פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ההיפותזה של הלא מודעההיפותזה של הלא מודע
ההיפותזה של הלא מודע

ההיפותזה של הלא מודע

דעות | 29/12/2019 | 1,398

דומה שבעשורים האחרונים חלה התרחקות מן הלא-מודע כפי שפרויד המשיג אותו בפסיכואנליזה. גישות חדשות, ביולוגיות, התנהגותיות וקוגניטיביות, מזהות תהליכים בלתי מודעים אשר בחלקם משותפים לאדם ולבעלי-החיים ומשייכות אותם אל מה שהוא כביכול הלא-מודע, בעוד שלמעשה הם אינם אלא בלתי-מודעים לכל היותר. מכך נובעת ההמשגה המוטעית לפיה ניתן כביכול להשתמש במדע על מנת למצוא את הלא-מודע במוח ומאידך יש מי שטוענים שניתן ללמוד על המוח מתוך הפסיכואנליזה. הבלבול הזה הוא מסימני התקופה שבה המוח מתמקם בתור המכנה המשותף של כל מה שנחשב לנפשי.

ההיפותזה של הלא מודע

מאת ירון גילת

 

"ראייה עיוורת"​​​​​​​1 (​​​​​​​Blindsight) היא השם שניתן לתופעה בה חולים עם פגיעה בקליפת המוח האחראית על הראייה, אך ללא פגיעה ברשתית או בקרנית שבעין, גורסים בתוקף שהם עיוורים, ויחד עם זאת מציגים תגובות התנהגותיות מדויקות, מעל הסיכוי המקרי, המעידות על יכולת מעקב חזותי ועל יכולת לבצע משימות ויזואליות אחרות. משמעות התופעה היא, שאנשים אלו מסוגלים לתפוס גירויים חזותיים למרות שהם אינם מודעים לכך. תופעות דומות נצפו במודלים חושיים אחרים, כגון "עיוורון-ריח" ו"עיוורון-מגע", שגם בהם עקב נגעים בקליפת המוח החולים לא חווים הכרה מוּדעת של גירויי ריח או מגע, ואף על פי כן יש להם תגובות התנהגותיות הולמות אליהם. זוהי תופעה אשר ככל הנראה מעידה על כך שישנם מסלולים עצביים במוח המתווכים בין קליטת הגירוי החושי לבין התגובה הרגשית וההתנהגותית אליו, שעוקפים מרכזי מוח אחרים אשר כפי הנראה אחראיים על המוּדעוּת.

למרות שמדובר בתופעה פתולוגית, מחקרים רבים מאד אשר בדקו גם אנשים בריאים, הראו שבנסיבות מסוימות, גירויים שאינם נחווים באופן מודע עדיין יכולים לשנות את הפעילות העצבית ולייצר תגובות רגשיות והתנהגותיות. ראיות נוספות הדגימו כיצד גירויים חלשים שהוצגו לנבדקים בריאים באופן תת-סיפי, הובילו לשינויים בקצב הלב, בלחץ הדם, בהזעה וכדומה, גם בלי שהנבדקים חווּ את התגובות הרגשיות עצמן. כלומר, הגוף הגיב בהתאם לחוויה רגשית לגירוי מסוים, אך למעשה הנבדק היה לחלוטין לא מודע לתגובה רגשית כלשהי.

ממצאים כמו אלו המתוארים כאן ודומים להם, הובילו חוקרים להסיק שישנם תהליכי חשיבה, למידה, רגש וזיכרון שכלל אינם מודעים. הסתבר שגירויים לא מודעים יכולים להשפיע על המוטיבציה ועל הרצון, על שיקול הדעת, ועל התנהגות מכוונת-מטרה, וזאת מבלי שלאדם יש הכרה מודעת באשר לקיומם של תהליכי חשיבה אלה. בהתאם לכך, סברו חלק מן החוקרים, נמצאה ההוכחה לקיומו של הלא-מודע. כך הוגדר מה שזכה לכינוי "הלא-מודע הקוגניטיבי"2, אשר מהותו היא עיבוד של תפיסה, של זיכרון, של למידה, של מחשבה ושל שפה מבלי שהאדם בכלל מודע לכך. הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי מבוסס על התיאוריה הזו, ומטרתו לשנות תהליכי חשיבה בלתי-מודעים כגון מחשבות אוטומטיות שליליות וסכמות מחשבתיות. דהיינו, למתֶן או להעלים הטיות לא-מודעות בחשיבה שגורמות לאדם לפרש את המציאות בצורה שגויה, להמיר אמונות ולשנות תפיסות קיצוניות ויציבות שיש לו לגבי עצמו ולגבי העולם אשר על פי רוב גם פוגעות באיכות חייו, במצבו הרגשי ובתפקודו.

