הערות על יכולת ההסמלה
סקירת מאמרה של חנה סגל
הבנת סמלים לא מודעים ופירושם הם כלים מרכזיים של הפסיכואנליטיקאי. עבודתו של המטפל דורשת ממנו לא רק להבין ולזהות את המשמעות של סמלים בהם המטופל משתמש, אלא גם להבין את התהליך שבו נוצר הסמל. זאת בעיקר בעבודה עם מטופלים המתקשים ליצור סמלים ולהשתמש בהם, כמו למשל פסיכוטיים או סכיזואידים.
בפתיחת המאמר מובאות שתי דוגמאות קליניות. מטופל A סובל מסכיזופרניה ומאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. כאשר נשאל על ידי המטפל שלו מדוע הפסיק לנגן בכינור, ענה המטופל בכעס: מדוע? אתה מצפה ממני לאונן בפומבי?
מטופל B חלם שהוא מנגן דואט בכינור עם נערה צעירה. החלום העלה אסוציאציות למשחק עם האצבעות מתוך שעמום, לאוננות ועוד. מהאסוציאציות עלה שהכינור ייצג את איבר מינו ונגינה בכינור ייצגה פנטזיית אוננות הקשורה ביחסים עם הנערה.
בשתי הדוגמאות הללו הכינור מייצג איבר מין זכרי ונגינה בכינור מייצגת אוננות. אולם האופן שבו הסמל מתפקד הוא שונה. עבור מטופל A הכינור הפך כה מזוהה עם איבר המין עד שלגעת בו בפומבי הפך בלתי אפשרי. עבור B נגינה בכינור בהיותו ער משמשת כסובלימציה. ההבדל המרכזי ביניהם הוא שעבור A המשמעות הסמלית של הכינור היא מודעת, ועבור B היא לא מודעת. אולם לטעמה של סגל אין זה ההבדל המשמעותי. ההבדל החשוב בין A לB הוא שבמקרה הראשון הכינור נחווה כאיבר המין ממש, ובשני הוא נחווה כמייצג את איבר המין.
בהמשך המאמר מופיעה סקירה של ספרות תאורטית קודמת בנוגע לשימוש בסמלים ולסובלימציה. סגל מתדיינת עם תאורטיקנים אחרים בעניין הקשר בין הסמלה לבין סובלימציה, ולגבי המשגת יכולת ההסמלה. לעיון בסקירה המלאה של תאורטיקנים קודמים מומלץ לפנות למאמר המקורי.
יצירת סמלים היא פעילות של האגו המנסה להתמודד עם חרדות הקשורות ביחסים בין האגו לבין האובייקט, ומתעוררות בעיקר סביב הפחד מפני אובייקטים רעים, ומפני אובדן אובייקטים טובים. הפרעות בקשר שבין האגו לבין אובייקטים משתקפות בהפרעות ביצירת סמלים. ליתר דיוק, הפרעות בהבחנה בין אגו לבין אובייקט מובילות להפרעה בהבחנה בין הסמל לבין האובייקט המסומל, ועל כן לחשיבה הקונקרטית המאפיינת הפרעות פסיכוטיות.
יצירת סמלים מתחילה בשלב מוקדם בהתפתחות, עם הופעתם של יחסי אובייקט, ומשנה את אופייה בהתאם לשינויים באגו וביחסי האובייקט. הן התוכן המסומל על ידי הסמל והן דרך יצירת הסמלים והשימוש בהם משקפים את בשלות האגו ואת האופן בו הוא מתמודד עם האובייקטים. קושי ביצירת סמלים צריך להיבחן בהקשר של היחסים בין האגו לבין האובייקטים.
סגל מתארת כיצד אובייקטים משפיעים על יכולת ההסמלה ועל אופן השימוש בסמלים. התיאור של סגל מתבסס על מושגים מתורתה של מלאני קליין בדבר העמדה הסכיזו-פרנואידית והעמדה הדפרסיבית.
יחסי האובייקט הראשונים של התינוק מתוארים כך: בתחילת ההתפתחות של יחסי אובייקט, האובייקט נחווה כמפוצל לחלק טוב ולחלק רע. מטרתו של האגו היא להתמזג עם האובייקט הטוב ולהשמיד את החלק הרע, כמו גם את החלקים הרעים של העצמי. חשיבה אומניפוטנטית בשלב זה היא מרכזית, יש יכולת מועטה לתפיסת מציאות ואין תפיסה של היעדר. כאשר לא מתממשת המשאלה לאיחוד עם האובייקט הטוב, מה שנחווה זה לא היעדר כי אם חוויה של רדיפה ואיום מצד האובייקט הרע. אז מופיעות הלוצינציות המגשימות משאלות, שתוארו על ידי פרויד, בהן הנפש יוצרת אובייקטים שנחווים כנגישים. על פי קליין, במצב זה יתפתחו הלוצינציות על האובייקט הרע והוא יחווה כממשי. מנגנון הגנה מרכזי בשלב זה הוא הזדהות השלכתית: הסובייקט משליך חלקים של עצמו אל תוך האובייקט, שהופך מזוהה עם החלקים שהוא מכיל. אובייקטים מופנמים מושלכים החוצה ומזוהים עם חלקים של העולם החיצוני שמייצג אותם. השלכות ראשונות והזדהויות אלו הם ההתחלה של תהליך ההסמלה.
