פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

מאמרים

מילים למילי – על מתן מילים לחלקי נפש שתוקים ביצירה ובטיפול

הספר 'שמה והולכת' מאפשר לנו לפגוש במילים את חלקי הנפש אשר בעוצמת כאבם נותרו שתוקים וחסרי שפה. מתן המילים, המקביל הן לתהליך הטיפולי והן לתהליך היצירה, הופך את הכאב לזעם המופנה כלפי חוץ וכלפי פנים כאחד. בשיאו של התהליך, מתבצעת טראנספורמציה של הזעם ודחף המוות – לדחף עז לחיים. המשוררת והביבליותרפיסטית ליאור גרנות הפליאה לתאר דינאמיקה נפשית מורכבת המתחוללת במידה זו או אחרת בנפשות כולנו.

מתפרסם מ 14/7/2013 | 8,165 צפיות

תגיות: |

 

מילים למילי - על מתן מילים לחלקי נפש שתוקים ביצירה ובטיפול

קריאה בספר השירים 'שמה והולכת' מאת ליאור גרנות

מאת גיא פרל

 

 

 

במרכז ספרה השני של ליאור גרנות 'שמה והולכת' (קשב לשירה, 2012) עומדת דמותה של מילי. מילי היא ספק ילדה ספק נערה, והספר עוסק בהתרחשויות הסוערות הפוקדות אותה במהלך תקופת חיים שאינה מוגדרת. לאורך הקריאה מלווה את הקורא השאלה הבלתי נמנעת - מי היא בעצם מילי? ברשימה זו אציג תשובה אפשרית לשאלה זו, בהתבסס על שני מאפיינים מרכזיים של דמותה - הראשון הנו היותה חסרת ביוגראפיה, והשני – שתיקתה.

גרנות אינה מספרת לנו מי היא מילי. כקוראים, אנו מתקשים למקם את מילי בעולם שמחוץ לנו, אין לקיומה כל מימד אובייקטיבי, והדבר הופך את הקריאה להתנסות פנימית מטלטלת. כאמור, אל מאפיין זה של דמותה מצטרפת שתיקתה – לאורך רוב הספר מילי כמעט ואינה מדברת. היא מוצפת במגוון רחב של רגשות ותחושות גופניות וגם כאשר היא משתמשת במילים יהיו אלו משפטים קצרים או צעקות. הצרוף בין שני מאפיינים מרכזיים אלו של מילי הופך את חווית הקריאה לחוויית מפגש עם מקום פנימי חסר שפה, עם חלקי הנפש שבעוצמת מכאובם אינם מסוגלים עוד לעשות שימוש במילים על מנת לרככו, להתבונן בו ולתת לו פשר.

'שמה והולכת' הנו פואמה ארוכה המחולקת לשני שערים: 'מילי שרה לעצמה בלב' ו 'מילי צועקת בקול גדול'. כל אחד מן השערים מחולק לפרקי משנה. ניתן להבחין בתהליך אותו עוברת מילי לאורך הפואמה, ואנסה, בקצרה, להתייחס אל מרכיביו העיקריים.

'מילי שרה לעצמה בלב' – כביטוי מובהק להעדרן של המילים כתוב השער הראשון כולו בגוף שלישי – גרנות מספרת על מילי. העדר המילים מוביל את מילי להתכנס אל תוך מכאוביה –

