פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
יש בחדר פיל לבן ודיגיטלי – כשהמציאות הדיגיטלית פוגשת מהגרת דיגיטליתיש בחדר פיל לבן ודיגיטלי – כשהמציאות הדיגיטלית פוגשת מהגרת דיגיטלית
יש בחדר פיל לבן ודיגיטלי – כשהמציאות הדיגיטלית פוגשת מהגרת דיגיטלית

יש בחדר פיל לבן ודיגיטלי – כשהמציאות הדיגיטלית פוגשת מהגרת דיגיטלית

מאמרים | 14/4/2020 | 1,212

בחצי העשור האחרון חוקרת ד"ר דפנה עינת-ליבר את השפעות המציאות הדיגיטלית החודרת לחיינו על ההתרחשויות בקליניקה. בימים של מגפה עולמית, המחייבים את רובנו לעבור לטפל ברשת, ההשפעות הללו מואצות. במאמר מביאה עינת-ליבר תיאור מקרה של אנרי, "יליד דיגיטלי", המתמודד עם התהליך הטיפולי וגבולותיו הממשיים ואלה שבזירה הדיגיטלית, גם בימים שלפני מגפת הקורונה. העבודה עמו מלווה באתגר שבתחימת המפגש לגבולות הפיזיים של החדר, והמשיכה המתמדת שלו אל מפגש דיגיטלי, מעבר לשעת הפגישה. באמצעות תיאור המקרה מעלה המאמר סוגיות של זמן ושל מרחב דיגיטליים, וכן את מגוון מצבי העצמי שתיאר ברומברג (Bromberg), ועוסק בתנועה שבין העצמי האמיתי והכוזב שהמפגש הדיגיטלי מאפשר.

ד״ר דפנה ליברד״ר דפנה ליבר
פסיכותרפיה אנושית בעולם דיגיטלי,טיפול, הרצאות וייעוץ ארגוני   www.digitalclinic.co.il

יש בחדר פיל לבן ודיגיטלי

כשהמציאות הדיגיטלית פוגשת מהגרת דיגיטלית​​​​​​​1

מאת ד״ר דפנה עינת-ליבר

 

 

הקדמה

בימים אלו של מגפה עולמית, המציאות הדיגיטלית הפכה להיות לא רק חובקת כול, אלא גם האפשרות היחידה להיות בקשר עם אחרים, לטפל וללמוד. הזמן הואץ, והבנת הפער שבין המציאות הדיגיטלית למציאות הממשית, ומשמעויותיו, מתרחשת בעודנו מסתגלים למציאות החדשה המתעדכנת כל כמה שעות. המאמר מובא עם הרבה איחולי בריאות לכולנו.

בחצי העשור האחרון אני חוקרת את השפעות המציאות הדיגיטלית החודרת לחיינו על ההתרחשויות בקליניקה. בעבודת הדוקטורט, שעסקה בהשתנות מושגי הזמן, המרחב והזיכרון בעידן הדיגיטלי, הצגתי כמה תיאורי מקרה לצורך המחשת שינויים אלה. הטקסט הזה מביא את תיאור המקרה של אנרי, והוא מדגים היבטים שונים של המפגש בין המציאות הדיגיטלית למטפלים שאנו דרך מבטה של הגישה ההתייחסותית2.

 

מובחנות בין־דורית – ילידים ומהגרים דיגיטליים

מובחנות בין־דורית קיימת בין כל דור. בין אלה, ניתן כיום לדבר על פער דורות מובחן בין הדורות שנולדו לפני כניסת הטכנולוגיה הדיגיטלית לחיינו, לבין הדורות שנולדו לאחריה. ייחודו של פער דורות זה הוא בכך שהוא משפיע על תפיסת הזהות ועל העמדות כלפי האקולוגיה הדיגיטלית – ואופן ההתמודדות עימה. השיח הדיגיטלי מאופיין בהשתנות ניכרת בשפה ובצורות השיח המתווכות אותו, ולפיכך יוצר פערים, קשיי תקשורת ואופני תקשורת חדשים המאפיינים את הדור הצעיר, שנולד לאחר ההשתנות הדיגיטלית.

בהתאם, בשנת 2001 טבע פרנסקי את המונחים "ילידים דיגיטליים" ו"מהגרים דיגיטליים" (Digital Natives vs. Digital Immigrants), כדרך ליצור הבחנה בין הדורות שנולדו לפני המהפכה הדיגיטלית לאלה שנולדו לאחריה, כאשר הוא התייחס לפער במידה ובאופן השימוש באינטרנט (Prensky, 2001). בכך פרנסקי יצר אבחנה עקרונית וחשובה המתייחסת למהות השונה המתקיימת בין הדורות.

לפי פרנסקי, המהגרים הדיגיטליים נולדו החל ממחצית המאה הקודמת, היכרותם עם מחשב החלה במהלך חייהם הבוגרים והם פגשו היבטים טכנולוגיים אלו כזרים, וכמחליפים בהדרגה את צורות התקשורת שהם הכירו בעולמם. הילידים הדיגיטליים, לעומת זאת, שנולדו החל מהעשור האחרון של המאה הקודמת, נולדו לתוך מערך תרבותי המכיל מחשבים, טלפונים סלולריים, רשת אינטרנטית מפותחת ומציאות דיגיטלית המהווה מעטפת המקיפה מגוון רחב של תחומי החיים.

