פסיכואנליזה ותרבות: בין הגלוי לסמוי - הולדת היחיד מתוך הקבוצה והמשפחה
מאת יואב יגאל
לכל חלקי הסדרה: "פסיכואנליזה ותרבות - בין הגלוי לסמוי"
הפרק הקודם התמקד בדילמה שמלווה את המכלול הנפשי האנושי מאז ראשיתו: כתנאי להתפתחותם של הכישוריים הייחודיים למין האנושי (שפה וכישורי האגו), חלה הפחתה ביכולת האינסטינקטים לנהל את הדחפים. ברמה הפנימית, מהלך מורכב זה כרוך בהעברת האחריות לניהול הדחפים מהספֶרה הפיזיולוגית-גופנית לספֶרה הנפשית. 'העברה' זו משמעה גם העתקת הדומיננטיות מיכולות מולדות ליכולות נלמדות. את התפקיד המרכזי בעיצוב המנגנונים לניהול ולתיעול הדחפים קיבלה הלהקה או הקבוצה, והיא עושה זאת באמצעות מנגנונים כגון ריטואלים, טקסים, חוקים וערכי מוסר.
היווצרותם והתפתחותם של כישורים חדשים בזמן אמת, ובתוך התמודדות קיומית, הייתה עניין שברירי ופגיע מאוד. התמיכה בהם חייבה שינויים מבניים מרחיקי לכת בארגון הלהקתי-קבוצתי: העברת הדומיננטיות של ניהול הקבוצה לנשים והיווצרות תת-קבוצה ייעודית וייחודית למין האנושי – המשפחה. מדובר במהלך אבולוציוני-היסטורי, שנפרש על פני מאות אלפי שנים והתרחש ברובו במעין ניסוי וטעייה, שבעיקרו נמצא מחוץ לטווח המודעות. מיתוסים, למשל, הם אמנם ביטוי לחוויות ולהתנסויות משותפות מאותן תקופות, אך רמת המודעות ביחס למשמעותם דומה לזו של חלומות, שאין מי שיפרש אותם. הניסיון לפרש ולפענח את המיתוסים וללמוד דרכם על הנושאים שהעסיקו את התרבויות שיצרו וחיו אותם הוא מודרני ועכשווי.
כישורי האגו והיחיד
תנועת הנפש והתרבות לא נעצרו כאן. כדי שכישורי השפה והאגו ימשיכו להתפתח, היו צריכים להתרחש עוד כמה מעתקי ענק בתרבות.1 בפרק הנוכחי נעסוק בארבעה שקשורים זה בזה: 'חזרה' לדומיננטיות גברית, חברות החופש המערביות, המאבק לשוויון ערך בין המינים והפסיכואנליזה. המשותף לכל אלה הוא, שהם נדחפו על ידי אותו סוג של כוח, שהעביר בהדרגה את המשקל מהקבוצה ליחיד. בירור אופיו ומהותו של אותו כוח ייעשה בפרק הבא. כאן נתמקד בהיגיון שעומד בבסיס אותה תנועה: התנאי להמשך התפתחות כישורי השפה והאגו היה מתן משקל הולך וגדל לשונות, ליחיד ולאפשרויות הביטוי שלו.
תפיסת האבולוציה-היסטוריה של המין האנושי כתנועה נפשית-תרבותית, המעתיקה בהדרגה את המשקל מהקבוצה ליחיד, נמצאת ביסוד העבודות של פרויד ושל יונג, אך אינה בהכרח מקובלת על אנתרופולוגים, סוציולוגים, היסטוריונים, מדעני המדינה ופילוסופים. כל דיון בנושא מורכב וטעון זה יסיט אותנו מקו המחשבה שאני מנסה לפתח כאן. אתייחס לכן לתפיסה של פרויד ושל יונג כאל הנחת עבודה, שתצטרך בהמשך להצדיק את עצמה מול גישות אחרות. הנחת עבודה זו מבוססת על הנחה נוספת, שלפיה הנפש היא שמעצבת את התרבות ודוחפת אותה לשינויים. כדי שניתן יהיה להעריך את הכיוונים שאליהם נדחפת התרבות, יש צורך להכיר את הכוחות הפועלים בנפש עצמה ואת השינויים במערך הכוחות הפנימיים שהתחוללו וממשיכים להתחולל במהלך האבולוציה-היסטוריה האנושית.
התפקיד הכפול של התרבות
אפשר לומר, שהתרבות בכל תקופה מייצגת סוג של ארגון ושיווי משקל נפשי, מסייעת לו ומשקפת את הישגיו וקשייו. זו דרך נוספת לתאר את ייחודה של נקודת המבט של הפסיכואנליזה על ההיסטוריה והתרבות האנושית. מנקודת מבט זו התנאי לכך שכישורי האגו ילמדו להכיר את יכולותיהם, יפתחו ויביאו אותם לידי ביטוי, הוא הקצאת מרחב הולך וגדל ליחיד. הכישורים הנפשיים הם של היחיד. לקבוצה יש כוח לעודדם או להגבילם, אבל הכישורים עצמם הם בחזקת הפרט. אפשר לומר, שההיסטוריה של התרבות מייצגת סוג של סדר התפתחותי; סדר התפתחות כישורי האגו והניסיונות לתת להם ביטוי במציאות: יצירת כלים (וטכנולוגיה בכלל), חקלאות, ציורי המערות, מיתוסים (ואמנות בכלל), המצאת הכתב (שמירת הידע והתחלקות בו), אמונה בכוחות עליונים (והדת בכלל), פילוסופיה, מדע, פסיכואנליזה ועוד – אלה הם חלק מיכולות האגו, שהאפשרות לתת להם ביטוי ברשות הכלל היא שעיצבה את התרבות.