'כָּךְ הָיְתָה חוֹשֶׁבֶת מִילִי / לוּ יָכְלָה / לִמְזֹג לְתוֹךְ מִלִּים / אֶת מָה שֶּׁהִיא יוֹדַעַת בְּגוּפָהּ: / הִיא עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת / עַל גַּלִּים שֶׁל מַה שֶּׁמְּכֻנֶּה הָעוֹלָם, / מוֹשִׁיטָה יָדֶיהָ לְפָנִים, / מֵהָרֹאשׁ דֶּרֶךְ הָאַגָּן אֶל הָרַגְלַיִם / הִיא מִתְפַּתֶּלֶת / כְּמוֹ בַּקָּשָׁה.' (עמ' 10-11). באין מילים אפילו הבקשה, הושטת היד, הופכת לתנועה פנימה. תנועה נפשית דומה ניתן לראות גם ב 'מֵרֹב שֶׁהִיא צוֹעֶקֶת "יֵשׁ לִי חוֹר, יֵשׁ לִי חוֹר" / אִישׁ לֹא שׁוֹמֵעַ (כַּמָּה רַעַשׁ הִיא עוֹשָׂה)'. (עמ' 14) ובמקומות רבים נוספים. במקרים בהם מצליחה מילי לצאת מבדידותה, יש והיא עושה זאת באופן נואש – 'הִיא לֹא רוֹאָה וְלֹא שׁוֹמַעַת / וּמַשְׁלִיכָה אֶת עַצְמָהּ / בְּעִוָּרוֹן וּבְחֵרְשׁוּת / אֶל הַיָּדַיִם הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁתּוֹפְסוֹת אוֹתָהּ. / צָרִיךְ לְקַוּוֹת שֶׁתִּהְיֶינָה עֲדִינוֹת' (עמ' 21).

כמיהתה הנואשת לקשר מובילה אותה ליצירת קשרים שתוקים, חלקם מיניים, אשר בבסיסם חווית כאב, ניצול ודחייה, ממנה היא מתעלמת ככל יכולתה על מנת שלא לאבד את אשליית הקרבה המעטה המתאפשרת בהם. כלפי חוץ מפנה מילי המתוארת בפרק הראשון פרסונה של 'ילדה טובה' – 'הַשִּׂמְלָה שֶׁלָּהּ תָּמִיד מְגֹהֶצֶת, / מַחְבְּרוֹתֶיהָ נְקִיּוֹת.' (עמ' 15), וזאת כחלק משימוש רב במנגנונים דיסוציאטיביים – 'אֲנִי לֹא פֹּה, אֲנִי לֹא פֹּה, / מִילִי שָׁרָה לְעַצְמָהּ בַּלֵּב, / עוֹד מְעַט זֶה יִגָּמֵר'. (עמ' 15). כאשר היא מעיזה להביע את זעמה ומנפצת שעונים, היא נאלצת לבולעם חזרה – 'הֶחֱזִיקוּ אֶת מִילִי שֶׁלֹּא תִּתְנַגֵּד, / פָּתְחוּ לָהּ אֶת הַפֶּה בְּכֹחַ וְהִכְנִיסוּ לְתוֹכוֹ / אֶת כָּל הַתִּקְתּוּקִים; הֵם הִכְרִיחוּ אוֹתָהּ לִבְלֹעַ.' (עמ' 20).

העדר המילים, הקושי בפניה אל החוץ וניסיונות ליצירת קשר המסתיימים שוב ושוב באלם, פגיעה, ניצול וכישלון מובילים להופעתן של 'מפלצות' אשר לאורך הפרק הראשון, כשאר הכוחות הפועלים במילי, אינן מופנות כלפי העולם כי אם מכלות אותה מבפנים – 'לִפְעָמִים הֵן שׁוֹאֲבוֹת לָהּ אֶת הַבֶּטֶן מִבִּפְנִים / לְתוֹךְ עַצְמָהּ. הִיא מַתְחִילָה לְהַרְגִּישׁ / אֶת הַכְּאֵב חָזָק. / הִיא מִתְכּוֹפֶפֶת לָאַסְלָה / לְהָקִיא אוֹתָן הַחוּצָה כְּבָר.' (עמ' 47). לקראת סופו של הפרק הראשון, הולכת ומתגברת נוכחותו של המוות בחייה של מילי – 'יֵשׁ יָמִים שֶׁבָּהֶם הִיא מֵתָה / אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים בְּיוֹם. / מִיתוֹת קְטַנּוֹת.' (עמ' 54). בשיר זה ובמקומות נוספים מתואר המוות כהמשכה של הדיסוציאציה - כאפשרות להפוגה. מילי נאבקת במוות בכל כוחה, אך לקראת סופו של השער הראשון מוזכרת גם האובדנות כאפשרות למנוחה.