אקולוגיה דיגיטלית זו יצרה עבורם מצע שונה לצמיחה, וסביבת חיים שונה. היכרותם עם המחשב היא נתון אוטומטי מגיל הילדות, והשפה שאותה הם רכשו בהיבט הטכנולוגי היא שפת האם שלהם. בנוסף, הם מתקשים להבין את הקושי ואת המורכבות שבשימוש בטכנולוגיה הדיגיטלית של המהגרים הדיגיטליים, בעוד שעבורם חווית השימוש ביישומים אלה היא אוטומטית ואינטואיטיבית.

למהגרים הדיגיטליים, גם אלו המשתדלים לדבר בשפת הילידים, נותרו שאריות של "מבטא" ושל שוני עקרוני בין השפות. מתקיים מתח מתמיד בין העבר, ההווה והמכוונות לעתיד (סיאנו, 2012). קיימים פערים בולטים בין המהגרים והילידים הדיגיטליים במושגים שונים, ובהם נוסטלגיה ותפיסת מקורות הסמכות, וכן בדפוסי הצרכנות, האומנות, המודלים המשפחתיים ועוד.

 

אנרי – יליד דיגיטלי ״כאן, שם ובשום מקום״

אנרי הוא גבר צעיר בשנות העשרים לחייו. הוא הגיע לטיפול בעקבות המלצה של חבר, ותוהה מיד עם כניסתו לחדר אם אני מכירה אותו ואם אנחנו חברים בפייסבוק. הוא מסביר לי שהוא מחובר לאלפי אנשים ושבטח גם אנחנו מחוברים באופן כלשהו. אנרי הוא חד ואינטליגנטי. הופעתו מאורגנת ומוקפדת, ולעיתים אף נראית מוקפדת ואלגנטית מדי. אנרי מצליח מאוד בתחום המקצועי־עסקי שבו הוא עובד, המשלב יישומי מחשב מתקדמים. הצלחתו המרשימה בגיל כל כך צעיר הופכת אותו למושא הערצה בקרב חבריו וחלק מבני משפחתו. הצלחה זו מלווה בהנאה מתשומת הלב וההערכה שלהן הוא זוכה בזירות הפרטית והציבורית, אך גם מעמיסה עליו ציפיות רבות.

אנרי בקיא בזירה הדיגיטלית, לעיתים יותר מאשר בזירות אחרות. הוא מעודכן בתחומים טכנולוגיים ובאביזרים משלימים של ציוד טכנולוגי. הוא מופתע איך זה שעדיין יש טיפול המתרחש כשאנשים ממש פוגשים זה את זה, במקום להתכתב או לדבר בשיחת וידאו. הוא צוחק שמפגש טיפולי זו ״טכניקה פרימיטיבית המחייבת אותי למצוא חנייה כשאני מגיע״, במקום להתחבר דרך אמצעי טכנולוגיה המאפשרים מפגש דיגיטלי.

אנרי מגדיר את המציאות הדיגיטלית כזו היחידה הקיימת, גם אם חלק מהאנשים עוד לא השכילו להבין זאת. בעבודתו הוא מוקף טכנולוגיה עדכנית ואולם למרות גישתו הביקורתית כלפי "הפרימיטיביות של הטיפול", הוא מקפיד להגיע לפגישות במסירות. נראה כי יש בו חלקים הנתרמים מהמבט הלא מתווך במפגש, מהנוכחות המשותפת ומההימצאות יחד, למול מרכיבים שונים של החיים, שלרגעים בטיפול נראה כאילו הם מתרחשים אי שם בחוץ, בעוד שאנחנו יחד פה בפנים.

אנרי נמצא בטיפול מזה שנה וחצי. הוא מגיע לפגישות בזמן, הוא משימתי ומכוון מטרה. הוא מעוניין להתקדם בטיפול על מנת שיוכל לחוש סיפוק בתחום העיסוק שבו בחר, ולא לחוש שהוא מתפשר או מאבד את עצמו בתפקידו, ולמול עומס הציפיות ממנו. הוא נחרץ למצות את מלוא הזמן במפגש הטיפולי, ולא להתעכב על מה שנראה בעיניו מיותר ולא מקדם אותו אל המטרה המוצהרת.

אנרי מדבר מהר, נעצר רק כשהוא מצליח לנסח שאלה מדויקת שעליה היה רוצה לשמוע את דעתי, ומנסה לדייק איתי את התשובות כדי שיוכל להבין לעומק ולצאת מכל מפגש עם משימות מאורגנות לתרגול של ההתבוננות על חייו. המשימתיות המלווה אותו במהלך הפגישה וההקפדה על הדיוק נמוגים ככל שאנו מתקדמים אל עבר סיומה של הפגישה, אז אנרי מתקשה לסיים את דבריו ולקום מן הספה. נראה כי הדיוק והמיקוד, וההקפדה על הזמנים המאפיינים אותו עם הגיעו למפגש, נמוגים לקראת סיומו של המפגש. כשאני מופתעת מהפער הזה, הוא מסביר לי שיש לו עוד חלקים באופיו, והוא לא רק דייקן ואובססיבי, אלא קיים בו גם צד ספונטני וזורם שבו שהוא אינו ממהר לקום.

