פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי

סקירות ספרים

סקירת ספר: הפסיכואנליזה אחרי פרויד - פנחס נוי (הוצאת 'מודן' 2006)

תקציר
הפסיכואנליזה כה מזוהה עם מיסדה - זיגמונד פרויד – עד כי רבים הסבורים שהתפתחותה נפסקה עם מותו ב-1939 והממשיכים עדיין להתווכח ולבקר אותה כאילו לא התחדש דבר מאז.
ספר זה, הסוקר את התפתחות הפסיכואנליזה מאז מותו של פרויד ועד ימינו אלה, בא להפריך דיעה זו ולפרט את ההתפתחויות השונות – בתיאוריות ובגישות הטיפוליות -שחלו מאז ועד היום.
לאחר 30 השנים הראשונות, בהם הופנה עיקר המאמץ להשלמת וגיבוש "פסיכולוגית האני" שיסודותיה הונחו על-ידי פרויד בשנותיו חייו האחרונות, החלו להופיע תיאוריות חדשות – תורת יחסי-האובייקט, פסיכולוגית העצמי, הגישה ההתייחסותית ועוד – והתחדש הויכוח התיאורטי בתוככי "הזרם המרכזי". בויכוח זה לא שרדו עוד שום "פרות קדושות", וכל היסודות התיאורטיים ועקרונות הטיפול הפסיכואנליטי נחשפו לביקורת ודיון מחודש. בספר יוצגו התיאוריות החדשות ויובאו עיקרי הויכוחים והמחלוקות שהתגלעו בתוך ומחוץ למחנה הפסיכואנליטי. המסקנה אליה חותר הספר היא שיש לבנות "מערכת רב-מודלית", המאפשרת לבחון את תופעות הנפש ממספר נקודות-מבט קומפלמנטריות, כאשר כל אחת מן האסכולות השותפות כיום יכולה להיכלל במערכת זו כמייצגת את אחת מנקודות מבט אלו.

פרופסור פנחס נוי הוא רופא-פסיכיאטר, פסיכואנליטיקאי ופסיכותרפיסט, העוסק כיום בפרקטיקה פרטית בירושלים. לימד במשך למעלה מ-35 שנה באוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובמכון הפסיכואנליטי בירושלים. פרסם עשרות מאמרים בעיתונות המדעית בארץ ובחו"ל על נושאים קליניים פסיכיאטריים, תהליכי חשיבה והרגש והפסיכולוגיה של האמנות והיצירתיות.
ספרו הקודם "הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות" יצא אף הוא בהוצאת מודן.

מתפרסם מ 6/1/2007 | 11,370 צפיות

תגיות: | |

הקדמה

 

פרויד נפטר בספטמבר 1939 (מוצאי יום כיפור ה'ת"ש), והתיר אחריו ירושה רוחנית כבירה - מדע חדש אותו בנה בכוחות עצמו מן היסוד ועד לטפחות. מדע זה כלל את כל הדרוש למדע העומד בזכות עצמו: קובץ מושגי יסוד ומודלים בסיסיים, אמצעי תצפית ואיסוף מידע ייחודיים, קובץ תיאוריות לפירוש התופעות הנצפות והקשרים שביניהן, ושיטות טיפול מקוריות המבוססות על התיאוריות החדשות. אך החשוב מכל להמשך קיומו והתפתחותו של מדע זה, היתה הקהילייה החיה והתוססת של מאות פסיכיאטרים ופסיכולוגים, המפוזרים על פני חמשת היבשות, שאימצו לעצמם במשך שנות חייו של פרויד את התיאוריות שלו, ויישמו את שיטות הטיפול החדשות אותן פיתח בעבודתם הקלינית, אם באופן בלעדי ואם באופן חלקי. לקהילייה זו, שכינתה עצמה "החברה הפסיכואנליטית הבינלאומית" התווספו עוד מאות בעלי מקצועות סמוכים – רופאים, פילוסופים, אנשי חינוך, אנתרופולוגים, חוקרי אמנות ותרבות ומקצועות אחרים העוסקים בחקר האדם והתנהגותו - אשר מצאו עניין בחלקים שונים של הרעיונות של פרויד ויישמו אותם חלקית בתחומי המקצוע שלהם.