בפרק האחרון בשער הראשון 'מה אתם עוד רוצים' מתייחסת גרנות, לראשונה, למערכת היחסים בינה לבין מילי. היא רומזת לכך שהיא מודעת להשפעת העדר הביוגראפיה אליה התייחסתי – 'מָה אַתֶּם עוֹד רוֹצִים / לָדַעַת עַל מִילִי? / בֶּטַח אַתֶּם רוֹצִים לָדַעַת / עוֹד. / נַגִּיד בַּת כַּמָּה הִיא / אוֹ אֵיפֹה הִיא גָּרָה / אוֹ אוּלַי בְּאֵיזֶה צֶבַע הָעֵינַיִם שֶׁלָּהּ, / וּבֶטַח עוֹד דְּבָרִים אֲחֵרִים,/ יוֹתֵר סוֹדִיִּים.' (עמ' 62). השיר השני בפרק נוגע ישירות לשאלת הזהות בין מילי לבין המשוררת, ובשל חשיבותו הרבה אביאו במלואו – 'כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת עַל מִילִי / הִיא נוֹזֶלֶת אֶל הָדַף./ כָּכָה הִיא מִילִי, אִי אֶפְשָׁר לָדַעַת / אֵיפֹה מַתְחִילָה וְאֵיפֹה הִיא נִגְמֶרֶת,/ כְּאִלּוּ מִילִי הִיא חָלָב רוֹתֵחַ. / בְּדֶרֶךְ כְּלָל הִיא סְתָם / מְבַעְבַּעַת בְּשֶׁקֶט / עַל מַשֶּׁהוּ שֶׁיָּכֹול לְהֵרָאוֹת / כְּמוֹ אֵשׁ קְטַנָּה.' (עמ' 62). שיר זה, והפרק כולו, עוסקים במעשה הכתיבה. גרנות מסמנת עצמה כמילי וכמי שאיננה מילי - בו זמנית. מילי היא המקום חסר המילים, בתוכה ובתוכנו, שיש ביכולתנו לתת לו קול בכתיבתנו או בתהליך הטיפולי. על מנת לעשות זאת, על מנת להקשיב למילי, נוטשת גרנות את הבעבוע השקט, מגבירה את האש באמצעות כתיבתה, ונוטלת על עצמה את הסכנה שהחומר השתוק והכואב יעלה ויגלוש בתוכה. בנקודה זו שעל סף הרתיחה, מופיע שיר קצר החותם את השער הראשון – 'לְמִילִי נִמְאַס שֶׁאֲנִי / מְסַפֶּרֶת עָלֶיהָ דְּבָרִים / בְּעוֹד שֶׁהִיא / שָׁרָה לְעַצְמָהּ בַּלֵּב. / מִילִי רוֹצָה / לוֹמַר אֶת דְּבָרָהּ בְּעַצְמָהּ.' (עמ' 63). מן הספר עולה הקבלה בין מעשה הכתיבה למעשה הטיפולי, אשר גם במרכזו עומדת פעמים רבות נתינת קול לחלקי הנפש האילמים. גרנות לא רק כותבת את מילי, היא גם מטפלת בה - באמצעות הכתיבה היא מילדת אותה מתוכה ומביאה את קולה אל העולם.

'מילי צועקת בקול גדול' – שערו השני של הספר כתוב בגוף ראשון. דומה כי בעקבות התהליך מן השער הראשון, בו העניקה גרנות למילי קול, היא עתה חזקה ומובחנת דיה כדי לדבר. כבר בפתיחתו מתייחסת מילי ישירות אל שתיקתה עד כה – 'תִּגְזְרִי עַל עַצְמֵךְ שְׁתִיקָה בָּעוֹלָם, / תָּשִׂימִי פְּלַסְטֶר עַל הַפֶּה שֶׁלָּךְ, / תָּשִׂימִי רְטִיָּה שְׁחֹרָה עַל הָעֵינַיִם, / שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לִרְאוֹת אֶת הַמִּלִּים שֶׁמְּדַלְּגוֹת לָךְ מִשָּׁם.' (עמ' 68). בהמשך השיר מוסיפה מילי לתאר את חוויות הכאב, ההשפלה, הניצול והניכור מימי שתיקתה, והדבר מוביל לתיאור של רגע התחלפות השתיקה בזעקה – 'תִּתְלְשִׁי אֶת הַפְּלַסְטֶר מֵהַפֶּה שֶׁלָּךְ וְתִצְעֲקִי / צְעָקָה חֲזָקָה וְלֹא נִגְמֶרֶת – / שֶׁהֵם יִשְׁמְעוּ אֶת הַמִּלִּים שֶׁלָּךְ, שֶׁיִּכְאֲבוּ לָהֶם הָאָזְנַיִם / מֵרֹב שֶׁתִּצְעֲקִי, / שֶׁהַמִּלִּים יַחְדְּרוּ לָהֶם / אֶת הַנַּקְבּוּבִיּוֹת שֶׁל הָעוֹר, שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם אָדֹם. // וְתָסִירִי אֶת הָרְטִיָּה מֵהָעֵינַיִם, / שֶׁתּוּכְלִי כְּבָר לִרְאוֹת.' (עמ' 69). השתיקה קבלה קול, והיא הופכת לזעם.

