פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
סיכונים במדיטציה, דמיון מודרך, הרפיה והיפנוזהסיכונים במדיטציה, דמיון מודרך, הרפיה והיפנוזה
סיכונים במדיטציה, דמיון מודרך, הרפיה והיפנוזה

סיכונים במדיטציה, דמיון מודרך, הרפיה והיפנוזה

כתבות | 18/8/2019 | 8,822

צורות רבות של טיפול ושל אימון רוחני מובילות במכוון את הלומדים והמטופלים אל מצבי תודעה אחרים, השונים מהתודעה היומיומית. בצד הפוטנציאל לשינוי ולהתפתחות בכלים אלו, בידיים בלתי מקצועיות ישנו גם פוטנציאל לסיבוכים ואף למשברים. המאמר סוקר את המאפיין את מצבי התודעה הללו, את הדרכים בהם משתמשים מטפלים כדי ליצור אותם, ואת הסיכונים הכרוכים בהם כגון: התרופפות ואף ערעור בוחן המציאות הרגיל, עלייה ספונטנית של אירועים טראומטיים, החרפת דיכאון ואף הופעת אלמנטים פסיכוטיים. המאמר ממליץ על כללי "עשה ואל תעשה" שיצמצמו את הסיכונים הללו.

סיכונים במדיטציה, דמיון מודרך, הרפיה והיפנוזה

 

מאת נחי אלון1

 

 

לפני שלושים ושתיים שנה, בראשית דרכי בבודהיזם, השתתפתי בקורס במנזר טיבטי בקטמנדו ותרגלנו מדיטציה על המוות, שהייתה חלק סטנדרטי מן הקורס. במדיטציה זו עלו בתודעתי, באופן מוחשי ביותר וללא כל אזהרה מוקדמת, זיכרונות קשים משירותי הצבאי. למזלי פגשתי בעבר זיכרונות אלו וידעתי כיצד לנהוג. אילו הופיעו זיכרונות אלו לראשונה שם, קרוב לוודאי שהיו מביאים למשבר. למוריי, הן הטיבטים והן המערביים, לא היה ידוע כיצד לנהוג במצבים אלו. באותה מדיטציה מונחית היו תלמידים נוספים שנכנסו למשברים טראומטיים. מיניתי עצמי למטפל זמני, וסייעתי להם בדרכים שאתאר בהמשך. כולם הרגישו שהם נתונים במשבר קשה ואלמלא הסיוע שקיבלו ממני ספק אם היו נחלצים ממנו בנקל.

בסיום הקורס הצעתי למורי הקורס לערוך השתלמות של יום אחד בנושאים המופיעים במאמר זה. אמנם בודהיזם הוא אכן המומחיות שלהם, אמרתי, אבל אני חושש שמומחיות זו אינה ערה די הצורך לסיבוכים אפשריים. בהשתלמות זיהו כל המורים תקלות וסיבוכים שהתרחשו אצלם, והבינו מחדש תופעות שבעבר לא הבינו אצל תלמידיהם, ושלא פעם הביאו לעזיבה של תלמידים.

עשרים שנה מאוחר יותר השתתפתי בימים מרוכזים בנושא החמלה בבודהיזם הטיבטי, כלומד, בהנחיית מורה מערבי. הקבוצה הייתה אקראית ורוב משתתפיה לא התנסו כלל במדיטציה. בתחילת היום הראשון לאימון, בחר המורה להנחות מדיטציה הקרויה טון-לנג (נתינה ולקיחה): הלומד מדמה שהוא מתכוון לעזור לאדם יקר לו הסובל סבל גופני: "... לשם כך, שאף לקרבך את הסבל והייסורים של האדם יקר לך... אלו נראים כפיח שחור שנכנס לגופך ובהדרגה יוצר משקע משחיר בתוך הריאות או ליד הלב... אל המרחב המתפנה אצל הסובל, העבר-שגר אנרגיה, אור וחמלה הממלאים אותך... בהדרגה הסבל עובר אליך ומתגבש פנימה, והאור עובר ממך אל הסובל...". כמה וכמה תלמידים הגיבו במצוקה נראית לעין על התרגיל המוחשי-מדי. אחרים נלחצו עם המחשבה שהפיח מתגבש לגוש מוצק ומסכן, ושהם יאבדו את האנרגיה שלהם כשיעבירו אותה לסובל. היו שהחליטו לעזוב את ההשתלמות. איש לא דיבר איתם ולא ניסה לסייע במשבר האימון. אימון-הבוסר הזה, שבהנחיה מתאימה מעורר השראה גדולה ומטפח חמלה, גרם למצוקה מיותרת, ואולי היו מי שניזוקו ממנו.

פגשתי מקרים רבים שבהם מטפלים ורופאים שוחרי-טוב אמרו דברים שהביאו למצוקה, פחדים ואף דכאון, מבלי שיכולים היו להבין מה בצורה בה דיברו חולל את התגובות הללו. ראיתי מקרים רבים של אנשים שטופלו על ידי 'מטפלים' או 'מורים רוחניים' בצורה שגרמה לנזקים נפשיים. פרשת גואל רצון, לדוגמה, חשפה את יכולתם של אנשים להשפיע על זולתם באמצעים של תקשורת מתוחכמת, כובלת ומזיקה. עולם הפרסום והמכירות הוא שדה שבו בעלי עניין המשתמשים באמצעי תקשורת מתוחכמים, מביאים אותנו להתנהגות שלעתים מזיקה לנו ומועילה להם.

מטרתי במאמר היא להפגיש מטפלים ומנחים עם התהליכים התודעתיים העיקריים במדיטציה וקרובות-המשפחה שלה, דמיון מודרך, הרפיה והיפנוזה; להציג את הסיבוכים האפשריים בהנחיה שאינה מודעת די הצורך; ולהציע דרכי התמודדות. בתחום ההיפנוזה הדברים פשוטים יחסית, משום שהחוק קובע תכנית מפורטת להכשרה. אולם במדיטציה, במיוחד בעידן תשומת הלב (mindfulness), מעטים מכירים את פוטנציאל הנזק בהנחיה שאיננה מדויקת די הצורך. לרוע המזל, פוטנציאל הנזק אינו נלמד במידה מספקת בהכשרה למנחים. כך גם בדמיון מודרך, בהרפיה ובכלים קרובים.

