פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Richard Van Mensvoort
Richard Van Mensvoort ©
זכור אותי

מי שלא הולך קדימה הולך אחורה, או שמא מי שלא הולך אחורה לא הולך קדימה

במאמר זה אדון בשתי עמדות בסיסיות וסותרות לעתים, הפוגשות את המטופל במהלך החקירה הטיפולית – ההתבוננות לאחור אל מול ההליכה קדימה. המיתוס המקראי על אשת לוט יסייע לי לבחון את רגע ההסתכלות לאחור כרגע אנושי המתווך בין עבר לעתיד. את הרגע הזה אקשר לטיפול הפסיכולוגי, בו מכוננת הדיאלקטיקה בין עבר לעתיד בתוך יחסים בין שני סובייקטים, ברוח הטיפול ההתייחסותי.

מאמרים | 30/10/2011 | 19,318

תגיות:

 

מי שלא הולך קדימה הולך אחורה, או שמא מי שלא הולך אחורה לא הולך קדימה

מחשבות על סיפור אשת הלוט המקראי ועל טיפול במציאות משתנה

מאת דן פרידלנדר

 

"וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ, מֵאַחֲרָיו; וַתְּהִי, נְצִיב מֶלַח" (בראשית יט', 26)

 

המיתוס התנ"כי של סיפור אשת לוט מתאר את הצלתה של משפחת לוט מסדום לפני השמדת העיר בידי האל (קוש-זוהר, 2007). דמותה של אשת לוט מוזכרת בקצרה בהקשר לאי-צייתנותה לצו האלוהי "הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה" (בראשית יט 17), ובהקשר לעונש שהוטל עליה כמובטח: "ותבט אשתו מאחוריו ותהי נציב מלח" (בראשית יט 26). רבות נכתב כבר על הפרשנות המקראית, ההרמנויטית, הפסיכואנליטית והפמיניסטית על סיפור אשת לוט ועל מקומה ותפקידה במיתוס; בדיון הנוכחי אני מבקש להתמקד ברגע המבט לאחור של אשת לוט, בעודה בורחת עם אישהּ ושתי בנותיה, מותירה מאחור את חייה, עברה ובנותיה וחתניה. הרגע הזה מגלם בתוכו בעיניי את הדרמה האנושית הקיומית, את הדיאלקטיקה בין עבר-הווה-עתיד, כפי שאלה באים לביטוי בחקירה ובתהליך הטיפוליים.

המיתוס של אשת לוט עוסק בעיניי בדיוק ברגע המגשר בין אתמול למחר, בין כאב העבר ומשאלת העתיד: הרגע בו סדום ועמורה מומטרים כפי הנראה בגופרית, בו לוט ובנות ביתו נסים על נפשם מסדום, על כל הרוע שבה; סדום המושחתת, המנצלת, המתעללת בבניה, בבנותיה ובאורחים הנוטים ללון בה. האל שולח אותם, עם ציווי לעתיד טוב יותר, חדש ומלא תקווה. אך ככזה הוא כרוך בהשארת העבר מאחור, על כל זיכרונותיו הטובים והקשים כאחד.

הוויתור על העבר הוא תמה החוזרת בסיפור המקראי כולו: האב שכדי להפוך לעם סגולה נבחר בידי האל עליו לוותר על כל האנושי שבו ולהקריב את בנו, הוויתור על עבודת אלילים, הוויתור על מנהגים של תרבויות קדם, כל אלה כרוכים באימוץ זהות חדשה, מוסרית יותר, הכפופה לצווי האל, לדברותיו, לחוקיו ולדרישותיו. סיפור הבחירה התנ"כי הוא בעיניי התגלמות סיפור כינון העצמי הסובייקטיבי, העובר מהעולם הדחפי של עקרון העונג לעולם בוגר של מוסר ודעת, תוך מפגש כואב עם עקרון המציאות. בשפה הקלייניאנית זהו המעבר מעולם מפוצל לעולם אינטגרטיבי, שבהגדרתו כרוך בוויתור ובהשלמה. רגע הכינון הזה הוא רגע מלא תקווה, אך גם בלתי נסבל ואולי אף בלתי אפשרי.