אלא שלתרבות, כהמשך של הלהקה-קבוצה הראשונית, יש תפקיד נוסף וכמעט הפוך: להגביל, לרסן ולנווט את הדחפים. כדי לקדם את עצמה ואת כושרה להתמודד עם הנסיבות והמציאות, על התרבות לתמוך במתן תנאים לביטוי כישורי האגו. אך כפי שכבר ראינו בפרק הקודם – העצמת כישורי האגו משמעה ערעור כושרם של האינסטינקטים לנהל את הדחפים, והעברת האחריות עליהם לקבוצה ולתרבות. הקונפליקט כאן הוא בלתי נמנע: מתן משקל יתר לקבוצה תגביל את אפשרותם של כישורי האגו לבוא לידי ביטוי. לעומת זאת, מתן מרחב פעולה ליחיד ולכישורי האגו מגביל את יכולת הקבוצה והתרבות לרסן ולנווט את הדחפים. שני תפקידים אלה – הכמעט סותרים של התרבות – הם כנראה מוקד הקונפליקט שאליו ניסו פרויד ויונג להתקרב. זהו קונפליקט שהוא גם תוך-נפשי, גם בין-אישי וגם תוך-תרבותי ובין-תרבותי.
פרויד עשה זאת בשורה ארוכה של הנגדות: תהליך ראשוני ושניוני; סתמי ואני; לא-מודע ומודע; דחפי המין מול דחף המוות; דחפי המין מול דחפי הקיום; דחפים מול בוחן המציאות, ועוד. יונג ונוימן אחריו הדגישו את ההבחנה בין הרבדים הראשוניים, המזוהים עם האם הגדולה, עם חוסר-מודעות, עם ארכיטיפים, עם אינסטינקטים, עם הקבוצה ועוד, לבין האגו, המזוהה עם המודעות, עם גבריות, עם אינדיבידואציה ועוד. התפיסה, שאותה ניסו לקדם פרויד, יונג וכמה מתלמידיהם, מניחה, שיש קשר מהותי ועמוק בין הדינמיקות וההשתנות בזמן של תהליכים תוך-נפשיים, לבין אלה של התרבות וההיסטוריה האנושית. יתר על כן, את הדינמיקות בשני המישורים מתווה קונפליקט מובנה בין הרבדים הראשוניים המוקדמים לבין הרבדים המאוחרים. פרויד ויונג לא הצליחו לזהות במדויק את הסיבות לקונפליקט, אך בבסיס התפיסה הכללית שלהם יש היגיון שאינו ניתן לערעור: התרבות היא גם ביטוי ליכולות הנפש האנושית, וגם זו שמכתיבה את אפשרויות ואת גבולות הביטוי של הנפש. משום מה לתפיסה זו לא היה המשך והיא לא חלחלה לתודעה הציבורית בכלל ולמדעית האקדמית בפרט.
הקונפליקט המובנה הוא תולדה ישירה של היווצרות יכולת חדשה (השפה) ושכלולן והתעצמותן של יכולות רבות אחרות (כישורי האגו). מרבית יכולות האגו התפתחו מתוך יכולות קודמות, המשותפות לנו ולבעלי חיים אחרים (תחושות, חושים, אמוציות, שיפוט, תפיסה, יכולת למידה ועוד). השפה היא שדחפה יכולות אלה לרמות שאינן מוכרות בשום יצור חי. היכולות הישנות והחדשות מאורגנות במעין מבנה היררכי, שבו המאוחרות להתפתח הן גם הגבוהות יותר בהיררכיה ואמורות לנווט ולשלוט ביכולות הראשוניות הנמוכות יותר. בניגוד למה שפרויד חשב, הקונפליקט בין רמות הארגון איננו בהכרח בין הלא-מודע לבין המודע או בין עקרון העונג לבוחן המציאות, אלא זהו קונפליקט בין שתי תפיסות שונות של המציאות ושתי צורות התמודדות שונות (להרחבה ראו יגאל, 2011). מה שפרויד ויונג ניסו להראות בהקשר זה הוא, שהקונפליקט בין הרשויות או הרבדים המוקדמים והמאוחרים (או בניסוח שלי – בין רמות הארגון השונות) הוביל בהדרגה להתחזקותו של האגו (במישור התוך-הנפשי) ולמרחב פעולה גדול יותר של היחיד (במישור של הקבוצה והתרבות).
כאמור לעיל, לקונפליקט יש ממד נוסף, שהוא תולדה של התפתחות כישורי האגו: התערערות כושרם של האינסטינקטים לנהל ולתעל את הדחפים. המענה להתערערות זו הייתה העברת האחריות לריסון ולניהול הדחפים לקבוצה. ייתכן שמה שאפיין את תקופת המטריאכט, שנדונה בפרק הקודם, הייתה חלוקת תפקידים חדה יותר מזו שהתקיימה מאוחר יותר בין המשפחה לקבוצה. המשפחה תמכה בכישורי האגו (שהיו בשלבי התפתחות ראשוניים מאוד), והקבוצה ריסנה וניהלה את הדחפים. התפתחות נוספת של כישורי האגו הצריכה ערבוב מחדש של הדחפים והכישורים: היא הייתה מותנית בכך, שהאגו ייקח לעצמו חזרה לפחות חלק מהאחריות לניהול הדחפים. אלא שחזרה שלמה כבר לא הייתה אפשרית: האחריות הועתקה מהרמות הראשוניות (אינסטינקטים) לרמות גבוהות יותר (מצפון, אני עליון). מהלך מורכב זה הצריך ככל הנראה 'חזרה' מקבילה ברמת התרבות: העתקת הדומיננטיות מהנשי לגברי. לפני שננסה לבחון את תרומת הפטריאכט להמשך הבניית התרבות והדינמיקות התוך-נפשיות, ראוי לומר כמה מילים על מה שכנראה הושג בתקופת המטריאכט.