 

1. הגורמים הקובעים אם התהליכים יהיו מיטיבים או מזיקים

המדיטציה, הנתפסת בטעות כאימון המתאים לכל אדם ולכל נושא, זוכה בזמננו לשבחים מקיר לקיר. כך גם הקרובים-הרחוקים: "דמיון מודרך", "הרפיה" לצורותיה, ושיטות ממוקדות כגון NLP ו"התמקדות", שבכולם יסודות היפנוטיים משמעותיים. בכל אחד מתחומים אלו יש פוטנציאל גדול של התפתחות ושחרור, אך, יחד עם זאת, ישנו גם פוטנציאל לסיבוכים ואף לנזקים.

הספרות ההיפנוטית מתארת היטב נושאים אלו בהיפנוזה, אך לרוע המזל ספרות זו איננה מוכרת די הצורך למי שאינם עוסקים בהיפנוזה ואינם מבינים את היסודות ההיפנוטיים בפרקטיקות אחרות.2,3

  1. המוטיבציה של המטפל/מנחה: בראש ובראשונה נבחנת המוטיבציה של המטפל, או המנחה: האם המטפל פועל לרווחת המסתייע בו, או לשם מימוש האינטרסים שלו ורצונותיו. אינטרסים אלו יכולים להיות פסיכולוגיים, כגון תחושת גרנדיוזיות בעקבות יחס ההערצה והכבוד של לומדים ומטופלים, או ממשיים, טובות הנאה כגון כסף ומיניות, הנובעות מהתלות שהמטופל יוצר במטפל. דוגמא לכך היא מהפנטי-במה המשתמשים במהופנטים כדי להרשים את הקהל ולשכנע אותו שיש בידיהם כוחות-על; או, "מורים רוחניים" מהזן הנצלני ההופכים את תלמידיהם למשרתים, מממנים או שותפים למין כפוי.
  2. המקצועיות של המטפל/מנחה: האם המטפל מאומן להבין את המטופל הספציפי על יכולותיו ומורכבותו, ולהתאים את תהליך הטיפול שיסייע לאישיותו ולצרכיו; האם הוא מאומן בזיהוי תקלות ובהתמודדות איתן; והאם הוא שולט באמצעי התקשורת, ובייחוד בסוגסטיות, וקשוב די הצורך כדי להבטיח שהסוגסטיות יהיו מתאימות למטופל ולתוכנית, ואופיין חיובי. (סוגסטיות שליליות הן נפוצות ביותר גם בקרב מטפלים כפי שהן נפוצות בקרב רופאים, וחסרה בקיאות בנושא חיוני זה.)
  3. אישיות המטפל והמטופל וסיכונים פסיכולוגיים המצויים באישיותם: האם בוחן המציאות של כל אחד מהם תקין? האם המטופל משוחרר מנטייה לתלות-יתר; האם בחיי המטופל יש דיכאון סמוי, פוטנציאל פסיכוטי, היסטוריה של טראומות שלא זוהו וכיוצא בזה. באשר למטפל, האם הוא לוקה בהערכה-עצמית יתרה, האם הוא נזקק להערצה, לשליטה או לכח, האם האמת היא ערך חשוב בחייו, האם הוא בעל התבוננות-עצמית כנה, וכיוצא בזה.

 

2. השדה המשותף להיפנוזה, למדיטציה ולמשיקים להם: הובלה מכוונת למצבי תודעה אחרים.

מדיטציה, דמיון מודרך, הרפייה והיפנוזה אינם תחומים נפרדים. אלו הן פנים שונות של אותו שדה, שבו אדם אחד ("המנחה", ה"מטפל", ה"מהפנט" וכדומה), מסייע לאדם אחר, באמצעות שפה מילולית ובלתי מילולית הכוללת סוגסטיות​​​​​​​4, לעבור למצבי תודעה (Altered Altered states of consciousness) השונים ממצב התודעה היומיומי.

המייחד שדה זה, בניגוד למצבי תודעה המופיעים ספונטנית או בעקבות שימוש בחומרים משני-תודעה, שהמעבר ממצב התודעה הרגיל למצב תודעתי אחר נעשה באמצעות תקשורת מכוונת. בשלבים מאוחרים יותר של אימון, הלומדים יכולים להכניס את עצמם למצבים כאלו על ידי הנחיות עצמיות. ישנם אנשים שגילו בעצמם יכולות אלו, מגיל צעיר למדי. כך, למשל, ישנם ילדים (שיוגדרו בדרך כלל כ"חולמניים" או "מרחפים") המכניסים עצמם בכיתה למצב המנותק מהמציאות על ידי כך שהם מתרכזים בנקודה אחת בשולחן ושוקעים בחלומות בהקיץ לזמן ארוך. בסיום השיעור הם אינם יודעים מה היה בו ואינם יכולים להגדיר איפה היו.

מאפייני המעבר למצבי תודעה אחרים:

א. התודעה מתרחקת בהדרגה מעיבוד הנתונים המורגל שלה, המכוון להבנת המציאות ("בוחן המציאות") ולפתרון בעיות, אל אופן שונה של עיבוד נתונים, המבוסס על חוויה, רגשות ותחושות גוף. עיבוד הנתונים המורגל מיוסד על תהליכי היגיון כמו-מדעיים: הנחות, עובדות ומסקנות, היקשים, ניתוח אנליטי, סדרתי (שלב אחר שלב) וקבלת המציאות של הזמן והמרחב הרגילים, המבוססת על השפה היומיומית, ומשתמשת בין היתר במושגים מופשטים יחסית. עיבוד הנתונים החווייתי, לעומת זאת, מבוסס על תהליכים שמחוץ להיגיון, כגון דימויים ומטאפורות. הוא הוליסטי ולא אנליטי, קונקרטי ולא מופשט, אינו מתפתח באופן סדרתי אלא מצרף חוויות שונות בעת ובעונה אחת, יכול ליצור חיבורים שמחוץ למורגל כגון "לראות את הקולות" או "לשמוע את הצבעים", וגבולות הזמן והמקום שלו יכולים להשתנות: לא "זמן שעון" אלא "זמן מנטלי", לא המרחב הגיאוגרפי המורגל אלא המרחב הפסיכולוגי. השפה אינה השפה המדעית אלא שפת החלום. במציאות קונקרטית זו אירועים מנטליים הדורשים הפשטה, כגון הומור, מתפוגגים ואינם פעילים. במצב כזה יכול מטופל להתייחס להתבדחות כלשהי ברמה קונקרטית לגמרי: למשל, לקבל אמירה כגון "הוא עשה במכנסיים" כתיאור קונקרטי ולא כהשאלה. במעבר אל עיבוד הנתונים החוויתי יש פוטנציאל לתמורה (טרנספורמציה), כפי שגורסות גישות טיפוליות שונות, משום שבמחוזות אלו עמוקות התמורות מאלו המתרחשות במחוזות ההיגיון.

