פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי

מאמרים

כקול קורא במדבר - מבט על ילדים הגדלים במשפחה נרקיסיסטית

המאמר מתאר את החוויה, המצוקה וההפרעה של ילדים שגדלו ללא מקום בנפשם של ההורים, ואת ניסיונותיהם המודעים והלא מודעים לפצות על חסר זה. ילדים אלה, להבנתנו, נושאים את כאב החסר לחייהם הבוגרים עם הרגשה שתמיד חסר בהם משהו ביכולת לדאוג לעצמם, להרגיש בטחון, סיפוק ושייכות. בהיותם בלתי נראים, לא כלולים או לא מוכלים, הם חווים חסך רגשי ובדידות בתוכה הם נאבקים לבדם להרכיב תצריף עם חלקים חסרים ומתנסים בחרדה, דיכאון, זעם, מחשבות או ניסיונות התאבדות. ניתן לראות ילדים אלה דרך הפריזמה של התפיסה המערכתית כנשאים המשפחתיים של המקום שאיננו, של הפגיעה הנרקסיסטית של אחד ההורים או של שניהם.

מתפרסם מ 25/1/2008 | 44,720 צפיות

תגיות: | |

 


26 ינואר, 2008

כקול קורא במדבר

מבט על ילדים הגדלים במשפחה נרקיסיסטית

מנשה כהן ואלי פראשה

מכון עידן


הדודה שאלה האם עץ נופל ביער משמיע קול כשאין איש ששומע אותו [אצל ת. אוגדן, 2005, עמ' 88].


תקציר. המאמר מתאר את החוויה, המצוקה וההפרעה של ילדים שגדלו ללא מקום בנפשם של ההורים, ואת ניסיונותיהם המודעים והלא מודעים לפצות על חסר זה. ילדים אלה, להבנתנו, נושאים את כאב החסר לחייהם הבוגרים עם הרגשה שתמיד חסר בהם משהו ביכולת לדאוג לעצמם, להרגיש בטחון, סיפוק ושייכות. בהיותם בלתי נראים, לא כלולים או לא מוכלים, הם חווים חסך רגשי ובדידות בתוכה הם נאבקים לבדם להרכיב תצריף עם חלקים חסרים ומתנסים בחרדה, דיכאון, זעם, מחשבות או ניסיונות התאבדות. ניתן לראות ילדים אלה דרך הפריזמה של התפיסה המערכתית כנשאים המשפחתיים של המקום שאיננו, של הפגיעה הנרקסיסטית של אחד ההורים או של שניהם.

מבוא. מאמר זה מתבונן בחייהם של ילדים הגדלים במשפחה בה ההורים מרוכזים בעצמם באופן שהם יוצרים אצל ילדיהם חסכים רגשיים שיכולים לפגוע בהתפתחותם הנפשית הנורמלית. מצב זה יכול להתהוות על רקע הפרעת אישיות של אחד או שני ההורים, אגוצנטריות, מחלה או נכות גופנית, או שימוש בסמים או אלכוהול של אחד או שני ההורים. אנו מאפיינים כאן מצב זה כפצע נרקסיסטי אצל הילדים, לא בהכרח אצל כל הילדים, ומדברים על מגמה, בה ילדים, אחד או יותר, במשפחה הופכים ל IP, לנשאים של "האין" הנרקסיסטי במשפחה, אותו חסר בתשומת לב, בהכרה, בהכלה ובמקום משל עצמם אצל ההורים. אנו משתמשים כאן במונח "פצע נרקסיסטי" בעיקר כמונח תיאורי לפגיעות נרקסיסטית שונות, וחושבים על "פצע" במובן המטפורי, כמו "פצע פתוח" או "פצע מדמם" כדי לתאר את חווית הכאב הכרוני של ילדים אלה.


אנו מרכזים כאן תשומת לב ל abuse הנרקסיסטי, מצב או התנהגות שמעוררים בנו לא פעם תמיהות לגבי העיוורון הרגשי של הורים לקיום הנפשי ולחוויה האישית של ילדיהם. עיוורון זה כופה על הילדים בחינה עצמית מתמדת וזורע בנפשם ספק וקונפליקט לגבי כשירותם המנטלית והרגשית. הקושי לראות את הזולת אינו מצוי, כמובן, רק ביחסים נרקסיסטיים בתוך המשפחה; למרבית הצער, הוא מעין צל המהלך לידנו כל הזמן ביחסים עם האחר ובלי משים אנו יכולים להחליף תפקידים, ולהיות פעם הפוגעים ופעם הנפגעים. כמו כן, אין מדובר כאן ב"נקודות עיוורון" שיש לכולנו ואנו יכולים לצמוח דרכם בעזרת משוב וקשר עם הזולת – עמיתים מורים וגם ילדים. מדובר באטימות רגשית או ב black-out לקיום של האחר שמאפיין את הנרקזיסם הפתלוגי.


אנו מתמקדים כאן ביחסים בין הורים וילדים במשפחה נרקסיסטית - בתקשורת, בתהליכים ובפנומנולוגיה של הילדים וההורים - ומתבססים על ניסיון מצטבר ותצפיות בקליניקה במטופלים אותם אנו מאבחנים כנשאים של חסכים ופצעים נרקסיסטיים וזאת לאור הדיונים בספרות הקיימת בנושא. בהתפתחות הנרקסיזם הנורמלי, לפי קוהוט, הילד נפרד בהדרגה מציפיות ומדימויים מנופחים של עצמו ושל האחר, לומד לשרוד את התסכול והאכזבה ובתוך כך "מפנים מאפיינים תפקודיים של הזולתעצמי.הוא לומד..להרגיע את עצמו במקום להתמוטט ביאוש; הוא לומד לחוות כוח פנימי למרות תבוסה..תהליך של 'הפנמה ממירה' שחוזר על עצמו באופנים רבים מספור ובונה מבנה פנימי שתוצאתו עצמי עמיד ובטוח אשר שומר על גרעין ההתרגשות והחיוניות השייכות למצבים הנרקסיסטיים הלא בוגרים המקוריים" [ממטישל ובלאק,2006, עמ' 232]. מתוך פרספקטיבה זו פגיעות נרקסיסטיות הן הפרעות בהתפתחות זאת, הפרעות באיזון הנרקסיסטי שניתן לזהותן "באמצעות האפקט הכואב של מבוכה או בושה המתלווה אליהן ובאמצעות הפיתוחים החשיבתיים שלהם המוכרים כרגש נחיתות או גאווה פצועה" [קוהוט, 2007, עמ' 124]. בחלק מהמקרים הפגיעות הנרקסיסטית מתפתחות להפרעה נרקסיסטית, כמתואר להלן.


הפרעה נרקסיסטית. אנשים בעלי הפרעת אישיות נרקסיסטית חסרים בד"כ אמפטיה ומתקשים להבחין ולהכיר ברצונות, ברגשות ובחוויות הסובייקטיביות של אחרים. הם נוטים להניח שהם במרכז תשומת לבם של אחרים שאמורים להתעניין בהם ולדאוג להם, מזלזלים וקצרי רוח כלפי אחרים שמדברים על עצמם, ופוגעים בהם מבלי להבחין בכך. כשהם שמים לב לצרכים של אחרים הם נוטים לראות בהם סימנים של חולשה ופגיעות. הם רוצים תמיד להיות מטופלים ע"י האנשים הבכירים ביותר, וזקוקים להערצה בלתי פוסקת. למרות התדמית הזוהרת שלהם הערכתם העצמית די שבירה [לפי הDSM IV, 2000]. בניתוח של רוני סולן, אישיות נרקסיסטית "מאופיינת ברגישות יתר כלפי זרות וסטייה מן המוכר, חוסר גמישות להתיידד עם מצבים ואובייקטים חדשים, היפגעות תכופה ונטייה לחשדנות ולניתוק יחסים"[ 2007, עמ' 405]. לפי הניתוח ההתפתחותי של סולן אנשים אלה אינם מצליחים בשלב המוקדם [האורלי] לפתח "מעטפת חיסונית לעצמי", מעטפת שיכולה להגן עליהם מפני גריית יתר. למעטפת זו יש מספר תפקידים חיוניים להסתגלות: "לזהות ולשמר את המוכר; לבדל את המוכר מהזר בהוויה הפנימית ובסביבה הקרובה; למנוע פלישת תחושות של זרות ושונות באמצעות דחייתן; לעצב את התחושות של שלמות ולכידות העצמי, ולאפשר התיידדות עם המוכר שבזר" [עמ' 25]. במצב של הפרעה במערכת החיסונית הנרקסיסטית ישנה "התערערות תכופה של תחושת המוכרות ושלמות העצמי. העצמי מוצף בחרדת זרות-כליון והאגו מגייס בתדירות גבוהה מנגנוני הגנה כמו: הכחשה השלכה ופיצול לשמירה על העצמי. במצבים אלה עלולים להתפתח התסמינים הבאים: מצבי מצוקה ודחק, דריכות יתר לסכנות אפשריות, תחושת זרות וחשדנות, תחושת ריקנות, תחושת "אין" נכסים, תחושת חוסר ערך, מצוקה פוסט-טראומטית, תופעות אוטו אימוניות רגשיות [כמו תלישת ריסים ושיער, הרס העצמי], היפוכונדריה, פרוורסיה, שיגעון גדלות והלוצינציות" [עמ' 405].


הרגישות לתדמית והפגיעות הרבה יוצרים דרמה וקושי מתמיד ביחסים עמם. מבחינתם הם אינם טועים לעולם ולכן גם אינם מתנצלים אלא מן השפה ולחוץ. תגובות אלה מכניסות בדרך כלל ללחץ את הסובבים שנאלצים לפייס,להסביר, לכעוס, או לנתק מגע ולהתרחק. נרקסיזם נתפס ונחווה כמפגע רגשי נפוץ ביותר ומופיע באתרים בנושא כתחום של התנהגות פוגענית [abusive]. אתרים ופורומים רבים באינטרנט, המשקפים הלכי רוח בקהל הרחב, עוסקים בתיאור חוויותיהם ופצעיהם של הקורבנות, או בייעוץ לקורבנות עם המסקנה שיש סיכוי מועט להתמודד עם פרטנר נרקסיסט ולכן ברירת המחדל היא לנוס ולהציל את עצמו. יש מי שממשיל את הנרקסיזם ל"צבע העור", כדי לומר שזוהי הפרעה הוליסטית של האישיות כולה וכמו בלתי ניתנת לשינוי, כמו שכושי אינו יכול להפוך את עורו.


