פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

השתמטותם- אומנותם, דפנה כצנלסון בנק ב"ידיעות אחרונות" לציבור המטפלים

מאמרים | 19/9/2007 | 12,121

דפנה כצנלסון בנק פונה לציבור המטפלים במאמר לעיתונות (פורסם בידיעות אחרונות, 11.9.2007, עמ' 7) על תופעת ההשתמטות משרות בצה"ל, על תפקידם והשפעתם הערכית של אנשי מקצוע לתופעה.

השתמטותם- אומנותם

תופעת ההשתמטות מהווה סימפטום המעיד מבחינה פסיכולוגית על פיחות בחוסן בנפשי ולא רק תמרור המסמן  פיחות ערכין.

לדאבוני, במציאות של היום חלק גדל והולך מן הנוער אינו כשיר לשירות מפני שאינו מסוגל לקבל מרות ולעמוד בלחצים או מפני שהוא מורגל לפעול רק לפי שיקולי כדאיות. כל המאפיינים האלו הם טיפוסיים לבעלי הפרעה רגשית המוגדרת בעגה המקצועית כהפרעת אישיות.

 הבעיה ההתפתחותית מתחילה כבר בגיל הרך, כאשר ההורים מאפשרים לזאטוט לתפעל אותם בלי גבולות, ואין הם מכוונים אותו לקחת בחשבון גם את הרצונות של אחרים. בחברה הישראלית המודרנית,  שחרטה על דגלה את  האינדיבידואליזם וההגשמה העצמית, הפרעות באישיות מסוג זה הפכו לנגע טיפוסי המאיים על קיומנו. רבים מבין אלו הטוענים להשתמטות מטעמים אידיאולוגיים והוריהם אינם ערים לכך שמדובר בבעיה רגשית שתפגע בהם בתחומי תפקוד נוספים. והראיה היא גם, למשל, הקושי בפיתוח יחסים משמעותיים שבא לידי ביטוי בשיעור הגירושין הנמצא במגמת עלייה מקבילה.

בתחום הערכי הייתי רוצה להפנות את הזרקורים לבעלי המקצוע שמנפיקים את האישורים הנחוצים. בשנים שעברו היה מדובר בתאבי ממון ובצע כסף. לדאבוני, מדובר באנשי מקצוע מתחומי רפואה ופסיכולוגיה שנותנים יד לתופעה גם משום שהם עצמם מזדהים עם העדפת הטובה האישית על פני טובת המדינה.  באליטות יודעים את הכתובות המתאימות שמוצאות עבורן מרעין בישין כגון אלרגיות, אסתמה, בעיות בסינוסים ושאר סעיפים שמזכים את הילד באישורים הנכספים לפטור משירות קרבי -ובה בעת בזכאות לעבודה בתחומים רגישים ומעניינים. אלו שלא צלחה דרכם פונים לעזרתם של אנשי בריאות הנפש.

למותר לציין כי אני, כפסיכולוגית קלינית, מסייעת לבעלי מצוקה אמיתית. המציאות מלמדת שדווקא רבים מבעלי מוגבלויות נפשיות אמיתיות מבקשים לתרום מכישוריהם למרות מגבלותיהם. אולם מדי שבוע אני נתקלת בפניות חדשות של אנשי "הנובו- אליטות" שבלי בושה מצקצקים בלשונם ומבקשים אישורים ראויים כדי שיוכלו"לשמור על היקר לנו מכל".  בפוליטיקלי קורקט החדש, שבו גם האליטות הרפואיות הופכות את ההשתמטות לאמנות מוסרית, נוצרת תבנית ערכית מסוכנת שמתעלמת מן המציאות שבחוץ.  אותם הורים צריכים לתת את הדעת שהחינוך הזה עלול לפעול גם כבומרנג נגדם בשעת צרה.  לפני כשנה, כשאחד המטופלים שלי שבהחלט כשיר לשירות צבאי ביקש ממני לשחררו מן הצבא כדי שיהיו לו"חיים", גמלה בלבי ההחלטה שאני מטעמי מצפון לא אטפל בחסרי מצפון. אני סבורה שצריכים להחזיר את סולם הערכים לא רק לציבור ההורים אלא גם לציבור המטפלים. 