אותם סמלים מוקדמים לא נחווים על ידי האגו כסמלים או כתחליפים, אלא כאובייקט עצמו. בכך הם שונים מסמלים שנוצרים בשלבים התפתחותיים מאוחרים יותר. סגל מציעה לכנות תהליך זה בשם שוויון סמלי (symbolic equation). השוויון הסמלי בין האובייקט המקורי לבין הסמל בעולם הפנימי והחיצוני הוא הבסיס לחשיבה הקונקרטית של סכיזופרנים. חוסר ההבחנה בין הסמל לבין המסומל מבטא הפרעה בקשר בין האגו לאובייקט. חלקים של האגו ושל אובייקטים מופנמים, מושלכים אל תוך אובייקט ומזוהים אתו. ההבחנה בין העצמי לבין האובייקט מיטשטשת, וכך הסמל - שהוא יצירה של האגו - הופך מבולבל עם האובייקט המסומל.
בהמשך ההפתחות של האגו חל שינוי הדרגתי ביחס של האגו לאובייקטים, מה שמאפשר מעבר מסמלים מוקדמים, אותם כינתה סגל שוויון סמלי, לסמלים בשלים המאפיינים את העמדה הדפרסיבית. בעמדה הדפרסיבית האובייקט נחווה כשלם, מתפתחת יכולת להבחנה ולנפרדות בין האגו לאובייקט. כיון שהאובייקט נחווה כשלם, מתעוררת חוויה אמביוולנטית ביחס אליו. האגו מתקשה לשאת ולהכיל את האמביוולנטיות ועל כן נאבק בתחושה זו. היחס של האגו לאובייקט מאופיין באשמה, חרדה מפני אובדן, תחושת אבל ומאמצים ליצור מחדש את האובייקט. תהליכי הפנמה הופכים מרכזיים יותר מתהליכי השלכה, בניסיון לשמר את האובייקט המופנם ולתקנו.
בהתפתחות תקינה, לאחר חוויות חוזרות של אובדן, התאוששות ויצירה מחדש, יבוסס אובייקט פנימי טוב בתוך האגו. ככל שהאגו מתפתח ומבשיל, תתפתח יכולת לבוחן מציאות. עם התפתחות היכולת לחוות אמביוולנטיות, תפחת עוצמת ההשלכות, תגדל יכולת ההבחנה בין העצמי לאובייקט, ותתפתח תחושת מציאות פנימית וחיצונית. חשיבה אומניפוטנטית מפנה את מקומה לחשיבה מציאותית יותר. במקביל חל שינוי במטרות של האגו. קודם לכן כאמור המטרה הייתה להתמזג עם האובייקט הטוב ולהשמיד את הרע. בעמדה הדפרסיבית, לעומת זאת, אם יש הבנה שהאובייקט הטוב והרע הם אחד, ישתנו המטרות הללו. האגו מתמקד כעת בהגנה על האובייקט מפני תוקפנות. תהליך זה מוביל לעיכוב הדחפים האינסטינקטואליים, הן תוקפנות והן ליבידו. מצב זה מעודד יצירת סמלים, שכן הסמל נדרש כדי להתיק את התוקפנות מהאובייקט המקורי, ובכך להפחית אשמה ופחד מפני אובדן. בעמדה זו הסמלים לא נחווים כזהים לאובייקט המקורי.
היכולת לחוות אובדן והמשאלה ליצור מחדש את האובייקט נותנים לאדם את החופש להשתמש בסמלים שהוא יצר. ככל שהסמל נחווה כתוצר של הסובייקט, בשונה משוויון סמלי, כך יכול הסובייקט להשתמש בו בחופשיות. גם לאחר שהושגה יכולת זו תיתכן נסיגה אל העמדה הסכיזו-פרנואידית אם החרדות עוצמתיות מדי. במקרה כזה יופיעו שוב הזדהות השלכתית וסמלים שנחווים כקונקרטיים. בדוגמה של A, מתחילת המאמר, הייתה נסיגה מסובלימציה שהייתה כבר מבוססת. לפני ההתפרקות הפסיכוטית, שימש עבורו הכינור כאמצעי לסובלימציה. הכינור הפך מזוהה עם הפין באופן קונקרטי רק במהלך המחלה. מילים שהתפתחו כשהאגו כבר היה בשל, הפכו מזוהות עם האובייקטים שהן ייצגו ונחוו כאובייקטים קונקרטים.