החלמה אמיתית מכאב או טראומה דורשת אֶבל. החשיבה הפסיכולוגית תופסת את עבודת האבל, הכרוכה במהותה במבט לאחור, כתנאי מקדים והכרחי להליכה קדימה לטובת ההתקדמות אל עבר הבריאות הנפשית. נראה ש"עבודת אבל" מעין זו היא הדבר שנאסר בציווי על משפחת לוט. ובהקשר זה ניתן לשאול האם המקרא אסר על לוט ומשפחתו מלהתעכב ב"עבודת האבל" כדי למנוע ממי מהם מבט מתאבל, מצטער או אמביוולנטי.

ההשתהות והמבט המתאבל במיתוס אשת לוט, זוכים לפרשנות פסיכואנליטית מעניינית במאמרו של גיל (2006), "מבט פסיכודינאמי על מבטה של אשת לוט". לפי אחד המדרשים (ספר הישר) נטען כי אשת לוט הביטה לאחוריה בעת הפיכת ערי סדום מאחר שנכמרו רחמיה על בנותיה הנשארות בסדום אשר לא יצאו עמה. אשת לוט, למודת טראומות עקב מותה הטראגי של בתה הראשונה, לא יכלה לעמוד בטראומה נוספת – מותן של בנותיה הנשארות בסדום. היא מביטה לאחוריה בייאוש וברחמים, ומתאבנת. נראה כי עבודת האבל, שהפגישה אותה עם כאב, צער או געגוע, מנעה ממנה את ההליכה המואצת קדימה, ועל כך היא נענשה ונותרה ניצבת בפתח העיר החוטאת.

 

מבטה של אשת לוט מייצג את האנושי: הסקרנות הילדית הדחפית המתקשה שלא להביט לאחור למרות האיסור ההורי (האלוהי), נכנעת לדחף, לתשוקה להשתהות רק עוד רגע, גם אם אסור, או מסוכן, או בלתי אפשרי. מי מאיתנו לא פגש את הפיתוי להשתהות, ולו לרגע, בפרידה או בכל רגע אנושי אחר הקשור בספרציה; הפיתוי להשתהות במה שהיה, במה שברגע הזה מרגיש כמו מה שיש, אולי לנוכח החרדה האנושית והאוניברסלית להישאר עם ריק, עם חלל, עם "אין". הסיפור המקראי בוחר לגלם באשת לוט את כל מסת הקונפליקט האנושי: הקונפליקט בין דחף למצפון, בין צריך לבין רוצה, בין הולך קדימה ללא סנטימנטים או נוסטלגיה, לבין משתהה בגעגוע ורוצה רק עוד רגע, רק עוד טיפה, רק עוד מבט.

על ההשתהות (האנושית) הזו נענשת אשת לוט, והופכת לניצב מלח. היא ניצבת שם מאז ועד היום לדיראון עולם, מזכירה לכולנו את אנושיותנו, את חולשתנו, את געגועינו. ומזכירה לנו לחיות עם הציווי, יהא זה ציווי אלוהי, הורי או מצפוני. סיפורה של אשת לוט מכונן מיתוס שגם הנצרות דנה בו: בברית החדשה מזהיר ישו את המאמינים לבל יביטו לאחור לחטאיהם הישנים לאחר שחזרו בתשובה, תוך כדי שהוא מזכיר את מקרה אשת לוט לאחר חורבן סדום ועמורה: "מִי שֶׁיִּהְיֶה בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַגַּג וַחֲפָצָיו בַּבַּיִת אַל יֵרֵד לָקַחַת אוֹתָם כְּמוֹ כֵן מִי שֶׁבַּשָּׂדֶה אַל יִפְנֶה לְאָחוֹר. זִכְרוּ אֶת אֵשֶׁת לוֹט הַמְבַקֵּשׁ לְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבְּדֶנָּה, וּמִי שֶׁיְּאַבֵּד אוֹתָהּ יַצִּילֶנָּה (לוקס, יז, 31-32).