לפי אלכסנדר לואן, הנרקסיסט מתכחש לעצמי האמיתי שלו ובניגוד לאמונה הרווחת, נרקסיסטים אינם אוהבים אף אחד וגם לא את עצמם, והם בונים מסכות שמסתירות את קהותם הרגשית [1985/1997, Lowen]. לואן מדבר על נרקסיזם כתופעה שניזונה גם מהשפעות תרבותיות ששמות דגש על איך נראים ומופיעים, איזה רושם יוצרים ולא איך מרגישים, על שליטה וכוח ועל התמקדות באינטרס האישי. באותו עניין רולו מאי מתאר את המיתוס של נרקיס כנברוזה של ימינו. לדבריו "המטופל הנרקסיסטי בתרפיה הוא המיתוס המודרני של אינדיווידואליסט בודד. לאדם זה מעט מאד מערכות יחסים עמוקות, אם בכלל, והוא חסר את היכולת להפיק הנאה וסיפוק מן הקשרים שהוא מקיים. הוא 'האיש בחליפת הפלנל האפורה' הדכאוני, כפי שהוא תואר ברומן בשם זה" [מאי, 2001, עמ' 96].


את ההיבט הבין אישי בהפרעה הנרקסיסטית, דרך סחיטה רגשית מתמדת של בן הזוג, מתארת בהרחבה סוזן פורוארד בספר בשם "סחיטה רגשית" [1997, Susan Forward ]. הרקע להתפתחות הפרעה זו, לפי הניתוח שלה, הוא הגנה- התקפה הניזונה מחסך רגשי קיצוני בילדות. מארי-פראנס היריגוין מדברת על "אלימות פרוורטית במשפחה" של הורה [הלוקה ב"פרוורסיה נרקיסית"] נגד בני זוג וילדים, אלימות עקיפה [ כשהילד נמצא בין ההורים ומשתמשים בו] או אלימות ישירה שמופנית כלפי הילד לפעמים במטרה "לאיין אותו" [2002]. לדבריה, "קל מאד לתמרן ילדים. תמיד הם מבקשים להצדיק את מי שהם אוהבים. סובלנותם חסרת גבולות, והם נכונים לסלוח להוריהם על הכל, לשאת באשמה, להבין, לנסות לגלות מדוע אחד מהוריהם אינו שבע רצון" [ עמ' 52-53]. מדהים לעתים לגלות עד כמה הילד הפנימי, בכל גיל של הבוגר, יכול להיות "בהמתנה" להורה שיחייך ויהיה מרוצה. אולי כל החיים. ספרה של אליס מילר "הדרמה של הילד המחונן" [ 1992] הביא בזמנו לתודעה שלנו את המצוקה וההפרעה של ילדים רגישים שיש להם אם עם אישיות נרקסיסטית. מאחר שביחסי אם-ילד נחסמת בפניהם האפשרות לבטא את עצמם ואת צורכיהם "האגואיסטיים", ילדים אלה מפתחם עצמי שקרי, אידיאליזציה של דמותם, כדי להתאים את עצמם לצפיות של אם שאינה מסופקת לעולם, ונופלים לתוך דיכאון כשאינם מצליחים באופן ממשי או סובייקטיבי להיות הדמות שבמראה. אליס מילר עצמה, בתהליך ממושך של גילוי עצמי, הצליחה לדבריה לפזר את הערפל שהרחיק אותה מהאני האמיתי שלה.


המשפחה הנרקסיסטית. ילדים להורים נרקסיסטיים, שהמאמר הנוכחי מתמקד בהם, סובלים מחסרים שונים שאינם מאפשרים להם לפתח יכולת לדאוג לעצמם, בהיותם עסוקים בתוך המשפחה במאמצים לזכות באהבה בתשומת לב ואישור מהורים המרוכזים בעצמם מכל סיבה שהיא – מחלה או נכות של אחד מבני המשפחה, שימוש בסם או באלכוהול וכיו"ב [Pressman & pressman ,1997 ]. המחברים מדברים במקרים אלה על "משפחה נרקסיסטית", והם ממשילים את הילדים במשפחה ל"הד" [ECHO] במיתוס של נרקיס, במובן זה שהילדים במשפחה כזו "מנסים לקבל התייחסות מההורים עד שהם הופכים להיות השתקפות לצרכים שלהם, ובכך הם אינם מפתחים את היכולת למצוא את "קולם" האישי – כלומר לזהות את הרצונות והצרכים שלהם ולפתח את הדרכים למימושם" [עמ' 12]. ילדים אלה סובלים מחסרים התפתחותיים שונים - אינם לומדים להתחבר ולהשתלב עם בני גילם ולהסתגל לסביבתם, נשארים צמודים למשפחה ותלויים בה ואינם חווים תחושות של נפרדות ומקום משל עצמם, ומתקשים ליצור קרבה רגשית [אינטימיות] עם אחרים. כ ECHO במיתוס [ממנה נשללה יכולת היוזמה בשיחה] הם "נהיים אנשים שרק מגיבים ומשקפים את אחרים ורצונותיהם ואינם מפתחים אימון ברגשות ובשיפוט שלהם" [עמ' 13]..


ההסתכלות שלנו בקליניקה היא שמצב זה של חוסר יכולת לשים לב לעצמם, למצוא את קולם האישי ולדאוג לעצמם הוא אחד המאפיינים הבולטים והשכיחים אצל רבים מהמטופלים הבוגרים שגדלו במשפחה בה הורה אחד או שני ההורים מרוכזים בעצמם, אולי בהצלחתם ובפרפקציוניזם שלהם [עם דגש על התנהגות ותפקוד], הורים שאינם רואים או שומעים ילדיהם ולא נותנים מקום לצורכיהם ולביטוי העצמי שלהם. כמה מהביטויים האופייניים שמטופלים משתמשים בהם לתאר את ההרגשה שלהם בהקשרים אלו הם : "היא לא רואה אותי", או "כאילו שאני לא קיים", "לפעמים אני רוצה להיעלם", או "אין לי זכות דיבור", או "אסור שיהיו לי דרישות ובקשות..אני רק צריכה להעריץ אותה כל הזמן", או "כל מה שאני עושה זה לא מספיק לה, זה לא בסדר, היא תמיד תמצא איך להקטין אותי, אני חייבת לספק ולרצות את אימא, אבל בכל מקרה בסוף תבוא הביקורת”, או "הייתי כמו משחק קופסה..לאחר שגומרים לשחק בה סוגרים ושמים על המדף", או " זה כאילו הם פה [בצד אחד מרוחק] ויש להם ילד פה [מקום מרחוק מהם]", ועוד כיוצא באלה.


המקום שאיננו. ההיבטים הפתולוגיים של מצב זה מתהווים ומחמירים כשההורה תובע תשומת לב ודיווח מפורט על מעשים של הילד, אינו מסכים שהילד יסגור את הדלת בחדרו, נעלב ומפנה עורף נוכח כל סטייה של הילד מהפרוטוקול שלו. לעיתים ההורות של הנרקסיסט מתבטאת בדאגה חונקת והעברת מסר שהם "רק רוצים בטובתו" של הילד. מאחורי הפגנת ההורות הזאת יש היפוך תפקידים ביחסי הורה-ילד. ההורה תובע לעצמו מאחורי המסך את המקום של הילד שבמרכז תשומת הלב. כך מתפתח הילד ההורי עם פצע נרקסיסטי שלומד לא להקשיב לעצמו, או להרגיש אשמה כשהוא עושה זאת, ולעולם נותר חלוק בתוכו לגבי סדר העדיפויות ביחסים עם ההורה.


ההתמודדות של ילדים במצבים אלה מקבלת צורות שונות, רובן נראות כתגובות של ייאוש ודיכאון מוסווה או גלוי בו החלק היוזם באישיות נפגע עד כדי כך שאדם "שוכח את הדרך לשם", כדברי מטופל אחד שצריך שיפעילו אותו. ביטוי אחר של הייאוש הוא כניעה מוחלטת לדמות ההורית ו/או אידיאליזציה שלה [הזדהות עם התוקפן], עם דפוס מתמיד של חיפוש מקום, אהבה והערכה מ"העולם". במצב אחר יכולה הנפגעת ליצור לה "מקום בטוח" במשפחה משלה בדאגה למשפחה ולילדים בניסיון למנוע כל מצב שיכול לסכן אותם [להיות קרוב לבית, לוודא שהילד חזר, שהתנור מכובה וכ']; החלק הפגוע הוא יחסי אם-ילד והוא מתבטא כאן בהתנהגות חרדתית ואוטומטית של תפקיד האם, אותו ראתה ממרחק ולא הרגישה בו. תגובה אחרת היא ניסיון למלא במודע או שלא במודע משאלה של הורה ש"רגיש לאובדן" ע"י קשר רציף עם ההורה ובכך לא להיות מסוגל לבנות ולפתח תחושת אוטונומיה והעזה להתרחק. אפשרות אחרת היא לחפש בריחה מהריק הרגשי ומהדיכאון במשפחה ע"י שימוש בסמים, חיפוש ריגושים בלתי פוסקים והתנהגויות שונות שמטרתן פורקן [acting out ] או שפועלים מתוך דחף בלתי נשלט להוכיח משהו כדי לקבל תשומת לב [יצירת דרמה]. אפשר שהילד- בוגר מפתח הגנה נגדית בה הוא משאיר את ההורים "בחוץ", אומר לעצמו שהוא "מוותר עליהם" [כמו שהם וויתרו עליו] ומתנסה בהתקפי חרדה מפני התקף לב או אירוע סומאטי אחר. המסכה השקרית שנבנית מול ההורים יכולה להיות כה אטומה והרמטית שהאדם הבוגר כבר אינו מסוגל להרגיש את עצמו, או להרגיש אחרים, וחש ש"אין לו כלום" מעצמו. במצבים אלה אנו יכולים להניח שזהו כלום המשקף את הריק ביחסים עם ההורים ויתכן שעדיין יש שם בפנים "ילד כלוא" שלא הצליח ללמוד לזחול החוצה מבועת הבידוד הרגשי והבדידות ולהגיד "אני" ולהרגיש נוכח, ולא רק "בסדר" עם סביבתו. אפשר שמצבים כאלה בהם הילד הפנימי מוכחש לגמרי יכולים להוביל למחשבות התאבדות ובמקרים מסוימים לממש את המחשבה להוותם ולהפתעתם של ההורים וכל הסובבים שלא הבחינו בסימן כלשהו ש"משהו לא בסדר". במקרים אחרים הילד יכול להתנתק לגמרי מהמשפחה ברגע שאפשר, או לפתח נגטיביזם לכל דבר שבא מההורה, וכך נוצרת דחייה הדדית ודפוסי התנהגות של התנגדות פסיבית [ passive aggressive ]. במקרים מסוימים הבוגר מאמץ התנהגות מרצה בצרוף דפוס של הכשלה עצמית חוזרת ונשנית, שמתבטאת בכך שאינו מסיים שום דבר שהתחיל. לא אחת הוא או היא נמשכים לבן זוג נרקסיסט והם משחזרים את יחסיהם הפתולוגיים עם ההורים. במשפחה עם כמה ילדים תגובת הילדים להורה הנרקסיסטי יכולה להתפצל לכיוונים שונים: אחד יכול להתנתק ולחלוטין לא לקבל את דרישות ההורה, אחר יכול להיות בטשטוש זהות מוחלט בו מנגנוני ההגנה הם הכחשה עצמית וביטול [undoing ] של כל רצון או ביטוי אישי, ו/או להיכנע ולהתמזג לגמרי ביחסים סימביוטיים עם ההורה הנרקסיסט. הוא "אינו מוצא את עצמו" כשהוא צריך לפעול [להבחן, להתקרב, לקנות משהו] מאחר שהחביא את קיומו בשום מקום כהגנה מעינה הבוחנת והיודעת כל של האם [שמחפשת בתיק שלו, במגרות, בכיסים]. הוא נמצא רק במחשבותיו. אחת התוצאות של מצב זה הוא שהנפגע מאבד את היכולת לראות את עולמו דרך עיניו שלו ולסמוך על עצמו וכל ניסיונותיו להצליח, או להרגיש את עצמו עולים בתוהו. הוא פיתח תגובת מנוסה כטכניקת הישרדות משוכללת.