            בעת פטירתו של פרויד היתה הפסיכואנליזה עדיין בשלבי התפתחותה הראשוניים. רב היה הסתום על הידוע. לחלק גדול מן התופעות הקליניות הנצפות לא היה עדיין הסבר, ורוב התיאוריות ושיטות הטיפול החדשות עדיין לא הועמדו במבחן הניסיון והאישוש המדעי הנדרש. לאורך 65 השנים שחלפו מאז, המשיכו אלפי אנשי מקצוע לפתח את הפסיכואנליזה, לפרסם תצפיות חדשות, לעורר בעיות לעיון, להציע תיאוריות מקוריות ולנסות שיטות טיפול חדשות. יש המקניטים את הפסיכואנליזה על היותה שמרנית, דוקטרינרית ובלתי-קשובה להתפתחויות המדעיות, החברתיות והתרבותיות מסביבה, אך אני משוכנע שעם סיום קריאת ספר זה ייווכח הקורא שאין דבר הרחוק יותר מן האמת. כל המעיין בעיתונות והספרות המדעית הפסיכואנליטית, יראה עד כמה היתה התפתחות הפסיכואנליזה ב-65 השנים האלו  רצופה בוויכוחים ערניים שלא הותירו בשלמותה אף פרה שקודשה על-ידי פרויד, ונגעו כמעט בכל נושא בתחום המעשה והחשיבה האנליטי. תהליך זה היה מלווה, כרגיל בכל קהילייה של מטפלים מסורים ונלהבים, בעליית תיאוריות חדשות ושקיעתן, מחלוקות בלתי-פוסקות אודות הגישות הטיפוליות היעילות ורצף של התאגדויות ופילוגים על רקע אידיאולוגי, אישי וכיתתי. רק חבל שהוגים כמו קרל פופר למשל, אשר טענו שהפסיכואנליזה אינה יכולה להיחשב כ"מדע" מאחר ואינה מסוגלת להפריך את התיאוריות אותן הציעה, לא טרחו להשתתף לפחות באחד מן הכינוסים המדעיים, בהם יכלו להיווכח עד כמה להוטים אנליטיקאים רבים לגייס כל נימוק אפשרי על-מנת להפריך את התיאוריות של עמיתיהם.

            במשך השנים החלו להסתמן שני ערוצי עיון נפרדים, אשר התגבשו גם לכינוסים, ספרים וג'ורנלים נפרדים – הראשון של אלה שעסקו בעבודה קלינית מעשית, והשני של אלה שהתעניינו בפסיכואנליזה כקובץ של רעיונות המסוגלים לתרום לעבודתם בתחומי עיון אחרים, כגון החינוך, הפילוסופיה וכו'. הראשונים למדו במהרה להבחין בין התיאוריות שגובשו והביקורות שהועלו על-ידי מחבריהם על בסיס הניסיון הקליני שלהם, לבין אלה  אשר הציעו תיאוריות או ביקרו את הפסיכואנליזה על בסיס פילוסופי, פסיכולוגי, נוירולוגי, סמנטי, היסטורי, חברתי או כל שיטת חשיבה אחרת. עיון ברישומי הדיונים בכנסים ובספרות המדעית הפסיכואנליטית אחרי פרויד, מראים שרוב האנליטיקאים התעניינו בעיקר בערוץ הראשון, זה אשר סיפק להם רעיונות ושיטות טיפול חדשות וסייע להם לפתור את הבעיות בהם נתקלו בעבודתם הקלינית.

            בספר הנוכחי אשאר גם אני צמוד בעיקר לערוץ ההתפתחות הראשון ואפרט את מהלך ההתפתחות של המודלים, התיאוריות והשיטות בפסיכואנליזה בעיקר מנקודת המבט של הקלינאי הערני המטפל באנשים השרויים במצוקה כלשהי, המנסה להבין את המתחולל בעומקי נפשם, והמחפש אחר תצפיות, תיאוריות ושיטות חדשות המסוגלות לספק לו מענה לבעיות שהתעוררו בחדר הטיפולים להם אין לו עדיין תשובות. מתוך המידע העשיר שהצטבר במשך השנים בשטחי המדע הסמוכים – הפילוסופיה של המדע, הפסיכולוגיה הקוגניטיבית וההתפתחותית, מדעי המוח, וחקר האמנות – בחרתי להציג רק את זה הרלבנטי, לדעתי, להתפתחות המחשבה הפסיכואנליטית הקלינית.