על מה נענשת אשת לוט? לפי הפירוש המקובל היא נענשת על מרדנותה, על אי הציות לצו האל ולדברי לוט בעלה. הפרשנים המקראיים מציעים מספר הסברים להתנהגותה. יש מי שמציע כי אשת לוט הביטה לאחור כי הצטערה שעזבה את בנותיה הנשואות בסדום, וקיוותה שאולי תראה אותן באות אחריה (ילקוט שמעוני רמז פד); יוסף בן מתתיהו גורס כי היא היתה סקרנית לגבי הפיכת העיר, היא רצתה לראות מה מתרחש ולא יכלה להתאפק למרות האיסור.

פרשנים אחרים מסבירים כי אשת לוט מביעה בפעולתה רגישות יתר האופיינית לנשים. התרבות המקראית הגברית אינה מעודדת רגישות כזאת, ועל כן אשת לוט מוצגת כמרדנית, שנענשה על מרדנותה. חוקרות פמיניסטיות אשר נדנות במיתוס טוענות כי הטקסט המקראי מעניש את אשת לוט, האישה נטולת הסובייקטיביות והשם הזו, על נשיותה, יותר מאשר על אנושיותה.(Janis Haaken, 1998, בתוך: קוש-זוהר, 2007). נראה שאשת לוט נענשת על רגישותה הנשית, על המבט שמיוצג במקרא כמבט החוצה.

אני רוצה להציע שהעיסוק במבט הוא סימבולי, ומייצג בעיקרו דווקא את המבט פנימה, המבט האינטרוספקטיבי של האדם לתוך עצמו ולעברו. בעבודתי הטיפולית אני מוצא לעתים את שאלת הבחירה בין עבר לעתיד כשאלה מרכזית ביכולת וברצון של מטופלים לגעת בכאבי העבר תוך שהם שואפים וחותרים ללכת קדימה, להותיר מאחור את הבושה, הכאב, פצעי העבר, הנטייה החוזרת לטעות שוב ושוב באותם מצבים ועם אובייקטים דומים. הלא מהו טיפול, אם לא חקירה תוך ובין-אישית ברגע ההווה, תוך בחינת העבר עם משאלה לעתיד? דניאל סטרן מדבר על מושג ה-present moment כרגע עכשווי המתרחש בחדר הטיפולים, בו המטופל מכונן סובייקטיביות (Stern, 2004). ואכן, לא ניתן בעיניי לכונן עצמי מבלי להביט בעבר, במקורות, להתאבל, לכאוב, להתגעגע, כשבו בזמן מביטים במשאלה לתיקון עתידי, בשאיפה לשינוי, ובתקווה לכונן עצמי אפשרי יותר, כזה שיכול לאהוב ולקבל את עצמו כפשרה כואבת בין מה שהיה ובין מה שכבר לא יהיה.

התנגדויות רבות נשמעות לא אחת כנגד הטיפול הדינאמי, המעודד התבוננות והשתהות כזאת. האם הצו האלוהי המקראי יוצא בסיפור אשת לוט נגד העצירה, ההשתהות, חשבון הנפש? אני כמעט בטוח שלא, כי המקרא והמחשבה היהודית מלאים בהתבוננות, בחקירה, בשאלת שאלות. אולם כמו בסיפורים אחרים, בסיפור על אשת לוט המבט המשתהה עומד כנגד רצון האל.

כמו סיפור סדום ועמורה, גם סיפור תיבת נוח וסיפור יציאת מצרים כוללים בחירה של האל (ביחידים או בעם כולו) ומציגים מצבי חרום שבהם אין זמן – לא להביט, לא לאסוף זיכרונות, לא להתפיח לחם; תחת זאת, יש להיכנס לתיבה ולנוס מפני מטר גופרית ואבנים מהשמיים, מפני מבול גשם דמוי גל צונאמי או מפני פרעה ואנשיו. בכל מיתוסי הבריחה והבחירה האלה ישנה קריאה למהר, לשעוט קדימה מבלי להשתהות, להתחיל מחדש מבלי להביט לאחור, מבלי שיש זמן לחשוב. ולא,. לא להביט לאחור.