קואליציה נרקסיסטית. אנו מכנים באופן ציורי "ילד חוץ" - ילד שנולד וגדל במשפחה בה ההורים כזוג יכולים להיות בזוגיות קרובה והרמונית יחסית ובו בזמן הם אינם נותנים מקום לילד להיות ולגדול ביניהם. הקרבה בין בני הזוג יכולה להיות מושתתת על קשר סימביוטי מספק, על מערכת ערכים דומה ומשותפת, דפוסי קשר וזוגיות שאינם מאפשרים לעוד מישהו להיות ביניהם. לעיתים אוהבים לתאר מצב כזה ע"י אידיאליזציה שאומרת שהם "כמו זוג יונים". הקרבה הזאת יכולה להיווצר כמגננה בפני חסרים וחבלות ביחסי הורים- ילד אצל אחד או שני ההורים. ההורים נראים כקואליציה מבוצרת היטב בתוך התא המשפחתי כשהתוצאות הן מרחב ריק ביחסי הורה-ילד, או הורות לא-אפקטיבית, או הורות כפייתית, כפייתית במובן שהיא משקפת מאמצים מודעים של ההורים למלא את התפקיד של "הורים טובים" עם מעט יכולת אמפטיה והכלה של הילדים. החוויה של הילד יכולה להיות שההורים אינם כשצריכים אותם אבל מראים נוכחות והשקעה רבה בתפקיד ההורות באופן לא מותאם לצרכים ולהקשרים של חיי הילד. הקשר הזוגי שמוציא את הילד מחוץ למרחב בין ההורים יכול להתהוות בין שני הורים נרקסיסטיים, או הורה נרקסיסט והאחר נמצא בתפקיד לדאוג ולספק שירותים להורה הנרקסיסט. כך או כך, לא נותר מקום לילד ביניהם והוא פשוט "נמצא שם", דואגים לכל מחסורו ברמה הפיזית - למזון, לבגדים, ומטפלים בו בזמן מחלה. מלבד זאת הוא לבד, בודד, בלתי מוכל, וחרד ומדוכא גם אם הצליח מבחינה מקצועית או כלכלית.


דוגמה. גבר בשנות ה 30, נשוי אב לילדים, חווה רוב חייו חרדה מפני כל דבר כמעט כשהוא מנסה להתגבר על החרדה ע"י ידע שהוא רוכש בכל נושא כדי להיות מוכן, אבל תמיד "ישנה אפשרות ש..", כך שהחרדה תמיד נמצאת שם. דרך תגובה אחרת שהוא מתאר היא של קור רוח נוכח תקלות, קור רוח שלו, או קור רוח של דמויות מופשטות "כאלה שיכולים ל..". מסתבר שהוריו הם כאלה שמגיבים קצר וברור ובאופן חותך כלפיו. הוא גם הוכה במקרים מסוימים ע"י האב. ההורים מתוארים כזוג עם יחסים טובים ביניהם, שומרים על עצמם ובריאותם. אפשר לומר עסוקים בעצמם. נראה שהוא גדל כילד מחוץ לקרבה וההכלה של ההורים כשבצד החרדה שחווה באופן מתמיד הוא מזהה אפשרות אידיאלית שלו להגיב בקור רוח, תגובה של המודל ההורי המרוחק והאידיאלי שלו. הוא שואף להגיע ליכולת להגיב כמו הוריו, אבל מאחר שלא חש את קרבתם הרגשית, הוא אינו יכול להרגיע את עצמו, כדי להגיב בצורה הולמת למצבים שונים בחייו. הוא אינו מוכל. בזיכרון מייצג הוא מספר על איום של האם לזרוק אותו מהבית, והוא מנסה בכוח לדחוף את הדלת ולהיכנס פנימה. רגע שנשאר חרוט בזיכרון היא דלת כמעט סגורה אותה הוא מנסה לפתוח. הטריגר לפנייה לטיפול התקפי חרדה בעקבות התקף לב של בן משפחה עם תחושה ש"זה מתקרב אליו". כל דיבור עליהם הוא משלים בבחינה ביקורתית של עצמו ובאמירה שהוא "היה ילד קשה". הוא זוכר שהפסיקו לגעת בו בגיל די מוקדם ועד היום סובל, גם בנישואיו, מחסך בקרבה פיסית. התרשמנו שרבים מהילדים עליהם אנו מדברים כאן סובלים מחסכים של מגע פיזי ותחושתי שמתבטא בפגיעה בהרגשה עצמית, הרגשה של חוסר גבולות ושימוש מופרז בהגנות אינטלקטואליות.


דוגמה נוספת. גבר בשנות החמישים לחייו, נשוי עם כמה ילדים, חווה בכל חייו הבוגרים מצבי משבר בצורה של התאהבות רומנטית עם נשים [ועם המטפל] או מצבים של "התמוטטות עצבים" לפעמים עם אשפוז קצר בבי"ח רגיל [חשש להתקף לב, אובדן הכרה]. המאבק העיקש והמתמיד שלו להכרה ולמקום בנפשה של האם העלה חרס, מלבד אפיזודות זמניות של קרבה. כמו אותם ילדים שממתינים להורה שיהיה מרוצה, אותם מתארת הויריגוין [2002]. רק לאחר כמה שנות טיפול בו [ולעתים במשפחתו במצבי משבר] ניתן לראות ביחד ובבירור את העובדה שהיה "ילד חוץ" כל חייו. היחסים עם האב היו תקינים אך הוא לא היה יכול ליהנות ולהיבנות מהם כל עוד האם הייתה בסביבה, מצב בו העדיפות ביחס ובתשומת הלב היו נתונים בראש ובראשונה לאם. ההורים נחשבו בעיני הסביבה "כמו זוג יונים". הגבר הזה גם גדל בחלק ניכר מהזמן ע"י סבא וסבתא שלו שגרו בקרבת מקום, כך שמבחינה זאת היה "ילד חוץ" גם ברמה העובדתית. סיפור החיים של איש זה נשמע לעיתים כמו סאגה אדיפאלית של מאבק בתוך השבט [תחרות בין אחים] על כיבוש לבה של המלכה [האם]. בעבר זה היה מאבק על הכרה ותשומת לב. היום זהו גם מאבק על הנתח בירושה. גם מטופל זה סובל מחסכים במגע פיסי וחש שיוצא מאיזון כשמונעים ממנו מגע זה.


העדר שייכות. אלו הן תגובות אנושיות שונות למקום החסר, למקום שאיננו, למקום שלא היה בחיים הרגשיים של ההורים. המקום שאיננו מעצב את סגנון חייו של הילד-שנהיה-בוגר תוך כאב מתמיד וניסיון לפצות על החסר, או להמשיך לקוות ולמצוא נחמה בהתחברות לגורו, הורה-כל-יכול שידאג לו ושישחרר אותו מן הסבל בעולם הזה, או שהוא ימחזר את ההתנהגות של המודל ההורי הפוגע [abusive ] ויעביר את הסבל לדור הבא. זהו המקום בו אליס מילר נואשה מהסיכוי לשנות את ה abuse החוזר הזה בעזרת פסיכואנליזה או טיפול כלשהו. לדברי היריגוין "אליס מילר, בדבריה על הפדגוגיה השחורה, חושפת את נזקיה של שיטת החינוך הישנה, שמטרתה לשבור את כוח הרצון של הילד ולהפוך אותו צייתן וכנוע. הילדים אינם יכולים להגיב, כיוון שעוצמתם המוחצת של המבוגרים הופכת אותם לאילמים ועלולה לגרום להם אף לאבד את הכרתם'" [מובא אצל היריגוין, 2002, עמ' 48, מהמקור בצרפתית].


נראה לנו שהמקום- שאיננו עובר הכללה ויכול להתבטא בהרגשה עמומה או ברורה וכמעט פרמננטית של העדר שייכות, חסר בקבלה, הרגשה פנימית של צורך להיאבק על מנת לא להעלם, או להיאבק על מנת לטפס לראש הסולם כמקום בטוח, שאם לא כן אי אפשר לשרוד, שלעולם אינך בטוח שזוכרים אותך בלי לבדוק זאת חדשות לבקרים, שיש הרגשת ריק בפנים שלא ניתן למלא. לעיתים נראה שזהו מסע לחיפוש אהבה שנראית כמעט בהישג יד, ושלמרות כל המאמצים המחפש אינו בטוח אף פעם שיש לו מקום בלבו של האחר – האם, האב, האחים, החברים , בן הזוג - ומשחזר ומנציח מבלי דעת את פצעי הילדות.


