פסיכולוגיה עברית

×Dafna Wexler
 Dafna Wexler ©
זכור אותי

מאמרים

על חורים גופניים-נפשיים-רוחניים

המושג "חור" יכול להתקשר לאבדן, לטראומה, לקשיים בוויסות, לתגובת קפיאה, להתמכרויות, לאובססיות, לדיכאון, לחרדה ועוד. המאמר יחל בסקירה תיאורטית של כותבים שניסו לנסח הבנה מוכללת של חורים. בהמשך יורחב הדיון דרך תיאור החוויה של הימצאות בשדה המשיכה של חור. לסיום יוצגו מספר נקודות למחשבה הקשורות לטיפול בחורים, שהן נגזרות של החומר התיאורטי ושל ניסיונו הקליני של המחבר.

מתפרסם מ 10/5/2015 | 9,174 צפיות

תגיות: |

 

על חורים גופניים-נפשיים-רוחניים

 

מאת יקיר קריצ'מן

 

המאמר פורסם לראשונה באתר 'רבעון לפסיכולוגיה ממזרח למערב', קריצ'מן,י. (2012).

 

הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב - שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב - לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ (בראשית ד' 7)

 

המושג "חור" יכול להתקשר לאבדן, לטראומה, לקשיים בוויסות, לתגובת קפיאה, להתמכרויות, לאובססיות, לדיכאון, לחרדה ועוד. המאמר יחל בסקירה תיאורטית של כותבים שניסו לנסח הבנה מוכללת (ולא נסיבתית או סימפטומטית) של חורים. בהמשך אנסה להרחיב את הדיון דרך תיאור החוויה של הימצאות בשדה המשיכה של חור, שאותה ניסחתי לאחר שעברתי והעברתי סדנאות בנושא. לסיום אציג מספר נקודות למחשבה הקשורות לטיפול בחורים, שהן נגזרות של החומר התיאורטי ושל ניסיוני הקליני.

 

סקירה תיאורטית

כותבים ותיאורטיקנים שונים השתמשו במלה "חור", כדי להמשיג מהו קרע, או פיסה חסרה, ברקמה האנושית, ומה מתקיים מסביבו, תוך התייחסות לממדים רוחניים, נפשיים וגופניים. עבור רוב הכותבים "חור" מתקשר להשפעות של עומס או העדר, שחרגו מהיכולת הנפשית לעיכול ולספיגה. כלומר: חור הוא תוצאה של חוויות עומס או היעדר שעברו סף מסוים והלכו לאיבוד, משום שלא יכלו לעבור עיבוד.

ויניקוט (1995, 2009) פורט את התנאים המוקדמים המאפשרים לתינוק המתפתח לבטא את דחפיו הספונטניים, להישאר במגע עם חיות אותנטית ולקדם אינטגרציית נפש-גוף. הוא טוען שכאשר אין תנאים אלה מתקיימים, נוצר "עצמי כוזב" שמבוסס על תגובתיות וריצוי הסביבה, וזאת לצורך הגנה מפני התרחשויות שאי אפשר לשאתן – רגעים שבהם יש איון, או הכחדה של העצמי האמיתי.

במאמרו הפחד מהתמוטטות טוען ויניקוט, כי ברגעים שבהם אין העולל מקבל את התמיכה שמאפשרת לו להחזיק את עצמיותו האותנטית, משהו בו קורס, ואז נקרע החוט של המשכיות קיומו הנפשי. אלה רגעים של מוות נפשי. ויניקוט מסביר כי מאחר שהכלים הנפשיים של העולל אינם מפותחים מספיק, הקריסה מתרחשת מחוץ לטווח נפשי המאפשר לו להיות נוכח בשביל לחוות זאת. הוא מתאר זאת כך: "האינטגרציה של האני אינה מסוגלת להקיף משהו. האני אינו בשל דיו לאסוף את כל התופעות לתוך האזור של אומניפוטנציה אישית" (ויניקוט, 2009, עמ' 295). באותם רגעים יש פעולות נפשיות של ניתוק והחזקה עצמית, המאפשרות לתינוק להמשיך לכאורה הלאה, אולם ברובד אחר משהו בו אובד.