ב. שילוב זה של סוגסטיות, הרפיה ודמיון, מוביל בהדרגה מתפיסת המציאות הרגילה אל תפיסת מציאות המבוססת על החושים, הרגש, הדמיון והחוויה. במצב תודעה זה, ההיגיון האינטלקטואלי ואיתו הבקרה האינטלקטואלית מושעים, וגדלה הנכונות לקבל תפיסות אחרות, שכוחן הוא בדימויים, לא בניתוח. במונחים ההיפנוטיים, הסוגסטיביליות של המטופל, דהיינו יכולתו ונכונותו להגיב בלא ביקורת לסוגסטיות, גוברת במידה משמעותית – בין אם הן מכוונות וחיוביות ובין אם הן אמירות בלתי-מכוונות ושליליות.

ג. כדי שהלומד יהיה מוכן לוותר על בוחן המציאות הרגיל שלו, להפקיד בידי המטפל/מנחה את התפקיד לייצג את המציאות ולבטא אותה, וייכנס מרצון למציאות הפנימית שהמנחה הוביל אליה, הוא זקוק למידה גדולה של אמון במטפל, במקצועיותו, במוטיבציה שלו ובערכיו. אם המטפל/מנחה אינו עומד באמון שנתן בו המטופל, זהו כמעט מתכון לכשלים ואף לכישלונות שיש בהם פוטנציאל לנזק.

ד. שפת ההנחיה, או: כיצד מעבירים מבוחן המציאות הרגיל אל מצב התודעה השונה:

ההובלה מהקוטב היומיומי אל הקוטב החוויתי נעשית באמצעות שפה מילולית ובלתי-מילולית. השימוש המכוון בשפה לשם ההובלה למצב תודעה אחר כולל, בין היתר, הרחבת השימוש במטאפורות, ובשפות הרגש, החושים והחוויה, דגש על הווה (בניגוד לשפות העבר והעתיד הרווחות יותר בקוטב ההגיוני), ובסוגסטיות.

"אבל," – יגידו מנחי מדיטציה – "מה לסוגסטיות ולמדיטציה? במדיטציה אין כלל סוגסטיות! כל מה שאנו עושים הוא להנחות את הלומדים בעבודתם הפנימית. סוגסטיות שייכות לעבודת המהפנטים, לא לעבודתנו." טעות בידם: איננו יכולים שלא לתת סוגסטיות, גם בשיחה היומיומית ביותר. "סוגסטיה" פירושה המילולי הוא "הצעה": הדובר מציע דרך משלו להתבונן בנושא. כל אמירה שלנו היא הצעה להתבוננות, ומטרתה היא להביא את בני שיחנו לאמץ את הצעתנו זו. מאחורי כל משפט שלנו עומדות הנחות גלויות וסמויות, והמשפט מעביר אותן, בגלוי או בסמוי. כך, למשל, מאחורי השאלה הפשוטה "סליחה, את יודעת מה השעה?" מסתתרת מעין הוראה: "הסתכלי נא בשעונך ואמרי לי מה השעה". השאלה-לכאורה אינה בקשת מידע כי אם הנחייה עקיפה לפעולה.

ה. אבן יסוד בכל הנחייה: הסוגסטיה

מושג הסוגסטיה הוא קריטי להבנת תהליכי ההנחיה. במילון אוקספורד הוא מוגדר כך: "הצעה; רמיזה; נטיעת אמונה או דחף לפעולה באמצעות רמיזה". בכך הן נבדלות מהנחייה ישירה. זהו ההבדל בין "עזור לי להרים את הכסא!" (הנחייה ישירה) לבין "אתה מוכן לעזור לי להרים את הכסא?" (רמיזה עקיפה).

סוגסטיות הן תכופות צורות דיבור כמו-הגיוניות, המנוסחות כהמלצה, הצעה, בקשה וכדומה, המכוונות להביא לשינוי בחשיבה, בתחושה או בפעולה, מבלי לומר מפורשות שזוהי מטרתן.

הבה ננתח קטע מהנחייה אופיינית באימון מדיטציה. ההנחייה לקוחה מספרו של ג'ון קבט-זין, מי שהביא לעולם את האימון בתשומת לב (mindfulness), והוא בשימוש באינספור מסגרות לאימון בתשומת לב. אביא את גוף הטקסט באותיות מודגשות, ואצביע באותיות מלוכסנות על המשמעויות והסוגסטיות הטמונות בו, כפי שעושים חוקרי שירה בנתחם את האמירות הסמויות שבה.

תחילה הטקסט המלא:

"...דמיינו את ההר היפה ביותר שאתם מכירים... שימו לב כמה הוא מוצק, כמה מקובע, כמה יפה... שבו ונשמו עם הדימוי של ההר המסוים הזה... נסו להפנים את ההר לתוך גופכם, כך שהגוף שלכם היושב כאן, וההר שבעיני רוחכם, יהיו לאחד... חושו בגופכם את תחושת התרוממות הרוח... את התכונה של ההר המתנשא כציר. ...אפשרו לעצמכם להיות הר נושם, שקט, ללא תנועה, להיות לגמרי מה שהנכם – מעבר למילים ומחשבות, נוכחות ממורכזת, מושרשת, קבועה..."

עתה נפרק את הטקסט למרכיביו:

"...דמיינו את ההר היפה ביותר שאתם מכירים..."