להלך בשדה מוקשים. לפגוש מטופל שגדל אצל הורים נרקסיסטיים זה לפגוש בהדרגה את הדילמות בהן הוא לכוד כל חייו. המטפל יכול להקשיב לדילמות אלו ולטפל בהן דרך תהליכי העברה, והוא יכול להתחבר מתוך אמפטיה למבוכה הקיומית של המטופל ולהתחקות אחרי הפרדוקסים והפירכות עמם הוא מתמודד בקשר עם ההורה הנרקסיסט. ניתן לתאר את היחסים של ילד- הורה במצבים אלה כ"משחק סכום אפס", או מצב של "תחיה עם זה - או לך מכאן", מצב של הכל-או-לא-כלום, או להתבונן ביחסים אלה דרך פרדוקסים לוגיים ופסיכולוגיים מורכבים [ כמו "פרדוקס השקרן" בו מסופר על איש מכרתים שאומר ש'אנשי כרתים הם שקרנים' וכל מה שעושים או חושבים אינו מביא לפתרון מניח את הדעת. אצל ענת בילצקי, 1996]. אחד המאפיינים של תקשורת פרוורטית לפי היריגוין הוא שימוש בפרדוקס. "המסר הפרדוכסלי מאפשר לזרוע ספק בעובדות תמימות למדי מחיי היומיום...למשל, הנפגע שומע הסכמה לדבריו ובה בעת רואה בהעוויות הפנים שאין זו הסכמה אלא מן השפה ולחוץ...כל זה מתבצע בשיטת המסר הכפול: ברובד המילולי נאמר דבר אחד, וברובד שאינו מילולי נאמר ההפך. השיח הפרדוכסלי מורכב ממסר גלוי וממשמעות מובלעת, שהתוקף מכחיש את קיומה" [2002, עמ' 114]. הדברים יכולים להיות פשוטים ביותר, לדוגמה, אם הוא או היא מתבקשים [ע"י הורה נרקסיסט] להגיע לארוחת יום ששי, האפשרויות הפתוחות לנו בד”כ - לבוא או לא לבוא לפי שיקולים וסדרי עדיפויות – אינן באות בחשבון במקרה שלנו. אם יבוא למרות התנגדותו – ירגיש רע [יכעס על עצמו, יהיה מדוכא]; אם לא יבוא – ירגיש רע [אשם]. מצב זה מתרחש כי אין בחירה חופשית ודו-קיום וכל חריגה מצרכי ההורה יש לה תג מחיר גבוה. או שבחור נאלץ לבחור בין הבדידות [והחופש] שלו בדירה שכורה בסוף השבוע, לבין להתארח אצל ההורים וליהנות מנוחות ומנוכחות כלשהי ולסבול את הפלישה לנפשו והביקורת החונקת של האם. כך או כך יש בפנים כעס, אשמה וחוסר אונים ושחיקה נפשית של החלק הרצוני [volitional] באישיות. מאחר שמדובר גם בדיבור פנימי, של ילד- הורה בפנים, הוא אינו מסוגל להפריד את עצמו מההורה הנרקסיסט בלי "להרוג" מישהו מהדיאדה. כאשר יש גם אידיאליזציה של ההורה הנרקסיסט [הופנמה מוקדם] התחושה הפנימית היא של תבוסה והשפלה. "היא די צודקת בזה [למשל] שאני צריך לצאת ולנסות לפגוש חברים", אומר אותו בחור. לרוב נאמרים דברים "נכונים" אבל בלי החום והאמפטיה הראויים. הוא גם חש לבדו וגם כמה הוא לא מוצלח.


המרחב הבין אישי בין ההורה והילד מצומצם, וישנם מסרים סותרים או דו-משמעיים שמסבכים את התמונה ומשקיעים אותו או אותה עמוק יותר בבוץ. הוא חייב להצליח - להיות עצמאי, להגשים את עצמו בכל התחומים - אבל הוא צריך לפעול כרצונה. לורי היימן גורדון, מפתחת תוכנית PAIRES , מתארת "פלונטרים" ביחסים זוגיים שנוצרים מהנחות וצפיות בלתי הגיוניות או ממסרים דו משמעיים [גורדון, 2003]. הדברים מתייחסים במקור לתקשורת בין בני זוג, אבל הם נראים מתאימים כדי לבחון כשלים בתקשורת בין אנשים. הפלונטרים מוצגים באופן מילולי כהשתקפות של הנחות סמויות ובלתי הגיוניות. נציג כמה פלונטרים שנראים מתאימים לדיון הנוכחי.


דברים שהילד או הילדה יכולים לומר בתוכם, בהעדר דיאלוג עם ההורה:


אם אומר לך מה אני מרגישה – תכעסי. תתקפי אותי או תתרחקי ממני. אני חוששת מפני כעסך או מפני התרחקותך. אינני מסוגלת לומר לך מה אני מרגישה. אני חייה בשקר. אני לא יכולה לשאת את ההרגשה שנפגעת. אינני מסוגלת לומר לך מה אני מרגישה. אני חיה בשקר.


אם אומר לך מה אני מרגיש, תפריעי לי, תתקני אותי, תייעצי לי, תשפטי אותי, או תתייחסי לרגשותיי בביטול...לא אספר לך על רגשותיי. אני מתרחק ממך.


אילו הייתי כפי שאני צריכה להיות, לעולם לא הייתי חלשה, עייפה, לא מוצלחת, פוחדת..אבל אני כזאת. לכן נדמה לי שאני לא יוצלחית. אני חייבת להסתיר את רגשותיי כדי שאתה לא תגלה עד כמה אני לא מוצלחת באמת. אני חיה בשקר.


אם אהיה כפי שאת רוצה, לא אוהב את עצמי. אני כועסת עליך כי את רוצה שאהיה מה שאינני אוהבת להיות. אם אהיה אני עצמי, לא תאהבי אותי. אני כועסת עליך כי אינך מניחה לי להיות אני עצמי.


גורדון כותבת: “ אין לך תסכול גדול יותר מפגישה עם אדם שלעולם לא תוכל להשביע את רצונו. אם תנהג כך – יחשוד בך, ואם תנהג אחרת – ייעלב או יכעס. אדם כזה מעמיד אותך בפני קשר דו משמעי, המבוסס על מחשבה עקיפה שאי אפשר לסתור אותה. אם האיש אינו משתנה – אתה פשוט מפסיק לרצות אותו; וגרוע מזה – לפעמים הוא משגע אותך כל כך עד שאתה מתחיל להטיל ספק בעצמך, בחושים שלך, ותמיד נדמה לך שאתה לא בסדר" [גורדון, 2003, עמ' 80]. דברים אלה מבטאים ברוחם את הרגשה של הילד להורה הנרקסיסט, בגלל דיאלוג פתולוגי שמתקיים ללא דרך למצוא מוצא. בסופו של דבר כמיהתם ומאבקם של ילדים אלה להכרה ולתשומת לב מצד ההורים נותרת כקול קורא במדבר. לעיתים זהו דיבור קולני וכועס: "תני לי לחיות..אין לי אוויר..אני לא יכולה כל הזמן רק להתעסק אתך..הבעל שלך שמת הוא גם אבא שלי..גם אני הייתי שם וסבלתי.." - אומרת מטופלת שממתחילה להשתחרר מהחנק והסחיטה הרגשית ורגשות האשם הבלתי פוסקים בקשר עם אימה.


דיון: עיניים להם ולא יראו. המאמר פרס מצבים שונים של הפרעה בהתפתחות הנפשית אצל ילדים הגדלים במשפחה נרקסיסטית והתמקד בהשלכות של הפרעה נרקסיסטית של ההורים ביחסים עם הילדים. כולנו עוברים פאזה נרקסיסיטית בינקות ובשלבי מעבר שונים - ביצירת זוגיות ונישואין ובהמשך בהורות - כחלק מתהליכים התפתחותיים ביולוגיים ופסיכולוגיים אוניברסליים במעגל החיים.


ספרציה מול קיבעון. מצב זה משתנה בתהליך טבעי של ספרציה אלא אם כן משהו משתבש הודות לחוסר בשלות או לקיבעון רגשי של ההורים. מנזנו, פלצ'יו אספמה וזילקה [2005] מתארים במודל של התייעצות הורית קצרת מועד שפיתחו, "תסריטים נרקיסיסטיים" אחדים שהם [א] השלכות הוריות של דימויים ילדיים הנחווים כלקויים בחסר, נטושים, אידיאליים ואף פגומים [צל העצמי], או [ב] השלכות דימוי של אובייקט מהעבר על הילד, הנחווה כפגום, אידיאלי או שלילי [צל האובייקט של ההורים]. המחברים מתארים התייעצות זו כאפקטיבית בד"כ, מלבד במצבים של מה שהם מכנים "נרקסיזם מפוצל", בו "הורים המגלים התנגדות חזקה לעצם המחשבה שיש קשר בין החוויה ההורית שלהם לבין התנסויותיהם הילדיות עם הוריהם שלהם. חוסר היכולת שלהם לקשור את סיפור חייהם הנוכחי לחוויות מעברם – חוויות העלולות לגרום לסבל שמפניו הם מתגוננים הופך את האידיאליזציות המאסיביות שלהם לנוקשות. יתר על כן, הם מתאמצים להחזיק בהן בלא-מודע, בין אם הן נוגעות להם ישירות ובין אם הן באות לידי ביטוי באופן שבו הם תופסים את ילדם. קלינאי לא מנוסה עלול לא להבחין במאפיינים אידיאליים אלה, שכן הם אינם מצויים בתוכן הגלוי של התיאורים התמציתיים שהורים אלה מעניקים לעצמם או לילדים. באופן פרדוכסלי, בקונפליקטואליות ההורית שבה שולט הנרקסיזם המפוצל, הנרקזיסם של ההורים הינו הכי פחות גלוי, ואילו האידיאליזציה – של הילד ושל עצמם כהורים – הינה המוחלטת והלא מודעת ביותר" [מנזנו וחב 2005, עמ' 142].


אפשר לשער כאן שמנגנון דיסוציאטיבי מרחיק את הסיפור האישי שלהם מהעבר מהחיים שלהם בהווה, והילד הופך להיות נשא של הפצע הנרקסיסטי ההורי. במונחים התפתחותיים הורים אלה אינם מצליחים לעשות אדפטציה למשימות ההתפתחותיות של נישואין והורות ברוח תורתו של אריקסון [ 1960] או שאינם עוברים תהליך של "שידוד מערכות של העצמי" במונחים של קוהוט [2007, עמ' 156]. גם הניסיון שלנו בקליניקה מראה שהורים נרקסיסטים הודפים ניסיונות לקשור אותם לסבל של ילדיהם, לפעמים ע"י ביטול וזלזול, או ע"י הפסקת הטיפול. הם יכולים לומר לילד/ה [ולמטפל] דברים כמו "אלו היית שומע..ולא מנסה..היית מצליח..למה אתה לא מדבר ומתייעץ איתי". להתניה זו [“אם", "אילו"] יש תפקיד מסרס שמוסווה באצטלה הגיונית וחיובית.


דוגמה. במקרה אחד אם לבן מתבגר נמצאת בלחץ ודאגה שמא בנה יאבד שליטה ויסתבך [כשנוצר מרחק וניתוק עם הבן] מודיעה יום אחד לאחר כשלושה חודשי ייעוץ שהיא "מרגישה רגועה" ובאותו הזמן הבן מתקרב אליה ונהיה שקט ביחסים סימביוטיים שעברו טלטלה. במקרה זה מצאנו שמרבית התקשורת בין האם הנרקסיסטית לבנה היא בלתי מילולית ובלתי גלויה והיחסים משמרים את האידיאליזציה שלה כהורה ושל הבן שיש לו "כשרונות מדהימים" בתוך מערכת נפשית סגורה. הילד נחווה כחלק מהעצמי של האם, כך שלא ניתן היה לעבד בגלוי ובאופן ישיר את הקשר בין התנהגות האם לבעייתיות של הבן. מבחוץ זה נראה כאילו זוהי טריטוריה נפרדת הרחק מעיניהם של האחרים. בחוויה הנרקסיסטית - הבן הוא השתקפות של עצמה כמעט מכל בחינה שהיא. המטפל ממלא תפקיד זמני של "רואה" במקום שהיא אינה מצליחה לראות את ילדה ולחוש שליטה עליו. עם זאת, המטפל אינו מקבל היתר להסתכל לתוך הקרביים שלה ולהתבונן בסבך האמיתי של יחסיה עם הילד.