בפגישות הבאות אני מנסה לעקוב אחר רגע ההשתנות שבו הדמות המדויקת והקפדנית מזמנת לחדר את הדמות המרדנית, העיקשת והספונטנית, המסרבת לקבל את כללי המקום עם סיום הזמן. אני לומדת לשים לב כי המעברים קשים לו. כשהוא נכנס הוא עסוק במכשיר הטלפון שלו, לוקח דקה או שתיים עד שהוא מניח אותו ומשתיק אותו, ואז הוא מתפנה להתרחשות בחדר. לקראת היציאה הוא שוב אוחז בטלפון כבטקס מעבר: מעיף עליו מבט לראות מה החמיץ, והמבט הזה מתניע את תהליך המעבר ואת יציאתו של אנרי חזרה אל העולם.

אנרי תוהה אם אפשר להמשיך את השיחה בינינו בווטסאפ מאוחר יותר באותו ערב או כשאסיים את מפגשיי בקליניקה, ושואל אם אני משתמשת בווטסאפ רק לעדכונים או שאני גם משוחחת דרכו. כשאני לא ממהרת לענות, הוא אומר שאין לו בעיה לשלם על הזמן אם יש בכך צורך. אני תוהה על המרחב הדיגיטלי שבו תתקיים השיחה, שאלת גבולותיה והיבטי התשלום עבורה, ומסתקרנת לגבי הצד המאורגן והמדויק שבו לצד זה הבודק את האפשרות לשבירה מסוימת של הגבולות ומציע אופני תקשורת אחרים.

אני תוהה אם אלו אופני התקשורת המוכרים לו מהיומיום, ובכך הוא יכול לנטרל את ייחודיות הטיפול ועוצמתו, או שאולי אין מובחנות רבה עבורו, כיליד דיגיטלי, בין הזירות, והשיחה עשויה להיות משמעותית ורבת ערך עבורו גם במהלך מפגש פיזי וגם באמצעות הפלטפורמה הדיגיטלית.

אנרי מספר על הוריו הסוגדים לקדמה ולטכנולוגיה, בין היתר מכיוון שהן קסומות ולא לחלוטין ברורות להם. הוא מספר שדרך התקשורת עימם ברשתות החברתיות ובווטסאפ, הוא יכול להסתתר ולא לשתף אותם במלוא המידע על חייו, מיקומו ועיסוקיו. באותו אופן הוא משתמש באופני כתיבה אלו בכדי להעלות על הכתב תחושות ושאלות שהיה מתקשה להביע במפגש פנים מול פנים איתם. באמצעות שליטתו בתחומי המחשב הוא זוכה לכבוד ולתפקיד משמעותי בזירה המשפחתית, והילה מסוימת נקשרת בו בשל יכולתו לפצח משימות הנחוות עבורם מורכבות ובלתי אפשריות בהיעדרו.

אנרי חש אמביוולנטיות לגבי תפקיד זה, והוא תוהה כיצד יכולותיו לשלוט בקסמי הרשת הן שהעניקו לו את היוקרה בקרב המשפחה, אך גם את האפשרויות לסגת ולהסתתר, ולהימנע מתקשורת ישירה וכנה. הוא מתייחס בזלזול ליכולותיו הדיגיטליות, ורואה בהן בעיקר מרחבים שבהם ניתן לזייף, להתחמק, להיות מי שיבחר להיות ולהציג.

אנרי מופתע, ובו־זמנית מסופק, מכך שבני משפחתו מוכנים "לקנות" את הדימוי המרשים שלו בעיניהם בגלל בקיאותו המרשימה בעולם הדיגיטלי. עם זאת, במפגשים רבים עולה הרצון לנסות להיות מישהו אחר, להעז ״לשנות את האלגוריתם״ כדבריו, ולהיות חופשי ושונה. הוא משאיר אותי עם התחושה כי המרחב הדיגיטלי מהוֶּה עבורו פלטפורמה לבחינה של אפשרויות עצמי נוספות.

 

מפגשים דיגיטליים – קיפאון הזמן והמרחב

בין מפגש למפגש עסוק אנרי בחיפוש אחר זוגיות. הוא משקיע זמן רב ברשתות הדיגיטליות בחיפוש אחר מפגשים פוטנציאליים, וטרוד מהפער שבין התמונה והדמות כפי שהן מתוארות באפליקציות לבין החוויה במציאות – הנוטה להיות מאכזבת ואף לעיתים אבסורדית ומתסכלת.

באחת הפגישות אני תוהה יחד עימו האם גם הנשים שאותן הוא פוגש חוות את הפער הזה אצלו. אנרי מתבונן עליי כאילו שאינו מבין את כוונתי, ואז אומר כי לתחושתו פיו וליבו שווים, והמידע עליו המופיע באפליקציות זהה למציאות, למעט העובדה שהתמונה המוצגת בהן צולמה לפני כעשור. הוא צוחק כשהוא מתייחס לנתון הזה, ואומר כי בעצם אולי ישנם פערים נוספים באופן ההצגה שלו את עצמו. הוא שואל בשקט, כאילו לעצמו, האם גם המידע המופיע עליי ברשת אינו עדכני, ואולי גם אני לא משתפת את כל המידע המלא ברשת.

אנרי תוהה לגבי אופן קפיאתו של הזמן במרחב הדיגיטלי, וכיצד תמונה שצולמה אי אז נוכחת כתמונה נטולת תאריך ומָשְׁלה את הצד השני. הוא ממשיך בניתוחו וטוען כי הרשת עצמה כל כך דינמית, מזרימה אינסוף פרטי מידע ועדכונים חדשותיים, שקשה לדעת מה עכשווי ומה ישן. ״אני יכול לדעת שהבחורה רוצה לצאת איתי עכשיו, אבל אני לא יכול לדעת אם התמונה שלה עדכנית או אם היא מהעשור הקודם״, הוא אומר.