השער מחולק לשלושה פרקים. שני הפרקים הראשונים מתארים בדיוק מעורר השתאות את טראנספורמציית השתיקה לזעם המופנה הן כלפי חוץ (בפרק הראשון) והן חזרה כלפי פנים (בשני). בהמשך הפרק הראשון הדמעות הופכות לַתַּחְמֹשֶׁת, לְנוֹזֵל רָעִיל' (עמ' 69); כאבי הבטן הופכים להתקפת טרור; 'כָּל הַהַסְכָּמוֹת יוֹצְאוֹת מִשָּׁם. / הַהַסְכָּמוֹת שֶׁבַּחִיּוּךְ, / וְאֵלּוּ שֶׁבַּהִנְהוּן / וְאֵלּוּ שֶׁבַּשְּׁתִיקָה. / אֲנִי מוֹצִיאָה אוֹתָן מִתּוֹךְ הַבֶּטֶן שֶׁלִּי / דֶּרֶךְ הַחֲתָךְ הַקָּטָן הַנִּסְתָּר / וּמוֹרַחַת עַל הַקִּירוֹת: / אָדֹם וְשָׁחֹר. / שׁוּם פַּקָּחִים לֹא יַכְרִיחוּ אוֹתִי לְנַקּוֹת.' (עמ' 71); גם אל מול המפלצות מן השער הראשון היא מתייצבת חמושה בעוצמת זעמה - 'אֲנִי הוֹרֶגֶת אֶת הַמִּפְלָצוֹת בְּמוֹ אֶצְבְּעוֹתַי.'. (עמ' 72).

הפרק השני 'לקראת האין הגדול באמת' עוסק בזעם המופנה כלפי פנים – 'אֲנִי לוֹקַחַת סַכִּין וְחוֹתֶכֶת / אֶת פִּרְקֵי יָדֶיהָ שֶׁל הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי, / הַדָּם שֶׁנִּגָּר מִתּוֹכָהּ / הוֹפֵךְ לִדְמָעוֹת: בּוֹאִי, בּוֹאִי.' (עמ' 74). מרתק להבחין בטרנספורמציה שעבר המוות בין השערים - אם בשער הראשון הוא תואר כמרחב המציע מנוחה פאסיווית, עתה, במקביל להתעצמות הזעם, מתעצמת גם דמותו ומידת המשיכה איליו. יחסה של מילי אל המוות מורכב ביותר. מחד, הוא מפתה - ''וּמַה יִּקְרֶה לִי שָׂם / בְּאֶרֶץ הָאֵין. / הַגּוּף שֶׁלִּי יִהְיֶה כְּמוֹ פֶּרַח / הַפּוֹרֵחַ לְעַצְמוֹ, מִבְּלִי שֶׁמִּישֶּׁהוּ מִתְבּוֹנֵן בּוֹ / וְאוֹמֵר: יָפֶה.' (עמ' 76), ומאידך, אל מול כוחו המתעצם והפיתוי שבו, מתעוררים במילי כוחות של חיים וזעם כנגדו – 'אֲנִי מַפְסִיקָה עַכְשָׁו לְהָקִיא אֶת הַמָּוֶת מִתּוֹכִי. / אֲנִי לוֹקַחַת סַכִּין וּמַזְלֵג וְנוֹעֶצֶת בּוֹ. / אֲנִי מְבַתֶּרֶת אוֹתוֹ לַחֲתִיכוֹת.' (עמ' 77). 'אַתָּה לֹא מַפְחִיד אוֹתִי יוֹתֵר. / מִי אַתָּה בִּכְלָל, / אַתָּה כְּמוֹ יַלְדָּהּ אַתָּה.' (עמ' 78). דומה כי ההתייצבות אל מול המוות אינה משקפת רק את התעצמותו של זעם ההופך לדחף לחיים, כי אם גם התפתחותה של היכולת להכיל את המוות ככוח פנימי פעיל, אשר מילי בוחרת לפגוש בו – 'בּוֹא, בּוֹא, תִּכָּנֵס עוֹד יוֹתֵר פְּנִימָה, / אֲנִי אוֹכֶלֶת אוֹתְךָ בְּלִי מֶלַח, / אוֹכֶלֶת אוֹתְךָ לֹא מְבֻשָּׁל, / אוֹכֶלֶת אוֹתְךָ חַי, / לֹא מַפְסִיק לָזוּז לִי / בֵּין הַיָּדַיִם.' (עמ' 77). 'זוֹ אֲנִי / שֶׁהוֹרֶגֶת עַכְשָׁו / אֶת כָּל הָאֵינִים הַקְּטַנִּים / בַּדֶּרֶךְ לָאֵין הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת.' (עמ' 77). דומה כי כאשר הופך 'האין הגדול באמת' למרחב פנימי חי שניתן לפוגשו, מתאפשר בו התהליך האלכימי של הפיכת דחף המוות לכוח חיים, תהליך המתואר בסיפורם של אִנַנַּה, פרספונה, אודיסאוס ויורדי שאול מיתולוגים רבים שקדמו למילי.