נפרדות והתנגדות מול חיבור ואמפטיה. כפי שרבים אולי חוו מניסיונם האישי, הטיפול באישיות נרקסיסטית מאתגר את המטפל מול דילמה פרגמטית ותאורטית. המפגש הישיר עם אדם בעל הפרעת אישיות נרקסיסטית הוא מפגש עם הפרסונה ההגנתית שלו שמעוררת כל כך הרבה התנגדות והסתייגות בחברה, אבל גם בסביבה הטיפולית, הסתייגות מאדם שזקוק כל הזמן "לסיפוק". עמדה זו מתנגשת עם מערכת ערכים אלטרואיסטית של התרבות המערבית [דברי קוהוט, 2007]. רולו מאי נותן ביטוי למפגש עם הפרסונה של הנרקסיסט כשהוא אומר שקשה לעבוד אתם "היות והנרקסיזם שלהם מונע בעדם לבנות קשר עמוק עם המטפל. על פני השטח הם נראים כמשתפי פעולה, כי הם יודעים כיצד הם אמורים להתנהג בתרפיה, והם ממלאים את הכללים מבלי להיות מחויבים לאיזושהי מערכת יחסים: הם נותרים מנותקים בודדים מאד..המטפל הוא "משרת", מקור קבוע לעצות מוסריות לגבי כל ההחלטות..." [רולו מאי,2001, עמ' 97]. מאי נותן כאן ביטוי למפגש עם הפרסונה ההגנתית וההשלכתית של הנרקסיסט שמעוררת התנגדות [העברה נגדית], נוכח התביעה "לסיפוק" וכך יכול להיווצר קושי וקונפליקט בקשר הטיפולי. הסתייגות דומה אפשר למצוא בפסיכואנליזה הקלאסית של פרויד המתבססת על תורת הדחף הקלאסית לפיה "הליבידו של מטופל כזה [עם הפרעת אישיות נרקסיסטית] היה מכוונן פעם החוצה, אך נסוג לאוריינטציה נרקסיסטית הגנתית כדי להימנע מעימות עם אכזבות אדיפליות הטבועות במעורבות בוגרת יותר בעולם האמיתי...מאחר שמעורבות-עצמית זו בעצמה הוציאה מכלל אפשרות את פיתוח הכלי הטיפולי רב העוצמה של ההעברה, האנליטיקאית נתפסה כניצבת בפני מכשול עצום כבר בהתחלה" [אצל מיטשל ובלאק, 2006, עמ' 223]. עפ"י תפיסה זו, אבחנה של הפרעת אישיות נרקסיסטית הייתה "זהה כמעט לגזר דין של אי-ניתנות-לאנליזה במסורת הקלאסית" [שם עמ' 223].


בעקבות תורת הפסיכולוגיה של העצמי של קוהוט אנו מבינים שללא אמפטיה אין סיכוי לטפל באופן משמעותי באדם עם הפרעת אישיות נרקסיסטית. קוהוט הגיע לכך כשהוא "ניסה לשים את עצמו בנעלי המטופל, גישה..אותה מתאר כ'מושקעות אמפטית ו'אינטרוספקציה מושאלת'” שבלעדיהן לא נוכל לראות תופעות כמנטליות, כנפשיות או כפסיכולוגיות [מיטשל ובלאק,1995,עמ' 228]. מתוך אמפטיה ואינטרוספקציה קוהוט החל להבין את המטופל "המפונק" שלכאורה קיבל יותר מדי תשומת לב [כפי שמקובל להתייחס באופן שיפוטי לתופעה] כילד שלא קיבל את תשומת הלב הראויה, מה שהיה זקוק לו כדי להתפתח. אדוארדו, המטופל שמובא שם לדיון, “נעשה ער יותר ויותר לכך שהקשר שלו עם אמו נשען על זה שהוא יראה טוב ולא יזדקק לעזרה, הוא ביסס פרסונה חלקלקה הנראית כמסוגלת, וזו החביאה את חוויתו האמיתי של עצמו. דבר זה אופיין על ידו כ'ביצה לא עשויה בתוך קליפה מושלמת'”[ עמ' 230]. במצב דומה נמצא "הילד המחונן" אצל אליס מילר כמו מרבית המטופלים אותם אזכרנו במהלך המאמר.


מחשבות על תפקיד המטפל. התנהגות פוגענית [abusive ] של הורים מעוררת דילמות קשות לגבי ההתערבות הטיפולית המתאימה. כיצד המטפל צריך לנהוג נוכח מצב בו ילדים נפגעים פיזית או נפשית מהתנהגות ההורה? אפשר לומר שבמצבים קיצוניים כמו פגיעה פיזית או מינית - החוזה הטיפולי הבסיסי מסתיים או משתנה כשנכנסים לתמונה נציגים של רשות טיפולית מטעם החוק. במצבים שתוארו במהלך המאמר לא קימת בעיקרון דילמה מסוג זה לגבי תפקיד המטפל. אולם השאלה בעינה עומדת: כיצד יש להתייחס להתנהגות הפוגענית של הורה, שהמטפל מזהה לפי התסמונת הטיפוסית כהורה נרקסיסט? למרבית הפלא הפרדוקסים המאפיינים את התקשורת של המטופל עם האישיות הנרקסיסטית עומדים כעת גם מול המטפל. אם נלך בעקבות אליס מילר לא נוכל לטפל בילדים אלה שזקוקים לעזרה ונצא למאבק חברתי [העברה נגדית? הזדהות עם הקורבן? הזדהות השלכתית?]. אם לא נקבע עמדה [מקצועית, ערכית] לגבי ה abuse ההורי לא נוכל להעביר למטופל את הרגשה של לגיטימציה ומשמעות לסבלו ולהקל עליו מפני השחיקה של רגשות האשמה וחוסר הערך העצמי. לא נוכל לפתח את אותה מושקעות אמפטית שקוהוט רואה בה מפתח לקשר משמעותי והחלמה של אנשים עם פצעים נרקסיסטיים. אנו סבורים שיש חשיבות רבה לכך שהמטפל מעביר הרגשה של הכרה בכך שהוא אינו "לקוי" ושיש בעיה ביחסים בינו לבין ההורה, ויכולה להיות בעיה גם באופיו או התנהגותו של ההורה כלפיו. הבחנות מסוג זה הן חלק מתהליך של יצירת נפרדות שהיא כה חיונית בהתפתחות המסוגלות של אדם להרגיש את עצמו וליצור קשר משמעותי.


דוגמה כדי להמחיש. אישה בשנות הארבעים חווה נפילות גדולות בהערכה ובביטחון העצמי לאחר עימות עם אביה [לפי כל הסימנים בעל אישיות נרקסיסטית] שדוחה כל בקשה שלה לעזרה בתוקפנות רבה. מצד שני היא מוזמנת לארוחת בערב שבת. מניתוח האירועים החוזרים של תוקפנות מצד האב יכולנו להבין שהוא נוקט בגישה של הפחדה והרתעה כדי שלא יבקשו ממנו ושלא יתקרבו אליו. כשהוא רואה שהיא "חלשה" הוא ממשיך בשלו כי אינו מסוגל מתוך עצמו להתנהג אחרת וליצור קרבה. בעזרת הטיפול היא מצאה דרך לעצור את תוקפנותו בהבעה ברורה של אי הסכמה להתנהגות שלו, יצירת "הרתעה" בדומה להשפעה של שלטים בחצרות הבתים בהם כתוב "זהירות כלב נושך". לאחר פעם פעמיים של עימות, האב התחיל להיות נחמד אליה ולהתקרב ולהביע את אהבתו. מצב די מתמיה, אלא אם כן אנו מזהים באב ילד מפוחד ופגוע שלא יודע איך להתקרב ולהיות הורה. השינוי בהרגשתה הביא להתפתחויות חיוביות במסגרת טיפול לא ארוך במיוחד. אפשר לומר שדברים אלה אומרים בעצם שהמטפל "רואה אותה" ונותן לה מקום וגב ויכולת להביע את עצמה ומעודד בה את היכולת להתגונן ולדאוג לעצמה.


דוגמה נוספת. בחור בשנות השלושים שהיה במוקד תשומת לבה של האם [לפי כל הסימנים בעלת אישיות נרקסיסטית] מגיל מאד צעיר. בהיותו מוכשר במיוחד היה מצופה ממנו להצליח מעל ומעבר, מה שהיה אפשרי אולי, אבל הבעיה הייתה שכל קושי שהיה לו, נחשב כ"טעות" שאין לכפר עליה. במקרה זה המטרה בטיפול היא לעורר בו מעט חמלה לעצמו, לילד שהיה שם והיה זקוק להבנה להדרכה ולעידוד כיצד להתנהג ולהתמודד, ולעזור לו להפחית את התוקפנות [כלפי עצמו, או זולתעצמי] של סופר אגו סדיסטי מהדמות המופנמת של האם. כדי להגיע למצב בו יוכל לחוש חמלה לעצמו צריך לעבור דרך הפרדה כלשהי בקשר הסימביוטי עם האם. גם בטיפול הבחור הזה היה צריך "להתקדם", לפי דעתה של האם, כמו שהיה צריך לעשות בכל התחומים משחר ילדותו. הוא חייב להביא לה תוצאות טובות והישגים מיוחדים. כשההורה חי דרך הילד אנו עדים להורה שרודה וסונט בילד ומחליש את יכולתו להיפרד ולחיות ברשות עצמו ולמען עצמו. "כל מה שאני עושה – אני עושה לא למען החיים שלי..רק למען אחרים ובאופן עקיף מקבל משוב והתייחסות", אומר מטופל אחר, גבר בשנות הארבעים כשהוא בודק מה קורה בתוך נפשו. הוא רואה ומרגיש את האין, המקום שאולי שמור להורים שלא באו או שהוציאו את עצמם בקלות בכל רגע בו חשו שנתנו יותר מדי. כדאי להדגיש לסיכום, שהמטופלים עם הפצע הנרקסיסטי אותם הצגנו לאורך המאמר מגיבים טוב לאמפטיה ונבנים ממנה בקשר השוטף עם המטפל, לעומת מטופלים עם אישיות נרקסיסטית שעל אף היותם זקוקים לאמפטיה מעוררים התנגדות כל עוד לא נפתחה החומה ההגנתית הבצורה שלהם.