החיים בעידן שלנו מזמנים לנו קריאה להליכה קדימה, לגדילה, להתפתחות, לעושר ולהצלחה. יותר ויותר מטופלים מבקשים, עם הגעתם לטיפול, כלים וטכניקות. הם מחפשים לעצמם טיפולים בשיטות חדשות, כאלה המציעות שינוי "אינסטנט". לא פלא שהאימון האישי (coaching) פורח לו בעשור האחרון: הוא מציע הגדרת מטרות, הנחיה, טכניקות, ומבטיח תוצאות מהירות. הקול השגור היום בשפת הסלנג הוא קול הקורא לנו "לא לחפור": אתה חופר – משמע אתה משתהה, מונע מעצמך ומזולתך להמשיך קדימה, "להחליק". בעידן האינסטנט שבו אנו חיים, הסבלנות קצרה מלהכיל השתהות. לכן "מזפזפים" בין ערוץ לערוץ בשנייה שאין ריגוש, חידוש או גירוי. אנו נמדדים בעיקר על הצלחות ותוצאות, ואין כמעט מקום לדרך, לתהליך. כולנו, כמו חלק מאבותינו המקראיים, נמצאים במרוץ, במעין מנוסה מטורפת מפני כישלון, כשתוך כדי מומטרים עלינו, בכל רגע, סלעים, גשם וגופרית, ואסור לנו להשתהות.

בטיפול הדינאמי, לעומת זאת, מתרחש מפגש אנושי בדיוק ברגע הפרידה, הגעגוע, החרטה, הכאב, לנוכח המשאלה למחר טוב יותר, שאמור להתחיל כבר ב"כאן ובעכשיו" של חדר הטיפולים, לצדו של המטפל. ההווה, הוא מצב דיאלקטי תמיד, בין סיומו של העבר (זה שנותר מאחור) לתחילתו של העתיד (מה שהולך להיות, מה שעוד לא נהיה). הדיאלקטיקה הזו בין אתמול למחר היא לב לבה של ההתרחשות הטיפולית.

המקרא ממציא לנו רגע כזה, בין סיומו של העבר לתחילתו של העתיד, בסיפור ההמשך שמופיע מיד לאחר סיפור אשת לוט. סופו של סיפור הצלת לוט ושתי בנותיו מוליד את סיפור בנות לוט במערה, המגלם את תחילתו של העתיד. אולם העתיד החדש, ההתחלה שמופיעה מיד לאחר ההצלה של אלה שלא חטאו ולא הביטו לאחור, מפגישה אותנו שוב עם סיפור של חטא ואיסור, שכן אנו מתוודעים בו למשכב אסור של גילוי עריות בין אב לבנותיו (בדומה לסיפור ההמשך לאחר המבול, סיפור חטא גילוי העריות של בן עם אביו שהתרחש רגע לאחר ההתחלה של דרך חדשה, עם היציאה מן התיבה בסיום המבול). בעוד לוט ובנותיו הם הניצולים היחידים מהשמדת סדום ועמורה, ואשת לוט נענשת על מרדנות או סרבנות או השתהות ברגע, הניצולים מוצגים כמתחילים את חייהם החדשים במעבר על האיסור הבסיסי ביותר. הסיפור המקראי בוחר להציג את המעשה כמעשה אסור, אך נסלח, שכן הוא למרות היותו מעשה לא ראוי הוא לא נעשה מתוך דחף מיני או טובת הנאה אישית כי אם מתוך החלטה על טובת הכלל, ולמן הצלת המין האנושי.

