאמור, באלימות, נדרשת עבודה יותר ממוקדת על ידי מטפל אשר מכיר את תחום הדעת הספציפי הזה ויכול להציע התערבויות ייחודיות מעבר לאלה המוצעות בטיפול ה"קלאסי". באין ערנות לדינאמיקה האלימה המוסווית, המטפל עלול מבלי משים לשתף פעולה עם דינאמיקה זאת.

 

"הַחַּיִים שֶּיש לְָך

הֵם הַחַּיִים שֶחָיִיתָ

הַּבֵט אָחֹורָה בַהֲבָנָה

מְצָא אֶת נְקֻּדַת הַּבְרֵאשִית

הַּבְרִיאָה

ּבְרָא אֶת עַצְמְָך

זֶה הָעֹולָם הַּטֹוב בְיֹותֵר

הַּיָחִיד

שֶּתּוכַל לִבְרֹא"

[יונה וולך]

 

בשביל שנוכל להיות שותפים למעשה הבריאה - "מעשה בראשית", עלינו לשמור על החיים, על הבריאות, להגן על הגוף, להיות אחראיים ומקצועיים על מנת שנוכל להצהיר כי ידינו לא ישפכו עוד את הדם הזה, לעולם.

"כי ימצא חלל באדמה ...לא נודע מי הכהו" [חומש דברים, פרשת שופטים, כ"א, א']

"ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו את הערים אשר סביבות החלל..."

הרב שמשון רפאל הירש שהיה רב אורתודוקסי בגרמניה לפני כמאתיים שנים, מבאר בפירושו [הוצאת פלדהיים] כי במקרה זה שנמצא חלל נקראות הרשויות להתייצב לפני ה', לעיני כל הציבור, כדי לנקות את עצמן בפומבי מן החשד שהן התרשלו במילוי תפקידן. כי מכל הערכים שהופקדו בידי כלל הציבור ונציגיו, חיי האדם תופסים את המקום הראשון. ופריחת כל הארץ תלויה בשמירה על קדושת חיי האדם".

ובהמשך הוא מדגיש [פסוק ה' ]..."כל אלה הועמדו בסכנה ע"י מעשה רצח אחד שהאומה ורשויותיה התייחסו אליו בחוסר אכפתיות"...."אדם אחד שנרצח על אדמת תורת ה', מהווה לעג לתורה זו, תוכחה מרה לנציגיה".

האחריות שנושאים חשובי העיר נובעת מכך שלא ליוו ודאגו לאיש למאכל ובכך המעיטו מכוחותיו הנפשיים להתמודד עם תקיפה!!! [ע"פ רש"י פסוק ז' ].

על חשיבות חיי אדם ביהדות ניתן ללמוד גם מהמשנה בסנהדרין:"כל המאבד נפש אחת מישראל כאילו אבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא".

מרגש אותי, כל פעם מחדש, להסתובב בחזרתי מתפילות יום הכיפור ולראות "אברכים" ו"רבנים" עם בגדי הקודש, עטורים בטליתות, צמים וחלשים, נכנסים לאמבולנסים/ מכוניות פרטיות/ אופנועים – רכבי הצלה, ונוסעים להגיש עזרה למי שמבקש זאת ביום קדוש זה.

כדי לממש את המחויבות המוסרית וההלכתית שבשמירה על חיי אדם גם בחדר הטיפולים, חשוב להבין ולהכיר את הדפוסים השונים הקיימים ביחסים אלימים על מאפייניהם השונים. דפוסים אלה נוטים להגיע גם לחדר הטיפול ולהתקבע בו דפוסים כדוגמת - היא שותקת והוא הידען. הוא החכם והיא זאת שאינה יודעת לשאול. הוא פעמים רבות אינטליגנט "פה מפיק מרגליות" והיא "שטויות במיץ עגבניות".