גישתו החדה ויכולותיו האנליטיות מאפשרות לו לנתח את הסיטואציות הללו בדיוק רב, ואני תוהה מה מעסיק אותו ומתלבטת אם להעלות את סוגיית חיפוש המידע הדיגיטלי על אודותיי ברשת. אני חשה בנוכחותה של סוגייה זו בחדר, ובוחרת שלא להעלות אותה עדיין, אך בעקבות הפגישה אני נותרת עם המחשבה מה החיפושים שלו עליי ברשת עשויים להעלות, ולפיכך עם מה אנו עשויים להתמודד בהמשך התהליך.

באחת הפגישות הבאות שלנו אנרי מספר בכעס כי ראה שבחורה שעימה יצא תקופה מסוימת עוקבת אחריו באינסטגרם, והוא חושב אם לחסום אותה כדי שלא לאפשר לה נגישות למידע שלו. אנרי מנמיך את קולו ואומר בקול מתנצל, שבזמן שחיפש פרטים עליה באינסטגרם, הוא גם חיפש אותי ברשתות הדיגיטליות, וחשב להיות חבר דיגיטלי שלי, כך שיידע עליי יותר ממה שאני מוכנה לספר לו בפגישותינו.

תהיתי על הווידוי הנבוך שלו, והוא הסביר לי שהוא חש שאינני מנדבת לו מידע רב על אודותיי. הוא היה רוצה לדעת יותר, ולהישאר יותר לאחר שזמן הפגישה מסתיים. אנרי מסביר כי הוא מניח שדברים אחרים גוזלים מהזמן שלי והוא היה רוצה לדעת מה הם, ובכעס מסוים הוא מתריס כי עליי לראות בכך שהוא מתעניין בחיי מחמאה, ושבנוסף ״אין לך מה לדאוג או לכעוס עלי, מכיוון שאני לא עוקב אחריך במציאות אלא רק בזירה הדיגיטלית״.

 

לדעת עוד על המטפל: חדירה לפרטיות או יצירת קשר?

חווית ההדדיות שמתאר ארון (2013 א׳), הקיימת לדידו בבסיס הגישה ההתייחסותית, נוגעת בתהליך של הכרה הדדית של הסובייקטיביות של המטופל ולא פחות מכך – של המטפל. כך, ארון מתאר ברגישות רבה את רצונו של המטופל לחדור את השלווה והאיפוק של המטפל, ובעיקר את נסיונותיו להיוותר אנונימי, כשהמניע לרצון הזה של המטופל אינו רק חודרנות או כעס – אלא גם ניסיון אנושי ליצור קשר.

אנרי חווה בפגישות מצבי עצמי רגישים ואותנטיים, ולפיכך עולה בו גם הרצון לדעת יותר על עולמי הפנימי. ואולם אין מדובר בתהליך פשוט גם בעבור המטופל: החשש מכעסו של המטפל על מה שייחשף משתלב לטענתו של ארון עם החשש של המטופל מניפוץ אשליית הגרנדיוזיות של המטפל, וזיהוי צדדים אחרים שלו. בתהליך הטיפולי נוצר תהליך הדדי שאינו סימטרי, כשהמטפל והמטופל ניצבים שותפים על סף האינטימיות (שם). הממד הדיגיטלי מאתגר את היחסים הטיפוליים עוד יותר – ומזמין אותם להתרחב אף אל מחוץ למצוי בחדר, אל העצמי המורחב של המטפל והמטופל כאחד, המצויים בזירות הדיגיטליות.

אולי קיומו של המידע הנגיש דיגיטלית מאתגר את סוגיית ההדדיות בטיפול ועשוי להוביל לרצון לסימטריה. סימטריה לא בהגדרת התפקיד, אך בקיומו של מידע רב של המטופל על אודות המטפל, מה שעשוי להקשות על השוני ועל ההפרדה ביניהם. רצונו של אנרי במידע נוסף הוא טבעי וברור: בעיניי יש חשיבות לברר את השאיפה לסימטריה בטיפול, שעשויה לעלות דרך איסופו של המידע בזירות הדיגיטליות והבאתו לחדר הטיפול. מטופל עשוי להשתמש בזירות דיגיטליות על מנת להשיג את המרחק הרצוי והמתאים בינו לבין המטפל. דרך הודעות טקסט מחבר המטופל את המטפל לעולמו, ומייצר המשכיות ורצף בין המפגשים (Malater, 2007).

חיפושו של אנרי אחריי ברשת הדיגיטלית, העשוי להיחוות לי כחדירה לפרטיותי, נתפס בעיניו כממד המשלים את המפגש ואת השיחה בינינו. הוא רואה את החיפוש הזה כרצון להעמיק את משך המפגש, ואת עומקה של ההיכרות, באותו אופן שבו היה מנסה לאסוף מידע נוסף על אודות אנשים משמעותיים בחייו. הוא ואני חווים חודרנות ופרטיות מתוך פריזמות שונות. אני ערה לחשיבות הרבה שבניסיון לזהות את העמדה שלי, שמקורה בהגירה הדיגיטלית ובפער הדורות, בכדי לאפשר שיח משמעותי על אודותיה בטיפול.