ד"ר דפנה כצנלסון בנק, פסיכולוגית קלינית בכירה, מומחית לטיפול במתבגרים וחברה בפורום הורים למען שוויון בנטל"

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

כצנלסון בנק, ד. (2007). השתמטותם- אומנותם, דפנה כצנלסון בנק ב"ידיעות אחרונות" לציבור המטפלים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1442

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

טל קרויטורוטל קרויטורו22/10/2007

על חובת ההתנדבות. מקשרת למאמר מעורר מחשבה שנכתב על השירות הצבאי והשירות הלאומי.
http://www.newprof...d=850
"אחת לכמה זמן היה אומר איזה קרוב משפחה, זר מקרי ברחוב או אחד ממפקדי: "כל הכבוד לך, את עושה עבודת קודש". כל כך הרבה שבחים קצרתי על עבודה שעשיתי, למען האמת, לא כל-כך טוב. אבל שמחתי. שמחתי שאנשים מבינים שזה שאני עובדת עם ילדים ועוזרת להם להתקדם, גם מבחינה רגשית וגם מבחינה לימודית, זה חשוב. אף אחד אף פעם לא אמר לי שהוא לא מבין למה אני עושה את זה, ואף אחד אף פעם לא האשים אותי על שאני לא עושה להגנת המולדת כמו כל נער ונערה בגילי.זה מעניין, כי בשנים האחרונות, מאז שהשתחררתי, אני עושה עבודה לא פחות טובה ומשמעותית מזו שעשיתי בצבא, ומשום מה אף אחד לא מסתכל עלי ברחוב בעיניים נוצצות, או עושה לי הנחות בפלאפל. אנשים ששומעים שאני לומדת בסמינר לחינוך שואלים בהבעה של גועל, תמיהה או שניהם: "מה, את רוצה להיות מ ו ר ה ?!". מקצוע ההוראה, שבצבא נחשב לבעל משמעות ערכית ושליחות חברתית, הפך בחיים האזרחיים למקצוע שוחק, כפוי טובה ולא רווחי – המקצוע שאליו הולכות כל הנשים הצעירות שממילא הן לא כל כך מוכשרות בשום דבר...כך למדתי את הסעיף הראשון בחוק הלא כתוב של "חובת ההתנדבות": מעשים טובים לא נמדדים על פי ערכם האמיתי, אלא על פי המסגרת והתנאים המקיפים אותם."
"על ידי מיסגוּר הנתינה בגטאות מוגדרים כל-כך, אנחנו מונעים מהחברה שלנו להיות חברה שמתקיימת בה נתינה אמיתית, טבעית... ועוד גרוע מכך: חברה שבה ה"תרומה" מרוכזת במרתון מעייף של שנתיים או שלוש בתחילת החיים הבוגרים, פוטרת את המבוגרים שלה ממחויבות אמיתית כלפיה. זו תרבות ה"אני את שלי עשיתי", המוטעית מהיסוד. איך יתכן שאדם סיים לפרוע את חובו לציבור עוד לפני שהפך להיות חלק אינטגרלי ממנו? המשוואה, לדעתי, צריכה להיות הפוכה לגמרי. אדם צריך להפוך לחלק מהחברה, לקבל ממנה, להרגיש בה טוב ורק אחר כך לבחור לתת לה. אדם לא אמור לתרום לָ-חברה, אלא לתרום בָּ-חברה. לחיות בחברה ולתת בה מתוך רצון אמיתי ובדרך המתאימה לו. רק נתינה שכזו ראויה לשם המכובד "תרומה" או לתואר החד-משמעי "התנדבות". כל השאר הן סיסמאות ריקות המוחדרות לנו מילדות דרך מערכת החינוך, עד שאנו מרגישים, פעמים רבות, כאילו אנחנו הגינו אותן בעצמנו. קשה אולי להאמין, אבל "חוק שירות הבטחון" שמטרתו הייתה לקיים את צבא ההגנה לישראל בתחילת דרכה של המדינה, הפך להיות אבן היסוד של התרבות שלנו, והוא אבן הבוחן שעל-פיה נמדדת העשייה שלנו בתוך החברה."
 
