פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

מאמרים

סוגיות באובדנות ובהערכת אובדנות בקהילה החרדית בישראל

סוגיית האובדנות בחברה החרדית בישראל מעוררת אתגרים מחקריים וטיפוליים כאחד. על אף הנתונים המצביעים על שיעורי אובדנות נמוכים בחברה זו לעומת החברה הכללית, ייתכן כי קיימת תת-הערכה של רמת הסיכון לאובדנות בחברה החרדית, וזאת בשל חוסר היכרות עם המאפיינים התרבותיים הייחודיים לה. דבר זה מחייב רופאים ומטפלים לבצע הערכת אובדנות בחברה החרדית מתוך הבנת ההקשר התרבותי הייחודי של החברה כדי למנוע סבל או אסון כתוצאה מתת-טיפול במקרים הנדרשים.

מתפרסם מ 22/3/2015 | 12,685 צפיות

תגיות: | |

 

סוגיות באובדנות ובהערכת אובדנות בקהילה החרדית בישראל

 

מאת דינה זלזניק

 

 

אובדנות הינה תופעה התנהגותית אוניברסלית, הנחשבת ייחודית למין האנושי. למרות היותה חוצת תרבויות, שיעורי ההתאבדות בתרבויות שונות ובתתי-תרבויות ייחודיות עשויים להצביע על משמעותו ועל מהותו של ההקשר התרבותי לתופעת האובדנות. בישראל, בעידן הפוסט-מודרני, סוגיית האובדנות נדונה לרוב בהקשר התרבותי הכללי (כסוגיה בתרבות המערב), אך למעשה היא קשורה גם לתתי-תרבויות המאפיינות את החברה בישראל.

החברה החרדית הינה תת-תרבות בחברה הישראלית הכללית, וההקשר התרבותי הייחודי מעלה סוגיות שונות של המשגה (ideation) והערכה של אובדנות. אף שבעשור האחרון ישנה התפתחות של מחקר בנושא טיפול והבנה של פסיכופתולוגיה בתרבות ייחודית, עדיין אין כמעט ספרות ומחקר מסוג זה בקהילה החרדית. מחקר חלוצי שביצעו הופרט ועמיתיו (Huppert et al, 2007) בהתאמה של טיפול להפרעה טורדנית כפייתית (OCD – Obsessive Compulsive Disorder) בחברה החרדית בארצות הברית, מראה את הנחיצות בהבנת ביטויים של פסיכופתולוגיה בהקשר התרבותי האולטרה-אורתודוקסי לצורך הערכה נכונה וטיפול באוכלוסייה זו.

במאמר זה אעלה סוגיות מרכזיות באובדנות ובהערכת אובדנות בקהילה החרדית בישראל לאור הנתונים הקיימים, וכן אציג ניסיון להמשגה תרבותית מתוך המאפיינים הייחודיים לחברה זו.

התנהגויות אובדניות והערכת אובדנות

התנהגות אובדנית הינה מושג רחב הכולל מחשבות אובדניות, איומים אובדניים, תוכנית התאבדות, ניסיונות אובדניים ברמות שונות, והתאבדות המסתיימת במצב בלתי הפיך של מוות. הן ניסיונות אובדניים והן התאבדויות המסתיימות במוות מהווים בעיות משמעותיות מבחינת בריאות הציבור הדורשות התערבות, טיפול ומניעה. התנהגויות אובדניות נתפסות פעמים רבות כשיא של חוסר התמודדות עם מצב פסיכולוגי או עם סבל. קרוב ל-15 אחוז מבין אלה שניסו להתאבד הם בסיכון להצליח ולמות בהתאבדות. לפיכך, גם כאשר אין אבדות בנפש, יש להתייחס להתנהגות אובדנית ולחקור אותה לעומקה (אורי, בורשטיין ואפטר, 2010).

ישנן דעות קדומות ומיתוסים רבים בנוגע להערכת האובדנות. שנים רבות היה הנושא בבחינת טאבו, עקב החשש כי עצם השאלה על אובדנות מעלה את הסיכון האובדני. למעשה מחקרים מוכיחים את ההפך. כך, למשל, מחקר שנערך על אוכלוסיית מתבגרים (Mathias et al., 2012) מצא כי מתבגרים שנשאלו על מחשבות אובדניות מדווחים על פחות מצוקה ממתבגרים שלא נשאלו. מתברר שהתעניינות בנושא משדרת אמפתיה והושטת יד לעזרה, ומשכך מפחיתה מצוקה (Gelder, Geddes, & Mayou, 2005).

למעשה, כיום גם ארגון הבריאות העולמי ואיגודים למניעת אובדנות בארצות הברית ממליצים באופן גורף לשאול שאלות על כוונות אובדניות. ללא ספק, הערכה מוקדמת ונכונה של כוונות אובדניות ואיתור של אנשים בעלי פוטנציאל אובדני עשויים להיות חיוניים במניעת אובדנות ובטיפול בה.

ישנן אפשרויות שונות להעריך את רמת הסיכון לאובדנות. דרך אחת היא לחלק את גורמי הסיכון לפי שתי רמות: רמה כללית המתייחסת למעשה האובדנות, ורמה פרטית המתייחסת לגורמי חיסון וסיכון ייחודיים הנמצאים אצל הפרט. ברמה הכללית, נתייחס להקשר הישיר של מה שנתפס כתהליך אובדני: החל ממחשבות ועד ניסיונות קטלניים, וברמה הפרטית, נתייחס לרקע האישי של הפרט כולל הערכה של גורמי הסיכון והחיסון שנמצאו קשורים לאובדנות. גורמים ייחודיים אלו עשויים להעלות או להוריד את סף הפגיעות האובדנית.

ראשית, נזכיר את הערכת רמת הסיכון האובדני הכללי לפי הקשר ספציפי של תהליך העשוי להוביל לאובדנות. בהקשר זה נתייחס לחלקים הנוגעים למחשבות, לכוונות, לתוכניות ולניסיונות אובדניים. שאלות הבודקות גורמי סיכון קריטי בהקשר ישיר לתהליך שעלול להוביל לאובדנות הן שאלות על רצון שלא להתקיים, מחשבות על ללכת לישון ולא להתעורר, מחשבות על מוות, מחשבות או הרגשות שיהיה לך טוב יותר אם תמות, מחשבות על אובדנות או הרגשה אובדנית (Joiner, 2005). ישנם גורמים המעלים באופן ממשי את רמת הסיכון האובדני ובהם: תוכנית ספציפית להתאבדות, התנהגויות של פגיעה עצמית, התנהגויות מסוכנות או ניסיונות אובדניים שהתרחשו בעיקר לאחרונה, והבעת חרטה אם הניסיון האובדני כשל (Cukrowicz, Wingate, Driscoll, & Joiner, 2004).

ישנם גם גורמי סיכון או חיסון הקיימים בשל נתונים אחרים של הפציינט. אחד מגורמי הסיכון החשובים הוא קיומה של פסיכופתולוגיה. במחקר שנערך במכסיקו על מדגם של 5,782 משתתפים נמצא שכ-48.8% מבין החושבים מחשבות אובדניות ו-65.2% מבין המשתתפים שחוו ניסיונות אובדניים היו בעלי הפרעה פסיכיאטרית ראשית ‏ (Borges, Nock, Medina-Mora, Hwang, & Kessler, 2010).

יש מחלות המעלות את הסיכון יותר מאחרות, למשל דיכאון, אנורקסיה והפרעת אישיות גבולית (Lambert & Michael, 2003). גם הפרעות חרדה כגון הפרעה טורדנית כפייתית והפרעת פאניקה מעלות את הסיכון לאובדנות. בנוסף, יש מחקרים שמראים כי ככל שרבות האבחנות למחלות נפש כך גובר הסיכון להתאבדות (Fawcett, 2001). כמו כן, רמה גבוהה של סבל פיזי הנובע ממחלה קשה וממושכת או ממחלה חשוכת מרפא (כגון סרטן ומחלות אוטואימוניות), וכן רמה גבוהה של סבל פסיכולוגי מעלים את הסיכון לאובדנות (Shneidman, 1996). גם התמכרות לאלכוהול ולסמים מהווים מעלים באופן בולט את הסיכון לאובדנות (ראו למשל Borges & Loera 2010; Jacobs et al, 2003).

האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה (American Psychiatric Association) מציינת גורמים נוספים שנמצאו קשורים במחקרים לסיכון אובדני: התעללות בילדות, שבר חריף ופתאומי העובר על הפרט כגון אבל קיצוני או קריסה כלכלית, תחושת בדידות, מגורים לבד, ובייחוד תחושת לבדיות (aloneness) המעצימה את חוסר השייכות והחיבור החברתי והרגשי של הפרט (Shneidmam, 1996). בנוסף, הימצאותם של כלי נשק בהישג יד הינו גורם המעלה את הסיכון לאובדנות מעבר לכל שאר הגורמים האחרים, והוא בלתי תלוי בכל השאר (Kellerman et al., 1992).

מנגד, יש גם גורמי חיסון אשר קיומם מפחית, במידה מסוימת, את ההשפעה של הסיכון לאובדנות. בהם: רצון חיים החזק מרצון המוות (Wenzel & Jager-Hyman, 2012), אמביוולנטיות כלפי המוות, פחד מהמוות ומהכאב שבמוות, ותחושת משמעות בחיים כערך (Joiner, 2005). בין גורמי החיסון המבוססים מבחינה מחקרית: תמיכה חברתית חיובית, הימצאות ילדים בבית (מלבד מקרים שבהם האובדנות היא על רקע פסיכוטי או הפרעות מצב רוח), תקופת ההיריון, ושייכות לדת.

אובדנות בישראל

בישראל, בפקודת החוק הפלילי שחוקק בימי המנדט הבריטי בשנת 1936, נקבע עונש של עד שלוש שנות מאסר על ניסיון התאבדות. איסור זה המשיך להיות בתוקף, אף שלא הופעל, עד שבוטל בשנת 1966. עם זאת, ההתאבדות עצמה מוגדרת כפשע של רצח בחוק הישראלי, ובהתאם לכך מותר למשטרה להתערב כדי למנוע התאבדות‏. בנוסף, בישראל נקבע בסעיף 302 לחוק העונשין: "המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה, או מסייע לאדם להתאבד, דינו מאסר עשרים שנה" (הערות להצעת חוק מוות במרשם רופא, דצמבר 2009).

על פי נתוני משרד הבריאות הישראלי, בשנת 2013 ובשנת 2014 התאבדו למעלה מ-450 איש בכל שנה, ובין השנים 2010-2004 נרשמו 5,244 פניות לחדר מיון עקב ניסיונות התאבדות. בקרב בני נוער זו סיבת המוות השנייה בשכיחותה, 37% מניסיונות ההתאבדות הם בקבוצת הגיל 24-10 שנים, ו-6% מניסיונות ההתאבדות הם עד גיל 17.

כמו בכל העולם כך גם בישראל, בנות מנסות להתאבד יותר, אך בנים מתאבדים יותר ("פרדוקס המגדר"). בשנים 2007-2000 שיעור ההתאבדויות בקרב גברים היה גבוה פי 4 מהשיעור בקרב נשים (אובדנות בישראל, משרד הבריאות, 2011).

מנתונים רשמיים שמצטט משרד הבריאות מסקר בריאות הנפש העולמי (WMH), עולה כי שיעור ההתאבדויות בישראל נמוך משיעור ההתאבדויות במספר רב של מדינות אירופה, ארצות הברית ואף מהממוצע של האיחוד האירופי. רק ביוון דווח שיעור התאבדות נמוך יותר משראל, אם כי ייתכן שהדיווח אינו מדויק בשל אופן רישום סיבת המוות בישראל שעשוי לאפשר דיווח חלקי.

מידע נוסף בנוגע לשיעורי השכיחות לאורך חיים (lifetime prevalence rates) התקבל מסקר בריאות לאומי שנערך על מדגם של כ-5,000 משתתפים באוכלוסייה שאינה מאושפזת בגילאי 21 ומעלה (Levinson et al., 2007). התוצאות הראו ש-5.5 אחוזים מהאוכלוסייה הישראלית הבוגרת דיווחו שהיו להם מחשבות אובדניות במהלך חייהם, זאת לעומת 1.4 אחוזים שניסו להתאבד בפועל. עוד עולה, כי 60 אחוז מאלו שחשבו על התאבדות גם תכננו או ניסו לבצע זאת לפני גיל 35. הסיכון הגבוה ביותר היה בשנה שלאחר הופעת המחשבות האובדניות, פי 99 גבוה יותר מאשר עשר שנים מאוחר יותר. נתון זה משמעותי בהערכת הסיכון לאובדנות ביחס למחשבות אובדניות הקיימות בשנה האחרונה.

אוכלוסיות בסיכון בישראל

שתיים מהאוכלוסיות בישראל הנמצאות בסיכון גבוה לאובדנות הן אוכלוסיית העולים החדשים מברית המועצות לשעבר, וכן מהגרים מאתיופיה. שיעור ההתאבדויות בקרב עולים חדשים וילידי אתיופיה שעלו משנת 1980 ואילך, מהווה כשליש מסך ההתאבדויות בישראל. שיעור ההתאבדות המתוקנן לגיל היה יציב בקרב יהודים ואחרים (ללא עולים) עד לשנת 2000, ומאז הוא במגמת ירידה. מגמה דומה נצפתה בקרב עולי ברית המועצות לשעבר. בקרב עולי אתיופיה, שבקרבם שיעורי ההתאבדות גבוהים גם בהשוואה לעולי ברית המועצות לשעבר, נצפתה עלייה בשיעור ההתאבדות החל משנת 2000, ששיאה היה בשנת 2005. עלייה זו ניכרת בעיקר אצל גברים צעירים בגילאי 24-15, שבקרבם שיעור ההתאבדות בשנים 2005-2000 היה 94.3 ל-100,000 בממוצע נע תלת-שנתי, בהשוואה ל-7.4 ל-100,000 בקרב יהודים ואחרים ללא עולים (משרד הבריאות, 2010).

הסברים שונים עוסקים בעקה הנגרמת על ידי תהליך ההגירה, ולנורמות ההתאבדות בארץ המוצא. אחד ההסברים להתאבדות בקרב מהגרים מאתיופיה מעלה אפשרות של תת-אבחון פסיכיאטרי בקרב קהילה זו כתוצאה מאי-היכרות מספקת עם המאפיינים התרבותיים. כתוצאה מכך יש תת-טיפול המוביל לעלייה בשיעורי הדיכאון וההתאבדות (Shoval et al., 2007).

אוכלוסייה נוספת בישראל שנמצאת בסיכון גבוה לאובדנות הינה אוכלוסיית המתגייסים לצה"ל. במדינות מערביות אחרות שיעור ההתאבדות בקרב חיילים נמוך במידה ניכרת משיעור ההתאבדות בקרב אזרחים, אך בישראל המצב שונה. אורי, בורשטיין ואפטר (2010) משייכים זאת לעובדה שהגיוס במדינות אלו הינו התנדבותי, וטרם הגיוס המועמדים עוברים בדיקות התאמה פסיכולוגיות ורפואיות מקיפות. בישראל, לעומת זאת, הגיוס והשירות מהווים גורם לחץ משמעותי ביותר, בייחוד עבור אנשים צעירים הנמצאים בשלב התפתחותי מכריע בחייהם, שבו הם נאבקים על עצמאותם ועל הגדרתם העצמית. בצבא הם מנותקים ממערכות התמיכה המשפחתית והחברתית, ונמצאים במערכת היררכית שמציבה להם דרישות נוקשות לצייתנות. השילוב של משבר כזה עם זמינותם של כלי נשק מציב אוכלוסייה זו בסיכון גבוה במיוחד. למעשה, בזמנים שאינם מצבי מלחמה סיבת המוות המובילה בקרב חיילי צה"ל היא התאבדות (Levav, 2009, מצוטט אצל אורי ועמיתיה, 2010).