מיטשל וארון (2013) מתייחסים לנקודת זמן מסוימת המאפשרת מבט כפול: חלקו רטרוספקטיבי וחלקו צופה עתיד: נקודת זמן שבה ניתן להביט לאחור ולהרהר בצמיחתה של מסורת מסוימת (הם מתייחסים אומנם למסורת ההתייחסותית, אך במקרה שלנו: המסורת הדיגיטלית), מקורותיה, אופן השפעתה ונגזרותיה. ובו זמנית אפשר להביט לעתיד, אל עבר מציאות שבה ההיבטים הדיגיטליים מוטמעים, עד שקיים קושי לזהות את נקודת התפר בינם לבין המציאות "הרגילה". ״הזמן חייב להתפצל באותה נקודה שבה הוא נע קדימה או נפרס: הוא נפרד לשני כיוונים בלתי סימטריים, אחד מהם גורם להווה להתקדם, האחר הוא זה המשמר את העבר״ (Deleuze,1989, p.81).

 

פגישה בין העצמי האמיתי, העצמי הכוזב והממשות הדיגיטלית

בפגישתנו הבאה מתאר אנרי מערכת יחסים חדשה, הנרקמת בינו לבין אחת הנשים שפגש ברשת החברתית. הוא פחות ביקורתי מהרגיל ותיאורו מרוכך ועדין. אני מציינת לעצמי את היעדרו של הקול הציני והנוקב, ומקשיבה לתיאוריו, שהופכים עתה כועסים כאשר הוא מתאר את התגובות של משפחתו כלפי הבחורה שעימה הוא החל לצאת. אנרי תיאר את עמדותיהם הביקורתיות והכעוסות של הוריו כלפי אותה בחורה וכלפי שיוכה המשפחתי. בנסיונו להסביר להם כי בעידן הנוכחי אין רלוונטיות לנתוני המשפחה והמוצא, הוא מבקש שיסתכלו עליה בזכות הישגיה ויכולותיה בתחום עיסוקה ובזכות מי שהיא כיום.

בדיון סוער טענו הוריו כי לא ניתן לנתק את מי שהוא היום מהאופן שבו הוא גדל. אנרי טרוד בשאלה זו ומסביר לי כי במציאות המאפשרת התפתחות ומימוש, עם מדדים אובייקטיבים למידת ההצלחה של האדם, איזו רלוונטיות יש לעברו ולזכרונותיו. הדיון נע אל נוכחותנו ברגע הזה, בחוויית המציאות הנוכחית, והאם שובל המידע הדיגיטלי על כל אחד מאתנו הקיים ברשת מנתק אותנו מהעבר או דווקא לא מאפשר לנו להתנתק מאותו עבר. האם, בשונה מהעבר, נוכחותנו ומעשינו בהווה הם היחידים המשפיעים על קיומנו ועל עתידנו.

בחרתי לשתף את אנרי בסיפור מעברי הרחוק, ותהיתי בקול רם אם הסיפור הזה משנה את האופן שבו הוא חווה אותי. כלומר, האם יש לו רלוונטיות לרגע הזה, לעבר שלי ולשובל הדיגיטלי של המידע המצוי אודותיי ונגיש ברשת. בחדר הורגשה תחושה של אינטימיות ושל קרבה גדולה, אך גם של בלבול ואולי אפילו של חוסר אוריינטציה לגבי הכלים שבהם נוכל להשתמש כדי לשפוט אחרים במציאות הדיגיטלית. למשל: ציר הזמן שברשת תמיד נשאר הווה; הזיכרון הדיגיטלי שאינו מתכלה והתהייה ביחס לאמיתי למול הבדוי במרחב הדיגיטלי.

העצמי הכוזב, טען ויניקוט, מחפש תנאים שיאפשרו ביטוי של העצמי האמיתי במקביל לקיומו של עצמי כוזב ופרגמטי. עצמי כוזב המשמש בתפקיד חברתי של שימור המוסכמות, כשהחיבור לרגשות אמיתיים מתקיים, אך מווסת ומקבל ביטוי על פי שיקול דעתו העצמי הכוזב. ויניקוט מיטיב לתאר את מנגנוני הסובלימציה האפשריים לצורך שמירה על העצמי, דרך אומנות ותיאטרון או יצירתו של אלטר־אגו ודמות חלופית (ויניקוט, 2009). בכניסתו לחדר, אנרי מותיר מאחוריו את המציאות הדיגיטלית, התובענית והחודרנית אך באותה נשימה גם זו המאפשרת מרחבים חדשים, ומתמודד עם רגע המפגש האינטימי בינינו. הרגע שבו המדומיין והמציאותי, החיצוני והפנימי, הכוזב והאמיתי, נפגשים בחדר בנקודה יחידה בזמן.

אנרי משתף אותי בכך שהוא מבין שכשהוא פונה אליי בין המפגשים הוא מחפש את הרצף ואת ההרגל לשתף אינטואיטיבית במה שעובר לו בראש באמצעות המיידיות המאפיינת את היישומים להעברת מסרים. אך כשניסה לכפות על עצמו איפוק, הבין שכך יוכל להביא למפגש את מה שחשוב ואמיתי לו ובכך יתאמץ להימנע מההרגל לשלוח אליי את מה שגורם לו להצטייר באופן חיובי, באמצעות שליחת צילומים או כתבות על אודותיו. הוא תיאר ברגישות את הצורך להרשים ואת הרצון בהתפעלות, ובאותה נשימה תיאר גם כי הוא לא מעוניין בהתפעלות דיגיטלית שאליה הוא מורגל, והוא מרגיש כי הוא מוכן להיות נוכח בקשר בינינו, שבו הוא יוכל ליהנות מההתפעלות ומהשיחה בעקבותיה, שאינן עוסקות בנראות ובייצוגי הצלחה בלבד.