בצד ניסוח הלא-מודע הקוגניטיבי, הרחיק המדע לכת אף יותר ופנה אל אותו שדה הגוּתי אשר שילב מלכתחילה את הלא-מודע בתיאוריה של הנפש, כלומר השדה של הפסיכואנליזה. פניה זו כרוכה במאמץ מחקרי ומדעי ניכר משני כיוונים: מחד, ניסיון למצוא הוכחות לקיומם במוח של מבני הנפש הפרוידיאניים כמו האני, העל-אני והסתמי ולקיומם של מנגנונים נפשיים כמו דחף, הדחקה, הזדהות, דיסוציאציה ואחרים. מאידך, ניתן להבחין בניסיון לנסח מחדש את המבנים הנפשיים הלא-מודעים על בסיס מחקרי מוח. דוגמא לכך ניתן היה למצוא במאמר אשר פורסם בעיתון הארץ רק לאחרונה ובו טען המרואיין שבעקבות צפייה בפעילות מוחית, ניתן לזהות שבעה דחפים לא-מודעים אשר מניעים את האדם.

דומה שגישות אלה, לגיטימיות כשלעצמן, שהרי המדע הוא מרחב פתוח של חקירה והתבוננות אשר אל לו להיות מוגבל בשום דרך, מחמיצות לחלוטין את כוונתו של פרויד ביחס ללא-מודע. הטעות היסודית נעוצה בניסיון לקשור את הלא-מודע למוח. הנוירו-פסיכואנליזה, אשר עושה חיבור בין הפסיכואנליזה לבין הנוֹירוֹ, אינה משקפת אלא את העובדה, אשר הולכת ונעשית בהירה ככל שחולף הזמן, שאנו חיים במה שזכה כבר לכינוי "תרבוּת-נוירוֹ" (neuro-culture). אין המדובר רק על הקשר בין המוח לבין הרפואה והפסיכולוגיה, קרי על תחומים כמו נוירולוגיה ונוירו-פסיכולוגיה. תרבות הנוֹירוֹ זו תרבות שבה מופיעות ופורחות גם קטגוריות אחרות, לכאורה בלתי שייכות, כמו נוירו-פילוסופיה, נוירו-פסיכואנליזה, נוירו-כלכלה, נוירו-אתיקה, נוירו-תיאולוגיה, מדעים נוירו-חברתיים (neuro-social sciences), ועוד... היום אין עוד דבר שאינו מופנה אל המוח. לא רק הפרעות נוירולוגיות אלא כל ממד של הוויה, של תרבות ושל מחשבה הוא מן העניין ונחשב כמטרה ראויה.

מכאן השבילים השקריים, אשר חלק הולכים בהם שולל, כולל פסיכואנליטיקאים, של טשטוש הדיסציפלינות: טשטוש שבו המוח מציג את עצמו כמכנה המשותף של ההנחה שמה שנפשי הוא מוחי. זוהי הדרך הטובה ביותר להיפטר מן הלא-מודע של הפסיכואנליזה. המטרה המוצהרת היא לתקן את טעותו כביכול של פרויד ולהמליך תחתיה תת-ההכרה אחרת כלשהי, ניתנת למדידה, שבה נמצא את המפתח הנוירולוגי. בדרך זאת, מצטמצם הלא-מודע בדיוק למה שפרויד לא רצה שהוא יצומצם אליו: תהליכים בלתי-מודעים.

אבל הלא-מודע אינו הבלתי-מודע, הוא אינו מה שלא בהכרה. לא מדובר בעקבות זיכרון, באינסטינקטים, ביצרים חייתיים או בתהליכי חשיבה אוטומטיים. הלא-מודע בפסיכואנליזה אין משמעותו שלילת המודעות. ועוד נאמר, הלא-מודע אינו ישות שניתן לבדל אותה, לאתר, לסמן ולמדוד אותה. ממש כמו היחס בין עלילה לרומן, כך היחס שבין הלא-מודע לאדם המדבר; העלילה אינה דבר מה נפרד מן הרומן, אין מקום מסוים ברומן שבו נמצאת העלילה, אלא היא ארוגה בתוכו, בכולו, והיא מתחוללת מעצם הקריאה בו.