הטקסט הסמוי:

  • אתם כקבוצה ואני כמנחה מצויים במעמד שונה: לי הידע והסמכות להנחות, תפקידכם להיענות להנחייתי.
  • ההנחייה היא לכאורה לכולכם, אבל כל אחד מכם יתרגם אותה לחווייתו האישית על פי ניסיונו. אתם עוברים מ"יחד" ל"לחוד".
  • עברו מבוחן המציאות הרגיל (שהנחייה שמתאימה לו היא "חישבו") אל העולם החווייתי-רגשי ("דמיינו").

"...שימו לב כמה הוא מוצק, כמה מקובע, כמה יפה..."

  • ההר (המדומיין) מתואר עתה כאילו הוא מציאותי לגמרי ועומד לנוכח עיני הלומדים, קיים בהווה כאן ועכשיו ("כמה הוא מוצק"). המעבר משפת עבר לשפת הווה, והמעבר מאפיונים מופשטים לפיסיים, מאפשר את המיצוק של ההר ומעודד "ראייה" מוחשית.
  • בצד האפיונים ה"אובייקטיביים" ("מוצק", "מקובע") יש בו מימד סובייקטיבי ("יפה"). הקשב מופנה הן אל ההר כאובייקט והן אל התגובה הפנימית אליו.
  • אני ואת/ה פוגשים יחד את ההר הזה (אנו רואים יחד כמה הוא מוצק).

" ...שבו ונשמו עם הדימוי של ההר המסוים הזה..."

  • חיבור בין יסודות שאינם קשורים הגיונית (נשמו עם הדימוי של ההר).
  • חיבור סוגסטיבי: יש קשר פנימי בין מלאכת דימוי ההר לבין הנשימה.
  • שימוש בכפל משמעות של המילה "דימוי": "תמונה" וגם "מעשה הדמיון". עמימות מכוונת.
  • ניבוי סמוי: כל עוד אתה נושם, הדימוי יהיה נוכח.
  • הנחייה סמויה לריכוז בדימוי אחד: "הדימוי של ההר המסוים הזה".
  • יצירת הרושם של הנחייה ספציפית בעוד בפועל הדיבור הוא כללי: לכל אחד מן המשתתפים יש "ההר המסוים הזה" משלו.
  • הנחייה לפיצול הקשב: התרכז בדימוי ובאותו הזמן בנשימה. התמשכות הפיצול בין הדימוי לבין הנשימה תוביל לחוויה "מפוצלת", שמקדמת מעבר למצבי תודעה אחרים ("דיסוציאציה").

"...נסו להפנים את ההר לתוך גופכם, כך שהגוף שלכם היושב כאן, וההר שבעיני רוחכם, יהיו לאחד..."

  • "הפנמת ההר לתוך הגוף" היא אמירה שמחוץ להיגיון הרגיל, מטשטשת את תמונת העולם הרגילה (שבה ההר גדול והגוף קטן) ומעודדת את המשך הוויתור על ההיגיון היומיומי (מה משמעות "הגוף וההר יהיו לאחד"?).
  • הביטוי "הגוף שלכם היושב כאן" מפריד בין "אתם" לבין "גופכם". ההפרדות הללו (דיסוציאציה) מעמיקות את ההתרחקות מהחוויה היומיומית, שבה הגוף והאני הם חטיבה אחת.
  • הפרדה חדשה: בין "אתם" לבין "ההר שבעיני רוחכם".
  • "הגוף היושב כאן וההר שבעיני רוחכם יהיו לאחד": חיבור מחודש, שאינו שייך לחוויה היומיומית: לאחר שהופרדו האני והגוף, נעשה חיבור מחודש בין "הגוף" לבין "ההר שבעיני רוחכם".

"...חושו בגופכם את תחושת התרוממות הרוח... את התכונה של ההר המתנשא כציר."

  • רמיזה שהתהליך מביא להתרוממות רוח, המוצגת כעובדה ולא כאפשרות.
  • השלמת האיחוד של ההר והגוף: "חושו זאת בגופכם".
  • התכונה המיוחסת להר היא "מתנשא כציר". זוהי הצגה סלקטיבית של ההר, המוצגת כעובדה.
  • "...אפשרו לעצמכם להיות הר נושם, שקט, ללא תנועה, להיות לגמרי מה שהנכם..."
  • טשטוש הגבול בין דמיון למציאות: הטקסט עוזב את ההר כדימוי ועובר לתיאורו כעובדה.
  • "הר נושם" הוא חיבור שמחוץ להיגיון הרגיל.
  • אשליית השליטה: בכוחכם להיות הר נושם אם אך תאפשרו זאת לעצמכם.
  • מעבר מהחיבור בין הגוף לבין ההר אל חיבור "ביניכם" לבין ההר. כך נוצרה זהות זמנית חדשה.
  • חיבור שמעבר להיגיון הרגיל בין "להיות הר" לבין "להיות לגמרי מה שהנכם". המטפורה "להיות הר" הפכה לזהות ממשית: "להיות לגמרי מה שאתם".

"...להיות לגמרי מה שאתם – מעבר למילים ומחשבות, נוכחות ממורכזת, מושרשת, קבועה..."

  • "מה שאתם" אינו מתמצה במישור המילים והמחשבות. אלו הם רק ביטויים חלקיים של מה שאתם". המעטה בחשיבותן של מילים ומחשבות בהשוואה ל"נוכחות שמעבר להן".
  • "מה שאתם" הוא "נוכחות": ביטוי עמום שאינו בר-הגדרה, השייך לקוטב החווייתי יותר מאשר לקוטב ההגיוני.
  • "נוכחות ממורכזת, מושרשת, קבועה...": סדרת מטפורות עמומות וסובייקטיביות.

כל מילה בטקסט הזה מחושבת כדי להעצים את הסיכוי שהשומע יעבור מבוחן המציאות הרגיל לעולם המטפורי, החלומי-למחצה, שבו היטשטשו הגבולות המושגיים הרגילים ונוצרו חיבורים אחרים. ישנו תהליך הדרגתי אך מהיר שתחילתו ב"ראו בעיני רוחכם הר" וסיומו ב"אתם הר וזהו לגמרי מי שאתם באמת."

בכל הנחייה למדיטציה טמונות סוגסטיות כאלו, כפי שהן מצויות בהנחייה סטנדרטית ביוגה "נשמו אל המקום הכואב", וכפי שהן מופיעות בעולם הפרסומת כגון "דלתות פנדור – רואים שלא התפשרת" (פשרה הי חולשה; רכישת הדלתות היא עדות לעוצמתך כאדם).