 

מגוון מצבי עצמי – הנפש במרחב דיגיטלי

טכנולוגיית הרשת הפכה לזירה שבאמצעותה הזהות האנושית מֻבְנֵית ונחשפת. האינטרנט משמש מעבדה חברתית משמעותית לבחינה של הבניות העצמי ופירוקן, המאפיינות את החיים הפוסט־מודרניים. טרקל ((Turkle טוענת כי האינטראקציה הדיגיטלית הופכת אותנו לדומים יותר לרשת הדיגיטלית: המהות האנושית נקשרת במהות של טכנולוגיית הרשת, שבה ריבויי העצמי משתקפים, מתאפשרים ומועצמים באמצעות הממד הדיגיטלי.

תוכנת חלונות, שהושקה בשנת 1985, מהווה מטפורה עוצמתית לעצמי כמערכת מרובה ומבוזרת. האזורים התחומים שעל המסך מאפשרים לשוטט בין החיים לבין הרשת הלוך ושוב, ולהימצא בכמה הקשרים בו־זמנית. העצמי אינו רק משחק תפקידים שונים בזמנים ובהקשרים שונים, פרקטיקת החיים של חלונות היא של עצמי מבוזר המתקיים בעולמות שונים בו־זמנית. החיים האמיתיים מהווים לעיתים רק חלון אחד נוסף (פישר, 2011; טרקל, 1997).

הזירה הדיגיטלית, לפיכך, מאפשרת מימוש גם לתחושות של גיוון, ושל ריבוי שפות, קולות ואפשרויות, לצד תחושת האחידות המתרחשת בו־זמנית מעצם השיוך לרשת עולמית אחידה ונגישה. חיזוק משולב של תחושת היחיד עם ההמון. מצב ייחודי המאפשר הרחבה של התנועה בין ציר הזמן והמרחב של האמיתי והכוזב, ושל מגוון מצבי ביניים.

המידה שבה מעשה או תחושה מייצגים את העצמי הפנימי או מסלפים אותו אינה תלויה רק בתוכן – אלא בהקשר ובזמן שבהם הם מוצגים ונחשפים. נתון במרחב הדיגיטלי יכול להיות מדויק ומלא, אך בהקשר אחר או בזמן אחר משמעותו משתנה, וסוגיית האותנטיות והאמת עולה מחדש. האמת והאותנטיות אינן אבסולוטיות – אלא נוטות להיות (כמו תמיד) תלויות במרחב וזמן, ובתקופתנו – תלויות גם בהקשר דיגיטלי. ואולם ההקשר הדיגיטלי מגביר מעריכית את ההשתנות הזו ואת אפשרויותיה.

תחושת האותנטיות לפיכך היא הבנייה הנמדדת והמושווית למול הבניות עצמי אפשריות בכל רגע נתון. דיון בסוגיית אותנטיות משחרר אותנו מדימוי מרחבי על אודות מיקומו של הגרעין האמיתי או הכוזב, ומעביר אותנו לדיון על ציר הזמן, בתנועה שבין חוויות שונות בנקודות זמן שונות.

ויניקוט מגדיר את תפקידו של העצמי הכוזב כמגן וכמחסה לעצמי האמיתי במרחבי חוויה שחשיפתם לעיני אחרים קשה ומסוכנת. העצמי הכוזב מסייע בהסרת הפגיעות האותנטית של החוויה, באמצעות יצירת סטריאוטיפים או תיאור שטחי של החוויה. הטיפול מאפשר חוויה פנומנולוגית של ביקור במקומות מסתור, חציית טופוגרפיות והגעה לאזורים שלא היו נגישים בעבר, ועתה לאחר המפגש עימם, ניתן לחוות אותם כחלק ממגוון הגרסאות של העצמי (מיטשל 2003).

התפתחות היכולת לחוות את העצמי בצורה מעמיקה ועשירה יותר מאפשרת לממד הזמן והמרחב להשלים אחד את השני בצורה מלאה יותר. בעבודה עם אנרי מאותגרים תדיר הקולות השונים. ההיבט החיצוני של המשרה הבכירה, הזירה העסקית הדיגיטלית והנראות בה, למול עולמו הפנימי המציץ מבין חרכי הסדר והארגון, החיפוש אחר משמעות עמוקה יותר, ומפגש בינאישי משמעותי.

ברומברג מגדיר את היכולת לבריאות כיכולת לעמוד ברווחים שבין מציאויות בלי לאבד אף לא אחת מהן. "אני מאמין", הוא כתב, "שזהו הפירוש של קבלה עצמית, ושזוהי משמעותה האמיתית של יצירתיות. היכולת להרגיש כמו עצמי יחיד, על אף שאתה מהווה למעשה רבים״ (ברומברג, 2013, עמ׳ 448). אצל אנרי יכולתי לראות את המרווחים, את האפשרויות השונות ואת הריצה המהירה שלו בין הדמויות השונות על מנת לחוש אחיד ושלם. כדי להימנע מתחושה של פרימה או חוסר יכולת להכיל את הדימוי שלו במלואו.