על מנת להבין את השגיאה הכרוכה בצימוד הזה של הלא-מודע והמוח, יש לפנות אולי לאופן שבו החזיר הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי הצרפתי, ז'אק לאקאן, את הלא-מודע אל מה שלשיטתו כיוון אליו פרויד. לאקאן נקט במהלך פשוט בתכלית אבל גאוני: הוא העביר את הלא-מודע מן השדה של המוּדעוּת אל השדה של האתיקה, כלומר הסב את צביון הלא-מודע מאונטולוגי לאֵתִּי​​​​​​​3. המהלך הזה הבהיר שהלא-מודע איננו יש הקיים בעולם, כלומר הוא לא הוויה, אין לו מהות, ואין מדובר באובייקטיביות פסיכולוגית כלשהי. תחת זאת, הלא-מודע הינו מה שמתחולל במפגש בין אדם מדבּר לאנליטיקאי. הוא בא לידי קיום בחסות המפגש בזכות השימוש בשפה ובזכות העובדה שיש מי שמקשיב לאדם בהקשבה מאד מסוימת, בתוך מה שקרוי בפסיכואנליזה יחסי העברה, אותם דפוסים לא מודעים, לא פתורים וסותרים של המטופל במסגרת מערכת היחסים הטיפולית.

עד כדי כך רדיקלי העניין; מדובר במעשה של אמונה - הלא-מודע הוא היפותזה שיש להאמין בה ולא עובדה מדעית ניתנת לאישוש בבדיקות מעבדה. הווה אומר, כל עוד לא יהיה מי שיקשיב לו תוך אמונה בקיומו, הלא-מודע לא יבוא לידי ממשוּת. כאשר עץ נופל ביער שאין בו איש, הוא לא מקים רעש, משום שרעש הוא חוויה סובייקטיבית הנובעת מהטחת גלי האוויר בעור תוף. באותו האופן, הלא-מודע הינו התרחשות סובייקטיבית אשר מתחוללת, קמה לחיים ומקבלת ממשות, רק כאשר מונח שם מראש מישהו שמקשיב לו כשהוא מדבר. נקל להבין עתה, אם כן, מדוע החיפוש אחר הלא-מודע במחקרי מוח הוא כה חסר תכלית.

"בין הלא-מודע לבין המוח אין שום קשר", הייתה כותרתו המוצדקת של כנס פסיכואנליטי בינלאומי גדול שהתקיים בבלגיה בחודש יולי 2019, ומצידה, ההתנסות בפסיכואנליזה גם לא אומרת שום דבר על המוח. למעשה, אין זאת אלא שהתחילית "נוֹירוֹ" מצביעה רק על הניסיון לצמצם את הנפש. "האדם הנוירו-קוגניטיבי או הנוירו-פסיכואנליטי", נכתב בדברי הפתיחה לכנס, "מתפתה להצעה להזדהות עם האורגניזם שלו, עם הגוף שלו, באמצעות מדידה. הוא אוהב לדמיין את עצמו כמכונה ואת מוחו כמחשב עם יכולות מדהימות. הוא חושב שהוא יכול למצוא, באמצעות נוסחה מתמטית או באמצעות פענוח מדעי של קוד כלשהו, את הביטחון בקיום של ישותו". לעומת זאת, בטיפול הפסיכואנליטי לומד האדם על הלא-מודע שלו מתוך ההתנסות הפרטית שלו, התנסות במעשי הכשל, בחלומות ובהחלטות השגויות שהוא מקבל וחוזר ומקבל בחייו. הוא לומד לפרש את הלא-מודע ובעיקר לומד לעשות בו שימוש – שימוש, שבמידת האפשר ימנע ממנו להתנהל בחייו כשהוא לפות בעיוורון, שבמקרה זה איננו עיוורון פיזיולוגי.