מאז הופעת הפסיכואנליזה בתקופתו של פרויד וביתר שאת, בשנים שחלפו מאז מותו, מתבשרים אנו כל פעם מחדש על סופה של תורת פרויד. גם בידי יש כבר אוסף נכבד של שבועונים וירחונים מרחבי העולם אשר על כריכתם מתנוססת כותרת באותיות קידוש לבנה מסוג "מותה של תורת פרויד" (אפילו מאסף סוף השבוע של עיתון "הארץ" פרסם לפני חודשים מספר כתבת שער על קטילתו הסופית של פרויד על-ידי סטיבן מיטשל). קשה להבין את המניע לנוהג מוזר זה של עריכת טקסי קבורה חוזרים מדי כל מספר שנים, אך ניתן להתנחם בעובדה שהפסיכואנליזה, למרות דימוייה לחולה הגוסס בהמשכים זה קרוב למאה שנה, מצויה כיום במצב רפואי שפיר למדי ואפילו מצליחה להתפתח לגמרי לא רע בין קבורה אחת לזו שלאחריה.

אלא שיש רגליים גם לטענותיהם של המספידים, אשר קשה להם להבין את הפרדוקס המאפיין את תורתו של פרויד –  תורה אשר כמעט כל התיאוריות הראשוניות שלה הופרכו, שונו, שופצו או הוחלפו במהלך השנים, אך חסידיה מתעקשים לטעון שהיא חיה, קיימת ומתפתחת, וממשיכה לשמש כתשתית רעיונית לא רק לפסיכואנליטיקאים עצמם, אלא גם לכל האסכולות הטיפוליות האלטרנטיביות (הפסיכותרפיה הדינמית) שהתפצלו ממנה במשך השנים. סוד קיומה של התורה אינו בתיאוריות אותן ניסח פרויד, אלא בכלים המדעיים אותם עיצב, המאפשרים לא רק את ניסוח התיאוריות ושיטות הטיפול החדשות אלא כוללים גם את אמצעי הבקרה להערכת התוצאות ולאישוש או ההפרכה של התיאוריות. כך קרה, כפי שאנסה להראות במהלך הספר, שרוב התיאוריות המקוריות של פרויד אשר נדחו עם השנים על-ידי חסידיו, הוחלפו בטובות מהן מאחר ולא עמדו במבחן התוצאה לפי הקריטריונים שעוצבו על-ידי פרויד עצמו. הראשון שהחל בחילופין אלה היה לא אחר מאשר פרויד עצמו, אשר לא היסס לשנות או להמיר תיאוריה אותה הציע אתמול, כאשר נוכח שאין היא עוד תואמת לעובדות הקליניות בהן נוכח היום.

חילופי תיאוריות תדירים אלה יצרו אי-ההבנה בין המבקרים "מחוץ למחנה" לבין האנליטיקאים שהמשיכו במסורת הקלינית של פרויד. בעוד אשר הראשונים ראו בהפרכת התיאוריות את העדות לאי-נכונותה של תורת פרויד, ראו האחרונים בהפרכה זו דווקא את ההוכחה לאמיתותה של תורה אשר יש בכוחה אפילו להפריך את התיאוריות של עצמה מבלי לפגוע ביציבותה. בזה הלכו בעקבותיו של פרויד שהצהיר בערך "פסיכואנליזה", אותו כתב עבור המהדורה ה- 13 של האנציקלופדיה הבריטית מ- 1926, שאין אמינותה של הפסיכואנליזה תלויה בתיאוריות שלה "הפתוחות לרביזיה" בכל עת, אלא רק "על התצפיות בעובדות של החיים המנטליים" (S.E. 20: 266.).  הצהרה זו מיושמת על-ידי האנליטיקאים עד היום בכל תהליכי פיתוח התיאוריות ושיטות הטיפול החדשות, לפיה מתקבלת תיאוריה חדשה לעיון ובחינה רק אם נועדה לענות על בעיות קליניות אשר לא היה בכוחן של התיאוריות הקיימות להסביר, ושיטת טיפול חדשה - רק אם הוכח שהיא מסוגלת לסייע או לשפר את סכויי הטיפול באותן ההפרעות נפשיות בהן לא הוכחה היעילות של השיטות הקיימות מכבר.