ברומברג ממשיך ותוהה מהן הסיבות שיגרמו לאדם להשתנות ולהפר את האיזון ואת היציבות שלו, והוא משיב בפשטות מבריקה על אודות הנטייה הבסיסית שיש לנפש האדם לעסוק בו־זמנית הן בשינוי והן ביציבות. המציאות הנפשית והמציאות הבינאישית אינן תחומות עוד למחוזות נפרדים לחלוטין, והיכולת לממשק בין המודע ללא מודע ובין הפנטזיה למציאות נשחק והופך לאזור תפר, מרחב בפני עצמו.

לפיכך, ראייתו של ברומברג את הנפש היא לא כמבנה מרחבי טופוגרפי אלא כמבנה דיאלקטי, המצוי בשירות ההסתגלות. הנפש מבְנַה משמעות באופן שאינו ליניארי ושאינו נגזר מהתנועה שבין יציבות וצמיחה, בין שימור משמעות להבנת משמעות חדשה. אתגר זה מתאר בעיניי היטב את המציאות הבינאישית במציאות דיגיטלית, מול מגוון דרישותיה הסותרות של המציאות. הגבולות החדירים בין פנים לחוץ, המפגש עם עמדות המטפל ויחסו למרחב הדיגיטלי. מגוון הקולות הללו פוגשים את המטפל והמטופל בחדר טיפול הממוקם בתוך אקולוגיה דיגיטלית רחבה.

מיטשל (2003) בחן את הצלחת גרעין העצמי להתקיים ללא כל זיקה וכפייה מהחוץ לבין העצמי הנכנע להשפעות החברה. הוא הראה כיצד מה שיכול היה להיראות כבחירה עצמאית למעשה הוא פרי של הפנמות של הורים ושל תרבות, ומנגד כיצד ספיגה של תרבות יכולה לעבור המרה לתחושת עצמי אותנטית וסובייקטיבית. קבלת הנחה זו של מיטשל מחייבת אותנו למבט מחודש על אודות הזהויות הדיגיטליות של כל אחד מאיתנו, ומגוון ההיבטים שאותם אנו נוטים לבטל כחזות דיגיטלית נטולת עומק ואמת.

באמצעות אימוץ מבט המתבונן על העצמי כמבוזר בין חלונות שונים ומגוון השתקפויות הזמינות לו, ומתוך היכולת לראות את האדם כמושפע ומשפיע בסביבתו, הרי שסך זהותו של האדם מורכבת מכל החלקים היוצרים את העושר הסובייקטיבי, על מופעיו השונים בזירות אלו.

ציר הזמן מעסיק את אנרי. הוא חש שהקטיעה המלאכותית של הטיפול אינו עומד בקנה אחד עם הרצף האינסופי של החיים הדיגיטליים. ברומברג טוען כי העיסוק בעבר כשורש לבעיות ההווה אינו מדויק עוד. הסתכלות זו לטענתו מנתקת את העבר וההווה זה מזה, וממקמת אותם כרובד נפרד בבנק הזיכרון של העצמי. לטענתו, צריך לבחון לחלופין את מצבי העצמי השונים המרכיבים את הזהות, והמחוברים זה אל זה במגוון צירים של חיבור לעולם חיצוני (ברומברג, 2013). בהתאם, העבודה הטיפולית לדידו נעה על הגבול שבין מימוש בפעולה acting out)) לתפיסה. חוויות הווה ועבר, מודע ולא מודע, הן יצירות סובייקטיביות בחלקן, המהוות במילותיו של ברומברג גם צל וגם מהות, הדבר עצמו וגם שרידיו האפלים המופיעים כצללית; גם וירטואליות וגם ממשות.

ברומברג מסביר את נסיונות הביטוי בפעולה המתרחשים כשמטופל מתקשר למטפל ללא סיבה הנחווית ראויה או דחופה. לטענתו באותו רגע הצורך להיות בקשר משקף מצב עצמי הזוכר את האישור שניתן להתקשר במידת הצורך. מימוש בפעולה, לפיכך, אינו תקלה בתהליך הפסיכואנליטי כי אם הערוץ התפיסתי העיקרי המאפשר לשינוי נרטיב להתרחש. חשיבה תיאורטית זו מזמנת מבט חדש על הנסיון של אנרי להחזיק את עצמו ולהימנע מליצור קשר בין המפגשים, ולהבין באופן שונה את הרגעים שבהם הוא בוחר ליצור קשר כביטוי בפעולה למצב עצמי נוסף.

 

כאן מסתיים מבזק החדשות מהעתיד

לסיום, חשוב בעיניי להבחין כי אנרי מביא עימו לחדר ולתהליך המחקר לא רק את קולו הפרטי, אלא את קולם של בני דורו: הערעור שלהם על גבולות המקצוע הקבועים בזמן ובמרחב גיאוגרפי; היכולת הדיגיטלית שלהם לשנות ולהשתנות בכל רגע נתון ובו־זמנית להבין כי חלק מהנתונים מקובעים ולא ניתנים למחיקה. אנרי מביא עימו גם את האתגר הטיפולי הנוגע לביטולה ההדרגתי של היכולת להכיל פשרות, הנכונות לקבל מציאות יומיומית והכוח המניע של רצון, ותחושת זכאות לטוב יותר, קל, זמין ומיידי, כציפייה לגיטימית שעימה מתמודד המטפל.

הרשת הדיגיטלית מאפשרת חוויה של סיפוק מיידי, מענה לכל צורך או גחמה דרך המסך באופן מוחלט, מהיר ומלא קסם. ממדיה המפוצלים של הרשת הדיגיטלית כוללים מסכים מרובים ומפוצלים, שיח קטוע וסובייקטיביות חלקית. כל אלו עלולים לגרום למצב שאינו משולב באופן אינטגרטיבי עם יתר חלקי העצמי ומרכיביו.