 
 

אלון נוימןאלון נוימן15/10/2007

צרכים אמיתיים ומדומים. כולם כאן מסכימים שהביטחון חיוני ועומד מעל לכל.
כולם מסכימים שההשתמטות היא תופעה שנובעת כנראה ממניעים ערכיים (כלומר מערכים מסוימים, או מחוסר ערכים מסוימים).
ברור שהשירות חובה משרת צורך חברתי של לכידות.
לא ידוע לנו (כי אנחנו לא במקצוע הנכון) אם הצבא באמת צריך את כל כוח האדם שמצוי בשירות חובה. לא ידוע לנו (מאותה סיבה) אם צבא שכיר הוא יעיל יותר/פחות, יקר יותר/פחות.
ולכן אצמצם עצמי למה שהוא מקומי: החברה זקוקה לאלמנט מחזק לכידות, והגיל 18-20 מתאים מאין כמוהו לעשייה למען החברה שלא על מנת לקבל. חברתנו השסועה מלאה באתגרים מתאימים, שיכולים גם להתאים לכל מערכת ערכים ולכל מבנה אישיות.
הייתי מאוד שמח, אם במקביל למסלול הצבאי היה נפתח מסלול שירות לאומי במגוון אפשרויות. זה היה יכול לתת מענה גם לאוכלוסיות שלא רגילות להתנדב וגם לא לקבל מהמדינה כלום, כמו חרדים וערבים.
נדמה לי שלרעיון הזה יש בסיס בחשיבה החברתית פסיכולוגית שלגביה יש לנו משהו להגיד.
אלון

נופר ישי-קריןנופר ישי-קרין11/10/2007

אני חוזרת בי. אחרי שנאמר לי שיש בית-ספר מאוד מכובד בתל-אביב שבו רק עשרים אחוזים מתגיסים לצבא אני מבינה שיש כאן שאלה ערכית וחינוכית ולא טיפולית.

נופר ישי-קריןנופר ישי-קרין11/10/2007

עוד פרטים [ל"ת]. תודה דפנה,
לא אפרט כאן יותר מדי בגלל החשיפה - אבל נראה לי שזה חשוב לדיון - הוא מעולם לא היה דיכאוני ולא היה לו שום דבר שהוא בגדר מחלת נפש. הוא היה רגיש ופגיע והצבא התלבט אם לגייס אותו כקרבי. בסופו של דבר, אחרי שראה קב"ן, גויס כקרבי עם פרופיל 97. הוא בכה המון כל היום הראשון שלו בצבא ושוחרר מהצבא תוך מספר ימים. השחרור התאפשר בעזרת דו"ח אבחון פסיכולוגי שהיה חותמת על מה שהצבא רצה להשיג. הדו"ח לא כלל שום אינדיקציות לשחרור מהצבא - סכיזואידיות וקווים של דיכאון קל, אבל ההמלצה בסוף הדו"ח היתה על שחרור, כי זה מה שהוא ביקש. נראה כאילו הפסיכולוג המאבחן התלבט, אבל לא היה לו נעים בגלל התשלום על דו"ח שאמור להוציא את הילד מהצבא, ולכן בחר לכתוב דו"ח מתון מאוד שרק בסופו המלצה על שחרור, מתוך תקווה שמישהו יקרא את הדו"ח עצמו. אלא שאף אחד לא קרא והילד שוחרר מהצבא. הפסיכולוג שאבחן אותו בזמנו מוכן לעשות אבחון מחודש ולכתוב דו"ח הפוך מהדו"ח הקודם כדי שיגייסו אותו, אבל זה כבר מאוחר מדי. לפעמים אנחנו משתדלים להיות בסדר עם המטופלים/מאובחנים שלנו, ואז אנחנו חוברים לטעויות שהם עושים. הילד וההורים אומרים שאין ספק עכשיו שהדו"ח ההוא היה טעות נוראית. הסיפור הזה נראה על פניו לא כל כך יוצא דופן. כלומר - אולי לא תמיד המשתמטים סתם מחפשים חיים קלים. לפעמים הם חוששים מהתמודדות ואז אנחנו לא באמת עוזרים להם כשאנחנו מאפשרים להם לא לתפקד ולקבל תוית של משוגעים. אולי הם צריכים מישהו שירגיע ויגיד להם שהם מסוגלים.