לפי נתוני משרד הבריאות, גם אוכלוסיית הקשישים בישראל נמצאת בסיכון מוגבר לאובדנות, בייחוד לאחר גיל 75. נתון זה עולה בקנה אחד עם נתונים ממדינות אחרות, אולם הייחודי לאוכלוסיית הקשישים בישראל הוא שאחוז ניכר ממנה הם אנשים ששרדו את השואה. אורי ועמיתיה (2010) מביאים נתוני מחקר שערך ברק ועמיתיו (2003) ובו נבדק מדגם גדול של קשישים שאושפזו לתקופה של כ-5 שנים. 135 מתוכם (14.6 אחוז) ניסו להתאבד לפני האשפוז, מתוכם 90 הינם ניצולי שואה (שהם 24 אחוז מתוך 374 ניצולי שואה שהיו במדגם) בהשוואה ל-45 שאינם ניצולי שואה (שהם 8.2 אחוז מתוך 502 מטופלים שלא היו בשואה). מנתוני משרד הבריאות לשנים 2004-2000 עולה כי מעל גיל 75 הסיכון להתאבדות גבוה פי 2.5 מאשר בגילאי 24-15. אחד המאפיינים הייחודיים לגיל הינו האחוז הגבוה יחסית של שיעור הניסיונות האובדניים המסתיימים במוות, עקב שימוש באמצעי התאבדות אלימים כגון חניקה (7.4 ל-100,000 בקרב גברים, ו-1.6 ל-100,000 בקרב נשים) או קפיצה מגובה (5.5 ל-100,00 בקרב גברים, ו-1.6 ל-100,00 בקרב נשים) (משרד הבריאות, 2008). דבר זה עשוי להעיד על כוונות אובדניות חזקות ומוחלטות.

בנוסף, יש מחקרים רבים המראים שאנשים ללא בן זוג נמצאים בסיכון מוגבר לדיכאון ולאובדנות מאשר אלה שיש להם בן זוג שותף לחיים. גם בישראל, נמצא שהסיכון להתאבדות גבוה יותר בקרב גברים גרושים וגברים רווקים, לעומת גברים נשואים. מנתוני משרד הבריאות עולה כי הסיכון של גברים גרושים בגילאי 44-25 גבוה פי 6.2 מזה של גברים נשואים, ופי 1.8 מזה של רווקים.

לפני שנים אחדות הקים משרד הבריאות ועדה בין-משרדית למניעת אובדנות בראשותה של הפסיכולוגית הארצית, מתוך כוונה לחולל שינוי אסטרטגי בטיפול בנושא האובדנות ברמה הארצית. הוועדה החליטה לקדם תוכנית רב-שנתית ורב-מערכתית במסגרת תוכנית לאומית, ויזמה פיילוט לבחינת הנושא במטרה לפעול לצמצום תופעת האובדנות (מתוך "התוכנית הלאומית למניעת אובדנות והתאבדות", אוגוסט 2012). הפיילוט התקיים ברחובות, ברמלה ובכפר כנא, ונעשה בשיתוף גורמים נוספים כגון משרד החינוך, משרד התמ"ת, משרד הרווחה, צה"ל, קופות החולים מכבי וכללית, בתי חולים באזור הפיילוט, שב"ס, ועוד. יעדי הוועדה היו: (1) פירוט האסטרטגיות הטיפוליות והמניעתיות המתאימות לחברה ולתרבות בישראל; (2) ציון אבני דרך לבניית מערך של רצף טיפולי לאחר איתור אנשים בעלי פוטנציאל התאבדותי או לאחר שבוצעו ניסיונות התאבדות.

דא עקא, מסקירת הנתונים הנדונים בתוכנית עולה כי אין התייחסות מיוחדת לאוכלוסייה החרדית, שהינה במובנים רבים תת-תרבות ייחודית בתוך החברה בישראל, ובעלת מאפיינים ייחודיים, אשר כפי שאראה בהמשך קשורים גם לאופן הביטוי של כוונות אובדניות.

העמדה היהודית המסורתית כלפי התאבדות

ביהדות, שמירת החיים נחשבת לצו אלוקי אשר מחייב כל אדם לשמור על חייו ועל חיי אחרים. ציווי מפורש אשר לפי רוב דעות המפרשים דן בהתאבדות הוא הציווי הניתן לנח ולבניו לאחר המבול (בראשית, ט', ד'): "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש [...] ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם". ראשית הציווי מדבר על כך ש"את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו" (רש"י, שם). לצד הציווי הישיר, יש בתנ"ך אזכורים עקיפים רבים לכך שנותן החיים הוא לבדו אחראי על נטילתם. מעשים של לקיחת נפש, המופיעים בתנ"ך כמה פעמים (אצל המלך שאול, אחיתופל, זימרי, שמשון ואבימלך), מפורשים כל מקרה לגופו, לעתים כמשגה ולעתים כמעשה ייחודי שבשל הייחודיות שלו אינו נחשב לחטא (ראו דיון בנושא אצל Witztum, & Stein, 2012)‏.

האיסור להתאבד הוא מן העוונות החמורים ביותר. כמה טעמים ניתנו לאיסור זה: ערכם של החיים גדול ביותר, יש משמעות עמוקה לכל רגע בחיי האדם באשר הם, ומכאן החובה הרבה לשמר את החיים. יתר על כן, היהדות אינה מקבלת את התפיסה שהאדם הוא אדון על חייו אלא על האופו שבו יחיה את חייו. המשנה בפרקי אבות מונה שורת דברים שאינם תלויים בנו, אלא נעשים על כורחנו: "על כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (אבות, ד, כ"ט).

כמו כן, המאבד עצמו לדעת כופר בעקרונות היהדות של שכר ועונש ועולם הבא, וכן כופר בהשגחת ה' על ברואיו ובאמונה שבכל מצב ישועת השם עשויה לבוא, ואל לו לאדם להתייאש. יתר על כן, בכמה מובנים המאבד עצמו לדעת גרוע מן הרוצח: דרכו היא דרך אל- חזור, והוא אינו יכול לתקן את מעשיו. גם מיתתו, אשר במקרים רבים מכפרת על האדם, איננה כפרה במקרה זה משום שהמעשה עצמו הוא חטא. מכאן גם מובנת ההנחה כי המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא (ערוך השולחן, יורה דעה, שמ"ה א'), מה שאין כן ברוצח, שיכול לחזור בתשובה ומיתתו היא כפרה לו (על פי אנציקלופדיה רפואית הלכתית, ערך איבוד עצמו לדעת, תשמ"ח. ראו שם דיון נוסף בנושא).

יתרה מזאת, ההלכה קובעת כי גם אחרי מותו אין מתנהגים עם המתאבד כפי שנוהגים בכל מת. אין קורעים עליו קריעה, ולא מספידים אותו, ואין חולקים לו כבוד, וגם מי שבאים להלווייתו אינם באים לכבודו אלא כדי לכבד את קרוביו. אפילו קבורתו איננה עם כל המתים, אלא בחלקה נפרדת בבית העלמין (שם). הלכות אלה מבטאות את החומרה שבה היהדות רואה את מעשה ההתאבדות. עם זאת, כשהדבר קורה בפועל, לרוב אין נוהגים כך, אלא מוצאים מקום להקל. הרב מרדכי אליהו כתב ב"דרכי הלכה" (הערות על ספר קיצור שולחן ערוך, תש"ס) חמישה תנאים המאפשרים לקבוע שאדם התאבד על דעתו לפי הגדר ההלכתי: (1) שאמר בפה או כתב שהוא רוצה להתאבד; (2) שמיד יבצע את מה שאמר; (3) שהפעולה תיעשה בדרך של כעס; (4) שלא התברר שעשה תשובה על ההתאבדות באמצע; (5) שלא התאבד מתוך חולי או מתוך צער מיוחד. כך הוציא הרב אליהו מכלל העונש למתאבדים את רוב המתאבדים, שמתאבדים מתוך צער או מחלה נפשית כגון דיכאון.

לצד זאת, היהודי מצווה למסור את נפשו להריגה בעבור שלוש עבירות עיקריות שהן: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. מלבד זאת, בזמן הקרוי "זמן של גזירות שמד", שיש בו ניסיון להילחם במצוות הדת על מנת להכחידן, יש ציווי למסור את הנפש על גזירות אלו. בתלמוד מובא מעשה המחדד את האופן שבו קיים ציווי חיים אל מול ציווי המוות: מעשה ברבי חנינא בן תרדיון, אשר בזמן גזירות שמד של רומי בסוף תקופת ימי הבית הראשון, היה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים. ועשה זאת מתוך ידיעה שייתכן ויהרגוהו, אך הוא מסר נפשו על קידוש השם כדי ללמד תורה בזמן שמד רוחני. מצאוהו (הרומאים) וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור (אש) והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה [...] אמרו לו תלמידיו: "רבי, מה אתה רואה?" אמר להן (להם, בלשון התלמוד): "גווילין ואותיות פורחות". (אמרו לו): "אף אתה פתח פיך ותיכנס (בך) האש". אמר להם: "מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו". ומפרשים שם התוספות: "ואל יחבל בעצמו" – אומר רבנו תם, שהיכן שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה, כגון על ידי ייסורים שלא יוכל האדם לעמוד בהם, אז הוא מצווה לחבל בעצמו. אך כאשר לא כך המצב, אלא אדם עושה זאת כדי להיפטר מסבל, דבר זה נכלל באיסור של הריגת עצמו (תלמוד בבלי, תוספות, מסכת ע"ז, דף י"ח, עמ' א').