עבור אנרי אין צורך בהכרעה בין ההזדהויות ומרכיבי העולם הפנימי, וישנה יכולת לתקשר עם אחרים חיצוניים וחלקיים לעיתים על חשבון התקשורת עם עולמו הפנימי, תחושותיו ומחשבותיו. חוויית האפשרות ל"מעורבות דיגיטלית" על פני התחושה וההתנסות הפיזיים, מותירה את אנרי בתחושה של עולם שבו הוא לא חייב לבחור, ובאמונה נרקיסיסטית קסומה כי אין צורך להכריע או לוותר על דבר.

חלק מהאתגר ההיברידי בעבודת הטיפול עם אנרי כולל זיהוי של תחומי הפעילות המקוונים ואלו שאינם מקוונים, והתפר ביניהם כאזור המשפיע על עומקה ועל אפיונה של מערכת היחסים. במערכת היחסים איתי חווה אנרי גבול, ואני מתמודדת עם השונות שבין גבול הקליניקה הפיזי לגבול הממשק הטיפולי הדיגיטלי, שאינם זהים.

הזירה הדיגיטלית, קצת בדומה למרחב חלימה, מאפשרת לאנרי מסגרת התנסות של דרכי היות והתקשרות. היא מעניקה לו מרחב לתרגול מצבי עצמי שונים, משחקיות, התנסות, יצירתיות והעזה, כאמצעי אפשרי לייצוג של דחפים, רצונות ואופן ביטוי עצמי מתנסה.

הפער בין אנרי לביני באופן שבו נחווים קווי המתאר של הטיפול מחייב אותי בעמידה מודעת, ובחירת קולי כמטפלת בהתמודדות עם התנועה שבין מרחבי טיפול למרחבי חלימה אל מרחבים דיגיטליים – ואזורי החפיפה ביניהם.

 

תודות

תודה גדולה למטופלים שלי בעבר ובהווה, שאפשרו לי להצטרף אליהם למסעות ייחודיים במרחבי הנפש. תודה לסטודנטיות ולסטודנטים שלי לאורך השנים, שהסתקרנו, שאלו, חקרו ודרבנו אותי להעמיק את החקירה ואת הכתיבה בתחום.

 

 

הערות

  1. המאמר לקוח מתיאורי המקרה שהוצגו בעבודת הדוקטורט שלי באוניברסיטת בר אילן, בהנחיית פרופ׳ אבי שגיא וד״ר ענר גוברין במסלול פסיכואנליזה ופרשנות: "הקליניקה בעידן הדיגיטלי – הדיאלקטיקה של טכנולוגיה טיפולית או טיפול טכנולוגי. בחינה מחודשת של הגדרות הטיפול, היבטים פילוסופיים ופסיכואנליטיים" (2019).
  2. בתיאור המקרה שונו הפרטים הביוגרפיים וכן מידע מהותי נוסף כדי לשמור על כללי האתיקה והחיסיון הנדרשים בטיפול ובמחקר.

 

מקורות

ארון, ל' (2013-א). "האופן שבו חווה המטופל את הסובייקטיביות של האנליטיקאי". (תרגום: א' רילוב). בתוך: ס"א מיטשל ול' ארון (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית (עמ' 326-298). תל אביב: תולעת ספרים.

ברומברג, פ"מ (2013). "צל ומהות: השקפה התייחסותית על התהליך הקליני". (תרגום: א' רילוב). בתוך: ס"א מיטשל ול' ארון (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית (עמ' 570-534). תל אביב: תולעת ספרים.

ויניקוט, ד"ו (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. (תרגום: א' אראל, נ' בן-חיים, א' זילברשטיין, מ' נווה, צ' רמון). תל אביב: עם עובד.

טרקל, ש' (2014). העצמי השני: מחשבים ורוח האדם. (תרגום: ת' עמית). עמק יזרעאל: הוצאת ספרים אקדמית יזרעאל.

מיטשל, ס"א (2003). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. (תרגום: א' זילברשטיין). תל אביב: תולעת ספרים.

סיאנו, י' (2012). "אתיקה מקצועית בעידן הדיגיטלי: עצות לאנשי המקצוע בתרפיה באמצעות יצירה והבעה". טיפול באמנויות: מחקר ויצירה במעשה הטיפולי, 2 (2), 231-224.

פישר, ע' (2011). קפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטלית. תל אביב: רסלינג.

Deleuze, G. (1989). Cinema 2: The time-image. (H. Tomlinson, Trans.) Minneapolis, MN: University of Minnesota Press.

Khan, M.M.R. (1963). "The concept of cumulative trauma". The Psychoanalytic Study of the Child, 18, 286-306.

Malater, E. (2007). "Caught in the web: Patient, therapist, e-mail and the internet". The Psychoanalytic Review, 94 (1), 151-168.

Palfrey, G. & Gasser, U. (2008). Born digital: Understanding the first generation of digital natives. New York, NY: Basic Books.

Prensky, M. (2001). "Digital natives, digital immigrants"‏. On the Horizon, 9 (5), 1-6.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ליבר, ד. ד. (2020). יש בחדר פיל לבן ודיגיטלי – כשהמציאות הדיגיטלית פוגשת מהגרת דיגיטלית. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3959

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.