נסכם אפוא: הסוגסטיה היא נתון-יסוד בכל צורה של הידברות, ואיננו יכולים שלא להשתמש בה. בדרך כלל איננו מודעים לסוגסטיות העוברות בינינו לבין זולתנו, אבל אנו מושפעים מהן ומשפיעים באמצעותן. הבנה של המנגנונים הללו מאפשרת לעשות שימוש מכוון שבכוחו לסייע, ובאותה המידה בכוחו להזיק (ראה את סידרת הסוגסטיות שמעביר יאגו לאותלו, מעבירות את אותלו על דעתו ומביאות אותו להריסת חייו וחיי דסדמונה.)

ו. מהן התופעות שיכולות להתרחש במדיטציה ספונטנית או בהכוונת המנחה

בנוסף להתגברות הסוגסטיביליות, מופיעות לעתים קרובות תופעות פסיכו-פיסיות שונות, בין אם באופן ספונטני ובין אם בהשראת סוגסטיות של המטפל ("התופעות ההיפנוטיות הקלאסיות"). התופעות הללו כוללות, בין היתר:

  1. שינויים בתחושות הגוף ובדימוי הגוף, כגון תחושות של כובד גדול או קלות גדולה, היעלמות תחושת הגוף או התנתקות ממנו, שינויים בתחושת גודל הגוף.
  2. שינויים בתחושות, כגון היעלמות תחושות כאב (אנסטזיה, אנלגזיה).
  3. שינויים בתפעול השרירים, כגון נוקשות קיצונית ("קטלפסיה") או הרפייה קיצונית.
  4. שינויים בפעולת החושים, בקשת שבין ויזואליזציה (דימוי חי) לבין הלוצינציה (הזייה). תופעות דומות יכולות לקרות בכל החושים, כגון היכולת להרגיש בנוכחותו של ריח שאיננו ב"מציאות".
  5. שינויים בזיכרון, כגון זכירת-על ("היפר-מנזיה") של אירועים שלכאורה נשכחו, או שכחה ("אמנזיה") של אירועים שקודם לכן היו זמינים. לעתים, היסטוריה טראומטית יכולה להופיע במכוון או במפתיע בעוצמה חווייתית ואף כהזייה.
  6. שינויים בחשיבה, כגון אימוץ היגיון-לא-הגיוני ("היגיון הטראנס").
  7. שינויים בתחושת הזהות, כגון חזרה בגיל אל תקופות-עבר עד כדי חזרה להתנהגות וחשיבה כמו-ילדיים (רגרסיה בזמן) או "חזרה לעתיד" עד כדי כך שהוא מורגש כאילו הוא מתרחש בפועל ועכשיו. לעתים נעלמת כליל תחושת הזהות ומתחלפת בתחושה אוקיאנית של התמזגות עם היקום כולו.
  8. שינויים רגשיים, החל מניתוק רגשי, דרך העצמה של רגשות כואבים, התקפי חרדה או בכי, וכלה בהעצמה ניכרת של רגשות כגון אהבה.

תופעות אלו יכולות להופיע מאליהן, בנפרד או באינטראקציה עם תופעות אחרות, או כתגובה להנחיות המנחה ("ראה את עצמך על שפת נהר... זהו נהר התודעה... ראה את תנועת המים..."). הן יכולות להיות מפתיעות מאד ולעתים מאיימות, עבור שני הצדדים. עצם התרחשותן יכולה לקדם תהליך טיפולי מיטיב ומעורר-אמון, אולם הן יכולות גם לגרום לסיבוכים ולאבדן האמון החיוני. הן יכולות להוסיף תוקף לאמונת המטופל שעומק החוויה מוכיח את כוחו הגדול של הטיפול, או את אמונתו בכוחו המאגי של המטפל, או לעודד דימוי דימוני. הן יכולות להעמיק מאד את הקשר הטיפולי, עד כדי להגיע ל"רפורט" ההיפנוטי שבו קשוב המטופל למטפל, ואליו בלבד. הן יכולות לעורר סקרנות ונכונות להמשיך, או להביא להימנעות נמרצת מכל התהליך.

ברור שכשהמנחה אינו מכיר התפתחויות אפשריות אלו ואיננו מוכן להן, הוא עלול להגיב בצורות שאינן מתאימות ועל ידי כך להשפיע בצורה שתבלום את התהליך המסייע ואף תחמיר את מצבו של הלומד.

חשוב מאד לדעת שתופעות אלו יכולות להתרחש בצורה עמוקה ונרחבת בלא קשר לאיכות ההנחיות ותחכומן: היכולת לעבור למצב תודעה אחר היא בעיקר יכולת של הלומד, ולא של המנחה. מחקרים שמודדים את היכולת להיכנס להיפנוזה ("היפנוטיזיביליות" או "סוגסטיביליות") מראים שיכולת זו מתפלגת נורמלית: כ10% מהאוכלוסייה יכנסו למצבים עמוקים, הכוללים את התופעות הללו, גם כשההנחייה היא סטנדרטית ובלתי-מתוחכמת.

 

3. סיבוכים וסיכונים

א. סיבוכים "פשוטים": ישנם לומדים שהיציאה מן המצב והחזרה למצב התודעה היומיומי קשה להם, והם נראים כאילו לא יצאו לגמרי: הם זקוקים לזמן יציאה נינוח יותר. כאשר אין המנחה מבחין בקושי הוא עלול להמשיך בהנחיה בצורה שתסבך את היציאה. סיבוכים דומים מתרחשים כשקבוצה מתחילה לעסוק מיד לאחר מדיטציה בנושאים טעונים, וחבריה מותחים ביקורת, מלגלגים או מתבדחים, מבלי להבחין שיש משתתפים שעדיין שקועים בתופעות שונות של המדיטציה.