כל העולם במה. שאלה מעניינת היא האם ההורה שאינו רואה את הילד רואה את עצמו. הדימוי [כהשתקפות של הפרסונה] של הנרקסיסט בחברה הוא של אחד ש"רואה רק את עצמו", או ש"אוהב רק את עצמו", אבל כנראה שזה לא כך. יתכן שההוויה של הנרקסיסט היא דווקא הפוכה: הוא אינו רואה את עצמו ואינו אוהב את עצמו וכיון שכך הוא זקוק נואשות לראות עצמו באחר, לקבל אישור, הערצה והרגשה של משמעות, כפי שילדיו מחפשים כל חייהם. אי אפשר לתת מה שאין, ובמובן זה נראה שהקיום שלו מבטא דרמה [אולי טרגדיה] קיומית הקשורה לכך שהיה בעצמו בלתי נראה, חי בתוך ריק קיומי בלתי מדובר והוא זקוק לאחרים שיאשרו את קיומו הרגשי השביר והבלתי בטוח. לפי אחת הגרסאות של המיתוס של נרקיס הרואה [seer] מטריאזיס [עיוור] אומר לאמו שבאה לשמוע על גורלו של נרקיס ש"אם הילד יגיע למצב בו הוא יכיר את עצמו - הוא ימות". כדי להישאר בחיים, לפי המסופר, עליו להלחם בתשוקתו לדעת את עצמו [אצל Hughes, A.1995 ]. השאלה היא - מדוע? הוא מנוע מלדעת את עצמו, אך כנראה שאיזה אני בפנים מסרב לוותר על מימוש הזכות מלידה שלו להערכה, אהבה ומקום בלבם של אחרים, והוא מבטא את המשאלה הזאת כהשלכה על במת החיים במחזה שאפשר לקרוא לו "שימו לב! שלא תשכחו אותי לעולם!". קריאה בניתוח וההבחנות של קוהוט את צרכי היסוד של הילד אצל אדם עם הפרעת אישיות נרקסיסטית [צורך בדמות נערצת שאפשר להיות ילד מוערך לידה ולשאוף להידמות לה] מעוררת בנו מחשבה שהדרמה הנרקסיטית היא כמו "הפקה" מעניינת ושאיפה לעריכה מחדש של החוויה שניזוקה, במובן זה שהיא מאפשרת החזרת ההשלכות והשבת דברים למקומם; היפוך ותיקון של העיוות שבא מהאם הנרקסיסטית כדי שיוכל לבנות מחדש יחסי ילד-הורה כפי שהם אמורים להיות במהלך הטבעי שלהם.


המיתוס של נרקיס זכה לפרשנויות רבות והוא רב משמעי כדרכם של מיתוסים כסיפור של הקולקטיב האנושי. בחלק מן הגרסאות נרקיס פוגש רק השתקפויות [של עצמו] והדהוד [של ECHO] של דמותו וקולו. הוא אינו פוגש נוכחות ממשית של זולת - נפש או ישות ממשית אחרת שתהיה עזר כנגדו - והוא נותר אפוף בעולם מתעתע של יש ואין, מצב בו נמצאים הילדים עליהם דברנו כאן, ילדים שבמקרים רבים גם לא נוגעים בהם פיזית, והם נהיים כמו נרקיס או ECHO. לעיתים גיבורי המיתוסים נגאלים ע"י נוכחות של נפש אחרת [מאי, 2000], ויתכן שנרקיס בנפשנו יכיר את עצמו ו"ימות" [יסיים את תפקידו] כשימצא מקום בלבו של האחר. פרח מסמל בין השאר את העצמי האמיתי, ואת הטבע ואת המעגלים של לידה, חיים, מוות ולידה מחדש. נרקיס מסמל את אלו שמתים מכך שאהבתם לא נענית [Tresidder , 2004 ], ובמובן זה מבטאים את ההבנה שבלי נוכחות ואהבה אין לנו חיים משלנו, מצב בו נתונים הילדים עליהם דברנו במאמר.


מקורות.

אוגדן ת. [2005].הקצה הפרימיטיבי של החוויה. עמם עובד, ישראל.

בילצקי ע. [1996]. פרדוקסים.משרד הבטחון הוצאה לאור, ישראל.

גורדון ל. ה. [2003]. פלונטרים של אהבה.הוצאת ספרים אחיאסף בע"מ,ישראל.

היריגוין מארי-פרנס [2002]. הטרדה נפשית. כתר הוצאה לאור, ירושלים.

מאי ר. [2001]. הזעקה למיתוס.שמעוני הוצאה לאור בע"מ., ישראל.

מיטשל אי. ס. ובלאק מ. ג'. [2006].פרויד ומעבר לו. תולעת ספרים,ישראל.

מילר א. [1992]. הדרמה של הילד המחונן. דביר, הוצאה לאור בע"מ, ישראל.

מנזנו ג. פלצ'יו אספסה פ. זילקה נ. [2005]. תסריטים נרקסיסטיים של ההורות. תולעת ספרים, ישראל.

סולן ר. [2007]. חידת הילדות. תולעת ספרים, ישראל.

קוהוט ה. [2007]. פסיכולוגיית-העצמי וחקר רוח האדם.תולעת ספרים, ישראל


American Psychiatric Association. [2000]. Diagnostic and statistical manual of mental disorder [DSM-IV 4 ed].Washington,DC.

Forward, S. and Frzier, D.[1997]. Emotional Blackmail. HarperCollins Publishers,Inc.NeW York, NY.

Hughes,A.[1996].Narcissistic Wounds: Clinical Perspectives. International Journal of Psychoanalysis, 77: 843-845

Lowen, A.[1985/1997]. The Denail of True Self. TOUCHSTONE, Rockefeller Center, New York, NY

Pressman, D-P and Pressman, R.M. [1997]. The Narcissistic Family:Diagnosis and Treatment. Jossey-Bass publisher, San Francisco, California

Tresidder, J.[2004].The Complet Dictionary of Symbols.Chronical Books, San Francisco, California



תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

כהן, מ. (2008). כקול קורא במדבר - מבט על ילדים הגדלים במשפחה נרקיסיסטית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 17/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1632

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

משה גרמשה גר11/12/2017

בוגר נרקיסיסטי עד כדי סכנה לסביבה - יש דבר כזה ?. מנשה כהן הנכבד !

האם ילד נרקיסיסטי שגדל במשפחה כנראה נרקיסיסטית והפך להיות בוגר, עשו להזיק או לפגוע בעצמו או אולי להזיק ולפגוע בסביבתו עד כדי צורך באשפוזו למניעת פגיעה בעצמו או בסביבה באופן חריג וממשי.
תודה
משה גר

כפיר איילוןכפיר איילון27/3/2008

ליעלי.

הסיפור שלך מאוד נגע לליבי , אשתי עברה משהו די דומה ( אבא נרקסיסטי + טיפול לא  מוצלח ) הייתי רוצה שתדעי שיש אפשרות להתאושש כמעט מכל דבר ולא רק זה שלעיתים החוויות הקשות שאנו עוברים גורמים לנו להיות אנשים רגישים יותר - חלק גדול מהאנשים המקסימים שפגשתי בחיי עברו חוויות קשות , לכן אל לך לאבד תקווה , זה שפגשת מטפלת גרועה במיוחד לא אומר שלא תפגשי מחר מטפל/ת נפלא שיעזור לך וזה לא אומר שלא תוכלי לחזור לעצמך ולקחת שליטה בחיים שלך.

כמו שלקחת את עצמך בידיים ובנית לעצמך חיים בעיר אחרת , כך את צריכה לנהוג עכשיו , לנקוט באותן דרכים ולשכלל אותן כל הזמן.

מהדברים שאת כותבת ניכר שיש בך עוצמה ויכולת לשנות את מצבך , את צריכה לנקוט יוזמה וגם להעזר במישהו מקצועי - אלא שהפעם התקופה הראשונה שלך עם כל מטפל צריכה להיות תקופת הכרות ונסיון - אם אין כימיה אישית ואין אמון לא להמשיך בשום אופן.

מאחל לך כל טוב

אלון

 

מנשה כהןמנשה כהן4/2/2008

מקורות...

שלום אבינועם. אז כנראה לא נפגשנו בעבר.

האם מעניין אותך לעשות בחירה תחום/מקצוע טיפולי? או לדעת על זה באופן כללי לעזור לאחרים? אני מניח שיש או אפשר לראות קשר. תלוי מאיזה מקום בוחרים..לתת מענה למשהו, איזה קול, בעצמי, או משהו להתהדר בו. עסקתי בנושא בעבר. אולי תכתוב לפה או למאייל..אם מתאים לך... מנשה

אבינועם סולומוןאבינועם סולומון4/2/2008

לא שזכור לי.

בכל אופן, אגב אשמח אם תוכל להפנות אותי למקורות על נרציזם וההקשר בבחירת מקוצע טיפולי (עוזר)

תודה.

מנשה כהןמנשה כהן4/2/2008

קולות מן העבר?. שלום לך אבינועם. שמחתי לקרוא את התגובה והמשוב הידידותי שלך. מרוצת השניפ, כפי שכתבת, גם עמעמו את הזכרון [קצר-ארוך-בינוני]. אשמח שתשלח לי רמז..תודה. מנשה

אבינועם סולומוןאבינועם סולומון4/2/2008

כקול הקורא מאמר ותגובות... [ל"ת].

מנשה, מאמר מדהים אהבתי מאוד מאוד, אין ספק זהו נושא מרתק הטומן בתוכו מפתח חשוב לפתיחת דלת שלרוב לא שמים אליה כלל לב.

גילה  זילברמן את העדות שעדיין נשארו בעולם פסיכולוגים שאינם מתהדרים ועוטפים עצמם בהילת הפטרנליזם.

ידעת לשמור במרוצת השנים על האנושיות שבד"כ מתכסה ומזדהמת (תארים אקדמים, יוקרה וכו')

כן ירבו.

 

גילה זילברמןגילה זילברמן3/2/2008

יעלי.

עדיף שהמשך הקשר ביננו יהיה במסרים או בדרך פרטית אחרת בגלל העדר עניין לציבור וכדי לשמור על פרטיותך ופרטיותי.

שבוע טוב

גילה

יעלי נעמןיעלי נעמן2/2/2008

תיקון טעות (ולא פרוידיאנית:).

בשורה שלפני אחרונה- התכוונתי לומר "שאני עדיין לא מצליחה להיפרד ממנה" ובטח שלא ממני :)

 

וגילה,

שיהיה גם לך המשך שבוע נעים.

יעלי נעמןיעלי נעמן2/2/2008

תודה גילה.

לצערי, לא רק חומה אטומה ומוגבלויות חוויתי ממנה, בהמשך היו גם הטחות אשמה בי וגרמה לי להרגיש לקויה, חולה ולא בסדר...היא האשימה אותי שיש לי "מיני שגעון גדלות" (שנורא נבהלתי במיוחד מהמילה שגעון), שכולי "פאסדה", ואני משליכה עליה למעשה כל רגש או מחשבה שחשבתי אותם ללגיטימים...אם חשבתי שלאמא שלי יש הפרעת אישיות נרקסיסיטית אז אותה מטפלת כנראה והמציאה מושג זה. אני בפירוש לא יכולה להמחיש כאן את הטראומה וכל מה שעברתי ועדיין עוברת. אני פשוט לא יכולה לקבל ולהשלים עם העובדה שאני המשכתי את תוקפנותה והפנמתי אותה פנימה באופן כזה שהערך העצמי שלי נשחק לגמרי והאשמה עלתה על גדותיה ולפתע התחלתי להתנהג ממש לא אני- ביטלתי ופסלתי את עצמי בדרכים שונות ומשונות.