דפנה כצנלסון בנקדפנה כצנלסון בנק11/10/2007

תגובה לעמליה. שלום עמליה.
ולוואי והייתה לנו את האפשרות להפוך את הצבא לעניין של בחירה. במדינות אירופיות רבות שהשלום משחר לפתחן יש להם את האפשרות הזאת שהיא בהחלט מעוררת קנאה. במקומות כאלו החיילות נתפשת כמיקצוע לכל דבר וכמקור לפרנסה. גם ליבי דואב לנוכח התרופפות הנורמות החברתיות בחברה הישראלית. אולם בסך הכל חברה מורכבת מפרטים ולכן כל שיש בידנו לעשות הוא לחנך את ילדינו למרות החידלון במציאות החיצונית.
דרך אגב הקיבוץ שהזכרת הוא כיום יש מגמת "רטרו" של החייאתו מחדש, ורבים מן הצעירים שבים אליו. אני חושבת שגם בתחום החינוך יש אופנות משתנות ורבים מן ההורים שחינכו לאינדיבודאלים מגלים כיום שהגבולות בין אינדיבודאליזם לאגואיזם חמקמקים מאוד ומכים בפרצופם כשהם נזקקים לעזרה. הצבא אינו אכסנייה לחינוך לערכים הוא בבואה של החינוך שעליו התחנכו החיילים. אולי הכלל הראשוני של אמפתיה של לדעת לתת ולא רק לדעת לקחת. בכל מקרה מי שעושה לביתו בזמן שאחרים תורמים למדינתם מכביד את הנטל כפליים על חברו. והכבדת הנטל מתרגמת לשעות שינה, למשמרות, לתורנויות ולמאמצים מתישים ומיגעים שכמו בחיים קשים שבעתיים גם מבחינה פיזית וגם מבחינה פסיכולוגית "כשאין שניים". בקיצור נרתמתי לתרום למסע ל"החזרת הערכים" לתפארתם ואת מוזמנת להצטרף לדיונים ולמעשים בפורום הורים לשוויון בנטל.
 

דפנה כצנלסון בנקדפנה כצנלסון בנק10/10/2007

תגובה לנופר. שלום נופר
את אכן נוגעת כאן בנקודה מצערת.
בעלי המיקצוע נוטים לשכוח כי הגבולות החמקמקים של המציאות הפנימית פועלים לשני הכיוונים. הם מאפשרים להציג את אותה מציאות פנימית עצמה בצורה הפכפכה. במציאות החיצונית כדאי פשוט להצטייד באישורים של אנשי מיקצוע מוכרים כדי להפריך בצורה מנומקת חוות דעת אחרות (בהנחה שהוא אכן ראוי לשירות ושלא נגרם נזק בלתי הפיך בחוות הדעת המיקצועית הראשונית ). לכן כדאי שתפני את המטופל בצורה מנומקת היטיב לקבלת חוות דעת של איש מקצוע נכבד (רצוי פסיכיאטר וקב"ן במילואים שימצא בעבורו אכסניה בצבא ההולמת את יכולותיו. ואולי זו דוגמא מצויינת כיצד אנשי מיקצוע יכולים לנצל את הכוח שברשותם גם כדי להוסיף עוד תרומה למדינה.