'פוריות' כישורי האגו
בפרק השני ראינו, שאחת ההנחות המשותפות לפרויד וליונג הייתה, שבכל גבר יש מרכיבים נשיים, ובכל אישה יש מרכיבים גבריים. יש להניח, שחוקרים חדי עין יעידו שגם אצל מינים אחרים אפשר לזהות זכרים עם תכונות נקביות ולהפך. לפחות ברמת הידע הנוכחית איננו יודעים אם ל'ערבוב' תכונות זכריות ונקביות יש תפקיד כלשהו באבולוציה של מינים אחרים. בכל הקשור למין האנושי נראה, שערבוב יכולות ותכונות גבריות ונשיות היווה תנאי הכרחי להתפתחות כישורי האגו. 'פוריות' האגו הצריכה מקבץ כישורים ויכולות משני המינים. המטריאכט מעצם מבנהו הכריח את הנשים לסגל לעצמן תכונות הנתפסות כגבריות. ואילו הגברים, שהיו חייבים לקבל על עצמם דומיננטיות נשית, לקחת חלק בחיי המשפחה ובחינוך הילדים, הטמיעו בתוכם תכונות הנתפסות כנשיות.2
בהחלט ייתכן, שזו התרומה ארוכת הטווח של המטריאכט להתפתחותם ולקידומם של כישורי האגו: הם או הרמות הגבוהות של הנפש, הפכו למעין יחידה שיכולה להפרות את עצמה – ללמוד מהמציאות ומהניסיון. אין שום יכולת, שקידמה את המין האנושי יותר מאשר היכולת ללמוד מהמציאות ומהניסיון, והעברתו הלאה לצאצאים, לחברי קבוצה אחרים ולדורות הבאים. נראה שהמטריאכט תרם לתרבות האנושית את 'הבית' (כמקום הבטוח והמוכר שאפשר לצאת ממנו ולחזור אליו), את 'המשפחה' (כתת-קבוצה תומכת, מגינה ומחויבת למרכיביה), ואת ערבוב הכישורים הנשיים והגבריים (שהיה תנאי ללמידה יעילה יותר מהניסיון). תרומות אלו יצרו את הבסיס ואת התנאים לקפיצה הגדולה של המין האנושי. אך היה צורך בשינוי חברתי-תרבותי נוסף, כדי שהישגים אלה יוכלו לבוא לידי ביטוי – לערבב מחדש את כישורי האגו עם הדחפים: האחרונים פעלו כמניע וכמנוע של ההפריה העצמית. האיזון שהמטריאכט הצליח להשיג היה ככל הנראה סטטי מדי כדי להניע הלאה את התפתחות כישורי האגו.
ב'האלה הלבנה' מרמז המשורר והסופר רוברט גרייבס על קשר בין המצאת הכתב לבין העתקת הדומיננטיות מהאלה-האם לאל-האב: מהמטריאכט לפטריאכט (גרייבס, 2002). לא בטוח שטענה זו נכונה, כיוון שיש תרבויות רבות ללא כתב, שהמבנה החברתי-תרבותי שלהן הוא בדומיננטיות גברית. אך נראה, שהיווצרות הכתב והמצאות טכנולוגיות אחרות יכלו לקרות רק בתרבויות שהדומיננטיות שלהן גברית. בהקשר זה חשוב לשים לב, שמרגע שערבוב התכונות בין הנשי לגברי התבסס והפך להיות חלק מההוויה הנפשית של כל פרט, נכון יותר לדבר על עיקרון או על יסוד נפשי-גברי, ועל עיקרון או יסוד נפשי-נשי ולא על נפש גברית או נשית. כך למשל טוען גרייבס באותו ספר, שרק יצירה שבאים בה לידי ביטוי האינטראקציות שבין 'האלה הלבנה' לבין היסוד הזכרי-גברי יכולה להיחשב כיצירת אמת.
יצירה היא ביטוי ליכולת אינדיבידואלית, גם אם התוצאה היא תולדה של שיתוף פעולה בין יחידים רבים. כדי שכישורי האגו יקדמו הלאה את היכולות היצירתיות של הנפש כמכלול, היה צורך בשינוי כפול: תוך-נפשי ותרבותי. במישור התוך-נפשי הדומיננטיות הייתה צריכה להיות מועתקת מהרמות הראשוניות לרמות גבוהות יותר, העתקה שמשמעותה היא גם דומיננטיות של העיקרון הגברי על הנשי. המיתוס על אדיפוס מדגיש בעיקר את העתקת הדומיננטיות מהרמות הראשוניות לרמות גבוהות (ראו פרק 1). אך כפי שמראה אריך נוימן, יש מיתוסים, כמו אלה המצריים על אוזיריס ואיסיס, המדגישים את העתקת הדומיננטיות מהעיקרון הנשי לגברי (Neuman, 1995).