יש בי חשש מאוד דומיננטי כי מהאירועים הללו אני לא אתגבר באופן מלא אם בכלל מעצם העובדה שהבאתי על עצמי חלק גדול מזה וגם בהמשך באופן ובחוסר התמודדות יעילה, שכיליתי עוד מס' דברים בהמשך- ולמה חשוב לי להדגיש כל אלו?! כיוון שכאילו זה ההפך הגמור מאיך שהייתי או התנהלתי והרגשתי בעולם ולכן מחד, זה לא מובן לי כלל ולא מתחבר לי , למי שהייתי ועובדה זו גם ניכרת היום בשטח באופנים שונים ובולטים ומאידך, אני ע"פ המאמר אפילו חוששת כבר שמא אפתח הפרעת אישיות נרקסיסיטית אחרת מדוע הפגיעה במערכת החיסונית שלי עדיין ממשיכה לפעול גם אחרי 3.5 שנים מאז המקרה... אני חוששת מנזקים נוספים הנגרמים לי מיום ליום בזמן שאני נטולה במצב לא חיוני ובריא זה.

ואחרי כל זה וממש בניגוד גמור אלי ולכוחותי שהכרתי, אני עדיין לא מצליחה משום מה להיפרד ממני בראשי.

 

גילה, אשמח אם תוכלי אולי להתייחס גם להודעה זו ואני מקווה שאני לא גורמת פה למישהו עוול עצם כתיבתי במקום זה ואם כן, מתנצלת מראש.

 

גילה זילברמןגילה זילברמן2/2/2008

כעסים.

יעלי יקרה

אני מזדהה עם הכעס שלך. גם אני נתקלתי במצבים של העדר אמפטיה מצד פסיכולוגים קולגות ופסיכולוגים בעמדות כח- מנהלים, מדריכים, מטפלים. אני יודעת מה זה לכאוב ולשווע ליחס אנושי ולהתקל בחומה בצורה של אטימות במסווה של "מקצועיות" ואיפוק.

אבל- צר לי לראות שאת כועסת כי הכעס מכלה ופוגע קודם כל בך.

עדיף להתמקד בדרכים לקדם את עצמנו ולמצוא את האנשים שעוזרים לנו להתקדם מאשר להשקיע אנרגיות באנשים שפגעו או איכזבו.

הם לא יודעים יותר טוב.

פתגם אנדאני אומר- יש בי שני כלבים. איזה כלב שמן יותר? זה שאני מאכיל אותו יותר.

אני מאחלת לשתינו שנדע להאכיל את הכלב שעוזר להחלים ולהתקדם- דרך התמקדות בשאלה מה אני יכולה לעשות כדי לקדם את עצמי היום?

ולתת לכלב שמושך אותנו כלפי  מטה להדלדל ולהחלש דרך נסיון לא להשקיע בו אנרגיה יקרה של מחשבות ושל עיסוק בו.

תודה על מחמאותייך . זה גרם לי לשמוח ולצחוק.

שבוע טוב שיהיה לך,

גילה

יעלי נעמןיעלי נעמן2/2/2008

גילה,.

היי גילה,

 

מה מסע של חיים שלמים???? אני רוצה אחרי 3.5 שנים כבר לחזור לעצמי...ובנתיים, אני כל הזמן מצרפת אלי לקושי עוד ועוד ליקויים כאלו ואחרים לכל החיים, ועכשיו את באה ואומרת מסע של חיים שלמים???? עזבי אותך, אני חושבת שמי שהביא אותי למצב זה לא רק שצריך שישללו לה את הרשיון (אל תיבהלו), אבל לכל הפחות - צריך לידע את מי שצריך על מנת ששאר מטופליה לא יסבלו...אני לא יכולה לשכוח את ההתנשאות שלה, את האמירות המקצועיות האבחניות שגילגלה לעברי בין שפתיה בניכור משווע ובארשת פנים חמורה ומנוכרת.

ואחרי שהתפרקתי היא עוד מודיעה לי שלפחות עכשיו אני מחוברת לעצמי- את מבינה??? נו, באמת...אני מעולם לא הייתי פרייארית אבל את המינימום לקבל סליחה או מילה שהיא מצטערת, משהו? מישהו? ....

אני מרגישה מרומה, מובסת, שדודה, טיפשה וכו'...שנתיים אצלה בטיפול למרות תחושות הבטן שלי ועם זאת, חשתי שהיא זו שזקוקה לטיפול יותר ממני והרשתי ונתתי לה מעצמי אהבה.

אגב, גם אני חשבתי בדיוק אותו הדבר לגבי מנשה (לא מנחם:), מדוע אינו מציין כי יכתוב לי מסר אישי- ופשוט חשבתי שכנראה מנחם לא בדיוק פועל ע"פ 'חוקי המשחק' שצריך לגלות גם רגישות בין שאר הקולגות למקצוע, ניחא.

גילה, חן חן לך...מזמן רב לא נתקלתי בפסיכולוגית קלינית שלא מתעטפת ביומרנות מקצועית (שלדעתי, עושה בדיוק ההיפך לציבור המטופלים), אלא, את מאפשרת, נגישה, אנושית, אמפטית, חכמה עם נשמה רוחנית מלבלבת. 

יעלי

 

גילה זילברמןגילה זילברמן2/2/2008

יעלי, מנחם.

קודם כל- אני שמחה לשמוע שמנחם פנה אלייך במסר אישי וכך לא התעלם מפנייתך מצד אחד ושמר עלייך  מצד שני בכך שהתגובה היתה במסר פרטי ולא באופן פומבי לעיני כולם.

לך מנחם- סליחה שלא ידעתי ולא נתתי לך להנות מהספק. לדעתי היה מקום לכתוב בגלוי- ליעלי, אענה לך במסר אישי, כדי שכולם ידעו שאין כאן התעלמות וחוסר רגישות כלפי התגובה שלה.

ליעלי- אינני יודעת מה הרקע ומה פרטי סיפור התמודדותך וסיפור הפגיעה שחוית בטיפול אולם אספר לך שחויותי שנים של טיפול אמפוטנטי והסיבה היחידה שנשארתי שם היא היותי סטודנטית ואחר כך מתמחה בפסיכולוגיה קלינית שהיתה אמונה על כללי המשחק וחשבה שאכן אי אפשר לצפות בטפול מיותר. היום, כפסכולוגית קלינית בעצמי- אני יודעת שאפשר. שטיפול אכן יכול לעזור (בעיקר עם אלמנטים של CBT אבל לא רק). יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מעומק הפגיעה שהמטופל מגיע איתה. מי שנפגע עמוק ומוקדם- יזדקק לטיפול ממושך. אין לי ספק שיש מטופלים שלא עזרתי להם. ייתכן שאפילו הזקתי או פגעתי בלי משים במטופלים שפרשו מטפול (שומעת את סירנת משטרת הממסד).

פסיכולוגים הם גם בני אדם- עם החולשות שלהם, הנקודות העוורות שלהם, אמפוטנטיות שלהם (במקרה הטוב) המונעים מהם לעזור חרף רצונם הטוב ובמקרה הגרוע- עם תכונות של נצלנות וחוסר שמירה על גבולות ועבירה על חוקים ברורים יותר וברורים פחות של אתיקה מקצועית.

מסתבר, שפסיכולוגים הם רק בני אדם. מה נעשה? גם הורינו היו רק בני אדם. לכעוס, לזעום- לא ממש עוזר.

להכיר בפגיעה ובאתגר שהיא מציבה בפנינו ולכבד את התהליך שעלינו לעבור- זה הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות עבור עצמנו- את לא חושבת יעלי? וזה מסע של חיים שלמים.

שבוע טוב

גילה

יעלי נעמןיעלי נעמן2/2/2008

לגילה היקרה.

ראשית, אני רוצה 'להגן' על שמו של מנשה כהן, הוא פנה אלי במסר אישי והתכתבנו מספר פעמים, כך שלפחות מצידו לא היתה התעלמות ולך גילה אין לי מילים לתאר את הערכתי הענקית לי אליך, עצם הערתך מעידה על גדולת נפשך, חבל רק שלא באת לי בזמן אמת לפני שנכנסתי למערבולת רגשית קשה ביותר שבה שיחזרתי שוב ושוב באופן אינטנסיבי כאשר נשאבתי לתוך פורום פסיכולוגי (לפני נטישתי את הטיפול), ששם קרו לי דברים מוזרים, פגיעות יוצאות מגדר הרגיל (כשאני בחרדה ומנותקת), עד לכדי התפרקות האישיות טוטאלית וגלישה פסיכוטית.

אני יודעת שכאן איננו המקום לספר חוויות אישיות ובטח שלא בפורום זה בשביל זה יש את פורום "דברים שרציתי לומר", ובכל אופן אני זועקת זעקה חרישית שיוצאת מתוך הנפש שנעלמה ואיתה כל חיי.

הסיפור במיוחד עגום מאחר וכאילו ניבאתי התרחשות זו מגיל גן שידעתי שאסור לי לתת לאימי להשפיע עלי והיה לי אמון מלא בעצמי וביכולותי דרך כל מיני אמצעים ושיטות בהם נקטתי על מנת לא להיבלע ולהיעלם, וידעתי כי אם רק "אלך עד הסוף" שם יקרה הדבר הנורא ביותר שהיא נקודת האל- חזור, ולצערי קרה לי מקרה הפוך שאפילו את הכעס שלי אינני יכולה לבטא. אם כל חיי לבדי ידעתי איך להתנהל באופן הכי בריא וחיובי לבריאותי הנפשי, לדאוג לטפח צד זה ולקבל מאמי את מה שיכולתי לקבל בהשלמה שזה כל מה שהיא יכולה להעניק - כי פשוט לא ניתן לתת את מה שאין, והנה דווקא שהלכתי לטיפול פסיכולוגי קרה הדבר המוזר והפוך לגמרי...וכל חיי והמסלול המקצועי שבניתי לעצמי התמוטטו מחד, ומאידך כל יישותי, חיוניותי והויטאליות נעלמו ונכחדו כאילו לא היו מעולם...והיום אני רק הצל של עצמי, שנעלם לגמרי מהחיים, מעשייה ומהחברה.

איך להמשיך מכאן אינני יודעת..מה גם שעברתי דברים אובייקטיבים בגלל האירוע כמו למשל, דכאון פסיכוטי שממנו אינני מצליחה להתנתק ומכל החוויה הטראומטית שלמעשה אני דחפתי את עצמי לשם.