דפנה כצנלסון בנקדפנה כצנלסון בנק10/10/2007

תגובה לרענן. כאמור הבעייה מטרידה גם מבחינת התופעה הנפשית וגם מבחינת התופעה החברתית שבה מטפלים מגבים את המטופלים באישורים המתאימים. שוחרי בצע כסף, או מטפלים תמימים שנופלים קורבן למניפולציות היו ויהיו גם בעתיד. אני מוטרדת מאלו ש"מזדהים ערכית" עם מטופלים שבוחרים לחמוק מחובתם או למרק את מצפונם בדרכם שלהם. בעצם הם מועלים בתפקידם כי בעשותם זאת הם מכבידים את הנטל על ה"בן של השכן". לטעמי צריך לפחות כפי שמנסים לסתום את הפרצות בתחום לקויות הלמידה לנסות וולהוכי "הסטוריה" משכנעת יותר מאשר סימפטומים טרום גיוס. והעיקר כדאי שגם המטפלים בשיטה דינמית יבינו כפי שגם אנה פרויד סברה שחינוך לערכים אינו בהכרח עומד בסתירה לתהליכים דינמיים. במיוחד בגחל הרך.
בכל מקרה אני מזמינה אותך לתרום ולהיתרם בפעיליות הפורום למען שיווין בנטל. http://www.shivyon...24981

דפנה כצנלסון בנקדפנה כצנלסון בנק10/10/2007

תגובה ל:"אור השמש". שלום אור השמש.
השירות הצבאי מוגדר כשירות חובה מפאת הנחיצות הגבוהה בכוח אדם. אין ספק והלוואי ויגיעו ימים כאלו שהשירות הצבאי יהיה עניין של בחירה. בתנאים כאלו שקיימים בצבאות זרים רבים החיילות היא מיקצוע שמבוסס באופן אוטופי על מוטיבציה גבוהה ועל רמת הכשרה מיקצועית ממושכת למיקצוע הספציפי. כמובן שלא נפקד מקומם של אלו שמוצאים בו גם מקור פרנסה. אבל אילו כך היה המצב לא היה מתעורר הויכוח הציבורי לגבי אלו שמשתמטים מחובתם כליל או שבוחרים למרק את מצפונם על פי דרכם. כך שאנחנו מסכימות על עצם העניין. לגבי העניין של התרופפות ה"ציונות" מול התפוררות הערכים ב"צמרות", אני מסכימה שיש קושי להקנות ערכים בהעדר "מודלים" ראויים. אבל אני מציעה שאם כל אחד ידאג לחינוך ילדיו ב"חצרו" הפרטית בסופו של דבר נצא חברה מתוקנת.
מבחינה מיקצועית אני שמחה שאת שומרת על תמימות השמורה למתמחים. בתחום בריאות הנפש כידוע לך הגבולות חמקמקים וניתנים לפירושים שונים. מאז ומתמיד נמצאו אנשי מיקצוע שבעבור בצע כסף הנפיקו את האישורים המתאימים , המציאות המצערת שבה אני נתקלת כמטפלת ותיקה היא שרבים מבני ה"אליטות" ישיגו גם את האישורים המתאימים לפטורים מגוונים בגלל הזדהות עקרונית של מנפקי האישורים עם המסר "ששלום ילדיך קודם לשלום מדינתך" ועי"כ (בדומה למצב השורר למשל בתחום לקויות הלמידה הם יוצרים הם בעצם יוצרים אפליה מסוכנת ביותר.  

עמליה אביטלעמליה אביטל5/10/2007

מצטערת שלא קראתי את תגובתך ,לפני שכתבתי את תגובתי. מסכימה עם רוב מה שכתבת..