ב. סיבוכים של שינויים בבוחן המציאות: ראינו שבתהליכים היפנוטיים/מדיטטיביים, בוחן המציאות ההגיוני מפנה את מקומו למציאות חווייתית-רגשית-חושית. המטופל/לומד משעה זמנית את קריאת המציאות ומפקיד אותה בידי המנחה: הסוגסטיות הופכות להיות תיאור המציאות של המטופל, שעיניו עצומות ותודעתו הופנתה למחוזות שאינם במציאות המיידית. אצל מונחים שבוחן המציאות שלהם תקין יחסית, ההשעיה אינה יוצרת בעיה: כולנו משעים לזמן מה את בוחן המציאות הרגיל שלנו, למשל כשאנו צופים בסרט מרתק. אבל, אצל מונחים שבוחן המציאות שלהם רופף ממילא, עצם המצב ההיפנוטי/מדיטטיבי יכול לערער עוד יותר, ואף לדחוף לקריסה זמנית של בוחן המציאות הרגיל. כך, לדוגמה, אדם שנוטה לראיית עולם חשדנית, לייחוס של כוונות נסתרות לאנשים או לתחושה מתמדת של אסון מרחף, יכול במצב המדיטטיבי להגיע להקצנה של הנטיות הללו עד כדי הגעה למצב פרנואידלי של ממש. כיוצא בזאת, אדם המצוי בדיכאון סמוי, עם תחושות של חוסר ערך, חוסר תקווה וחוסר אמון, יכול להגיע, מתוך עצם השהייה במצב התודעה השונה, לדיכאון גלוי. הדברים בעייתיים עוד יותר אצל מי שמצויים על גבול בוחן מציאות בלתי תקין, כגון כאלו שמצויים במעבר ממצב דכאוני למצב מאני, או כאלו ששימוש יתר בחומרים משני-תודעה ערער את בוחן המציאות הרגיל שלהם: ערעור נוסף, "מדיטטיבי", של בוחן המציאות עלול להוביל למצב פסיכוטי. גם אנשים שעברו מצבים טראומטיים שלכאורה אינם פעילים יכולים לחוות בתהליכים אלו חזרה מחודשת, בעלת אופי מציאותי ביותר, של האירועים הטראומטיים, עד כדי התפרצות של מצב פוסט-טראומטי גלוי.

קבוצה פגיעה נוספת היא של אנשים שאינם רגילים להתבונן אל נפשם פנימה, והעשייה, לא ההתבוננות, היא הערוץ העיקרי שלהם. לאנשים אלו, עצם השהייה המתמשכת במצב שאין בו פעולה קשה והקשב פונה פנימה, עלולה לעורר חרדה, עם נטייה להיחלץ – לעתים בכל מחיר – מן המצב.

בנוסף לסיכונים העיקריים הללו, בעבודה קבוצתית טיפולית או מדיטטיבית, עלולים משתתפים שלא הודרכו היטב להוסיף קשיים: אם אינם מבינים כהלכה את מאפייני המצב המדיטטיבי, הם יכולים להעמיק את קשייו של מי שכבר מתקשה לצאת. למשל, אם הם מתלוצצים על אודות מצבו של מונחה המצוי בקושי-שלאחר-מדיטציה, או אם הם עוברים מיד לאחר המדיטציה לדבר על קשיים ובעיות של היום-יום, הם יכולים לעורר חרדה חריפה אצל מי שנשאר עדיין במדיטציה, מבלי להבין את המצב.

ניסיוני כמהפנט וכמורה למדיטציה, מלמד שתקלות כאלו, ובייחוד מן הזן הקשה כגון קריסת בוחן המציאות, הן נדירות מאד. התקלות השכיחות יותר הן קושי לצאת מן המצב, והופעת זיכרונות טראומטיים. התקלות הנדירות יותר הן העמקה של דיכאון גלוי או סמוי, העמקה של מחשבות חשדניות ומחשבות רדיפה.

ג. סיבוכים בשל סוגסטיות עמומות: ידיד שלי אושפז בטיפול נמרץ קרדיולוגי לאחר מה שנראה כהתקף לב חריף. הוא שוחרר לאחר זמן קצר, ותוך זמן קצר שקע בדיכאון שהתמשך שבועות. הוא והסובבים אותו לא הבינו את פשר הדיכאון, דווקא לאחר טיפול מוצלח. בניסיון להבין זאת הצעתי לו שנחזור על עיקרי המאורעות, בתהליך היפנוטי. כשחזר לחדר היחידה לטיפול נמרץ הגיב ידידי בחרדה עצומה: "אני הולך למות תוך זמן קצר" אמר. הוא יכול היה "לשמוע" קולות בלתי ברורים, שבלטו בהם קטעי משפטים: "הוא הלך", "הוא עומד למות"; "גמרנו את תפקידנו". "הודיעו למשרד שיתקשרו למשפחה", "אפשר להפסיק להתאמץ". אשתו, שהגיעה לטיפול הנמרץ זמן מה אחרי ההתקף, השלימה את החסר: כשהיה בטיפול נמרץ, אכן הייתה פעולת חירום עם חולה אחר בחדר סמוך. הדברים שידידי שיחזר אכן היו קרובים ברוחם למה ששמעה במהומת הטיפול בחדר הסמוך. ידידי, שהיה מטושטש בעקבות ההתקף והטיפול (ועל כן בוחן המציאות שלו היה רופף), קלט את הדברים והיה משוכנע, במצב הטשטוש בו היה שרוי, שהדברים נאמרים על אודותיו! שיחה בלתי-קשובה זו אודות מטופל אחר, נתפסה במצבו הסוגסטיבילי והמעורפל כאמירה על אודותיו. עתה היה הדיכאון מובן לגמרי: המשפטים הללו הפכו לסוגסטיה שלילית, האומרת: "אתה עומד למות, איננו יכולים לעזור". סוגסטיות אקראיות אלו נקלטו כ"אמת", בעוד האמירות המעודדות לא נרשמו כלל בתודעה.