האל המקראי לא תמיד סולח: הוא מצווה, דורש ואף מעניש, הופך את האנושי לנציב מלח. האל נמצא בכולנו, חילונים ודתיים כאחד, מתגלם אצל כל אחד מאיתנו בשמות אחרים, ובייצוגים של יחסים אחרים: כהורה, כסופר-אגו, כבן זוג, כמורה, כמחוקק, כשוטר או כמנהל. עם ה"אלוהי" הזה אנחנו מנהלים יחסים – של אשמה, של בקשת מחילה, של בקשה להזדמנות חוזרת. לא תמיד סולחים לנו ולא תמיד קל לנו לשאת את כובד ההפנמות הללו ולסלוח לעצמנו.

השינוי העמוק ביותר שיכול להתרחש בטיפול הוא שינוי שקשור בסלחנות: סלחנות של המטפל למטופל, כשהוא מקבל אותו כמעט ללא תנאים או שיפוטיות; סלחנות של המטופל למטפל, על מוגבלותו, אנושיותו, טעויותיו; ובסופו של דבר, באופן המכונן והחשוב מכול – סלחנות של המטופל כלפי עצמו, כלפי טעויות העבר, ההחמצות והאובדנים, וקבלה עמוקה של מה שלא היה ולעולם כבר לא יהיה. הטיפול הפסיכולוגי הוא המפגש המתקן, תיקון בין אני לזולתו, בין שני סובייקטים השואפים להקלה, להתקדמות, לסליחה, ודרך תהליך אבל, שרק איתו ורק במבט לאחור ניתן, בעיניי, להשיג שקט וסליחה אמיתיים.

המפגש הטיפולי משמש כנקודת מפגש בין עבר לעתיד, המתאפשר במפגש אינטר-סובייקטיבי בין סובייקט הנלחם את מלחמת כינון העצמי שלו, לבין סובייקט אחר, הורי, לא שיפוטי, המאפשר לשני לגדול לצדו. זהו מפגש מתקן, סלחני, כזה שמאפשר להשתהות ולהביט בכאבי וטעויות האתמול; מפגש המאפשר סליחה ואמפתיה אמיתית כלפי העצמי והאחר; מפגש שבמהלכו אפשר לחבק את האתמול, להיפרד ממנו, לנצור חלקים טובים ממנו, לוותר על ההכרח לזעם, לכאב, לנקמנות; מפגש המאפשר לנוע חופשי יותר אל עבר מחר אפשרי יותר, כזה שניתן לקבל בו את מגבלות המציאות – התוך-נפשית והבין-אישית – ולחיות חיים נפשיים ומציאותיים נסבלים יותר, סובלים פחות.

 

מקורות

Stern, D. N. (2004). The Present Moment In Psychotherapy and Everyday Life. New York: w.w. Norton.

גיל, שי (2006). "ותבט אישתו מאחריו ותהיא נציב מלח" ( בראשית יט, כו) מבט פסיכודינמי על מבטה של אשת לוט. [גרסה אלקטרונית]. אתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=924 .

קוש זוהר, ט. (2007). לזכור או לשכוח : (או)פוזיציות ממוגדרות. תיאוריה וביקורת 30.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פרידלנדר, ד. (2011). מי שלא הולך קדימה הולך אחורה, או שמא מי שלא הולך אחורה לא הולך קדימה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2673

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רחל לדנירחל לדני4/12/2011

למה דווקא מלח?. המאמר נהדר, והדיון אודות עד כמה 'לחפור' בעבר, מול הרצון להתקדם - עתיק כמו נציב המלח.
בקבוצת גינון טיפולי אותה אני מובילה, אנחנו מתחילות כל מפגש, בשיחה על 'גינון וטיפול בפרשת השבוע'. בדיון על אשת לוט, העלינו את עניין המבט לאחור. והתשובה היא - כמו מלח! ביהדות, ובעצם בכל התרבות האנושיתת - אין עתיד ללא עבר. לא להתנתק מן העבר, אלא לקבל ממנו את הטעם להמשך. כמו המלח, שנותן את הטעם לתבשיל. איננו אוכלים רק מלח. אנחנו מתבלים בו. אי אפשר בלעדיו, אך הוא צריך להגיע במינון המתאים.
האנלוגיה ברורה. אם העבר, מטעים לנו את העתיד, אנחנו נתקדם ולא נבוסס ב(בוץ)מלח.
להשתמע, רחל לדני