השינוי המשמעותי ביותר במישור התרבותי, שנועד ליצור את התנאים לקידום כישורי היצירה של האגו, הוא העתקת השליטה מהנשי לגברי: מהמטריאכט לפטריאכט. אם תרומת המטריאכט הייתה באינטגראציה של יכולות האגו, הרי שתרומת הפטריאכט הייתה ביצירת התנאים לקידום ולביטוי של יכולות אלה. חשוב להביא בחשבון, שהמבנה החברתי החדש (הפטריארכלי) רק יצר את התנאים ולא בהכרח הביא לשינויים משמעותיים ביכולת ללמוד מהניסיון וליצור. בחלקים גדולים של העולם התקיימו עד לאחרונה מגוון עצום של תרבויות, שאורחות חייהם לא השתנו עשרות ואולי מאות אלפי שנים. נראה שגם אילוצים אחרים כמו אקלים, מפגש ותחרות עם גזעי אדם אחרים דחפו לשינויים מהירים יותר. ככל שהאילוצים הצריכו שינויים מהירים יותר, כך נפתח מרחב פעולה גדול יותר ליכולת הלמידה של יחידים וליצירתיות שלהם.
בהקשר התפתחותי-אבולוציוני, תופעות מתהוות באופן הדרגתי, וההשתנות שלהן עוברת דרך שלבי ביניים רבים. מכאן הקושי להחליט, מתי אפשר להתחיל לדבר על האינדיבידום – היחיד. שונות בין פרטים היא אחד התנאים לאינדיבידואציה, אך מתברר, שבצורות חיים רבות אפשר לזהות שונות בין פרטים, גם נמוכות מאוד. לפני זמן מה התפרסמה בעיתון הארץ סקירת מחקר שנערך במכון ויצמן (אפרת, 31.7.15), על זן נמלים המכונה 'הנמלה המשוגעת' (בין אנשי המקצוע היא ידועה כ"אצנית ארוכת מחוש"). המחקר התמקד באופן שבו פרטים של אותו זן משתפים ביניהם פעולה, כדי להעביר משאות כבדים אל הקן. כאשר אחת הנמלים מוצאת מקור מזון פוטנציאלי המרוחק מהקן, היא מסמנת בריח את המסלול ממקור המזון לקן. באופן כזה מופץ המידע בין הנמלים, וכאשר מספיק פרטים מתכנסים סביב מקור המזון מתחיל תהליך הגרירה-מסע אל הקן. הממצא המעניין בהקשר למסע הוא בפורמט ההובלה והניווט. הנמלים כולן עוזרות בסחיבת השלל, אך בכל רגע נתון נמלה אחת מתווה את הכיוון. לאחר שזו מיצתה את הידע שלה, היא מפנה את מקומה לנמלה אחרת ש'יודעת' לאן צריך לנווט וכן הלאה. אחת ממסקנות המחקר היא, שלא ניתן לדבר בהקשר זה על 'חוכמת המונים' אלא שהידע נמצא אצל הפרטים. החוקרים מניחים שאצל נמלים אלו ניתן לזהות שונות ביכולות וסוג של אינדיבידואליות ונונקונפורמיזם.
להבנתי, המסקנה הראשונה נכונה: 'חוכמת המונים' היא דימוי ולא יכולת או תכונה קיימת. יש סוגי ידע רבים שיכולים להיות משותפים, כלומר ידועים לכל הפרטים בקבוצה באופן שמאפשר לה לפעול כישות אחת. אך הידע עצמו מוחזק ומופעל על ידי יחידים, ואין זה משנה אם מדובר בידע מולד או בידע נלמד. במונחים של פרופ' ישעיהו ליבוביץ', כישורים פיזיים ונפשיים הם רשות הפרט. לעומת זאת, המסקנה השנייה מוגזמת: 'שונות' עדיין אינה מעידה על אינדיבידואליות. אצל אותו מין נמלים, ה'שונות' מגויסת למטרות קבוצתיות, וספק אם ניתן להבחין אצלן בהתנהגויות שמטרתן 'אישית' בלבד. סביר להניח, שפרצי 'מנהיגות' מעין זו, שהפגינו הנמלים במסען אל הקן, ניתן למצוא אצל מינים רבים אחרים (כמו בשינויי כיוון פתאומיים במעוף להקות ציפורים, בתנועה של נחילי דגים, בנדידת עדרי הגנו ועוד).
הפסיכואנליזה הייתה יכולה להיווצר רק לאחר שהתנועה הנפשית-תרבותית לעבר האינדיבידואליות כבר עשתה דרך ארוכה ועברה תחנות ביניים רבות (ראו פרק 2). השינויים התכופים והמהירים בתרבות של עשרות השנים האחרונות מסמנים, שתנועה זו עדיין לא נעצרה או התאזנה. אם ברצוננו לדעת משהו על המקום שבו אנו נמצאים היום, יש צורך לחזור לאחור ולנסות לשחזר מאיפה הגענו. ה'שחזור לאחור' הוא אחד מעקרונות היסוד של השיטה הפסיכואנליטית. כשם שהוא תקף לחקירת הדינמיקות שעיצבו את עולמו הפנימי של האינדיבידואל, כך הוא תקף גם לחקר הדינמיקות שעיצבו – וממשיכות לעצב – את התרבות העכשווית. פרויד ובעקבותיו יונג, נוימן, קמפבל ועוד רבים אחרים, סימנו את אחת התחנות הראשונות והחשובות של האינדיבידואליות בפעולתם של 'יחידים גדולים' – מי שהובילו לשינויים במגוון עצום של תרבויות, שהתקיימו באזורים גיאוגרפיים שונים ומרוחקים זה מזה. השפעתם ארוכת הטווח של יחידים אלה הייתה אפשרית, משום שלמין האנושי כבר היו יכולות שנראות לנו כמובנות מאליהן, אך הן לא היו כאלה בראשית האנושות: יכולות של העברת ידע ולמידה מהניסיון, ולא רק דרך הגנטיקה.