"אישה מוכה" חווה פחד ולכן היא לרוב שותקת בחדר הטיפולים. גם אם מתוך חוסר ביטחון, בן הזוג הופך את האישה לתלויה בו, לאשמה, ללא יודעת, זקוקה לאישורים ממנו. היא חיה בבלבול, בתעתוע: שהרי פעמים רבות הוא גם כ"כ מפנק, קונה מתנות יקרות ערך, מחמיא ומפרגן (בעיקר כשיש קהל, כך הוא גם קונה את ליבם).

מהותו של הטיפול הזוגי הוא למצוא את המכנה המשותף, הגורם השווה, ליצור חוזה הדדי בו כל אחד מחויב לעשות דברים שייטיבו עם בן הזוג ולהימנע מדברים שיפריעו או יפגעו. ככזה, שם הטיפול הזוגי דגש על הדדיות, על אחריות משותפת, על הכללה ועל שוויוניות. כך, המטפלת מחויבת לשני הצדדים במידה שווה, אולם דבר אינו שיוויוני כשמדובר במערכת יחסים שיש בה אלימות.

תיאוריות רבות העוסקות בטיפול זוגי, ביניהן תיאוריית הריקוד הזוגי של סאטיר ותיאוריית הנישואין כדיאלוג של קלייר רבין, מתווים כיוון של אחריות משותפת, ולעתים אף שמים אחריות רבה יותר על האישה. דוגמה לכך נמצאת בספרה "לדעת להיכנע" של לורה דויל, בו היא מדריכה "נשים שתלטניות" כיצד לשחרר את השליטה בבן זוגן, להתמקד בעצמן, לאפשר לו להיות "הוא". אולם, גם היא מסתייגת לגבי בני זוג אלימים, שכן אז לרוב ישנה האשמה בלעדית של האישה, אשר נוטה, בשל התלות הנוצרת ואווירת האימה סביב, להזדהות עם האשמה ועם האחריות הבלעדיות המוטלות עליה.

ביהדות, בחברה החרדית, החינוך מתווה כניעה של האישה לרצון בעלה: [תנא דבי אליהו רבא פ"ט]: "אין לך כשרה בנשים אלא אישה שעושה רצון בעלה". אך זה מתאים רק כאשר הבעל ממלא את חלקיו בכתובה, שהיא המסמך המגן על האישה ודואג שתזכה ליחס מכבד ומגונן. בתלמוד הבבלי כתוב ש"הבעל צריך לאהוב את אשתו כגופו אבל לכבדה יותר מגופו".

ע"פ התיאוריה של סאטיר (וסליחה על ההתייחסות התמציתית מדי לספר כה יקר וחשוב), כשנתקרב לצורך של בן זוגנו, הוא יוכל להתקרב אלינו. כלומר, במחיר של ויתור מסוים על חלק מהרצונות שלנו ושל מיזוג הניגודים בין בני הזוג, נוכל להרוויח קרבה, כבוד, וקשר חזק. כאמור, זו תיאוריה חשובה וחכמה וגם ישימה בזוגיות בה מתאפשרים באמת וויתור, הקשבה, כבוד וגמישות, ואלה לא יפגעו בנו ויחזרו אלינו כבומרנג, כפי שקורה פעמים רבות ביחסים בהם מתקיימת אלימות