 

 

הערות

  1. Visual consciousness explained by its impairments. Naccache L. Curr Opin Neurol. 2015 Feb;28(1):45-50.
  2. The cognitive unconscious. Kihlstrom JF. Science. 1987 Sep 18;237(4821):1445-52.
  3. Lacan J. The Seminar. Book XI. The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis, 1964. Trans. Alan Sheridan. London: Hogarth Press and Institute of Psycho-Analysis, 1977. p. 33

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גילת, י. (2019). ההיפותזה של הלא מודע. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3903

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עמרי אופק לוזוןעמרי אופק לוזון29/12/2019

הלא מודע נוסע לטיול. לפני מספר שנים, בעודי סטודנט בתחום התרפיות, נסעתי לטיול בהונגריה ובין השאר רציתי ללמוד על הפסיכואנליזה ההונגרית שהינה מורשת פרויד (למעשה פרנצי אבל הכול חוזר אל פרויד). הופתעתי לגלות שישנו עולם שלם שאיני מכיר בפסיכואנליזה, אשר שונה באופן כל כך יסודי ממה שמלמדים אודותיו (אומרים על פרנצי הרבה שטויות, ועל תלמידיו עוד יותר). בין השאר למדתי שאפשר לפגוש בלא מודע גם בחו'ל, וזה היה מתמיה - איך הלא מודע פועל כשאתה יוצא מגבולות הסטינג המוכר לך.

בתחום התרפיה, כמו גם בתחום המדע, מלמדים אותנו שסטינג הוא העיקר. בתוך מסגרת הסטינג, מתאפשר ללא מודע מרחב של גילום. בסטינג המדעי, הלא מודע מתגלם באופן אונטי. בתרפיות הלא מודע מתגלם בתוך סטינג, לעיתים כפריצת הסטינג, ואין זה פחות אונטי (גם אם פחות מדעי). זה תמיד מפתיע לגלות שהלא מודע אינו כבול לסטינג, ושבעצם - קשה מאוד למצוא אותו, אם בכלל זה אפשרי. פשוט נתקלים בו, ובעיקר בדיעבד, כשלא מצפים לכך.

זה מצחיק לומר שהלא מודע מופיע בדיעבד... יש בכך בדיחה מסוימת. כאילו הוא לא שם מלכתחילה. כאילו צריך לצאת למסע, לטיול בחו'ל, כדי להתקל בלא מודע. אבל זה כך, אנחנו יוצאים לסוג של מסע מסוים (אם כי פחות דמיוני אולי) במה שמכונה פסיכואנליזה. אנחנו יוצאים למסע אשר אינו מן החקר, אלא מן הניתוח (אנליזה). ניתוח בעברית הוא גם מונח מדעי-רפואי, אפשר לנתח מטופל, וגם מושג מתחום אחר לחלוטין, לנתח חלומות, לנתח מידע, לנתח תצורות לא מודע. באופן מעניין, ההבדל בין שני סוגי הניתוחים הוא עניין של עמדה. באופן מעניין לא פחות, שתי התצורות של ניתוח יכולות להציל חיים (אף על פי שהניתוח לכשעצמו אינו קשור בתרופה בשום צורה שלא תהיה, הוא אינו מרפא לכשעצמו).

אני חושב שכדי להחזיק בעמדה שהלא מודע אינו אונטי - זה מצריך הרבה מאוד עבודה. זה לא מובן מאליו. זה קשה. לא לאחוז בסטינג שמגדיר 'מהו הלא מודע' באופן אשר מנכיח אותו כאונטי, כישות, כמשהו קיים - זו בעיה אמתית. זו שאלה של 'איך', אבל זו הדרך היחידה בה באמת ניתן לומר כי יש לסובייקט בחירה ועל כן הדיבור של הסובייקט הינו פרטיקולרי. כי אחרת מי שמנתח (המנתח או המטפל) הוא זה שיודע כיצד לנתח, ולכן גם 'מה' לנתח. להניח שיש לסובייקט בחירה, זאת אומרת - שהדיבור של הסובייקט הוא פרטיקולרי, זה אומר להניח את העמדה שאתה יודע איך לנתח, ולאפשר למטופל דרך דיבורו לנתח את עצמו בדרך שלו. זה אומר שתפקידו של האנליטיקאי הוא אחר לחלוטין מזה של המנתח. ועדיין, אי אפשר לומר שאנליזה לא מצילת חיים - בוודאי שכן.

מהבחינות הללו - זה מאמר חשוב, שמאפשר לבחון שתי פרקטיקות (ויותר) מאוד שונות זו מזו, אך מאוד חשובות כל אחת בדרכה. הלא מודע ללא ספק מפתיע אותנו, גם בארץ.