'הגיבור' ותפקיד היחידים בקבוצה
כדאי לדעת, שאצל מיני בעלי חיים רבים קיימת 'תרבות' של העברת ידע נלמד. מקור הידע הוא בדרך כלל יחידים, שהגיעו אליו במקרה או תוך כדי ניסוי וטעייה. ידע זה מועבר בעיקר בדרך של למידת חיקוי, לחברי להקה אחרים ולצאצאים (Lamb & Jablonka, 1995). עם זאת, רק אצל המין האנושי השונות בין פרטים, המרכיבים את הקבוצה, הובילה לשינויים מבניים באופי הארגון הקבוצתי. יש להניח, שהיחידים הראשונים שהתחילו להבחין את עצמם מהקבוצה היו בעלי תפקידים מוגדרים בתוכה (מנהיגים, מרפאים, מספרים ומשוררים). הרישום הראשון שניתן להסתמך עליו הוא כאשר מיתוסי 'הגיבור' או 'האינדיבידואל הגדול' (במונחים היונגיאניים) מתחילים לתפוס את מרכז הבמה והתודעה. מיתוסים מטיפוס זה רווחו בכל התרבויות ומהווים עדות לתפקיד המרכזי שיש ליחידים כנושאי המאבק בכוחות הטבע, הגורל והשינוי (קמפבל, 2013). אלה היו יחידים בעלי אישיות מובחנת, שאינה מזוהה לחלוטין עם הקבוצה. 'היחיד הגדול' הוא נושא השינוי, וכאשר הקבוצה מטמיעה אותו בתוכה הוא הופך להיות לחלק מהזהות ומהנורמות שלה.
ככלל, התרבות האנושית נעה בכיוון ברור של מרחב פעולה רב יותר וביטוי רב יותר ליחידים המרכיבים אותה. אלא שכמו כל תנועה של המין האנושי, גם זו אינה מובטחת, וכוחות רבים פועלים כנגדה. בתקופות הקיום הקדומות, מקור החשש משינוי היה בעיקרו שילוב של אילוצים קיומיים-מציאותיים ואימה, שמקורותיה פנימיים ולא מזוהים (פחד מהדחפים). במישור הקיומי-מציאותי, הפחדים משינוי קשורים להתמודדות יום-יומית עם בעלי חיים אחרים, חזקים יותר, ועם איתני טבע שונים, והפחד היה מלעורר את זעמם (כך למשל ידועים טקסים, שמטרתם לנקות את הציידים מאשמה על הרג כתולדה של ציד מוצלח).
במישור הפנימי, האימה מהכוחות הפנימיים הייתה כל כך לא מובחנת, שהם קיבלו מעמד של אלים, שיש לעשות הכול כדי לרצותם ולא לעורר את חמתם. כך למשל מעיר נוימן, ש'האגו חווה את הדחפים ככוח טרנס-פרסונלי שאנחנו נתונים לחסדיו והם נתפסים כאלים שסוגדים להם: המיניות תופיע כאפרודיטה ותוקפנות כארוס' (נוימן, 2011). בהקשר זה כדאי לחזור ולהזכיר, שבשביל היוונים הקדומים החטא החמור ביותר היה הגאווה או היוהרה: הניסיון להשתוות לאלים.
תרגום עמדה זו למונחים תוך-נפשיים משמעה, שהדחפים נחוו כחזקים אלפי מונים מהאגו ומהכישורים האחרים המייחדים את האדם, ואל לו לאגו לנסות להשתוות להם. הרישומים ההיסטוריים יודעים גם לספר מתי התחיל האגו לתפוס את עצמו כשווה ערך בכוחו לדחפים: בסוף תקופת יוון העתיקה (אלכסנדר הגדול), ועוד יותר בתקופת האימפריה הרומית, העלו הקיסרים והשליטים את עצמם לדרגת אלים (אליאידה, 2002). קו חשיבה זה מאפשר להסביר מדוע איבדו המיתוסים את מקומם המרכזי בשלהי תקופת הפריחה של יוון העתיקה והתבססותה של האימפריה הרומית. תפקידם היה גם להזהיר את האדם (בצורה לא-מודעת) מפני הכוחות החזקים הפועלים בתוכו וגם להעתיק את ההתמודדות עם כוחות אלה (הדחפים) למישור הסימבולי. תפקיד כישורי האגו היה לתת מילים להתרחשויות פנימיות. כאשר כישורי האגו חוו את עצמם כשווי ערך וכחזקים מספיק להתמודד עם הדחפים, הם לא נזקקו יותר למיתוסים שייצגו את הפחדים מהם, ויצרו לעצמם אמצעי ביטוי אחרים תואמים יותר (כמו מעשיות העם למשל).