התאבדויות בשואה כאספקלריה לעמדת היהדות המסורתית

השואה של העם היהודי במלחמת העולם השנייה לא הייתה רק ניסיון לרצח עם שכוון נגד הגזע היהודי, אלא השפלה והתעללות שהקושי לחוותם הוא בלתי נתפס. במובנים רבים ניתן לראות בשואה מצב מתמשך אשר הביא לקצֶה את רצון החיים מול משאלת המוות. במצב זה, שבו המוות עשוי להיתפס כטוב מהחיים וכמוצא היחיד לבריחה מהסבל הנפשי והפיזי, נושא ההתאבדות נשא בחובו קונפליקט כפול. מחד גיסא, הסבל המתמשך, תחושת חוסר האונים ודיכוי הזהות האנושית גרם פעמים רבות למשאלת מוות. רבים ציינו כי קל יותר היה להיכנע ולמות בידי הנאצים מאשר להיאבק על החיים ובכך להיאבק בנאצים. בלשונו של דבורצקי (מצוטט אצל פרבשטיין, 2002): "התאבדות לא הייתה דרכם של המוני ישראל בתנאי המצוקה, בעיקר בארצות מזרח אירופה [...] הייתה זו הדרך של המעטים שבמעטים [...] הרוב העדיפו לסבול כדי 'דערלעבן און איבערלעבן', כלומר: לחיות על פניהם ולכלות את רוחם בעצם חיינו בגאון על האדמה".

מאידך גיסא, הנאצים ניסו למנוע כל ניסיון של התאבדות מכוונת, ובכל פעם שיהודים ניסו להתאבד בביתם, בבתי חולים, ברכבות משלוח, במחנות השמדה או בכל מקום אחר, הם עשו מאמץ להחיותם ורק אז שלחו אותם אל המוות (Keit, 1984. In: Witstum & Stein, 2012). התאבדות במצב זה עשויה הייתה להיתפס כהתנגדות לטרור הנאצי, כפעולה אקטיבית של חוסר כניעה ושל שליטה. אך בעוד שהיסטוריונים רבים רואים בתקופה זו את מעשה ההתאבדות כהרואי (Zerubavel, 1994. In: Witztumet al, 2012), עמדת היהדות הייתה בעד קידוש החיים, מתוך התפיסה שלחיים ולהישרדות יש ערך.

ברבים מפסקי ההלכה שניתנו בזמן השואה אפשר לראות שהיה ניסיון להימנע מהתאבדות או מהרג מכוון מצד הנאצים (פרבשטיין, 2002). דילמה זו משתקפת גם בתכנון מרד גטו ורשה; רבנים יהודים רבים התנגדו למרד משום שסברו כי זהו מצב של התאבדות, שכן סביר להניח שהנאצים יחסלו את הגטו בעקבות המרד (כפי שאכן קרה בסופו של דבר). עמדת הרבנים התבססה על מקורות הלכתיים רבים, בין היתר על דברי דוד המלך כאשר גד הנביא בא אליו בצקלג לאחר חטא מפקד העם1 וביקש ממנו לבחור עונש אחד מבין שלושה: רעב, דֶבר, או מלחמה מול אויביו בחרב. דוד ענה שהוא מעדיף מוות ביד ה' (שמואל ב', כ"ד, י"ד): "ויאמר דוד אל גד צר לי מאוד נׅפְּלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה". כלומר, אסור לאדם להסתכן במודע באפשרות של מוות על ידי אויב, שכן דבר זה נחשב לכעין התאבדות.

אם כן, עיקר המלחמה על החיים הייתה בניסיון להתייחס למצב מתוך בחירה של עמידה ומשמעות. ויקטור פרנקל, שהיה במחנות ריכוז, מתאר זאת בספרו "האדם מחפש משמעות" (פרנקל , 1970): "ניסיון חיי המחנה מורה לנו כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה [...] ביסודם של דברים יכול כל אדם אף בנסיבות אלו להכריע בעצמו מה הוא יהיה מן הבחינה הנפשית והרוחנית גם יחד. יכול הוא לקיים את הדרת כבוד האדם שלו גם במחנה הריכוז".

פרבשטיין (2002) מצטטת את הרב ניסנבוים, ניצול שואה, שסיכם זאת במילים הבאות: "זו שעה של קידוש החיים, ולא קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבים את הנשמה והיהודי הקריב את גופו. עתה הצורר דורש את הגוף וחובה על היהודי להגן עליו: לשמור את חייו". עיקר מאבק הקיום התבטא בבניית בונקרים למחבוא, משמרות בגטו להעברת ידיעות על סכנה מתקרבת, הברחת מזון, התארגנויות שונות לעזרה הדדית, פעולות להצלת זקנים ותשושים, וניסיונות בריחה. עדות למאבק יהודי לקיום החיים הוא שבמזרח אירופה, למרות ריבוי המחשבות על אובדנות, כפי שמצטבר מעדויות שונות, היה מיעוט מדהים של התאבדויות. בהשוואה לכך, במערב אירופה, בייחוד באזורים שהייתה בהם התבוללות נרחבת והתרחקות מערכי המסורת היהודית, היו הרבה יותר ניסיונות אובדניים.

דא עקא, ברור הדבר כי כאשר נעשו ניסיונות אובדניים, הייתה הבנה כואבת כי הצער והסבל גרמו זאת, ולא הייתה עמדת שיפוט כלשהי כלפי המתאבדים. פרבשטיין (שם) מביאה עדויות של הרב אהרונסון, המתאר בזיכרונותיו כיצד עסק בעצמו בקבורה של מתאבדים, מתוך הבנה וכבוד כלפיהם, וייתכן שראה אותם "אנוסים" ברוח דברי התלמוד (מסכת יבמות עח, ע"ב): "המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך אין מונעים ממנו דבר", כלומר: אין מונעים ממנו הספד ונוהגים עליו דיני אבלות (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמה, סעיף ג'). פרבשטיין מביאה עדויות נוספות לכך שבמקרים רבים, למרות שלכתחילה התנגדו למעשה, התייחסו לאלו שנטלו את חייהם בידיהם כאל קדושים.

החברה החרדית

החברה החרדית הינה חברה מסורתית אדוקה, אשר מקיימת את חייה לאור שמירת תורה שבכתב (התנ"ך) ותורה שבעל פה (התלמוד ומפרשיו). המילה "חרדי" לקוחה מהביטוי "חרד לדבר השם", כלומר ירא אלוקים ומקיים מצוותיו. המצוות בעיקרן נחלקות לשני סוגים: מצוות שבין אדם למקום (השם), ומצוות שבין אדם לחברו. מצוות שבין אדם למקום כוללות אמונה, תפילה, שמירת שבת, כשרות, ועוד. מצוות אלו אמורות לחזק את הקשר בין האדם לקדוש ברוך הוא. מצוות שבין אדם לחברו כוללות צדקה, חסד, נשיאה בעול עם השני, ביקור חולים, והדרת פני זקן, ועוד. מצוות אלו מבטאות אחריות של היחיד כלפי זולתו, דאגה לחלשים, ואחריות הדדית כלפי החברה כולה בבחינת "כל ישראל ערבין זה לזה" (חז"ל במקורות שונים, למשל: מדרש ההלכה, ספרא, על הפסוק בספר ויקרא: "וכשלו איש באחיו").

הייחודיות של החברה החרדית על פני החברה הדתית הינה במקום המרכזי יותר שהדת תופסת בחיים, במחויבות הטוטלית אליה, ובאורח החיים השמרני הנבדל מהתרבות הישראלית הכללית. החינוך בחברה החרדית הינו נפרד לבנים ולבנות מגיל צעיר מאוד, ותהליך החׅברות (סוציאליזציה) נפרד מגיל הבגרות הצעירה. השמירה על אורח חיים זה נועדה להבטיח גדרי צניעות בין המינים עד לגיל נישואין, וכן לאפשר לבנים להתרכז בלימודי התלמוד בישיבה (גם אצל הבנות החרדיות לימודי קודש תופסים מקום חשוב בתוכנית הלימודים אך לא בלעדי). נתון זה עשוי להדגיש את רמת ההפנמה של ההשקפה היהודית בתחומי החיים השונים. גיל הנישואין בחברה החרדית נמוך מאשר בחברה הכללית בישראל, ומשקף את החשיבות והערך הגבוה שניתן לבניית משפחה והקמת דור המשך לפי ערכי המסורת היהודית. ערך תרבותי נוסף המאפיין את החברה החרדית הינו קשר עם רב תלמיד חכם (כינוי לאדם המומחה בתורה ובמנהגים של המסורת היהודית ונוהג בעצמו לפי מידות התורה) המבוסס על הערכה רבה ועל ציות לדבריו.