לסיכום טענה זאת, בשוויון הסמלי, הסמל נחווה כאובייקט המקורי ואין התייחסות למאפייניו של הסמל. השוויון הסמלי משמש כדי להכחיש את היעדרו של האובייקט הטוב או כדי לשלוט באובייקט הרודפני. מצב זה מתרחש בשלבי ההתפתחות המוקדמים.
הסמל, לעומת זאת, המאפשר סובלימציה, נחווה כמייצג את האובייקט וקיימת התייחסות למאפייניו. הסמל מופיע כאשר יש דומיננטיות של רגשות דפרסיביים על פני רגשות סכיזו-פרנואידים, וכאשר ניתן לחוות ולשאת רגשות של נפרדות מהאובייקט, אמביוולנטיות, אשמה ואובדן. כאשר מופעל מנגנון ההזדהות השלכתית, כהגנה מפני חרדות דפרסיביות, אזי סמלים מגובשים שמתפקדים כייצוגים עלולים לסגת לצורתם הקודמת.
היכולת ליצור סמלים עומדת בבסיס היכולת לתקשר, שכן תקשורת מבוססת על סמלים. כאשר מופיעות הפרעות סכיזואידיות ביחסי אובייקט, היכולת לתקשר נפגעת. ראשית כיוון שמיטשטשת ההבחנה בין הסובייקט לאובייקט, ושנית כיון שסמלים נחווים כקונקרטיים כך שאינם משמשים עוד כאמצעי תקשורת אלא כדבר עצמו. אחד הקשיים המרכזיים בטיפול בפסיכוטיים הוא הקושי לתקשר שכן מילים נחוות כאובייקטים ממשיים ולא ניתן להשתמש בהן לצורך העברת מסרים.
סגל מוסיפה שסמלים נדרשים לא רק לתקשורת עם הסביבה אלא גם לתקשורת פנימית, של אדם עם עולמו הפנימי. סגל מסבירה שהתקשורת עם הפנטזיות הלא מודעות אפשרית רק כשניתן להשתמש בסמלים. על כן אצל אנשים שנמצאים בקשר עם עולמם הפנימי, יש יכולת הסמלה מגובשת וחופשית, שעומדת לרשותם ומאפשרת להם ביטוי סמלי של פנטזיות לא מודעות. הקושי בטיפול בסכיזופרנים ובסכיזואידים נובע לא רק מהקושי לתקשר עמם אלא מהקושי שלהם לתקשר עם עצמם. כל חלק מהאגו שלהם מפוצל משאר חלקי האגו בלי שום יכולת לתקשר בין החלקים השונים. היכולת של אדם לתקשר עם עצמו על ידי שימוש בסמלים היא הבסיס לחשיבה מילולית.
היבט חשוב של תקשורת פנימית הוא עיבודם של דחפים, חרדות ופנטזיות מוקדמות בשלבים מאוחרים יותר של ההתפתחות, באמצעות הסמלה. הישג חשוב של העמדה הדפרסיבית הוא היכולת להפחית חרדה ולפתור קונפליקטים. חרדות שבשלבים מוקדמים יותר לא ניתן היה להתמודד עמן בשל התפיסה הקונקרטית של האובייקט, בהמשך ההתפתחות, עם הבשלתו של האגו ניתנות להתמודדות באמצעות הסמלה. אגדות הן דוגמה טובה לכך. בתכנים של אגדות מופיעים אובייקטים מפוצלים רבים – דמויות אידיאליות, טובות באופן מוחלט, לצד דמויות מרושעות באופן מוחלט. יצירת האגדה מתאפשרת רק כשיש אגו בשל ויכולת הסמלה, אולם היא משמשת לעתים קרובות לצורך הסמלת החרדות והמשאלות המוקדמות, השייכות לשלב התפתחותי מוקדם יותר.