בפרק האחרון בשער ובספר כולו, 'התינוקת צורחת', חוזרת גרנות לעסוק בנושא מערכת היחסים בינה לבין מילי ולפיכך במעשה הכתיבה עצמו, ולטענתי אף בתהליך הטיפולי. להערכתי, פרק זה אינו מהווה המשך כרונולוגי של התהליך המתואר בספר, כי אם התייחסות מסכמת אליו בכללותו. בפרק זה ניתן לראות, ובכך יחודיותו הרבה של הספר, שילוב בין התבוננות ארס פואטית להבנה פסיכולוגית – הצורך לתת קול לחלקי הנפש השתוקים הנו מן המרכיבים המרכזיים בתהליך היצירה, בתהליך הריפוי העצמי של הנפש, ובקשר טיפולי. מילי מתוארת בו כתינוקת צורחת בעוד שהכתיבה מתוארת כניסיון עדין להרגיעה וליצור עמה מגע – 'הַתִּינֹקֶת צוֹרַחַת. / אֲנִי מִסְתּוֹבֶבֶת בְּמַעְגָּל סְבִיבָהּ, / פּוֹתַחַת אֶת הַפֶּה, לֹא יוֹצְאוֹת לִי מִלִּים, / הַיָּדַיִם שֶׁלִּי נִשְׁאָבוֹת לְתוֹךְ הַשָּׁחֹר.' (עמ' 80). מן התיאור עולה הסכנה הכרוכה במעשה הכתיבה והתהליך הטיפולי, בדומה לסכנה הכרוכה בגלישת החלב בסיומו של השער הראשון – יצירת המגע עם השתיקה, הכאב והפציעה עלולה להסתיים בהיבלעות בתוכם. גרנות אינה נרתעת מן הסכנה, וממשיכה את השיר כמשוררת שהיא גם מטפלת. ככזו, היא מיילדת את חלקי הנפש השתוקים מתוך עצמה אל העולם, ואחרי שנתנה להם קול היא נותנת להם גוף, ומקום לנוח – 'יֵשׁ תִּינֹקֶת צוֹרַחַת / וְעוֹד אַחַת / שֶׁמַּשֶּׁהוּ קָרָה לַמִּלִּים שֶׁלָּהּ וּמַשֶּׁהוּ קָרָה / לַיָּדַיִם שֶׁלָּהּ. / הִנֵּה אֲנִי מַצְלִיחָה לְהָזִיז / אֶת הָאֶצְבַּע הַקְּטַנָּה שֶׁל הָרֶגֶל; / הַאִם לְנַסּוֹת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לִדְחֹף בְּכֹחַ אֶת הַדֶּלֶת הַכְּבֵדָה / אוֹ אוּלַי לְהָנִיעַ אוֹתָהּ לְאַט / הָלוֹךְ וָשׁוֹב, הָלוֹךְ וָשׁוֹב, לְלַטֵּף / אֶת הָעוֹר הָרַךְ, הֶעָדִין, / בְּתוֹךְ הַחשֶׁךְ, עַד שֶׁתִּמָּצֵא מְנוּחָה.' (עמ' 80-81).