לפי ויניקוט, התמוטטות בעבר מהווה את אחד המקורות לפחדי מוות, נפילה או התמוטטות בעתיד, ומאחר שכך, לעתים חשוב להבהיר למטופל שהוא פוחד ממשהו שלמעשה כבר קרה. ויניקוט גורס כי ניסיונו כמטפל הראה לו שכדי לטפל במצבים אלה, נדרשת רגרסיה למצב של תלות ראשונית, שבתוכה יוכל המטופל לחוות קריסות של אי החזקה, במסגרת קשר טיפולי שהתבססו בו די אמון והכלה. לפי ויניקוט, רק חוויה בהווה של ההתמוטטות/מוות נפשי בתוך הקשר הטיפולי תאפשר אינטגרציה של הפיסה החווייתית החסרה בתוך האריג הנפשי, ותפחית את האימה מפני סוגים שונים של מוות עתידי. כלומר: רק חוויה רגשית בהקשר מתאים תאפשר הבנה רגשית שההתמוטטות כבר קרתה למעשה.

חשיבה זו מקבלת הדהוד והרחבה גופנית דרך תיאוריו של הפסיכואנליטיקאי תומס אוגדן (2001). אוגדן, המתבסס בעיקר על כתביהם של ביק, מלצר וביון, מתאר חורים ברמת הרקמה החושית-הגופנית. הוא טוען שמעבר לשתי העמדות שתיארה מלאני קליין – העמדה הסכיזואידית-פרנואידית והעמדה הדיכאונית – יש עמדה אחרת שאותה הוא כינה העמדה האוטיסטית-מגעית. לפי אוגדן מדובר בדרך גולמית, קדם-סימבולית וקדם-מילולית, שעל פיה העולם נתפס ומתארגן. דרך זו תלויה בחוויות חושיות ובמקצבים גופניים הקשורים למגע מבחוץ ומבפנים, ובמלותיו שלו "זהו אופן הנשלט בידי החושים, שתחושת העצמי הבראשיתית ביותר בו מבוססת על מקצב התחושה, במיוחד התחושות שעל פני העור" (עמ' 50). אוגדן טוען שללא מגע מספק ייווצרו מעין חורים ב"רשת" האוטיסטית-מגעית, שבעטיים האדם יחוש אימה בלתי נסבלת, שאי-אפשר לשאתה, הקשורה לנפרדות טרם זמנה. אימה זו מחוברת לחוויות כמו, נזילה, נפילה לנצח או התפוגגות. לנוכח האימה יופעלו מנגנוני הגנה גם ברמה השרירית. כך למשל האדם יכווץ שרירים מסוימים כדי ליצור תחושת מיקוד לנוכח התפוגגות, או תחושת מעטה קשיח שיש בו המשכיות, לנוכח חור שממנו הוא עלול לדלוף.

הבנות דומות, אם כי בשפה המדגישה את הממד הרוחני, ניסח אלמאס (Almaas; 1988) בספרו Diamond Heart: Elements of the Real in Man. אלמאס מבחין בין מהות (essence) לבין אישיות (personality) וגורס שחורים קשורים לשכחת המהות ולגיבוש האישיות. אלמאס טען שחורים הם למעשה חורים במהות שלנו. חורים אלה נוצרים כאשר לילד המתפתח אין אפשרות להחזיק איכויות מסוימות ממהותו, והוא נאלץ לנטוש אותן, לאבד את הזיכרון הרגשי שלהן ואף את הנתיב הפנימי שיוביל אליהן בחזרה. סביב החורים נוצרים אמונות, יחסים בין-אישיים ואף רגשות שפעמים רבות יש להם אופי סוער, ואלמאס קורא להם פסאודו-רגשות. אלמאס טוען שאותם תוצרים מנטליים, בין-אישיים ורגשיים נוצרים עקב הצורך למלא, לפצות ולהגן מפני החורים וקורא לסך כל המילוי הזה "אישיות" או "הפנינה הכוזבת".

אלמאס מאמין שהתהליך מתרחש משום שאין הורי הילד וסביבתו מסוגלים לזהות מהי מהות. כך, בגלל שכחת המהות שלהם, הם כופים על הילד את שכחת מהותו שלו, ועקב כך הוויה המבוססת על האישיות בלבד. לפי אלמאס, שהייה עם התחושה הגופנית-הנפשית של חור אינה מכאיבה באופן בלתי נסבל, כפי שנפשנו מאמינה, אלא נחווית כחלל ריק. אלמאס טוען ששהייה שכזאת חשובה כדי להשיב לעצמנו איכויות מהות שאבדו.