מרבית התרבויות העתיקות הגדולות הידועות לנו ידעו תקופות של פריחה ושגשוג. אשור ובבל, מצרים העתיקה, הודו, סין, יוון רומא, תרבויות האינקה, המאיה ואחרות בדרום אמריקה, ארצות האיסלם ועוד – כולן ידעו תקופות של חופש ביטוי יחסי. מנקודת מבט של קו החשיבה המוצג כאן, משמעותן של תקופות אלו היא, שיחידים רבים הגיעו בהם לידי ביטוי, ולא רק 'האינדיבידואלים הגדולים' – יוצרי דתות ואמונות, מנהיגים, שליטים ואנשי צבא, פילוסופים והוגי דעות, אמנים, אומנים, ממציאים, משוררים, מתמטיקאים, מחוקקים ועוד. במקרים רבים ידועים לנו אותם יחידים בשמותיהם, ולעתים אנו אפילו יודעים את פועלם ואת הביוגרפיות שלהם. אמנם רובם של יחידים אלה הגיע מהשכבות השליטות והמשכילות, אך היו גם אחרים שפילסו את דרכם משכבות נמוכות יותר. עם זאת, חשוב להיות ערים לכך, שבתרבויות אלו, זכויות היתר ותחושת החופש היחסית הייתה נחלתם של מעטים ולא של האוכלוסייה כולה. מסיבות רבות ושונות, הגורמים והכוחות שפעלו כנגד אפשרות מתן הביטוי לאותם יחידים היו חזקים מדי, ותרבויות אלו חזרו להצטמצם ונסגרו מחדש. הכוחות שפעלו בשם הקבוצה, בין שהיו אלה פולשים זרים ובין שפעלו מתוך אותה תרבות, חזרו להיות דומיננטיים ולהכתיב סוג של אחידות ואנונימיות.
בתרבויות אלו הפריצה לעבר האינדיבידואליות הייתה חלקית ורחוקה מלהיות שלמה. רק בתרבות אחת, שכונתה מאוחר יותר 'תרבות המערב', התהליך שהחל בתקופת הרנסנס לא נעצר. דרך תחנות ביניים שונות כמו המהפכה הצרפתית, המהפכה התעשייתית באנגליה, יישוב אמריקה ועוד, השיג היחיד (כאינדיבידום) לעצמו בהדרגה זכויות ביטוי וחופש לבחור ולעצב את גורלו. לקראת סוף המאה-19 ותחילת המאה-20 נוצרו התנאים לחקירת היחיד את עצמו, או ליתר דיוק – לחקירה שיטתית של הנפש את עצמה.
היחיד וההמון: ציר ההתנגשות המרכזי של התרבות המודרנית
עליית היחיד והחופש שהשיג לחקירת עצמו לא היו יכולים להתרחש אילו לא היה חל שינוי עמוק גם בתפקיד המשפחה במהלך האבולוציה-ההיסטוריה האנושית. המשפחה בחברות מסורתיות מתפקדת, גם היום, כשלוחה של החברה ושל התרבות. ההגנה והתמיכה שהיא מספקת מכוונת יותר לצרכים הגופניים, והילדות נתפסת כזמן הכנה ורכישה של הערכים והמיומנויות הנדרשות מהבוגר כדי שישתלב וימשיך את המנהגים והמסורות של אבותיו. רק במאות השנים האחרונות ובתרבות המערבית החלה המשפחה לרכוש לעצמה מעין אוטונומיה ערכית-תרבותית. נוצרה שונות רבה מאוד בין המשפחות, ורבות מהן התנהלו, גידלו וחינכו את ילדיהן על פי עקרונות וערכים השונים ממה שנחשב מקובל או ראוי. הילד עצמו החל להיתפס לא כאיש קטן, אלא כמי שיש לו צרכים ייחודיים, שיש לתת להם מענה שונה מזה של המבוגר. את התפקיד המרכזי שיש למשפחה בעיצוב הדינמיקות הנפשיות של הילד גם כבוגר, אפשר היה להתחיל להעריך רק כאשר הנפש החלה לחקור את עצמה. אחת התגליות החשובות של פרויד (ושל אלה שהמשיכו אותו) הייתה מיקום שורשי הקשיים הנפשיים בילדות המוקדמת. בתקופה זו המשפחה היא הסביבה המשמעותית והמשפיעה ביותר על הדינמיקות הנפשיות.
תיעוד של חקירה עצמית של יחידים את עצמם ידוע כבר מאות בשנים ויותר: רוסו, אוגוסטינוס וגם לפניהם. אך את היסודות לסוג של חקירה, שניתן ללמוד וליישם גם כשיטה טיפולית הניח פרויד. יסודות אלו לא השתנו, למרות השינויים העצומים בתיאוריה ובמרכיבים שונים של הטכניקה הטיפולית. בפרק השני כבר הוצג תיאור התנאים שאפשרו את היווצרותה של הפסיכואנליזה, כתיאוריה וכשיטה המעמידה את העולם הנפשי של היחיד במרכז. כאן ברצוני להדגיש היבט אחר: הנפש האנושית היא זו שעיצבה פעם אחר פעם מגוון עצום של תרבויות.
כדי לנסות להבין מהם הכוחות הפועלים בה וכיצד הדינמיקות הפנימיות ביניהם 'מתורגמות' ליצירת תרבויות שונות, הייתה צריכה הנפש למצוא דרך לחקור את עצמה. זו הייתה אמורה להיות אחת התרומות הגדולות של הפסיכואנליזה לתרבות בכלל – להיות מעין גשר או מתווך בין הכוחות הפנימיים לביטויים שלהם במציאות ובתרבות. אין שום סתירה בין תפקידה של הפסיכואנליזה בחקר הנפש של היחיד לבין חקירת התהליך המקביל המתנהל בין הנפש לתרבות: הכוחות הם אותם כוחות. לנושא הכוחות הפועלים בנפש יוקדש הפרק הבא, אך קודם שנגיע אליו ראוי לומר משהו על תולדת לוואי של השינויים ביחסי הכוחות בין היחיד לקבוצה – ההמון.
