פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ביקור חטוף בארץ הלב: סקירת יום העיון 'להגיע בטיפול אל ארץ הלב - כמיהה ואימה'ביקור חטוף בארץ הלב: סקירת יום העיון 'להגיע בטיפול אל ארץ הלב - כמיהה ואימה'
ביקור חטוף בארץ הלב: סקירת יום העיון 'להגיע בטיפול אל ארץ הלב - כמיהה ואימה'

ביקור חטוף בארץ הלב: סקירת יום העיון 'להגיע בטיפול אל ארץ הלב - כמיהה ואימה'

בין יופיו הפסטורלי של פארק הירקון מבחוץ, לבין מחשכי הכאב והטראומה שבפנים, נשזרו מחשבות ורשמים מתוך יום העיון 'להגיע בטיפול אל ארץ הלב - כמיהה ואימה' שנערך באמצע חודש מאי לכבוד צאת ספרה החדש של ד"ר עפרה אשל - "The emergence of analytic oneness: Into the heart of psychoanalysis". יום העיון עסק בחוויית הטראומה והאימה של מטופלים, לצד תקווה ואמונה שקיימות בטיפול, כל עוד יש מטפל עם 'לב שומע' אשר מצליח להיות עם המטופל עמוק בתוככי אותם אזורי כאב קשים מנשוא.

כתבות שטח | 3/6/2019 | 1,304

תגיות:

ביקור חטוף בארץ הלב

סקירת יום העיון 'להגיע בטיפול אל ארץ הלב - כמיהה ואימה'

מאת אפרת גינס פינמסר

 

יום העיון 'להגיע בטיפול אל ארץ הלב - כמיהה ואימה' שהתקיים לכבוד ספרה החדש של ד"ר עפרה אשל, נערך ביום שישי ה-17.5.2019 במרכז לימודי ישראל יפה, תל אביב בארגון האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה ואיגוד הפסיכולוגים הקליניים.

 

בתוך הקונטקסט הפסטורלי והמלבלב של פארק הירקון, בבוקר יום שישי שטוף שמש ונעים, התכנסנו קהל מטפלים ומטפלות ליום העיון שכותרתו "להגיע בטיפול אל ארץ הלב, כמיהה ואימה". יום העיון התקיים עם פרסום ספרה של עפרה אשל: "The emergence of analytic oneness: Into the heart of psychoanalysis". אשל היא פסיכואנליטיקאית מנחה ומורה בחברה הפסיכואנליטית בישראל ובמכון הישראלי לפסיכואנליזה, וכותבת מוערכת ונחשבת שזכתה להכרה, וכן זכתה בפרסים בינלאומיים, בין היתר בפרס ע"ש פרנסס טסטין.

לאורכו של יום זה, התנגן בראשי שירו של אביתר בנאי "יש לי סיכוי להנצל" :

יש לי סיכוי להינצל אני יודע

אני אוכל להתעורר להתפכח

אני אוכל עוד לדבר באהבה

על עצמי ועל העיר ועל אשה

לא בכדי עלתה בתוכי האסוציאציה המוסיקלית הזו, מהדהדת את דבריו של קאנט "המוסיקה היא שפת הרגשות". גם בכותרת ליום העיון עצמו צוטטה שורה משיר של טינה טרנר "מי צריך לב, אם הלב יכול להשבר". אולי המוסיקה, או במקרה הזה, המילים והמנגינה השזורות זו בזו, מיטיבות ללכוד את מהותן של הרגשות, שהמילים לבדן לא מצליחות לעשות זאת. ואכן, התכנסנו לדבר על הבלתי ניתן לדיבור, תוך נסיון לשים במילים חוויות רגשיות, חוויות שלרוב המילים לא יוכלו להן, שכן הדעת אינה יכולה לסבול את עצם קיומן.

יום העיון סביב פרסום ספרה החדש של ד"ר עפרה אשל, עסק בניסיון, שלעתים נראה בלתי אפשרי בעליל, למתוח גשר בין "ארץ הלב" לארץ "הלא יעלה על הדעת". ההרצאות ביום העיון התייחסו בעיקרן לאפשרות הרגרסיה בתוך הטיפול ולתקווה הגלומה בה (ויניקוט).

המושב הראשון עסק בנוכחות ובהינכחות הלב, והוא התייחס בהרחבה לאיכויות הייחודיות של נוכחות המטפל/ת, שהן קריטיות להיווצרות הזדמנות חדשה להתפתחות האני אשר קפא אי שם בעקבות הכישלון האימהי.

שלושת ההרצאות במושב זה, שהונחה ע"י ד"ר עפרה אשל ואשר השתתפו בו ד"ר מריאנה גייטני וד"ר מיכל בן נפתלי, נתנו מקום לשוועתו של המטופל, המבטאת תקווה נואשת להמצא. כמו כן, הודגשה החשיבות של המפגש עם ה"לב שומע" של המטפל, אל מול "קריאת המצוקה" של המטופל (אייגן).