במקרים של יחסים בהם קיימת אלימות, הדפוסים הקיימים בקשר, דפוסים אשר כוללים קשר שתיקה, מגיעים לרוב גם הם לחדר הטיפול. גם בטיפול, מראית העין עלולה להטעות וסיבת הפניה לא תמיד גלויה וברורה. לרוב, גבר אלים לא מגיע מרצונו האישי לטיפול. גבר שמפגין כלפי חוץ כי הוא "כל יודע" או "כל יכול" כדי לכסות על חולשתו, על בדידותו הפנימית, לא ימהר לוותר על התחפושת המוכרת והמגנה. ולעיתים, עם אינטליגנציה גבוהה וכישורים נוספים, יהיה קשה לזהות את הגנותיו (בפרט ביושבו מול ה"אשה המוכה" המאופיינת בפסיביות, ריצוי, חוסר ביטחון, אלם והלם). סיבת הגעתו אם כך, לא תהיה טיפול באלימות שלו, המוכחשת, אלא טיפול "בבעיות של האישה", "בילד שלנו המתפרץ ומשתגע" "בבת שנהייתה מדוכאת/ אנורקסית" [ראו במאמר "איפה הגברים כולם?" מאת ד"ר יאיר אפטר שהתפרסם באתר זה]. כמו בטיפולים רבים בהם סיבת ההגעה היא רק הקצה העליון של הקרחון. במקרים אלו, פעמים רבות הצד האלים הוא זה שאוחז בחוזקה ולא מאפשר שיח על הקשיים האמיתיים. האישה המאוימת מפחדת להשמיע את קולה, לצד בעלה, גם בחדר הטיפולים, שהרי רק היא יודעת מה מצפה לה כאשר יצאו משם אם תעז לדבר.

כך, הדפוסים המשמרים את האישה הנפגעת במקום זה, הריצוי, הפחד, חוסר הביטחון, הצורך בשליטה ובביטחון המדומה שהוא יוצק לחייה, ממשיכים להתקיים גם בטיפול. באופן זה, אותה אישה, המורגלת לשבת על כיסא הנאשמת, מקבלת לכך "תוקף" נוסף, מקצועי ורשמי מאיש הטיפול.

בהמשך לכך, כשבעל אלים כבר מסכים להגיע לחדר הטיפולים (כאמור, לרוב בשל סיבה אקוטית עקיפה, שלכאורה לא קשורה אליו), הוא מפחד מתדמית שלילית, מביקורת, וכן מפחד מגילוי הסוד, שבירת השתיקה ולכן קיימת סכנה שגם המטפל/ת ישתפו פעולה עם קשר השתיקה (גם אם לא באופן מודע), מתוך זיהוי הפגיעות של המטופל וחשש לאבד אותו. שהרי אם ישקפו לו מוקדם מדי את מצבו ותפקודו הטיפול יסתיים באותו רגע. פרדוקס כואב, בו גם אם המטפל מזהה את היחסים הקשים והכואבים, ידיו כבולות.

רוצה לומר, לעיתים טיפול זוגי מעצים ומגדיל את האלימות בחסות נסיון לתקן ולאחות, וכמובן בלא יודעין.

על כן, בטיפול זוגי בו אחד מבני הזוג אלימים, אסור ליצור שיוויוניות המאפיינת טיפול זוגי, אין מערכת הדדית ולא אמורה להיות, וכך גם לא אמורה להיות "הכלה" שבמקרה זה היא רעה חולה.

ואם נלך לפתרונות (ואין קסם, כידוע), לדעתי, כאשר מדובר בטיפול בבני זוג אשר אחד מהם אלים, חובה לפגוש כל אחד מהם גם לבד מדי פעם. כך ניתן יהיה להעלות נושאים אשר עלולים להיות מוכחשים או מוסתרים לצד בת הזוג. חשוב ליצור קשר של אמון עם הנפגעת, לחוש את כאבה, ובכך לאפשר לה לפרוץ את קשר השתיקה, להבטיח לה הגנה ככל שניתן להבטיח ולהגן, לשתף ולקבל כלים להתמודדות עם הפגיעה. אולי אף להפנות אותה לטיפול פרטני במקביל שיעצים את כוחותיה, יאפשר לה ללמוד לדבר מתוך דפוסי שתיקתה.

כך נקווה שנוכל להצהיר ובעיקר לחוות כי "ידינו לא שפכו את הדם הזה" [דברים, כ"א, ו'] .

 

אתי רוזנצוייג - קריאת כיוון, מאבחנת דידקטית ומנחת הורים


עוד בבלוג של שפיות זמנית

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר מרים אבנרי-כהןד"ר מרים אבנרי-כהן24/11/2019

תודה אתי שהעלית לסדר היום כאן זוית ראיה טיפולית חשובה של המצב הבלתי נסבל הזה. [ל"ת].