            בשנות חייו האחרונות של פרויד נמצאה הפסיכואנליזה בשלב התפתחות "פסיכולוגית האני", אשר את יסודותיה הניח פרויד בשנת 1923. בשנות ה-30, כבר הצטרפו למלאכת הפיתוח מספר מתלמידיו ושותפיו לעבודה בוינה ובברלין, ביניהם התבלטו - בתו אנה פרויד, היינץ הרטמן, אריק אריקסון, אוטו פניכל, רוברט וולדר, אנטון קריס ואחרים. רובם הגיעו לאחר השתלטות הנאצים לחוף המבטחים בארה"ב (פרט לאנה פרויד שהתמקמה בלונדון), ושם המשיכו בפיתוח פסיכולוגית האני. בספר הנוכחי, המחולק לארבעה פרקים, מוקדש הפרק הראשון לתיאור התפתחות פסיכולוגית האני בשנים האלה שלאחר פרויד, תקופה של קרוב ל- 30 שנה בה שלטה זו באופן מוחלט בארה"ב (ובישראל), ובאופן חלקי – ביתר המרכזים הפסיכואנליטיים בעולם. הפרק השני יתרכז בהתפתחויות של סוף שנות ה-60 ושנות ה-70, בהן החלה פסיכולוגית האני לשקוע בהדרגה, ופינתה את מקומה לתורות חדשות אשר יפורטו בפרק השלישי. הפרק הרביעי והאחרון מהווה כעין סיכום המנתח את מצב הפסיכואנליזה כיום מנקודת המבט של "כולם צדקו", תוך ניסיון להראות שכל אחד מן המודלים, התיאוריות ושיטות העבודה שהוצעו והתגבשו בלמעלה ממאה שנות התפתחות הפסיכואנליזה, עדיין רלבנטיים היום לעבודה הקלינית. מאחר ואין שום נקודת השקפה ממנה ניתן לראות את הנפש על כל היקפה, תאלץ הפסיכואנליזה לאמץ את כל המודלים והתיאוריות הנראים לנו עדיין רלבנטיים, למערכת קומפלמנטרית רב-צדדית. בפרק זה ניסיתי לשרטט את קווי היסוד של מערכת זו.

            בשלושת הפרקים הראשונים ניסיתי להציג את הדעות והרעיונות השונים במידת האובייקטיביות האפשרית, וגם כאשר העליתי השגות ובקורות שונות, השתדלתי לא לחרוג מעבר לביקורות שאכן הועלו בכתב באותן התקופות. הפרק הרביעי הוא אישי יותר. מאחר ואינך יכול להתיימר לאובייקטיביות כאשר אתה מתייחס לרעיונות עכשוויים, לגביהם אין עדיין שום פרספקטיבה היסטורית, נטלתי לעצמי את החופש להציג ולבקר את ההשקפות השונות לפי מיטב שיקולי - המבוססים על ניסיון של למעלה מ- 40 שנות עבודה קלינית והוראתית - ולמלא את הפערים בתיאוריות השונות באמצעות רעיונות מקוריים משלי.

            החלק הארי של המודלים, התיאוריות ושיטות הטיפול המוצגים בספר זה, פותחו על בסיס רעיונותיו של פרויד. אך רק בחלק מהם ניסיתי לעקוב אחר המקורות בתקופתו של פרויד ולגבי כל היתר – יאלץ הקורא המעונין לחכות לצאתו לאור של הספר הבא שלי העוסק כולו בהתפתחות הפסיכואנליזה בתקופתו של פרויד, מאז תחילת עיסוקו בהפרעות הנפש ועד ליום מותו.

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

נוי-שרב, ד. (2007). סקירת ספר: הפסיכואנליזה אחרי פרויד - פנחס נוי (הוצאת 'מודן' 2006). [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 17/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1088

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עמי ברונסקיעמי ברונסקי21/1/2007

ספר מצויין. מדובר בספר שהוא סקירה מקיפה של הפסיכואנליזה אחרי פרויד, עם עמדה אישית, ברורה ומרתקת של הכותב, פנחס נוי, על כל התרומות האחרות לפסיכואנליזה. אני קורא בו דרך קבע וממליץ עליו בחום.