שיעורי התאבדויות בחברה החרדית

בעיר בני ברק, רובה המוחלט של האוכלוסייה הוא דתי-חרדי (Bilu & Goodman, 1997). יש בה ייצוג לקהילות חרדיות שונות, ובהן קהילות חסידיות, ישיבתיות ואחרות. בשל כך, אשתמש בעיר זו כמודל המשקף את הקהילה החרדית בישראל. מנתוני משרד הבריאות שהובאו לעיל, שיעורי ההתאבדות בבני ברק עומדים על 4.0 שיעור מתוקנן לגיל לכל 100,000 תושבים (שיעור גולמי של 3.8 ל-100,000 תושבים). שיעור זה הינו הנמוך בארץ ליישובים יהודיים. לא ניתן לשייך נתון זה לאזור המרכז בכלל, הואיל ובערי מרכז אחרות שיעורי האובדנות גבוהים בהרבה.

כך, לדוגמה, ברמת גן, עיר מבוססת מבחינה כלכלית החולקת כביש משותף עם בני ברק, שיעורי האובדנות מגיעים ליותר מפי שניים (8.5 שיעור מתוקנן לגיל לכל 100,000 תושבים), ואילו בתל אביב-יפו, בירת המרכז, שיעורי האובדנות כמעט פי שלושה (12.0 שיעור גולמי, 11.7 שיעור מתוקנן לגיל לכל 100,000 איש). מעניין לראות שירושלים, המאופיינת באחוזים גבוהים של אוכלוסייה דתית-חרדית ושל אוכלוסייה ערבית, עומדת גם היא על שיעור אובדנות נמוך של 4.3 שיעוור מתוקנן לגיל ל-100,000.

 

טבלה מספר 1. שיעורי אובדנות לפי אזור מגורים. מתוך: אובדנות בישראל, משרד הבריאות, 2011.

 

מחקר שנערך בישראל על אוכלוסיית צעירים מקבוצות אתניות ודתיות שונות, מצא שבקרב קבוצות אוכלוסייה שבהן התאבדות כרוכה בהטלת סטיגמה על השורדים – בעיקר ערבים ישראלים ויהודים חרדים – יש ניסיון להסתיר את סיבת המוות במקרה של התאבדות (Kohn, Levav, Chang, Halperin, & Zadka, 1997). האם אמנם ניתן בישראל להגיע לרישום מוות שאינו נכון? במרבית המקרים התשובה שלילית, אך לעתים רחוקות הדבר אכן עלול לקרות. הגוף האחראי על איסוף המידע בנוגע לכל מקרי המוות, כולל התאבדות, הוא הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס). גוף זה מקבל עדכונים שוטפים מגורמים רשמיים מוסמכים בישראל כגון משרד הבריאות או משטרת ישראל (אובדנות בישראל, משרד הבריאות, 2008).

למעשה, משרד הבריאות מקבל מידע בנוגע לאובדנות בעיקר מהמכון הפתולוגי באבו כביר. אמנם סיבת המוות במאגר של הלמ"ס תואמת את זו הרשומה בתעודת הפטירה, אך תיתכן תת-הערכה של מקרי מוות בהתאבדות בשל תת-דיווח. בסיטואציות מסוימות, ההתאבדות אינה מזוהה, והמוות משויך לתאונה או לנסיבות טבעיות (למשל במקרה של תאונת דרכים, טביעה או תאונה ביתית בעלת אופי מעורפל). לגבי ניסיונות התאבדות, מידע על האוכלוסייה הכללית נשאב עד כה מבסיס המידע הארצי של מערכות המיון בבתי החולים (אורי ועמיתיה, 2010). שיעור ההתאבדות עלול להיות מעוות גם על ידי שיטת רישום המוות על פי סיבות סמויות ("underlying cause") בהתאם לקו המנחה של ארגון הבריאות העולמי. למשל, כאשר חולה סרטן מתאבד, סיבת המוות נרשמת כסרטן ולא כהתאבדות. לעת עתה, הנתונים בנושא לוקים בחסר, ונדרש מחקר נוסף.

גורמי חיסון וסיכון לאובדנות בחברה החרדית

מחויבות דתית וערכי דת. הדת כשלעצמה עשויה להיות גורם חיסון בעל חשיבות רבה. אמונה דתית חזקה, מחויבות לערכי הדת, ונוכחות גדולה יותר בטקסי דת, עשויים להיות קשורים לשיעורי אובדנות נמוכים יותר, ולסובלנות פחותה לאובדנות (Dervic, 2004). ויצטום ושטיין (Witztum & Stein, 2012) טוענים שאף שהיחס הישיר בין אמונה דתית לבין שיעורי אובדנות עדיין לא נחקר בישראל, ניתן לראות את הנושא באופן עקיף ממחקר על מתבגרים ישראלים שמצא שככל שהמחויבות והאמונה הדתית היו חלשים יותר, נרשמה סובלנות רבה יותר כלפי מחשבות אובדניות והתאבדות. בנוסף, הם מביאים את שיעורי האובדנות של האוכלוסייה הישראלית באזורי ההתיישבות שמעבר לקו הירוק בין השנים 2009-2007, שהינם הנמוכים ביותר בישראל, בהשוואה לשיעורי האובדנות בגדה המערבית (3.7 לכל 100,000 תושבים, לעומת 7.4 לכל 100,00 תושבים). לטענתם, נתונים אלו משקפים את המחויבות הדתית העמוקה של היהודים המתגוררים באזורים אלו, ואת תחושת השליחות והמשמעות שהם חשים למרות ואולי אף בגלל ההיחשפות לסכנה ביטחונית באזור מגוריהם.

תמיכה חברתית וחיי הקהילה. ג'וינר (Joiner, 2005), בספרו "מדוע אנשים מתאבדים" ("Why people die by suicide"), מתייחס לחוסר בתחושת שייכות כאחד משלושת גורמי הסיכון העיקריים לאובדנות. בחברות מסורתיות התמיכה המשפחתית והחברתית לרוב חזקה יותר מחברות אחרות. בחברה החרדית התמיכה החברתית חזקה עוד יותר עקב המבנה הקהילתי של החברה, והיא מעניקה משנה חשיבות לתחושת השייכות של כל פרט. הגברים החרדים נפגשים בזמן התפילה בבית הכנסת לפחות פעמיים ביום, מלבד שבתות וחגים, אז מגיעות גם רבות מהנשים. בקהילות חסידיות יש חיבור קהילתי חזק עוד יותר, משום שהחסידים נפגשים באירועים משותפים, ובאופן כללי חברי הקהילה מתעניינים האחד בשלום רעהו ומהווים רשת חברתית איתנה לכל חברי החסידות.

עם זאת, ההשפעה הקהילתית ואופן החיים החברתי עשויים לשמש כחרב פיפיות. בחיים קהילתיים סגורים, לחברה ולעמדותיה יש השפעה משמעותית, והחשש מסטיגמה ומחריגות חברתית עלול ליצור קושי רב. בנוסף, יחידים המרגישים שונים או לא קשורים לאירועי הקהילה עשויים להרגיש ביתר שאת את תחושת השונות והבדידות ביחס לקהילתיות הקיימת.

לנוכח האמור לעיל בנושא עמדת היהדות כלפי אובדנות, יש חשש שכל דיבור בנושא יהיה בבחינת טאבו, ומשכך, כוונות ומחשבות אובדניות לא יבוטאו, וייווצר מצבי של תת-הערכה ותת-טיפול בנושא.