טוב אני יכולה לספר עד מחר...אבל משום מה נראה לי שאנשי המקצוע מהתחום הטיפול לא ישמחו לשמוע בלשון המעטה שקורים כאלו דברים במציאות בגלל מטפלים כושלים ולא אמפטים, אחת כבר אמרה לי (קרובת משפחה), שהיא איננה מאמינה שטיפול פסיכולוגי יכול לגרום לכזה נזק מפחד שאני תוקפת אותה על המקצוע שלה.

יכול מאוד להיות שהיא צודקת ולו בשל העובדה שתמיד הכדור חוזר למטופל בצורה זו או אחרת וכל האחריות היא שלו ובלעדית ולמטפל אין שום צעד וחלק בכך.

 

יעלי

 

 

 

גילה זילברמןגילה זילברמן2/2/2008

די מדהים- ליעלי.

יעלי יקרה, פנינה ומנשה

די מדהים וכואב לראות פה על גבי ההערות למאמר, שחור על גבי לבן, השתחזרות של אותו מצב בלתי נסבל של היותך "בלתי נראה".

יעלי מעלה שאלה כואבת, שאולי היא מפורטת מדי או לא במקום כתגובה למאמר- ובכל זאת, אנושית וכואבת וקיימת פה שחור על גבי לבן

ויש התעלמות בעיני- בוטה. פנינה מודה בלשון מנומסת למנשה ומנשה מודה לה על התודה שלה, בלשון מנומסת,מקצועית, קרה.

כל כך מוכר. כל כך חבל שאנשי מקצוע יודעים כל כך יפה לכתוב בלשון רהוטה ומקצועית "על" ובפועל- מתוך התנהגותם- לא באמת הבינו דבר.

אני בטוחה שזה לא נעשה מתוך רוע לב אלא מתוך עוורון או חולשה. ועדיין- זה נעשה וזה פוצע.

יעלי, אם את עדיין פה כדי לקרוא- אינני יודעת אם עלייך לחזור לאותה פסיכולוגית שפגעה בך או לא

אבל אני רוצה שתדעי ששמעתי והצטערתי על הקושי בהתמודדות שלך ועם זאת- התמודדותך עם פגיעות של אמא ושל מטפלת ושל אנשים נוספים שלא ראו אותך- היא התמודדות שאני מעריכה את הקושי שלה ואני גם יודעת שאפשר לצמוח ממנה למקום טוב יותר (נראה לי צעד חשוב להתחיל לראות איפה את חושפת את עצמך שוב ושוב לחוויה חוזרת של המצב הטראומתי ונותנת בכך יד לשחזורו. אני מניחה שגם אני עושה זאת מדי פעם....).

ממליצה לך לקרוא את הספר של קיית ביירון- לאהוב את מה שיש.

שבוע נעים

גילה

מנשה כהןמנשה כהן31/1/2008

תודה לפנינה.

שלום לפנינה

שמח שמצאת עניין במאמר. תודה.

מנשה

פנינה שירפנינה שיר31/1/2008

שלום למנשה כהן ואלי פרשה.

נהניתי לקרוא את המאמר שלכם ,  הוספתם  לי עוד נקודת מבט על הנושא .

מצפה לעוד מאמרים פרי עטכם ומאחלת הצלחה .

פנינה

יעלי נעמןיעלי נעמן29/1/2008

פגיעה נרקסיסטית.

שלום מנשה,

 

קראתי את מאמרך וכבת לאמא נרקסיסטית יש לי מספר שאלות שאשמח אם תעזור לי להבינן:

אך קודם ברצוני לכתוב כאן את תקציר אירועי הדברים, ברשותך:

בגיל 29 פניתי לטיפול פסיכולוגי (לראשונה בחיי), כי חשתי שאינני ממצה את חיי על אף שזו היתה הבעיה העיקרית, אלא לא היו עיקרי הטיפול ולפתע קיבל תפנית קשה כשאת סופו אפרט בשלב מאוחר יותר.

"נפלתי" על מטפלת 'לא מקצועית' עם המון כשלים אמפטים. קיבלתי רבות ממנה שדרים ומסרים כפולים שבאו לידי ביטוי במחוות הגוף. היא נהגה הלוך ושוב להאשים אותי, לבקר אותי ולתקוף אותי על דרך פועלי בחיי היומיומים בעבודה. אני רוצה לציין שלא היה בינינו קשר טיפולי טוב ולא חשתי מספיק בטוחה אצלה כנראה ולכן, רוב הרגשותי שמרתי לעצמי מאחר וחשתי שאינני מוכלת- היא מנגד המשיכה לתקוף אותי (כנראה בגלל שלא מצא חן בעיניה ההתנגדויות שלי כלפיה), ואמרה לי שכל דברי הביקורת שלי כלפיה הם למעשה השלכות שלי מתוך חסכי ילדות. כמובן- שמאותה רגע חשתי לראשונה נתק פנימי הרי ידעתי בוודאות שמה שאני רואה וחשה אצל הזולת הוא אכן הדבר האמיתי (הייתי ידועה כבחורה בעלת רגישות יוצאת דופן שמצליחה לקרוא במדוייק את רגשותיו של הזולת), לאט לאט מצבי החל להדרדר כשהיא עדיין אינה מבחינה בי ואינה רואה אותי כלל!!!

מצידי היה ניסיון לקבל ממנה כנראה את מה שלא קיבלתי מאימי- והיא התחושה שאני בסדר כאשר אופן התמודדותי עם אימי היה כזה שמגיל קטן "ידעתי" עם מי יש לי עסק- ראיתי שיש לה אטימות רגשית ועוורון כלפי ולכן, ידעתי ומצאתי לנכון להתנתק ממנה, כשלעיתים הדרך שלי לחוש שאני בסדר היה באמצעות יצירת ויכוח שבו אני כביכול "נתבעת" בבית משפט ועורכת לעצמי משפט קטן מולה כאשר תמיד בלי יוצא מן הכלל יצאתי 'חפה- מפשע' ובכך זכיתי לחוש שאני בסדר.

מול המטפלת דאז, (שאני "מתה" להגיד שיש לה הפרעת אישות נרקסיסטית אבל אף אחד מאנשי המקצוע לא יקבל זאת), חשתי בדיוק שחזור מושלם של מערכת היחסים שלי עם אימי אבל כאן בכל פעם מחדש לא יצאתי "חפה מכל פשע" במשפט כיוון שנהגה בי בחוסר אמפטיות משוועת והשתמשה וציינה בפני שיש לי אבחנות כאלו ואחרות שמאוד פגעו בי וגרמו לי לחוש "הדיוט" אל מול כוחה של הפסיכולוגית שהתיימרה להיות 'יודעת כל' וכך נחלשתי שנתתי לה יותר כח ממה שנתתי לעצמי (כמו שהיה אל מול אימי), ויצאתי כשידי על התחתונה ואני מפורקת עם חרדות קשות+ גלישה פסיכוטית ונטישת הטיפול כשהיא מעולם לא התקשרה לקחת אחריות על המצב שהביא אותי, לא התנצלה על טעיות ועל כשלים ומעולם לא התקשרה לשאול לשלומי.

מעולם לא חוויתי דכאון וחרדות ממשוכות כאלו שעדיין לא יצאתי מהם.

ישנם כמובן עוד דברים שהיו בדרך אבל היריעה קצרה מלהכיל כמו למשל, נסיונותי לעזוב אותה אבל לראשונה הוטמע בי הספק והאשמה עד שבסופו של דבר קרא דבר מוזר שבו אני מאבדת את כל רצונותי כאילו לא מדעת ולא מבחירה או מרצון והחלתי בהכחשה ובביטול עצמי בפורום פסיכולוגי...כלומר, כאילו חוויתי אינספור פגיעות נרקסיסיטיות הן אצל המטפלת והן בהמשך בפורום בניסיון שלי "כאילו" להתאזן מחדש.

 

שאלתי היא ואודה לך אם תענה לי בכנות - האם לדעתך בשל אותו ניסיון קשה ביותר אצל המטפלת...אני אסבול מנזק בלתי הפיך, כלומר: כל חיי ידעתי וביקשתי לשמור מרחק ומאימי בשל הסיבה שאינני מעוניינת להפוך להיות לצל שלה ולהיות נתונה לשליטה (כמו שאר האחים שלי) ולכן דאגתי להתרחק ממנה ולמזלי קיבלתי אהבה רבה משכנים ומחברים קרובים של ההורים, ולמעשה עזבתי את הבית אחרי הצבא ואפילו עקרתי לעיר אחרת ובניתי לעצמי את חיי ע"פ רצונותי ושאיפותי בלבד...עד לאותו מקרה מצער עם אותה המטפלת שלאור התמוטטותי נאלצתי לשוב בחזרה לעיר הולדתי וכיום אני חשה שאיבדתי את הנכס הכי יקר והוא אני עצמי בגלל שויתרתי וניכנעתי למטפלת וספגתי לתוכי את כל אותן השפלות (ממנה ומהפורום), וביטלתי עצמי עד אשר "נשרפתי".

הייתי רוצה לדעת אם לפחות אוכל לתקן את הנזק שנגרם לי מאותו הטיפול...לפחות שאוכל לחוש בסדר ואפילו נוכחת בחברה כמו שחשתי קודם לכן.

זאת ועוד, מאז המקרה אני התנתקתי לגמרי ממשפחתי דבר זה גורם לי למצוקה רבה ולו בשל הלחץ מהמשפחה.

קודם שמרתי על קשר מסויים עד הגבול בו חשתי שאני עדיין מוגנת והייתי בקשר גם עם האחים שלי. היום אני כמו נטע זר- מרגישה לגמרי לא שייכת, מרגישה קורבן שהתעללו בו ופוחדת לחזור לזירת הפשע כיוון שאני חשה מובסת ומושפלת ואינני מסוגלת להגן על עצמי ולחוש שבעת רצון כלפי עצמי ולכן, אינני רוצה שיראו עד כמה אני חלשה ואבודה.

אני הייתי בורחת שוב לעיר אחרת אבל אבדה לי האמונה בעצמי ותחושת מסוגלת העצמית שבניתי במשך השנים.

האם יש מוצא אמיתי ונכון מטרגדיה זו שעשיתי לעצמי דרך אותו טיפול בידי אותה מטפלת- שבמהלך הטיפול ידעתי לומר בקול ובוודאות מלאה - שהיא לא בסדר ואני בסדר והיום אני חשה לא בסדר כאשר היא הבסדר לגמרי, למרות שאני יודעת שהיא לא מקצועית ולא אמפטית אבל מאחר ולא היו עדים לאירוע וכמעט לא מצאתי משהו שיסכים איתי באופן מלא לכך- אינני מסוגלת להרגיש כך באמת...שאני בסדר!!!

עברו מאז שלוש וחצי שנים ועדיין אינני מצליחה להתגבר על זה ולחוש טוב כלפי עצמי.

אני תוהה אם כדאי לי לשוב אליה על אף ההתנגדויות שלה ולנסות איכשהו לסגור את אותו המעגל והפצע שלא מפסיק לדמם, מה דעתך?

תודה רבה