מטופל אחר שלי, איש נבון ויעיל, נעזר לצורך טיפול בכאבים במרפא שהועסק על ידי החברה בה עבד. המרפא היה מעסה אותו ותוך כדי כך משוחח "חצי לעצמו". במהלך הטיפול שהתמשך שקע המטופל בדיכאון, והיה משוכנע שאין סיכוי שיצא ממצבו, שלעולם לא ימצא זוגיות מספקת ושבריאותו בסכנה. אחרי שקרא ספר שעסק בהיפנוזה התחיל לחשוב שמא המרפא הפעיל היפנוזה במהלך העבודה אתו. השחזור של מעשי המרפא היה מפתיע: בשיחה שלפני הטיפול שאל המרפא "איפה אכלת היום? בבית?" והפטיר "מי שאוכל לבד מת לבד". בשיחה אחרת הפטיר המטפל, כששוחחו על קשרים חברתיים: "מי שמתעלם מן החברה, החברה מתעלמת ממנו. מי שבוגד בחברה, החברה תבגוד בו". שימו לב לכפל המשמעות של המילה "חברה": האם המרפא מדבר על החברה האנושית או על החברה המעסיקה? האם הוא מדבר על יחסים חברתיים או על יחסי העסקה? במשמעות השנייה, דבריו הם בגדר איום ברור "מטעם החברה". עמימות, כפל משמעות ורמות קומוניקציה שונות הם ממאפייני הסוגסטיה.

 

4. דרכי התמודדות של המטפלים/מנחים עם הופעת סיבוכים

האחריות הרובצת על המטפל/המנחה: כאשר מתרחשות במהלך מדיטציה/היפנוזה תופעות מאלו שתוארו לעיל, או אם מופיעים סיבוכים ברמות חומרה שונות, מקושי להתעורר ועד לאירוע פסיכוטי, על המטפל/מנחה מוטלת אחריות מוחלטת לעשות כל מה שניתן כדי להחזיר את המצב לקדמותו בלא שהייה. האירועים הללו קרו בזיקה להנחייה, ואין לראות אותם כתופעות מנטליות "של המטופל". עצם ההגדרה של עבודה כ"מדיטציה" או כ"היפנוזה" די בה כדי להטיל על המנחה אחריות זו: בעצם המילים הללו טמונות סוגסטיות המגדילות את הסיכוי שיופיעו תופעות בלתי צפויות. אל לו למטפל להמשיך לפעול כאילו לא קרה מאום, אל לו לומר לעצמו ולזולתו ש"הדברים יסתדרו" או שהם קרו "בלי קשר למדיטציה" או ש"זה שלך!".

אחריותו של המנחה/ מטפל כוללת:

1) לפני פיתוח תפקידי ​​​​​​​המנחה:

חיוני שכתנאי להתחלת הנחייה יזכה המנחה להכשרה מתאימה: ישנם מנחים רבים שהכשרתם לא כללה את הידע שנמסר כאן, ולכן איננה מספקת. שומה על המנחה ומי שהכשיר אותו לדאוג להטמעה של הידע שנמסר כאן, כשם ששומה על מורים לספורט לשלוט בכלים של עזרה ראשונה ומצבי חירום. בלא הידע לעיל, העובדה שהוא בעל ותק רב שנים במדיטציה – עשרים שנה עם טובי המורים – אינה מהווה הכשרה מספקת להנחיית מדיטציה, ואין בה שום ערובה להנחייה מתאימה!

2) היכרות עם התלמידים והמתאמנים לפני התחלת עבודה היפנוטית/מדיטטיבית:

על המטפל ללמוד היטב את תלמידיו-מטופליו, כדי להתרשם מכוחותיהם ונקודות הפגיעות שלהם. חשוב לקבל היסטוריה של משברים בעבר. מילוי פורמלי של טופס על העדר רקע פסיכיאטרי אינו מספיק ואינו יכול לבוא במקום היכרות יסודית יותר. אם זיהה המנחה תלמידים פגיעים, אפשר לעבוד איתם בכלים גופניים כגון טאי צ'י, שאינם דורשים את הפניית כל הקשב פנימה. אחריותו של המנחה היא הן לגבי כל אחד ואחד מן הלומדים והן לקבוצה כקבוצה, ושומה עליו להתייחס במשך כל האימון בכל המישורים הללו.

3) במהלך ההנחייה:

על המנחה לעקוב אחרי כל אחד מן המתאמנים, כדי להכיר את תגובותיהם האופייניות, ולזהות מראש נטייה לסיבוכים. היכרות זו תסייע לבחור את אופי האימון המתאים ללומד הספציפי ולקבוצה כולה. מכאן מתחייבת עבודה הדרגתית, מן הקל אל הכבד, והימנעות מהליכה בטרם עת לפרקטיקות עם פוטנציאל איום. במיוחד צריך להישמר מפזיזות בכלים מתקדמים, כגון טון-לנג הטיבטי או מדיטציה על המוות: אלו דורשים אימון הדרגתי וממושך כהכנה מוקדמת, והפעלת-בוסר שלהם יכולה לסכן תלמידים. כמו כן, יש חשיבות לסיום נכון של התהליך, שיבטיח שכולם "חזרו" מהעולם הפנימי אל ההווה. אם יש פער בין התרשמות המנחה לבין הבטחה של הלומד ש"הכל בסדר", לא יוותר המנחה על צעדים נוספים לסיום התהליך, גם אם הלומד יתנגד לכך או ימעיט בערך העניין.

4) אם הופיע סיבוך:

על המטפל להתפנות טוטלית לתמיכה ועבודה עם הסיבוך, גם אם הדבר כרוך בפינוי זמן נוסף, שיחות מעקב טלפוניות ככל שנדרש, עמידה בקשר עם משפחת המטופל, זמינות ואף נסיעות מיוחדות.