הימצאות במערכת משפחתית ותמיכה משפחתית. כפי שהוזכר לעיל, מחקרים מראים קשר בין הסטטוס האישי לבין הסיכון לאובדנות, כך שאנשים נשואים הם בסיכון נמוך יותר לעומת רווקים וגרושים, בעיקר בקרב צעירים בגילאי 44-25 (נתוני משרד הבריאות לאובדנות, 2008). ויצטום, גרינברג ובוכבינדר (Witztum, Greenberg, Buchbinder, 2012) מביאים נתונים ממפקד אוכלוסין בישראל מ-1995 המראים כי בין הגילים 34-25 רק 12% מהגברים החרדים לא היו נשואים, בהשוואה ל-35% בחברה הכללית, ואילו בקרב נשים 5% מהנשים החרדיות היו נשואות בגילים אלו לעומת 20% בחברה הכללית. כמו כן, 1.3% מבין הגברים החרדים היו גרושים, לעומת 3% בחברה הכללית, ואילו בקרב הנשים החרדיות 1.5% בלבד היו גרושות, בהשוואה ל-6% מהנשים בחברה הכללית.

נתונים אלו כשלעצמם, המציגים הבדלים משמעותיים במצב המשפחתי של החברה החרדית לעומת החברה הכללית בישראל, עשויים להתקשר לרמות נמוכות יותר של אובדנות. מלבד זאת, מספר הילדים הממוצע למשפחה עומד על 6.5 בחברה החרדית, בהשוואה ל-3.5 בחברה הכללית היהודית בישראל (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה,2011). עם זאת, ייתכן כי הרווקים או הגרושים החרדים עשויים להיות בסיכון מוגבר יותר בשל היותם בעמדת מיעוט בחברה שבה הם חיים.

אוכלוסייה נוספת הנמצאת בסיכון לאובדנות מקבלת תמיכה מיוחדת בחברה החרדית –אוכלוסיית הקשישים. בחברה החרדית קיים יחס של כבוד לקשישים, המתבטא גם באופן מעשי של דאגה לרווחתם וקשר מתעניין וקרוב יותר. הדבר בולט במיוחד כאשר מדובר בהורים מבוגרים, שילדיהם דואגים לרווחתם כחלק ממצוות "כיבוד אב ואם".

תמיכה חברתית בזמן קושי. בחברה החרדית מודגשים מגיל צעיר מאוד ערכים של אחראיות ודאגה לרווחת הזולת. מפעלים התנדבותיים כגון "עזר מציון", "יד שרה", "קו לחיים", "בית חם", "משגב לקשיש", "חברת ביקור חולים", "משמחים" ועוד רבים אחרים הינם מפעלים התנדבותיים, המעניקים תמיכה וסיוע מסוגים שונים: תמיכה חברתית, תמיכה נפשית, תמיכה מורלית, תמיכה פיזית ואף תמיכה כספית. הפעילות מקיפה מצבים שונים של מצוקה: חולי, בדידות של קשישים, התמודדות עם בן משפחה חולה, דיכאון אחרי לידה ועוד. תמיכה זו מהווה מגן ומשען במצבי מצוקה ומפחיתה את הסיכון לאובדנות.

הכנסה כלכלית. מחקר שנערך בשנת 2010 מצביע על קשר אפשרי בין רמת הכנסה נמוכה לבין מחשבות אובדניות וניסיונות אובדניים (McMillan et al., 2010). בני ברק נחשבת לאחת הערים העניות בארץ, ולכן רמת ההכנסה הנמוכה בה עשויה להיות גורם סיכון לאובדנות. ייתכן שהדבר עשוי להצביע על כך שגורם ההכנסה הנמוכה בעיר בני ברק מהווה גורם שמגביר את ניסיונות האובדנות בחברה החרדית, ואם כן, שיעור האובדנות בעיר החרדית נמוך עוד יותר כאשר מביאים בחשבון גם את גורם העוני. עם זאת, הגורם הכללי של הכנסה נמוכה בעיר זו עשוי לחייב לתת משנה חשיבות להערכה ולטיפול במחשבות אובדניות, שכפי שאראה בהמשך, מתבטאות לרוב באופן פסיבי בחברה החרדית.

היעדר גורמי סיכון. אחד מגורמי החיסון בחברה החרדית הוא היעדר גורמי סיכון לאובדנות, כגון התמכרות לסמים ולאלכוהול (Borges & Loera, 2010). נוסף על כך, על פי דיווחי צה"ל בשנים האחרונות מרבית החרדים אינם מתגייסים לצה"ל. נתון זה משמעותי, משום שהחזקה של כלי נשק בבית הינה גורם סיכון שאינו תלוי בגורמי סיכון אחרים כגון שימוש בסמים, מגורים לבד, או שימוש בתרופות פסיכיאטריות.

ביטויים קליניים של אובדנות בחברה החרדית

מחקרים אמפיריים על ביטויי אובדנות בחברה החרדית עדיין אינם בנמצא, בעיקר בשל העובדה שהנושא הוא בבחינת טאבו. כדי לקבל תמונה קלינית של הנושא פניתי לכמה מומחים בתחום וראיינתי אותם בעזרת סדרה של שאלות קבועות: פרופ' דוד גרינברג, פסיכיאטר מומחה, המנהל בעשורים האחרונים את התחנה לבריאות הנפש בצפון ירושלים המטפלת בעיקר באוכלוסייה חרדית-דתית; פרופ' אלן אפטר, מנהל המחלקה לרפואה פסיכולוגית בבית החולים שניידר וחוקר מוביל בתחום האובדנות בישראל; פרופ' גבי שפלר, פסיכולוג ראשי בבית החולים הרצוג בירושלים ובמרפאות החוץ; ד"ר מיכאל בונצ'ל, ראש המערך הפסיכיאטרי בבית החולים מעייני הישועה בבני ברק; וד"ר חנה בן ברוך, חברת המועצה הלאומית למניעת אובדנות בישראל. להלן סיכום של הדברים.

פרופ' אפטר טען כי מחשבות או רגשות אובדניים בקרב אנשים חרדים אינם שונים בהכרח מכל חברה אחרת, אך הם אינם מבוטאים באופן אקטיבי כי לא מדברים על כך. לדבריו, הכוונה האובדנית מתבטאת באופן פסיבי כמשאלת מוות ולא באופן גלוי. התנהגות אובדנית היא בלתי שכיחה בעליל, מאחר שהיא לגמרי אינה מקובלת מבחינה חברתית. פרופ' גרינברג ציין שעצם הרעיון של התאבדות נחשב לחטא, ולכן, מניסיונו, פעמים רבות אנשים מספרים לו שיש להם מחשבות אובדניות, אך למעשה אינם מנסים בפועל לממש אותן. מטופלים אובדניים בחברה החרדית הכחישו פעמים רבות את קיומן של כוונות אובדניות ודחפים למימוש המעשה האובדני, מה שמשאיר במקרים מסוימים מרחב צר מאוד בין דחפים אקטיביים של התאבדות, לבין ההתאבדות בפועל.

גם ד"ר בונצ'ל אמר כי מחשבות אובדניות קיימות בחברה החרדית כמו בכל חברה אחרת, אך עד שלא שואלים שאלות מתאימות עשויים שלא להתוודע לכך, כי אנשים מעצמם לרוב לא ידברו על כך. גם במקרים של סבל, אנשים יעדיפו להתייחס לחלקים אחרים בסבל האישי שלהם ולא לבטא באופן גלוי את המחשבות האובדניות ואת הרצון למות. ייתכן גם שאנשים יכחישו כוונות אובדניות, אך אם יישאלו על רצון פסיבי למות, הם יודו בכך.

פרופ' שפלר טען כי אנשים חרדים חשים שאין להם אוטונומיה על גופם ועל מחשבותיהם. מאחר שהמעשה האובדני אסור בתכלית, המחשבות על כך מודחקות ואינן מבוטאות כלל, מלבד מקרים של מצבים פסיכוטיים כגון סכיזופרניה או דיכאון קשה. עוד עולה מדבריו, כי חוסר המרחב לבטא את המחשבות עשוי במקרים קיצוניים להוביל לתת-טיפול ובעקבותיו להתאבדות.