פרויד אמנם הקדיש עבודה נפרדת לנושא 'ההמון', אך בעיקרו של דבר הפסיכואנליזה התמקדה בחקר היחיד, או לכל היותר בחקר קבוצות, ומעט מאוד בחקר 'תופעת ההמון' (פרויד, 2009; נוימן, 1995). בשונה מהקבוצה, שבה היחידים מכירים זה את זה בדרגות קרבה שונות, 'ההמון' מאופיין מצד אחד באנונימיות של היחיד ובטשטוש קווי אישיותו, ומצד שני בתחושות של חוסר פחד וכוח ללא גבולות. למרות שמו של החיבור – הקושר בין היחיד להמון – נראה שגם פרויד לא הצליח לזהות שההמון הוא תולדת משנה של מה שניתן לכנות 'עליית היחיד'. בכל התרבויות העתיקות היו קהלים גדולים של יחידים, שלא הכירו זה את זה, ויש להניח שההתקהלות שלהם יחד הגבירה גם אצלם את תחושות הביטחון והכוח, ולמרות זאת לא ניתן לאפיין אותם כ'המון'.
בין שקהלים אלה היו כפופים למרותם של שליטים רבי עוצמה, ובין שהיו כפופים למנהגים ולמסורת, הם לא היו יכולים לפעול כ'המון', אלא לכל היותר כאספסוף. כמו 'היחיד', כך גם 'ההמון' הוא תופעה חדשה יחסית, בת כמה מאות שנים, שהתהוותה במקביל להופעת היחיד. 'ההמון' הוא קודם כל איום על היחיד, מפני שהוא שואף לבלוע ולהטמיע אותו בתוכו. כאיום על היחיד הוא גם איום על כל חברה, שמעמידה במרכז את זכויות היחיד, את החופש שלו ועוד. 'ההמון' הוא תולדה של יחידים רבים, שמאוימים מהחופש ומהאחריות על עצמם. 'ההמון' מורכב מיחידים שהכוח החזק ביותר המנחה אותם הוא ויתור על עצמם. הכחדת האישיות והייחודיות של היחיד משמעה גם הכחדת היצירתיות ואפשרויות ההבניה (construction).
ההמון הוא הרסני משום שהיצירתיות היא בחזקת היחיד, וההמון, על פי הגדרה, לא מסוגל ליצור, ולכן הפעולות שלו הן הרסניות. זה גם ההבדל בין 'ההמון' לבין קבוצה או קהל כלשהו, כיוון שלאחרונים יש אפשרות לתמוך, או לפחות לא להפריע, לביטויים האישיים. בחברות המודרניות ההמון הוא שנמצא בקוטב הנגדי ליחיד ולאפשרויות הביטוי שלו. כתופעה, 'ההמון' אינו בהכרח מה שנראה לעין כמו קהל רב שמתפרע בכיכר כלשהי. הוא יכול לבוא לידי ביטוי בדרכים עקיפות הרבה יותר, כמו בבחירת מנהיגים כוחניים, בתמיכה באנשי ציבור פופוליסטיים, בתמיכה שבשתיקה בצעדים חוקתיים ואחרים כנגד מיעוטים, זרים, זכויות הפרט וכדומה.
חשוב להבין בהקשר זה, שמנקודת מבט פסיכואנליטית ומדויקת יותר, אין דבר כזה 'המון'. 'המון' הוא מושג עזר כדי לאפיין מספר רב של יחידים שהנוכחות של אחרים בתוכם היא כה מסיבית, שהיא מצמצמת או משתקת את נוכחות הייחוד, תחושת העצמיות והאינדיבידואליות שלהם. לנוכחות האחרים הפנימית הזו יש אין-ספור צורות ומופעים ברמות שונות של מודעות: 'הקול של אבא', 'הקול של אימא', 'הקול של הסמכות', 'מה יגידו', 'מה כולם חושבים', 'מה נהוג', הפנמה של מסורות, מנהגים, חוקים וכדומה. בהיקף ובעוצמה משתנים, 'ההמון' נוכח ופועל במרחב הנפשי של כל אחד מאיתנו. כמו כל תכונה נפשית אחרת, מודעות גם היא תכונה שברשות הפרט, ו'ההמון' – גם כשהוא נוכח במרחב הנפשי – פועל כנגדה.
השילוב בין ייאוש מאפשרות לביטוי אישי וחוסר מודעות לכך הם רק חלק מההשלכות של נוכחות מסיבית של ההמון במרחב הנפשי. זהו גם סוג של שילוב שיפעל לביטול אפשרויות ביטוי אישיות אצל אחרים. הממד החשוב בתופעת ההמון מתרחש בתוך הנפש. הביטויים של התופעה הם גלויים ומשתקפים בהשפעות נרחבות על התרבות. זהו עוד אחד מהממדים הנפשיים, שהפסיכואנליזה בקושי התחילה לחקור אותו, והיא גם היחידה שיש לה הכלים לחקירות מעין אלה.
בין הנפש לתרבות
ארבעת פרקי הסדרה הראשונים מציגים את הקשר (והתהליך המקביל) בין הנפש האנושית לתרבות מנקודת מבט פסיכואנליטית. בפרק הבא נתחיל לבחון את עיקרי השיטה הטיפולית הפסיכואנליטית ואת המיקום המיוחד שלה בתהליך המקביל שבין הנפש לתרבות. לכן מצאתי לנחוץ לסכם את עיקרי הנושאים שעלו בפרקים הראשונים. במובן מסוים הם מהווים תשתית ורקע לאפשרותה של הקליניקה הפסיכואנליטית ולייעודה.