לאורך כל הספר, תהליך היצירה העניק קול ומרפא לחלקים השתוקים, ובהדרגה נשמעה זעקת הזעם שלהם – זעם המופנה כלפי חוץ וכלפי פנים כאחד. גרנות יילדה את מילי מתוכה ומתוך קוראיה ונתנה לה ולזעקתה קיום בעולם. כקוראים המלווים את התהליך ומושפעים ממנו אנו מוזמנים להתבונן במילי של גרנות ובמקביל, בזו השתוקה בנו. בשיר האחרון בספר נשלם התהליך האינטגרטיבי, וחלקי הנפש אותם מייצגת מילי הולכים ונחווים כחלק בלתי נפרד מן השלמות הנפשית.

'הִנֵּה, קְחִי, קְטַנָּה, יָדַיִם מֻכָּרוֹת שֶׁיְּחַבְּקוּ אוֹתָךְ, / יָדַיִם קְטַנּוֹת אֲבָל עִם הַרְבֵּה כֹּחַ. אַתְּ מַכִּירָה אוֹתָן הֵיטֵב. / אֲנִי מְחַבֶּקֶת אוֹתָךְ עִם הַיָּדַיִם שֶׁלָּךְ. / אַתְּ יְכוֹלָה לִבְכּוֹת עַכְשָׁו, תִּבְכִּי. / אֵיךְ זֶה מַרְגִּישׁ כְּשֶׁאֲנִי אוֹתָךְ, כְּשֶׁאֲנִי כָּכָה אוֹתָךְ? / שִׂימִי רֹאשׁ עַל הַכָּתֵף שֶׁלִּי וְתֵרָדְמִי. / עַכְשָׁו אַתְּ יְכוֹלָה / לַעֲצֹם עֵינַיִם, / לִסְגֹּר אֶת עַפְעַפַּיִךְ מֻכֵּי הַתְּזָזִית, / לָנוּם / מִבְּלִי לִהְיוֹת / עַל הַמִּשְׁמָר.///

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פרל, ג. (2013). מילים למילי – על מתן מילים לחלקי נפש שתוקים ביצירה ובטיפול. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2996

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ורדה הולנדר שמריזורדה הולנדר שמריז21/7/2013

ניגון. ניגון
על
מיתרי
הלב
השירים
והפרשנות
מקסים!
תודה!

ריבה פריריבה פרי21/7/2013

מרתק!. המאמר מתאר ברגישות ולעומק תהליכי כתיבה, טיפול של אדם בעצמו באמצעות כתיבה, מתוף הבנה עמוקה של דיבוב החלקים המושתקים בנפש באמצעות הכתיבה ושל כוחן של מילות-שירה לתת ביטוי למה שאין לו מילים. תודה רבה. אני כבר רצה לקנות את הספר של ליאור...

גיא פרלגיא פרל20/7/2013

ליאור, תודה על תגובתך, העונג כולו שלי..

גיא פרלגיא פרל20/7/2013

עוזית תודה רבה!.

גיא פרלגיא פרל20/7/2013

אסתי, תודה רבה!.

ליאור גרנותליאור גרנות20/7/2013

מלים למילי. תודה, גיא, על המלים המדויקות שהענקת למגוון קולותיה של מילי: השתוקים, הצועקים, הבוכים, השרים, הצוחקים (אחרי השיר שחותם את הספר- זה עם החיבוק - אני מדמיינת אותה צוחקת), וגם לקול שלי.

עוזית דגןעוזית דגן19/7/2013

מאמר מרתק ומסקרן. תודה גיא על שהגברת - הן את קולה המושתק ושל מילי והן את כישרונה של ליאור להנכיח אותו עבורנו.

אסתי זיסמןאסתי זיסמן14/7/2013

מחלחל עמוק, תודה על השיתוף והביאור.