עמליה אביטלעמליה אביטל5/10/2007

עם כל הכבוד לנורמות שהיו נהוגות בזמנים קודמים,.  
הגיעה,כנראה, עת השינוי.
כשאומרים "צבא שכירים", רוב האנשים נורא מזדעזעים.
ובעצם, למה ?
למה שלא ישרתו בצבא בעבור כסף, זה יהיה מקצוע, אולי מוגבל בזמן, לפי דרגות ההתקדמות של החייל, או הקצין.
אולי, אם נחשוב על זה ברוח פתוחה, נראה, שהצבא, במתכונתו הנוכחית, הגיע למיצוי.
כמעט כולם מודים שאין צורך ברוב המשרתים, ובעיקר המשרתות בצבא, ולעומת זאת, מי שנמצא, לא ממלא את ייעודו והצבא לא טוב.
הפארסה של חלוקת הצלש"ים במלחמת לבנון השניה, רק מוכיחה זאת.
הפסדנו במלחמה זאת, כמו שלא היה מעולם.
אך כמה צלש"ים ניתנו.
יפה מאוד אם רופא הציל חיים לאחר פציעה, או אם חבר סחב חבר .יתכן שהיו כמה מקרים כאלה במלחמה הזאת. אז שיתנו כמה צלש"ים, ולא יותר ממאה.
המלחמות משתנות. והנפגעים העיקריים הם העורף. (ראו איומיו של המטורף מאיראן).
על העורף היה מופקד קצין שדיבר על "תכנית כיתות ד" -ילדים שהיו צריכים לסדר את העניינים בעורף.
קצין זה, כמו רוב הקצינים ממלחמת לבנון השניה, מתכונן היום לועדת החקירה. מה יש לו להתכונן. אני במקומו הייתי מתפטרת עם הישמע האזעקה הראשונה.
זה נורא לא יפה להגיד שהצבא מורכב היום מקצינים בינוניים ומטה. רוב האנשים בארץ, הם אנשים ברמה בינונית ומטה, מבחינת השכלה, ערכים,נורמות ועוד מדדים הקשורים להתנהגות חברתית. (כמה הרוגים בתאונות דרכים יש).
תקצר היריעה מלתאר את המצב הגרוע בו החברה הישראלית חיה.
אבל כמו שהקיבוץ, שהיה פעם סמל לישראל הצעירה ,הציונית, ירד מנכסיו, תרתי משמע, ככה גם הצבא.
כשנערים בני 17, הורגים בסכינים  נערים אחרים, איזו משמעות חיובית כאילו, יש "לנשק האישי"?
כשהורים מפגינים ליד שער הבסיס כי "הילדים" לא צריכים להיות שם, איזו עמדה יש "למפקד"?
כשילד מאיים על המורה שלו, או גם קורא לה בשם פרטי, מה אומרת להם "היררכיה"?
כשכל נהג חותך בכביש,לא עוצר במעבר חציה, יורק ומקלל, בשביל מה ללבוש מדים.
הכל השתנה. נורא חשוב להראות היום ב"יומן" שני יהודים בורמזים, ואת "אסתר" הקרובה של הבריגדיר היאנגוני (אסור להגיד יותר ראנגון),שמדברת אנגלית, אבל חיה בישראל.
הכל הפך למשונה, איזוטרי, לא מעניין למעשה. אבל הלב - נכבש.
אין יותר לב לחברה הישראלית. ולא, לא רק בגלל "ההפרטה". חוץ מההפרטה הכלכלית, נעשתה פרימה נפשית ,חברתית ותרבותית, של כל מה שהיה פה.
אז כדאי גם לסגור את הצבא,כמחנך לאומי (כוזב) ולהפכו לצבא שכיר, אליו יתגייסו מי שרוצה, יקבלו משכורת, כמו במשטרה.
אולי זה לא מתאים כאן לכתוב את כל זה. אך זה יושב לי על הלב כבר המון זמן, ובויכוח הזה, עם המשתמטים, צריך לחשוב .
 
עמליה.
 
 

נופר ישי-קריןנופר ישי-קרין5/10/2007

גבולות. כדי להפוך את התמונה ליותר מורכבת - ברצוני לספר על מטופל שלי, בן תשע-עשרה, שמזה שנה מבכה את נשירתו מהצבא. הוא נלחץ מהאפשרות של שרות ובעזרת אביו המסור, שפעל מתוך דאגה אמיתית לשלומו, הוא עבר אבחון דחוף שעזר לו לקבל פטור מהצבא. לאחר מכן התחרט ועכשיו הוא כבר שנה מנסה לחזור ללא הועיל. הוא מרגיש שההחלטה ההיא היתה פזיזה ונמהרת והיתה הטעות הגדולה ביותר שעשה בחייו. לפעמים אני חושבת עד כמה המצב השתנה - לפני עשרים שנה כשמישהו בכה ולא היה מוכן לזוז מהמקום בבקומ הוא נכנס לכלא, או שאיימו עליו שיכנס לכלא אם לא ייקח את עצמו בידיים. היום העדר גבולות גורם לילדים גם כשהם בני שמונה-עשרה לא לדרוש מעצמם תפקוד נורמטיבי ובסופו של דבר הם אלו שנפגעים מכך. תמונה דומה אני רואה גם לגבי דרישות חינוכיות וגבולות בגילאים יותר צעירים. אחר-כך, בדיעבד, ממציאים גם אידיאולוגיות לחוסר התפקוד.
ואם מישהו מכיר ויודע - איך מחזירים ילד שקצת הלך לאיבוד לצבא אשמח לשמוע. יש לו בעיות רגשיות והיו קשיים בתפקוד בעבר, אבל לא באופן שמצדיק שחרור מהצבא. הוא מאוד רוצה והצבא בשלב זה כבר לא מדבר איתו.