למרות הביטוי הפסיבי של המחשבות האובדניות, שוררת תמימות דעים בדבר הצורך לשאול שאלות על כך ולהגיע להערכה נכונה של הסיכון. פרופ' אפטר אמר כי כאשר הוא שואל מטופלים חרדים על כוונות אובדניות, השאלות הינן זהות לשאלות שהוא שואל מטופלים אחרים, אך הוא ניגש לכך במשנה זהירות ורגישות כדי לא לפגוע במטופלים בעצם השאלה על הנושא. כשפרופ' גרינברג מבצע הערכת אובדנות למטופלים חרדים הוא מתמקד יותר בתחושת הייאוש האישית ובאמונה שלהם, מאשר בשאלות ישירות על מחשבות או כוונות אובדניות, שכן הם עלולים להכחיש אותן. הוא מוצא שקשר עם דמות רבנית, או מדריך רוחני שהפציינט קשור אליו באופן אישי, מהווה גורם מגן במרבית המקרים. לכן, הוא שואל את הפציינט אם הוא נמצא בקשר עם סמכות רוחנית, ואם לא, הוא עשוי להמליץ על קשר כזה.

ד"ר בונצ'ל אמר כי חובה לשאול על הכוונה האובדנית גם אם המטופל נראה מחויב במידה רבה לדת. הוא התייחס לתוכנית הלאומית למניעת אובדנות ואמר כי הוא רואה חשיבות רבה באיתור מוקדם של התנהגות אובדנית, דווקא בשל האופן הפסיבי של המחשבות האובדניות בקרב אנשים חרדים. עם זאת, הוא סבור שלא ניתן ליישם את התוכנית כפי שהיא בחברה החרדית אלא מאמין שיש לבנות תוכנית מיוחדת בשיתוף פעולה עם גורמים העוסקים בנושא, כגון הרב חנניה צ'ולק, יו"ר אגודת עזר מציון.

ד"ר בן ברוך אמרה כי כפי שנמצא במחקרים רבים, הדת היא אכן גורם מגן, אך יש קושי להעריך את ההשפעה שלה על רמת האובדנות בחברה החרדית בשל חוסר מחקר בתחום.

סיכום

במאמר זה דנתי בסוגיית האובדנות בהקשר התרבותי הייחודי של החברה החרדית בישראל. לצד גורמים פסיכופתולוגיים אוניברסליים המשפיעים על אובדנות, ישנם גורמי חיסון וסיכון ייחודיים המושפעים מההקשר התרבותי והסביבתי של הפרט. ההשפעה ניכרת בתפיסת המעשה האובדני, כמו גם בביטויי האובדנות בפועל. דבר זה משמעותי בהערכת האובדנות, הואיל וביטויי האובדנות עשויים להיות שונים מהמקובל בתרבות המערבית, ועלולים לגרום לתת-הערכה ולתת-טיפול במקרים חיוניים.

כאמור, מנתוני משרד הבריאות עולה ששיעורי האובדנות בחברה החרדית נמוכים מאלה שבאוכלוסייה הכללית ולרוב נובעים מפתולוגיה משמעותית. נתונים אלה עשויים להיות מוסברים לנוכח ריבוי גורמי החיסון ומיעוט גורמי הסיכון לאובדנות המאפיינים את החברה החרדית. עם גורמי החיסון נמנים: תפיסת משמעות החיים, תפיסת המעשה האובדני כחטא, אמונה עמוקה באל, השתייכות קהילתית, ערכם של חסד ועזרה הדדית ועוד. עם גורמי הסיכון נמנים עוני, תחושת חוסר השתייכות חברתית ויחס שלילי כלפי ביטוי משאלות אובדניות.

נקודה נוספת שעלתה היא כי בחברה החרדית יש פער גדול בין קיומן של מחשבות אובדניות לבין ניסיון אובדני בפועל, הנובע כנראה מיחס אמביוולנטי כלפי המוות. יחס אמביוולנטי זה עשוי לנבוע בעיקר מהחשש לעבור על האיסור המופנם להתאבדות, ומראיית החיים כבעלי ערך גם במצב של סבל. הוא עשוי גם לנבוע מההשקפה היהודית שלפיה גם במצב הגרוע ביותר, הישועה יכולה לבוא. בבחינת "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" (תלמוד בבלי, ברכות י'). עם זאת, בשל הביטוי הפסיבי של כוונות אובדניות, עיקר המוקד בטיפול ובמניעת אובדנות בחברה זו צריך להיות באיתור מוקדם של הכוונות האובדניות. אין ספק כי יש לשאול שאלות על אובדנות באופן המודע למאפיינים התרבותיים, הן כדי להגיע להערכה מדויקת והן כדי להגיע לשיתוף פעולה.

 

 

מקורות

אובדנות בישראל (2010). שירותי מידע ומיחשוב, תחום מידע, משרד הבריאות.

אובדנות בישראל (2011) דו"ח משרד הבריאות על אובדנות בישראל בין השנים 1981-2009.

אובדנות בישראל (2013). שירותי מידע ומיחשוב, תחום מידע, משרד הבריאות.

אורי, א', בורשטיין, ס' ואפטר א' (2010). האפידמיולויגה של אובדנות בישראל. נלקח מ: http://www.themedical.co.il/Article.aspx?f=17&s=2&id=2782.

אנציקלופדיה רפואית הלכתית, תשמ"ח, ע' יז, איבוד עצמו לדעת. מכון הרב שלזינגר, ירושלים

דבורצקי ,מ'. ירושלים דליטא במרי ובשואה, תל אביב תשי"א. מתוך: פרבשטיין, א'. (2002). הלכה הגות ומנהיגות בימי השואה. בסתר רעם. עמ' 264-265, מוסד הרב קוק ירושלים.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2007). קובץ סיבות המוות.

הערות להצעת חוק מוות במרשם רופא, רפואה ומשפט 41, דצמבר 2009, עמ' 162

התוכנית הלאומית למניעת אובדנות והתאבדות, משרד הבריאות. 2012.

פראנקל, ו'. האדם מחפש משמעות. עמ' 85-86, תל אביב 1970.

פרבשטיין, א' (2002). הלכה הגות ומנהיגות בימי השואה. בסתר רעם. מוסד הרב קוק ירושלים.

רוזין, א' (1985). מניעה בזקנה במסגרת בריאות הנפש. גרנטולוגיה 116-136.

Bilu, Y., & Goodman, Y. C. (1997). What does the soul say?: Metaphysical uses of facilitated communication in the Jewish ultraorthodox community. Ethos, 25(4), 375-407.‏

Borges, G., & Loera, C. R. (2010). Alcohol and drug use in suicidal behaviour. Current opinion in psychiatry, 23(3), 195-204.‏

‏Borges, G., Nock, M. K., Medina-Mora, M. E., Hwang, I., & Kessler, R. C. (2010). Psychiatric disorders, comorbidity, and suicidality in Mexico. Journal of affective disorders, 124(1), 98-107.

Cukrowicz, K. C., Wingate, L. R., Driscoll, K. A., & Joiner Jr, T. E. (2004). Astandard of care for the assessment of suicide risk and associated treatment: The Florida State University Psychology Clinic as an example. Journal of Contemporary Psychotherapy, 34(1), 87-100.‏

Dervic, K. Oquendo, M.A. Grunebaum, M.F, Ellis, S. Burke, A.K. &. Mann, J.J. Religious affiliation and suicide attempt.‖ American Journal of Psychiatry 161 (2004): 2303–8.

European Health for All Database (HFA-DB). Copenhagen, WHO Regional Office for Europe, 2010. In: Suicide in Israel, Ministry of Health Israel, 2011.

Fawcett, J. (2001), Treating Impulsivity and Anxiety in the Suicidal Patient. Annals of the New York Academy of Sciences, 932: 94–105. doi: 10.1111/j.1749-6632.2001.tb05800.x

Gelder, Mayou, Geddes (2005). Psychiatry: Page 170. New York, NY; Oxford University Press Inc . In: Bentall, R. Recent letters.‏

Greenberg, D., Buchbinder, J. T., & Witztum, E. (2012). Arranged Matches and Mental Illness: Therapists' Dilemmas. Psychiatry: Interpersonal & Biological Processes, 75(4), 342-354.‏

Huppert, J. D., Siev, J., & Kushner, E. S. (2007). When religion and obsessive–compulsive disorder collide: Treating scrupulosity in ultra‐orthodox Jews. Journal of Clinical Psychology, 63(10), 925-941.‏

Jacob T, Waterman B, Heath A, True W, Bucholz KK, Haber R, Fu Q. Genetic and environmental effects on offspring alcoholism: New insights using an offspring-of-twins design. Archives of General Psychiatry. 2003;60:1265–1272

Joiner, Thomas E. (2005) Why People Die By Suicide. Harvard University Press

Kellerman AL, Rivara FP, Somes G, et al. Suicide in the home in relation to gun ownership. New England Journal of Medicine 1992; 327: 467-472. In: Uri, A., Burstein, S. Apter A., 2010. The Epidemiology of suicide in Israel.