מריאנה גייטינימריאנה גייטיני2/11/2011

מחשבות. איזה יופי של מאמר!
וגם כמה מחשבות שהיו לי. בעיני אלוהים ציווה ציווי פסיכולוגי עמוק בבקשתו לא להביט לאחור. היה זה רגע טראומטי, רגע של שואה, רגע שבו היה צריך להקפיא ולנתק חלקים מן העצמי על מנת לשרוד. כאמא אני יכולה לומר שאם הייתי מסתכלת לאחור ורואה את בנותי נותרות שם, חווה זאת במלוא המבט, בוודאי לא הייתי הולכת קדימה. הייתי חוזרת לאחור, לאחוז בהן שוב, לחלץ אותן מתוך הלהבות, למות ביחד אתן.
ולכן הוא בקש, אל תסתכלו לאחור.
האשר לממד הטיפולי יש לי מחשבה נופסת. איך אפשר לפגוש אדם שהחיים כפו עליו מפגש עם טראומה עוצמתית שבתוכה הוא נאלץ להקפייא חלקים מהנפש שלו, להיות ברגע דיסוצאיטיבי? כשחוזרים מהרגע הזה יש המון אשמה ותמיהה על איך, איך לא התסכלתי לאחור על הבנות שלי? איך בחרתי להציל ילדה אחת על פני השנייה? ועוד שאלות של מי שלא הביט לאחור, שרד אבל העבר אוחז בו.
אם אשת לוט לא הייתה מסתכלת, אם היא הייתה נשארת; אם שכולה, ומגיעה לטיפול. אולי אפשר היה לומר לה 'לא הייתה לך בררה. באותו הרגע לא יכולת להביט לאחור'.

אסף רולף בן-שחראסף רולף בן-שחר2/11/2011

טיפה קפואה. תודה על מאמר מרתק, וזוית הסתכלות חומלת כל כך. אני תוהה על הקונטקסט התרבותי של עם הנמצא (או ממקם את עצמנו, שוב ושוב) במנוסה ובמוקד טראומתי. אשת לוט הפכה לנציב מלח, כמו טיפת דמעה קפואה בזמן - כי אבל דורש זמן, כפי שהיטבת לסמן. לא די שהאדם יסכים להתאבל (המטופל, אשת לוט), נדרשים לפחות עוד שני תנאים - הכלה מול אדם (אלוהים, מטפל) שיוכל להרשות ולשאת את התהליך, וקונטקסט רחב יותר (משפחת לוט, חברה) שיאפשר ויתקף את הלגיטימיות של ההתאבלות.
בעיני, תרבות החירום אותה אנחנו מנציחים, יום אחר יום, מצילה אותנו מהצורך להתאבל מחד - ומרחיבה את המגננות הדיסוציאטיביות מאידך. הישראליות ה'חירומית' מאמצת קודים תרבותיים קנייניים (בעיקר אמריקאים) של צריכה מיידית להקלת הכאב. אולי קפאונה של אשת לוט מספר לנו על המחיר? על ההקרבה שאנחנו מותירים מאחור - את החלקים המרגישים שלנו, את האינטגרציה, את חלקי האני (ואת החלקים החברתיים - האנשים ה'לא אדפטיביים') המתעקשים להתאבל.
אולי, במציאות החברתית והפוליטית הישראלית, שנדמה כי אין מחוברת ממנה לעקרון המציאות, אנחנו דווקא בורחים באמוק מאותו העקרון בדיוק - בלי עבר ושורשים, כפי שהדגמת, העצמי מתפצל...

ניצה איילניצה אייל1/11/2011

הזמן שבתוכנו. תודה על מאמר רגיש ומאלף העוסק בדיאלקטיקה של הזמן הפנימי. וכך כתבה תרצה אתר: 'ראה אמת שנותן לנו הזמן' (מתוך השיר בינתים, בקובץ עיר הירח)
ניצה אייל