רענן הסרענן הס5/10/2007

השתמטות בצה"ל היא אכן פגיעה בחוסן הלאומי. אני מסכים לחלוטין עם עמדתך. לפני כשנה כתבתי נייר עמדה לראש אכא שעסק בנושא זה מהזווית של פסיכולוגיה תעסוקתית וארגונית. על פי הניתוח שבצעתי הגעתי למסקנה דומה לשלך.
אני יודע כמוך על פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים שמסייעים בידי "המשתמטים והוריהם" ולכך ללא ספק פגיעה בחוסנם של הילדים שבתהליך דינמי משתכנעים ש"אכן הם סובלים מההפרעות ו/או מהבעיות הרפואיות" שעליהן הצהירו כבסיס לפטור משרות צבאי.
 

אור השמשאור השמש5/10/2007

דעה אישית. שלום,
אני חושבת שאכן בעידן הנוכחי האינדיבידואליזם הוא ערך מרכזי שיכול להסביר חלק מתופעת ההשתמטות/סרבנות. עם זאת,במסגרת דיון על התופעה, לדעתי אין להזניח גורמים נוספים שמובילים לה, וביניהם אובדן האמון במערכות המדינה ככלל ובצבא בפרט. זאת משום שרבים לאחרונה המחדלים והטעויות של מוסדות אלו, מה שבא לידי ביטוי בחקירות פליליות נגד ראשי המדינה, מפקדים שמודחים מתפקידיהם עקב תפקוד לוקה, הטרדות מיניות בצבא וכדומה.  כמו כן, בעיניי תחושת השליחות שליוותה שירות צבאי בשנים עברו כבר אינה מרכזית, בין היתר מכיוון שפחתה התפיסה כי שירות כמוהו כמלחמת הישרדות על קיום המדינה. מובן שכל עוד שירות צבאי מוגדר כחובה אזרחית על פי חוק (למעט חרדים, ערבים ישראלים או בעלי מוגבלויות) אני סבורה שאין זה צודק לערוך איפה ואיפה, כך שחלק מקריבים עצמם ואחרים נחים על זרי דפנה בחסד. אולם ייתכן ונדרש שינוי מערכתי כולל להפיכת השירות בצבא משירות חובה לשירות מתנדבים. באופן אישי אני רואה בכך יתרונות לא מועטים, וביניהם:
א. הצבא יתחיל לשחק תפקיד קצת יותר מצומצם בכל הנוגע להכרעות פוליטיות ולמי שמגיע לכהן לבסוף בתפקידים רמים. מרבים לדון בנושא הפרדת הדת מהמדינה ומזניחים את הדיון בנוגע להפרדת הצבא מהמדינה.
ב. המוטיבציה לשירות בקרב המשרתים תהיה גבוהה יותר מאשר היום כאשר הדבר נכפה עליהם.
ג. תהיה אפשרות להכשרה יותר מקיפה ומקצועית, מכיוון שהמשרתים יוכלו להישאר בתפקידיהם זמן ממושך יותר, כמקצוע.
לסיום, אני נוטה להאמין ומקווה שאנשי ונשות מקצוע מתחום בריאות הנפש לא מנצלים את הסמכות שניתנת בידיהם לפעולה על פי צו מצפונם, אלא פועלים באופן ענייני על סמך החוק והאדם הניצב לפניהם. 
סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. (מעדיפה להישאר בעילום שם באתר).