באבולוציה של הנפש האנושית ובתרבויות שיצרה, ניתן לזהות כיוון של שינוי ותנועה שמגמתו ברורה. כיוון זה נמצא כבר ברעיונות של פרויד, יונג וכמה מתלמידיהם. במישור של התרבות זו תנועה כפולה: (1) מהתנהלות אישית וקבוצתית, הנשלטת על ידי הדחפים והחוק הביולוגי, למשקל הולך וגדל של החוק האנושי; (2) מדומיננטיות מוחלטת של צרכים משותפים-קבוצתיים להעברת המשקל לצרכיו ולשיקוליו של היחיד. גם במישור התוך-נפשי מדובר בתנועה כפולה: (1) מדומיננטיות של רמות הארגון הראשוניות הנמוכות (המשותפות לנו למינים אחרים) למשקל הולך וגדל של רמות הארגון המאוחרות הגבוהות (שפה וכישורי האגו). (2) מדומיננטיות מוחלטת של תכנים קבוצתיים משותפים להסטת המשקל אל תכנים אישיים. בשני המישורים כיוון תנועה זה הצריך שינויים, ערבוב והעברות משקל בין הזכרי-גברי לבין הנקבי-נשי, ושילוב תכונות של שני המינים, גם במישור הנפשי וגם בעיצוב התרבות.
השילוב של תכונות גבריות ונשיות בכישורי האגו הוא שאׅפשר את שכלול היכולת ללמוד מהמציאות ומהניסיון. ערבוב תכונות גבריות ונשיות בכישורי האגו משמעותו, שלפחות בכל מה שקשור לרמות הגבוהות של הנפש, לא ניתן ליצור הבחנה חדה וברורה בין המינים. העובדה שיותר ויותר נשים ממלאות תפקידים שנתפסו בעבר כגבריים ולהפך היא רק אחת העדויות לכך. כמו יכולות נפשיות אחרות, גם היכולת ללמוד מהמציאות ומהניסיון היא ברשות הפרט. אך השכלול העצום באמצעי ההעברה, שהתרחש ומתרחש בקצב מואץ בדורות האחרונים, כמעט מבטל את ההבחנה בין רשות הפרט לרשות הכלל. העולם המודרני מטשטש גבולות שעוצבו והתקיימו במשך מאות אלפי שנים. ההשלכות של מהלך זה הוא בין הנושאים שיידונו בפרקים הבאים.
בבסיס המורכבות האין-סופית של הנפש האנושית ושל מגוון התרבויות שיצרה, נמצאים שני כוחות יסוד: הדחפים וכישורי האגו (רמות הארגון הגבוהות). לכישורי האגו יש תפקיד כפול: לכוון ולנהל את הדחפים שהושלו מהמכניזמים הביולוגיים שלהם, האינסטינקטים. במקביל, כישורי האגו נדחפים לקדם את היכולות ואת אפשרויות הביטוי של עצמם, ולעצב באמצעותם את התרבות. מגוון התרבויות האנושיות, שהתקיימו בעבר ומתקיימות כיום, הן בעיקרו של דבר ניסיונות חוזרים ונשנים למצוא איזון בין הצורך לתת מענה, לנתב ולווסת את הדחפים, לבין הצורך של כישורי האגו לתת ביטוי ליכולותיהם. הדחפים וכישורי האגו הם רשות הפרט, והם הגורמים שדוחפים למתן חופש ביטוי הולך וגדל ליחיד. את ההיסטוריה האנושית אפשר לתאר גם כתהליך למידה של הנפש את עצמה ולקיחת אחריות על עצמה. נושאים אלה יעמדו במרכז שני הפרקים הבאים.
מקורות
אליאדה, מ. (2002). תולדות האמונות והרעיונות הדתיים. תל אביב: נמרוד.
אפרת, ע. (31.7.15), הנמלה המשוגעת מאתגרת את חוכמת ההמונים, "הארץ", מדור המדע.
גרייבס, ר. (2002). האלה הלבנה: דקדוק היסטורי של מיתוס פיוטי. הוד השרון: אסטרולוג.
יגאל, י. (2011). אנטומיה התפתחותית של הנפש. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
נוימן, א. (2011), הילד. בית יהושע: הוצאת חסינות.
פרויד, ז. [1921] (2009). פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני. תל אביב: רסלינג.
קמפבל, ג'. (2013). הגיבור בעל אלף הפנים. תל אביב: בבל.
Lamb, M. J. . & Jablonka, E. (1995). Epigenetic Inheritance and Evolution: The Lamarckian Dimension. Oxford: Oxford University Press.
Neumann, E [1949] (1995). The Origin and History of Consciousness. Princeton: Princeton University Press.
1 המושג 'תרבות' בכל פרקי הסדרה משמש כמושג-על הכולל בתוכו את מכלול המרכיבים של הקיום האנושי שהם תוצאת הכישורים והפעילות האנושית: מנהגים, חוקים, טכנולוגיות, פוליטיקה, כלכלה, צורות שלטון וארגון חברתי.
2 המחקר בשאלת תכונות נשיות או גבריות נראה לי ראשוני בלבד ולא אמין. הניסיון לפרט תכונות כאלה גם לא נראה כמוסיף משהו להבנת הרעיון עצמו ולכן נמנעתי מכך.