במאמר מוצגת דוגמה מטיפול בנערה סכיזופרנית. היא אובחנה בילדותה כפסיכוטית ובהמשך, בהיותה נערה הציגה מאפיינים דפרסיביים רבים ואגו יותר בשל. בזמנים בהם חשה פחות רדופה נהגה לכתוב אגדות, ובתקופות של נסיגה הדמויות הרעות מהאגדות שכתבה נחוו כמתעוררות לחיים ובאות לרדוף אותה. יום אחד, לאחר שבועות רבים של שתיקה, כאשר נראתה כחווה הלוצינציות רדיפה פנתה למטפלת ושאלה אותה: מהן המכשפות מלנצ'סייר? (איזור בצפון אנגליה). סגל מעולם לא שמעה לפני כן על מכשפות אלו אך ידעה שהנערה הגיעה מאזור זה. בהמשך התברר שכשהייתה בת אחת עשרה בתקופה שלא חוותה הלוצינציות, כתבה אגדה על מכשפות מלנצ'סייר. בהמשך הטיפול עלה שהמכשפות מלנצ'סייר ייצגו הן את עצמה והן את אמה של הנערה. החרדה החזירה אותה לילדותה המוקדמת, שם ראתה את עצמה ואת אמה טורפות זו את זו או טורפות את אביה. כאשר הושגה הבשלה ותפיסה יותר מציאותית של הוריה היא התמודדה עם החרדה המוקדמת על ידי הסמלה וכתבה את האגדה על המכשפות. בהמשך, בתקופת נסיגה, אותו מצב רודפני הופיע שוב אך בצורה אחרת: האגדה התעוררה לחיים והמכשפות מלנצ'סייר נחוו כאמיתיות. בחדר הטיפולים היה ברור שהקונקרטיזציה של האגדה נשענת על הזדהות השלכתית כשהנערה פנתה למטפלת כאילו היא מכירה את המכשפות ולמעשה חוותה את המטפלת כאחת מאותן מכשפות. באופן לא מודע היא פינטזה שהשליכה אל המטפלת את החלק של עצמה שהיה מושקע במכשפות ובכך איבדה היא עצמה קשר עם אותו חלק. הסמל שהנערה יצרה הפך מבולבל עם המטפלת – אובייקט חיצוני, וכך הדמות מעולמה הפנימי הפכה עבורה למציאות חיצונית קונקרטית כשהמטפלת הפכה להיות מכשפה מלנצ'סייר.
הדרך שבה האגו הבשל מתמודד עם יחסי אובייקט מוקדמים במהלך עיבוד העמדה הדפרסיבית, היא חשובה ביותר. בעמדה הדפרסיבית ניתן להשיג הבשלה ויחסי אובייקט שלמים, לצד פיצול חוויות אגו מוקדמות. נשאר מעין כיס של סכיזופרניה המבודד משאר האגו וממשיך להוות איום על תחושת האיזון והיציבות. במקרה הגרוע, יופיע משבר נפשי וחרדות מוקדמות ושיוויונים סימבוליים יפלשו לאגו. במקרה הטוב, יתפתח אגו בשל אך מוגבל. אם האגו בעמדה הדפרסיבית חזק דיו ויכול להתמודד עם חרדות, יותר חוויות מוקדמות יעברו אינטגרציה אל תוך האגו, ניתן יהיה להתמודד עמן בעזרת הסמלה, והן יעשירו את האגו בחוויות מוקדמות.
המילה האנגלית symbol מקורה ביוונית ופירושה חיבור, אינטגרציה. תהליך יצירת סמלים הוא, לדידה של סגל, תהליך מתמשך של חיבור יחד ושל אינטגרציה בין הפנימי לחיצוני, בין הסובייקט לאובייקט, ובין חוויות מוקדמות למאוחרות.
אחרית דבר משנת 1979
בעקבות עבודתו של ביון בנושא המיכל והמוכל, הוסיפה חנה סגל הערות בדיעבד למאמרה. בתוספת המאוחרת היא התייחסה לגורם נוסף שעשוי להוביל לקונקרטיזציה מעבר להזדהות השלכתית. לדבריה, יש לקחת בחשבון גם את מערכת היחסים הייחודית שבין החלק המושלך לבין האובייקט שאליו הוא הושלך: המיכל והמוכל.
למעשה, ניתן להתבונן ביכולת מילולית כתוצר של מערכת יחסים בין המיכל למוכל. בשונה מצורות לא מודעות של הסמלה, יכולת הדיבור היא נרכשת. התינוק מפיק צלילים להם הסביבה מקשיבה ונותנת מובן. באופן זה הוא לומד מסביבתו לומר מילים וביטויים. התינוק חווה חוויה גולמית ואמו ממשיגה אותה באמצעות מילה או ביטוי, וכך לוכדת ומחברת את אותה חוויה. כך האם מספקת לתינוק את המיכל, ואז התינוק יכול להפנים את המילה או הביטוי שמכיל את המשמעות.
מקורות
Hanna Segal, 'Notes on Symbol Formation', International Journal of Psychoanalysis 38 (1957), 391–405.