כותבים אחרים המתייחסים לממד הרוחני, כמו למשל צ'סנאט (Chesnut, 2006), מזכירים את המושג "חור בצורת אלוהים" (God shaped hole) כדי לתאר את הכמיהה המובנית בנפש האנושית אל קרבת אלוהים, המניעה מסעות רוחניים רבים. זוהי כמיהה לתחושה של נוכחות אלוהית שניתן יהיה לחוות בתוך הקיום הפיסי והמציאותי – ממש להיות במגע איתה. המשגה זו אקזיסטנציאליסטית יותר מזו של אלמאס, משום שהיא מתייחסת לקיומו של חור כחלק מובנה מהקיום האנושי ולא כמשהו שנוצר רק עקב אינטראקציות בעייתיות מוקדמות עם הסביבה.

הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן (Michael Eigen), בעל היכולת הייחודית לנסח על דרך הפיוט התרחשויות נפשיות תת-סִפיות, מזכיר חורים בהרצאותיו ובכתביו, תוך שהוא קושר הבנות עמוקות הספוגות באינטגרציית גוף-נפש-רוח. בהרצאה שנשא לפני שנים מספר בארץ דיבר אייגן על תפיסת קדושה הקשורה בחורים. לפי הבנתי גרס אייגן שרבים תופסים בטעות קדושה (holiness) כמצב משיק לשלמות (whole). אייגן, לעומת זאת, חושב שקדושה דווקא כרוכה ביכולת לקחת בעלות, לשהות, לעבד ולספוג חורים, כלומר למצב שבבסיסו קשור לחור (hole).

בפרק תהליך ראשוני והלם, מתוך ספרו תחושת מוות נפשי, מחבר אייגן (2010) בין חורים לבין הלם, התפרקות ויכולות עיבוד ראשוני, שאינן מפותחות דיין. לפי אייגן חורים אינם מצב סטטי, אלא מעין מובלעות נפשיות שבהן מתחוללת התפרקות מתמשכת. עם זאת, הנפש שרויה במעין הלם וחוסר ספיקה שאינם מאפשרים לה להתמודד ולהיאסף. בפרק זה הוא מתאר מטופל מוכשר ומצליח בשם סאם שלצד רדיפה אחר תענוגות חש ריקנות שאינה מרפה ממנו. אייגן כותב ש"התפרקותו של סאם לא תיעלם, אלא אם יהפוך לאדם שיכול לתת מקום להתפרקות שלו ולספוג אותה לתוכו. [...] הוא חייב לפתח מארג נפשי שמסוגל לספוג ולעבד הלם וחלוקות" (עמ' 227). בהמשך הפרק (שמומלץ לקרוא את כולו) אייגן טוען, שהמטופל חסר משאבים פנימיים שיאפשרו לו לעבד חוויות נפשיות מסוימות. עוד הוא מדגיש שהמטפל משמש כמעין "מעבד ראשוני מסייע" (עמ' 232), שעוזר למטופל לעכל "פיסות קטסטרופליות של רגש בדרכים שמקשרות אדם לעצמו..." (עמ' 229).

 

החוויה של הימצאות בשדה המשיכה של "חור"

חלק זה של המאמר נוסח על בסיס חוויות הקשורות לסדנאות שעברתי והעברתי בנושא חורים נפשיים. סדנאות אלה הדגישו קשיבות (mindfulness) גופנית-נפשית לצד המשגה המושפעת מתיאוריות פסיכואנליטיות.

בשגרה, חורים יכולים להיחוות כאזורים גופניים-נפשיים שחסרה בהם תחושת חיות. עם זאת, כאשר גורם חיצוני או פנימי מקרב את הזרם הנפשי למגע עם חור, משהו בפנימיות מתחיל להשתנות ואף להשתבש. אחד הקשיים הכרוכים בעבודה עם קרבה לחורים הוא שהימצאות בשדה המשיכה שלהם מצמצמת מאוד יכולות השהיה-לצורך-התבוננות. אלה הם מצבים שבהם נראה כאילו החל מהלך נפשי שהוא מצד אחד ידוע ומצד אחר בלתי ניתן לעצירה; מעין מלחמת חורמה שהנפש יוצאת אליה, בבחינת תמות נפשי עם פלישתים. על פי רוב יש דילוג לא מודע ומידי מעל הריקות של החור לעבר מקום נפשי שמתמלא באנרגיה סוערת, כפייתית, בולענית, פרועה או פרוצה, שהיא קוטבית לתחושות כלום, פגימוּת, מוות, אין או חסר. מקום נפשי זה מתבטא פעמים רבות כדחף לפעולה, ולעתים מתקשר בדרך כלשהי לנקבי הגוף, בעיקר לפה ולאיברי המין. אלה אזורי נפש שבהם טכניקות טיפוליות מסוגים שונים עוצרות רק לכאורה ובאופן שטחי את הסחף, ובפועל נגלה שמשהו עמוק בפנים כפוי להשלים מהלך נפשי, כאילו חייו תלויים בכך. באורח טרגי ופרדוקסלי, למהלכים אלה יש על פי רוב היבטים הצבועים בגוון הרסני כלפי העצמי או כלפי אחרים משמעותיים.