Kohn, R., Levav, I., Chang, B., Halperin, B., & Zadka, P. (1997). Epidemiology of youth suicide in Israel. Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, 36(11), 1537-1542.‏

Kwiet, K. The ultimate refuge suicide in the Jewish community under the Nazis.‖ Leo BaeckInstitute Year Book 29 (1984): 135–68. In: Witztum, E., & Stein, D. (2012). Suicide in Judaism with a Special Emphasis on Modern Israel. Religions, 3(3), 725-738.‏

Lambert, M. (2003). Suicide risk assessment and management: focus on personality disorders. Current opinion in psychiatry 16 (1): 71–76.

Levinson D, Haklai Z, Stein N, Polakiewicz J, Levav I. Suicide ideation,

planning and attempts: results from the Israel National Health Survey. Isr J

Psychiatry Relat Sci. 2007;44(2):136-43.

Mathias, C. W., Michael Furr, R., Sheftall, A. H., Hill‐Kapturczak, N., Crum, P., & Dougherty, D. M. (2012). What’s the Harm in Asking About Suicidal Ideation?. Suicide and Life-Threatening Behavior, 42(3), 341-351.‏

McMillan, K. A., Enns, M. W., Asmundson, G. J., & Sareen, J. (2010). The association between income and distress, mental disorders, and suicidal ideation and attempts: findings from the Collaborative Psychiatric Epidemiology Surveys. The Journal of clinical psychiatry, 71(9), 1168-1175.‏

National Center for Health Statistics. Health United States, 2010: With

Shoval G, Schoen G, Vardi N, et al. Suicide in Ethiopian immigrants in Israel: A case for study of the genetic-environmental relation in suicide. Archives of Suicide Research 2007; 11: 1-7.

Special Feature on Death and Dying. Hyattsville, Maryland, 2011. In: Suicide in Israel, Ministry of Health Israel, 2011.

Shneidman, E. The suicidal mind. New York, Oxford Univ, Press, 1996

Psychiatric and Behavioral Disorders in Israel. I Levav. Gefen Jerusalem. 2009 pp267-286. In: Uri, A., Burstein, S. Apter A., 2010. The Epidemiology of suicide in Israel. Taken from http://www.themedical.co.il/Article.aspx?f=17&s=2&id=2782.

Wenzel, A., & Jager-Hyman, S. (2012). Clinical Forum-Cognitive Therapy for Suicidal Patients: Current Status. Behavior Therapist, 35(7), 121.‏

Witztum, E., & Stein, D. (2012). Suicide in Judaism with a Special Emphasis on Modern Israel. Religions, 3(3), 725-738.‏

Zerubavel, Y. The death of memory and the memory of death: Masada and the Holocaust ashistorical metaphors.‖ Representations 45 (1994): 72–100. In: Witztum, E., & Stein, D. (2012). Suicide in Judaism with a Special Emphasis on Modern Israel. Religions, 3(3), 725-738.‏

 

1. הכוונה למפקד העם שערך דוד על ישראל למרות האיסור שהיה על כך. מפרשי התנ"ך טוענים כי חטא זה עלה על לב דוד כדי לסובב עונש מגפה שנגזר על העם בעבור חטאיהם שעשו בסתר.

 

 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

זלזניק, ד. (2015). סוגיות באובדנות ובהערכת אובדנות בקהילה החרדית בישראל. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3255

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אורית כהןאורית כהן24/9/2015

בעיניי,לחיות כחרדי זה אומר-פשוט לחיות.להיות הכי חיי שאפשר.והמוות הנפשי העמוק ביותר בטל מול חיים. חוויתי את שניהם.
את החיים- שביהדות. והמוות- שבכאב.
ואני מודה, שברגעים האלו של המוות הפנימי הזה הרגשתי ש-די אני לא יכולה יותר!! ורציתי לא להיות
כשפתאום , החיים, החלומות שלי, הכל התרסק. לא מפליא שהרגשתי שאין לי כלום.
לא היה לי כלום(ככה הרגשתי). אבל היה בי.
ידעתי שהחיים נמצאים בתוכי חזק מידיי, וגם אז, כשרציתי רק לא להיות ידעתי שבאמת באמת אני כן רוצה להיות.
ידעתי שמספיקה לי חוויה אחת שאני זוכרת מגיל 15, חוויה נצחית. שכבר אז, לפני שידעתי משהו על אובדן ועומק הכאב, ידעתי שלא משנה מה יהיה. כל החיים וכל סבל שווים בשביל הרגעים המפעימים האלו. שניות של קרבת אלוקים. שאני לא מנסה לתאר כי אין לי מילים.
היהדות היא חיים. וזה הכל.
היהדות בנויה עם מלא תחנות כוח, ולהיות חרדי (חרדי באמת. לא רק בלבוש ובסביבת החיים)
זה להכיל בפנים אושר שאין כמותו.
זה חגים ושבתות. ותפילות. והתגברויות.
זה קרבת אלוקים. חיבור לאני שיש לכל יהודי.חיבור לנשמה.
אני כותבת,יום אחרי יום כיפור,עדיין ב"אורות" מהיום הענק הזה. עוד חצי שנה מיבכלל זוכר שהיה יום כזה?!
לא צריך לזכור. האורות האלו אף פעם. אף פעם לא נכבים. מי שהרגיש מבין.
וזה ברור שביהדות זה חטא חמור להתאבד.
מוות הוא פשוט הפך לכל מושג היהדות.
אני מוכנה להבטיח לכם שחרדי שהתאבד, זה קרה מתוך דעה לא צלולה.
זה יכול לקרות כשתנאי החיים קשים שהעבירו אדם על דעתו, מצב נפשי עד אובדן כל שליטה וסמים.
או- שמדובר במישהו שנולד למשפחה חרדית. וחיי כחרדי ומתלבש כחרדי וחושב כחרדי.
אבל למעשה הוא לא. לא חרדי. כי קרבת אלוקים זרה לו.
כי חרדי בלי נשמה ובלי חיות זה לא שייך, כמו חיי בלי לב. מושגים פשוט סותרים...........

יחיאל מושקוביץיחיאל מושקוביץ17/4/2015

הפילוסופיה שמעבר לפסיכולוגיה. ב"ה
שלום רב, שמעתי פעם מהמחנך הדגול, יחיאל יעקובסון, שבכל ספר פסיכולוגי צריך לדעת את מחברו, כי הפילוסופיה ותפיסת החיים של המחבר נשזרים בין דפי הספר. וד"ל.
הוא הדין במחקרים, צריך לדעת מי הוא עורך המחקר, כי כמו בכל סטטיסקה ישנם ספיקות מרובות צדדים אשר גורמים להתלבטויות שצריך ליישבם כדי להוציא מסקנה ברורה, וכאן מתערבת דעתו הסובייקטיבית של עורך המחקר, כיצד הוא עומד לפשט את ספקותיו ולהכריע בין הצדדים.
זה נוגע למחקר דידן, בגין אובדנות אצל החרדים, ראיתי ציטוטים מד"ר בונצ'ל ועוד, ולכן צריך שוב להרהר בדבר אמיתות הכרעתם, מהסיבה שכתבתי.
עוד הערה קטנה,
ישנם הרבה מדינות בעולם שבהם מגזרים שהם תת תרבותיים, אבל לקחת את המגזר שהוא הכי מתורבת, עם רמות חשיבות המעמיקות ביותר, ולהציגו כתת תרבות, זוהי המצאה שנדמה לי שרק בישראל אפשר להגותה.
הרי לא נקרא לאסטרונום בכיר תת תרבותי, אם לא ידע להשיב בזאולוגיה או בספורט. ולא נקרא לעורך דין תת תרבותי אם לא ידע להבהיר סוגיא בתלמוד, וכן לא נקרא תת תרבותי לחרדי השולט במכמני התלמוד ועומקם, אם לא ידע להשיב בהסתברויות במתמטיקה.
השאלה היא רמת החשיבה כל אחד בתחומו. ואם נבדוק בכנות ואובייקטיביות, נמצא את רמות הכי עמוקים בחשיבה, במגזר החרדי.
בכבוד והוקרה
יחיאל

נפתלי ישראלינפתלי ישראלי29/3/2015

מאמר מעניין ומעורר מחשבה. דווקא בהקשר של אחד המיתוסים הציוניים-חילוניים המובהקים ביותר - מצדה, שקשור להתאבדות המונית.