  • בין היתר, ייתן המנחה מידע על התופעות ועל משמעותן, וינקוט עמדה של נורמליזציה, שתעמוד כנגד ראייה פתולוגית. כמו כן ייתן פשר חיובי, כגון: "הופעת הזיכרונות הטראומטיים תאפשר עבודה מתאימה כדי להשתחרר מהם, בין אם בעזרתי ובין אם על ידי אנשי מקצוע". או: "לא התכוונתי שכך יקרה, ואכן הופתעתי; אבל יש ערך רב לזה שהדברים הופיעו, כי זה יאפשר לנו להבין אותם ולהשתחרר מהם." מידע רלבנטי אחר יכול להיות באמירות כגון: "אני מבין שבמצבי מצוקה תודעתך נוטה להתנתק וללכת למקומות אחרים, או לצאת מן הגוף לנקודת תצפית מבחוץ וכו'. זה טבעי ומובן, אבל אולי עכשיו אפשר יהיה למצוא דרכי תגובה אחרות שמחיריהן לא יהיו כה גבוהים".
  • הופעת זיכרונות טראומטיים היא מן האירועים היחידים בטיפול בהם על המטפל להתעקש שהמטופל לא יברח מהם, התנהגות רווחת אצל נפגעים. הוא יאמר: "הזיכרונות הללו חוללו תמיד מצוקה ולכן הודחקו אל מחוץ לתודעה, אם נניח להם – כפי שאתה מבקש – אנו ננציח אותם. הפעם נסתכל בהם עין בעין כדי להשתחרר מהם, גם אם זה כואב. כיום אתה מסוגל לכך ותפיק תועלת. אהיה איתך כל הזמן הנחוץ".
  • בקשה וקבלה של תמיכה והדרכה מקצועיים מאנשים הבקיאים בעבודה כזו, ומאנשים הקרובים ללומד.
  • גיוס תמיכה לזמן הביניים של התאוששות וחזרה-לעצמו של הלומד.
  • אם על המטפל להתפנות לעבודה אינטנסיבית יותר עם לומד אחד, עליו להפקיד את ההתייחסות לקבוצה כולה בידי מנחה נוסף ובקי.
  • במקרים קיצוניים – קריאה לגורמים להתערבות מיידית, החל במד"א וכלה באשפוז פסיכיאטרי.
  • הסבר, ליווי ותמיכה של כל קבוצת המתאמנים/מטופלים, מעקב אחרי תגובותיהם וזיהוי קשיים שהופיעו אצלם.
  • עיקרי הפעולות שינקוט המנחה הנבון הם, בין היתר: מתן מידע והסבר ללומד ולקבוצה על התופעות ההיפנוטיות ועל היותן נורמליות ולא פתולוגיות.

5) לאחר סיום הסיבוך:

תחקיר שיסייע להבין מה קרה, הן עם הלומד והן עם הקבוצה. חיוני שהמטפל יהיה אמין ואמיץ די הצורך כדי להודות בטעות או בהחמצה, אם הייתה כזאת. במיוחד חשוב שהמנחה ימנע מהתחמקויות פסיכולוגיות מזיקות כגון "בוא נדבר עליך ולא עלי: לא חשוב מה אני עשיתי, חשוב מה עבר עליך".

כמו כן, חשוב שהמנחה ילבן את הדברים עם קבוצת העמיתים שלו ו/או עם מדריכיו, כדי ללמוד לעתיד וכדי להפנות תשומת ליבם של עמיתים לקושי שלא היה מוכר די הצורך.

 

סיכום

לסיכום, כדי שנוכל לעסוק בצורה מקצועית ואחראית בכלים שהופקדו בידינו כמטפלים, מנחים, מאמנים ויועצים, שומה עלינו להבין את הכלים הללו ואת השפעותיהם. בהנחיית מדיטציה, דמיון מודרך, הרפיה וכלים דומים, אנו משתמשים באופן מתוחכם בשפה כדי להוביל לשינויים תודעתיים, גופניים והתנהגותיים מפליגים. בכל כלי עבודה טמון פוטנציאל נזק, הגדל ככל שהכלי מתוחכם יותר. אם איננו מבינים את אופיים ועקרונותיהם של הכלים הללו, אנו יכולים לגרום לסיבוכים, ולעתים רחוקות גם לנזקים של ממש. האחריות המקצועית והאנושית מחייבת להבין את הכלים ואת השפעותיהם, ולהפעיל אותם בתבונה. אמירה אופיינית של מנחים היא: "אינני מפעיל סוגסטיות; אני פשוט אומר לתלמידים שישכחו את העבר והעתיד ויתמקדו בהווה". זוהי אמירה נאיבית שאיננה מבינה את מורכבות השפה והתקשורת. נחסוך הן לעצמנו והן לתלמידינו ומטופלינו סיבוכים, מצוקות ועוגמת נפש אם נבין את הכלים שבידינו ונפעיל אותם בצורה אחראית.

 

 

הערות

  1. נחי אלון, פסיכולוג קליני משנת 1973. עוסק בהיפנוזה כמטפל ומדריך משנת 1976. עוסק במדיטציה בעולם הבודהיסטי. ממייסדיו ומוריו של בית הספר לתורת הנפש הבודהיסטית פסיכו-דהרמה.
  2. אברמוביץ, ד"ר איתן, (2013). היפנוזה והיפנותרפיה - מדריך למטפלים. ספרי מקור-עיון.
  3. בונשטיין, אודי ד"ר (2014). היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף. ת"א: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ו"ידיעות ספרים".
  4. מושג הסוגסטיה הוא קריטי להבנת תהליכי ההנחיה. במילון אוקספורד הוא מוגדר כך:"הצעה; רמיזה; נטיעת אמונה או דחף לפעולה באמצעות רמיזה" (דהיינו באמצעים עקיפים – נ.א). נעסוק בכך להלן בפרוטרוט, בפיסקה 3.

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אלון, נ. (2019). סיכונים במדיטציה, דמיון מודרך, הרפיה והיפנוזה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3849

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

חנן יפתחנן יפת4/9/2019

הסוגסטיה בגוף המאמר. נחי יקר
המאמר חשוב בעיני ויש בו שפע של הנחיות מצויינות.
אך ניכר שפספסת סוסגסטיה דרמטית מאד בלבו והיא לכלול באותו משפט ועם אותן הנחיות פרקטיקות כה שונות במהותן כגון היפנוזה, דמיון מודרך, NLP'מדיטציה' ומיינדפולנס.
היחס אל כל אחד מנושאים אלו הוא אחר לחלוטין ביחס ללב הדברים שכתבת.
המטרות, מצבי התודעה, והנחות היסוד של כל אחת מהפרקטיקות הן כה שונות שלהתייחס אלהם כמקשה אחת זו סוגסטיה בעייתית, משטיחה שבעצמה יכולה לגרום לנזק רב.

גלית צחגלית צח1/9/2019

מאמר מכונן. תודה רבה נחי על מאמר כה מכונן הדורש הישרת מבט ישיר ואמיץ למציאות הנוכחית ומתוך ראייה מקצועית ומכבדת. את דווקא העובדה שהוא מגיע ממך מעניקה לו משנה תוקף.