אם בכל זאת מעזים ומנסים להחזיק התבוננות בקרבת החור או סמוך לגורם שהפגיש עמו, ועוצרים רגע לפני הפעולה (נטישה, זעם עיוור, חוסר רחמים, התמכרות, כפייתיות, מיניות בגוונים שונים, חשיבה שטופת אלימות, אבדנות, ועוד), מגלים שמתרחש שם מאבק אימתני לנוכח משיכה אדירה, שמזכירה את תיאורי הבולענות של חורים שחורים ביקום. זהו רגע שכמעט בלתי אפשרי לשהות עמו ולשאת אותו, כי בדיוק במוקד ההתבוננות יש חוסר בדבר, ולכן להתבוננות אין במה להיאחז. זה כמו להחזיק גלעין לימון שמחליק בין האצבעות או כמו ניסיון להפגיש מגנטים בעלי קוטב זהה, הדוחים זה את זה.

רגשית ומנטלית יש ברגע הזה תחושת מאבק הקשור לכניעה ולבגידה בין חלקים שמזוהים עם אנושיות עמוקה של העצמי לאלה המזוהים עם תשוקות של הקלה רגעית ועיוורת. גלישה לכיוון הדחף לפעולה נחווית ככניעת החלק המחזיק במהות, באנושיות ובאמת בשל אי היכולת לשאת מתח והרצון לקרוס לתוך הפוגה, רגיעה ומנוחה הכרוכות בוודאות כלשהי. אלה רגעים שיש בהם תחושה של בגידה בעצמנו, שבהם הצלם מביס את האנוש, ופעמים רבות הם צופנים בחובם בושה רבה.

מצאתי שחוויית המאבק האימתני הזה מתוארת באופן נפלא ופותח חשיבה בפסוק "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּו" (בראשית, ד, ז). פסוק זה הינו תשובתו של אלוהים לאחר שקין מתלונן בפניו שמנחתו אינה מתקבלת, וזאת בניגוד למנחת הבל. לפסוק ניתנו מספר פירושים שרובם קשורים לעמידה של האדם בפני חטא פתייני שתמיד עומד לפיתחו.

בהקשר להתמודדות עם חורים אני מציע לקרוא את הפסוק במספר אופנים כדרך להעמקה. ההמלצה שלי היא לקרוא את הפסוק פעמיים. בפעם הראשונה ברצף, ללא סימני פיסוק, ואז המשמעות יכולה להיות: בין אם תיטיב לשאת זאת, ובין אם לא תיטיב לשאת זאת – החור נמצא שם. ועל פתחו של החור רובץ תמידית פוטנציאל פיתוי שמרגיש כאילו הוא חלק נפרד ונחות מ"האני". חלק שהוא כמו ישות עם איכות דמונית שיש לה תשוקה לפתות את החלק שמזוהה עם "האני" (ואליך תשוקתו). ומה שנותר הוא לנסות למשול בפיתוי. קריאה שכזאת מתארת במדויק את החוויה של דינמיקת התמכרות. חוויה שגם אם נגמלת, או עמדת בפיתוי הפעם, אתה עדיין מכור בפוטנציה ונמצא במבחן.

בפעם השנייה אני מציע לקרוא את הפסוק עם הפיסוק הבא: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב - שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב - לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית, ד, ז). הקריאה הזאת מכוונת לחשיבה על הגורם המבחין בין דינמיקה נפשית הלכודה במעגלי שחזור והישאבות לנוכח חורים לבין דינמיקה נפשית שאינה נידונה לכך. לפי קריאה זאת, מה שיעשה את ההבדל הוא הגורם של "תיטיב" שמאפשר לשאת את המשיכה של החור. אם הגורם הזה קיים, המארג הנפשי מסוגל לשאת משהו. ניתן לומר שאם מארג שכזה קיים, יש יכולת נפשית תשתיתית לשאת זאת באופן שישחרר אפילו ממודעות לקיומו של החור.

לעומת זאת, אם אותו אלמנט של "תיטיב" חסר ולא הבשיל מארג נפשי שכזה, הסיפור הוא אחר. במצב שכזה, או באזורים נפשיים שכאלה, האדם נידון למאבק מתמיד עם כוח המשיכה של חור פתייני, מאבק שבעטיו האדם משחזר שוב ושוב רגעים של בגידה במהותו, וזאת מתוך אי יכולת לשאת משהו. במצב שכזה יש צורך חוזר ונשנה בהפעלת כוח נפשי מודע (תמשול) כדי להתמודד למול עוצמת המשיכה – בדומה להחזקה עצמית (self sufficiency). זהו מעין פיצול בנפש שבו חלק אחד (ייתכן שהוא מייצג שריד של העצמי האותנטי) מפתה לפעולה שנחווית כנחותה, בעוד חלק אחר (ייתכן שהוא מייצג את ההפנמה הכוזבת) מנסה לשלוט בדחף. כך ייתכן שרגע המאבק מייצג שחזור נפשי כפייתי של רגע המוות עצמו, הרגע שבו העצמי האמיתי לא יכול היה לשאת משהו ונכנע תוך ערפול חושים לצו הסביבתי. אולי זה רגע שבו הנפש חשה כפויה לספק עדות חסרה, לעלות לדוכן ולומר שוב ושוב "כך מתתי!".

אחת השאלות המאפשרת להמשיך עוד להעמיק ולהרחיב היא מהו אותו אלמנט של "תיטיב" המאפשר הבחנה בין הדינמיקות. האם מדובר באם הטובה-דיה או הסביבה הטובה-דיה של ויניקוט? האם מדובר במשהו רחב יותר – הטבה הקשורה לנסיבות החיים או לגורמים מולדים? האם מדובר במעשה מכוון שהאדם יכול לעשות בתוכו או כלפי אחרים? במקרה זה, כמו בקואנים של זן, התשובה הסופית פחות חשובה מהתהליך הפנימי לנוכח השאלה. אחת המחשבות שלי היא ש"תיטיב" משלב את המלים "תטה" ו"טוב". כלומר: אולי יש כאן רמיזה על יכולת נפשית הקשורה לעיגול ולהקשתה לכיוונים של חיוב (ויזואלית זה מזכיר את קצותיו של חיוך נפשי); משהו שקשור לאיכות של אלסטיות, ריכוך, עידון, ספיגה או נחמה, ומאפשר לשאת בהשלמה גדולה יותר את הזעזועים שהחיים מזמנים לנפש. בהתייחס למקרה קין, אולי זוהי היכולת שמאפשרת לשאת את הפער בין כוונותינו, השקעתנו ועבודתנו לבין הדרכים שבהן הן מקבלות הכרה או ביטוי במציאות. אולי בעצם מדובר ביכולת המאפשרת לשאת את הפער הקיומי המובנה בהיותנו בעת ובעונה אחת פיסת אלוהים ובעלי קיום פיסי.

 

נקודות לחשיבה הקשורות לטיפול בחורים

בהקשרים טיפוליים, פעמים רבות יש חשיבות לעמדה טיפולית של אקטיביות, הזמנה לחיים והתקוממות לנוכח ויתור. ואולם ברגעים מסוימים חשוב מאוד לשהות עם חורים ללא ציפייה שאותם חלקי נפש ישובו לחיים. זוהי שהייה שיש בה מוכנות להכיר באמיתות של מוות נפשי. זוהי עמדה שיש לה איכות דוממת של הוקרה וכבוד, כמו אלה שאנו חשים בדממה המשתררת אחרי הירי בלוויה צבאית. שהייה שכזאת מאפשרת למטופל להרהר בעובדה הקשה לעיכול שחלקים ממנו מתו. חשוב לציין שלצורך הכרה קשה שכזאת נדרשים גם משאבים גדולים.

ניתן לדמיין חור נפשי כמו עין בגזע עץ או כחלק חרוך בעץ. מניסיוני, שהייה גופנית-נפשית עם חור אינה מעלימה את העין או את החלקים החרוכים ואף אינה מחזירה אותם לחיים. עם זאת, השהייה נדמית כמגדלת את העץ או מרחיבה את זווית הראייה, כך שמצטמצם המיקוד בחור וגדלה היכולת לראות עוד חלקים בעץ. ניתן לומר ששהייה עם חורים משקה את העץ או מגדלת את אותו מארג תשתיתי שהוזכר בחלק הקודם.

לצורכי אינטגרציה חשוב לא רק לשהות, אלא גם למלל ולהגיע לניסוח בשפה רגשית פשוטה: האם זה באמת חור? מהו בעצם החור? כיצד הוא נוצר? איזה סוג של מיתה קרתה שם? ואילו גורמים מקרבים לפתחו? על פי רוב אין מדובר באירוע בודד של שמיטה, אלא בתוצאותיו של ליקוי כרוני שלא היתה לו עדות סביבתית; ליקוי שבעטיו לא התפתחו פוטנציאלים אישיותיים מסוימים, לפחות לא בחלון ההזדמנויות ההתפתחותי המתאים. לעתים החוויה היא שמדובר במישהו שכבר לא נהיה, בדבר מה שהוחמץ או נשרף, בזכויות לידה שלא סופקו, במקומות שבהם המשכנו רק לכאורה.

חשוב גם להכיר בפרטים את שוליו של החור ואת התגובות הנפשיות שהוא מעורר, אשר נועדו לפצות, להגן ולמלא. בנוגע לתגובות אלה, המשגה נכונה עשויה להפחית בושה שהיא רגש מרכזי על פתחי חורים. ההבנה של המטופל שמשהו עבר סף של יכולת לשאת, לעבד ולספוג היא מרכזית.

לסיכום, חשובה עמדה טיפולית שמצד אחד מגלה נכונות לשהות עם המטופל באזורים אלה ומצד אחר מחזיקה תשדורת לא מילולית של אמונה בחיים. זוהי עמדה המייחלת להיות מסוגלת להכיל פערים המובנים בקיום האנושי ומתוך כך יש בה אלמנט 'מיטיב' אלמנט שאנו שואפים שיוכל לחלחל, להיספג ולגדול בתוך ההקשר הטיפולי ובנפש המטופל.

 

 

*תודה מיוחדת לרינת זכאי-מצר על החברותא שאיפשרה דרישה מעמיקה של הפסוק מבראשית

 

מקורות

אוגדן, ת' (2001). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל אביב: עם עובד.

אייגן, מ' (2010). תחושת מוות נפשי. תל אביב: תולעת ספרים.

ויניקוט, ד"ו (1995). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.

ויניקוט, ד"ו (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד.

Almaas, A. H. (1987) Diamond heart, book one: Elements of the real in man. Berkeley, CA: Diamond Books.

Chesnut, G. F. (2006). The god-shaped hole in the human soul. Retrieved from http://hindsfoot.org/godsha.html

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

קריצ'מן, י. (2015). על חורים גופניים-נפשיים-רוחניים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 16/12/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3280

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אדריאנה וגה- גרסיהאדריאנה וגה- גרסיה19/5/2015

מאמר מצוין.. הרבה נכתב אודות מצבים אלו וכמעט תמיד מצאתי שההתמקדות באיון היא חד ממדית. כלומר היא מדגישה בצדק את הצורך לשהות באיון, אבל ללא פרספקטיבה על מה שמסביב לאיון. במאמר הזה יש אינטגרציה של כל החלקים . השהייה באיון שמאפשרת גם את המסביב היא זאת שמביאה את השלם. את האפשרות לגייס את המשאבים כדי להכיל אותו, ולהניע אותו. אדריאנה וגה- גרסיה.

ליאור בכרליאור בכר18/5/2015

מסקרן מאד. נגעת בנושא שמושך אותי כבר שנים. האם אני מסכים לגמרי עם כל מה שכתבת - לאו דוקא. אני איתך לגמרי לגבי חווית החור ומשמעויותיה אבל אני חושב שצריכה להיות דרך להבין את מושג החור כך שהוא ישתלב עם מושגים נוספים בנפש ובהתנהגות. ועם זה אני נאבק גם אינטלקטואלית וגם רגשית.

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח12/5/2015

מאמר מצויין וחשוב!. יקיר,
את המאמר שלך קראתי עוד לפני שנתיים כמדומני ברבעון לפסיכולוגיה מזרח-מערב, והתרשמתי עמוקות מהתוכן, מהחיבורים ומהכתיבה הסוחפת. בזכותך קראתי את תחושת מוות נפשי של אייגן. שמחתי מאוד לראות שהמאמר התפרסם גם פה, כדי שכמה שיותר אנשי מקצוע יוכלו לקבל השראה מהיכולת שלך להתבונן על חורים גופניים-נפשיים מזוויות תיאורטיות מגוונות, ולהתבשם בחשיבות שיש בפרקטיקה הממוקדת-גוף בעבודה עם שדות האנרגיה שלהם ומרכזי הכובד הנאלמים