את המושב פתחה עפרה אשל, אשר התייחסה בהרצאתה לביטוי "לב שומע"; ביטוי הלקוח מהסיפור המקראי על אודות שלמה המלך שביקש מאלוהים לב שכזה. לדברי אשל, לב שומע הוא כמיהה אנושית גדולה שאין לקבלה מבחוץ, אפילו לא מאלוהים. לב שומע יתקיים רק דרך נכונות האדם להקשיב ולהיות נוכח. מדובר באיכות המאפשרת לשמוע את השוועה הנאלמת מתוככי הטראומה, איכות הקיימת בהקשבה האנליטית כאשר היא במיטבה. לדבריה, יש חשיבות עצומה לנכונותו של המטפל לפתוח את ליבו ונפשו אל אדם אחר, ולשהות במעמקי עולמו הסבוך של המטופל, או במושג הייחודי אותו טבעה הינכחות (הינתנות+נוכחות).

גייטיני דיברה בהרצאתה על ההימצאות עם המטופלים באיזורי טראומה, אזורים בהם השפה איננה שפה עניינית, שכן מעצם מהותה, מתנגדת החוויה הטראומטית לכללי השפה הסדורה. הטראומה היא ארוע קטסטרופלי, הכופה עצמו על הנפש בעוצמה. היא אמנם נספגת בנפשו של האדם, אולם היא נמצאת מחוץ לטווח יכולתו לשאתה, וכך, העודפות הזו מוצאת את דרכה מחוץ להכרה (מה שניתן לכנות-דיסוציאציה).

בתגובה לטראומה מתפתח מנגנון השרדותי, אותו פרנצי כינה בשם "אורפה", כח שימור עצמי, כח חיים אבולוציוני, אשר נכנס לפעולה כשהנפש מתחילה לסגת. הדחף ההשרדותי מתעורר, אולם במחיר של ניתוק ופרגמנטציה. דופק פיסי על חשבון חיים נפשיים. האורפה (עפ"י פרנצי) שומרת את האדם בחיים, עד אשר תיווצר הזדמנות למפגש עם לב שומע.

בדוגמא הקלינית שהציגה גייטיני, מאתגר המטופל, שחווה טראומה מאסיבית, את גבולות השפה, אשר ביכולתה רק לסמן את הטראומה במילים. דרך דוגמא זו הודגשה שוב החשיבות בהיות המטפל עם המטופל בחלל הריק שאין בו גבולות, מחיצות או מילים.

בהקשר זה, משכללת עפרה אשל את המונח 'עדות' הלקוח מגישות לטיפול בטראומה, לכדי מושג ייחודי 'with-ness', עדות עם לב שומע.

מיכל בן נפתלי דיברה בהרצאתה על הציווי לנוכחות, לא נוכחות חווה שהיא יותר פרוזאית, אלא נוכחות חיה, אינטימית וטוטאלית. סוג של מחוברות, נוכחות מחזיקה, מכילה ומגינה. נוכחות זו, מנסה לפצות על העדר הנוכחות בשלב המוקדם בחייו של המטופל. יש בנוכחות כזו טשטוש ומחיקה של קווי המתאר, תהליך שבו השניים, המטפל והמטופל, נעשים ליחידה טיפולית אחת.

הדרך לנוכחות כזו אינה עוברת דרך הפירוש הקלאסי, הפרשנות עלולה להחוות כמקום נטול חיים, "דיבור מראש לראש", נעדר חוויה רגשית. העשייה הטיפולית אינה נמצאת במקום של גילוי ופענוח של מציאות קיימת. הטיפול חותר לחזור למקום של מוות נפשי, שכן בכדי שהמטופל יוכל לשוב לחיים נפשיים ערים, על המטפל להיות מוכן למות עמו בתוך הטיפול.

לאורך המושב, המושג של אנדרה גרין - "האם המתה" - מהדהד בחלל החדר, ולא בכדי; אנחנו נמצאים באזורים בהם ישנה אם שלא הופנמה כנוכחות חיה, כאשר אותה העדרות נפשית מרוקנת את הילד מנוכחות עצמית והופכת אותו ליישות דכאונית. בכדי להתמודד עם אזורים אלה, חותר המטפל, יחד עם המטופל, ליצירת מציאות נפשית חדשה - לא שחזור של העבר בהווה, אלא מעבר ממקום של מוות למקום של חיים, באמצעות הינכחות המטפל בחדר. מדובר בשינוי של המרחב הפנימי הן של המטפל והן של המטופל, המעורר התנגדות ומאבק אצל שניהם, שכן שינוי זה כרוך בהתמסרות לכאב ובשהייה בתוככי הסבל. חוויה של מוות בשניים מחלחלת לחדר הטיפול: חידלון, שעמום, הירדמות, דיסוציאציה, בדרך ליצירת חיים הן בטיפול והן בנפשו של המטופל.

במהלך מושב זה, הוצגו חומרים טיפוליים, המדגימים בעוצמה את האיכות של ההינכחות, ואת ההשפעה המיטיבה שלה על חייו הנפשיים של המטופל/ת שחוה מצבי קצה טראומטיים.

המושב השני, שכותרתו "האם צריך פסיכואנליזה עם לב? עדויותיהם של ביון ומטופליו", כלל שתי הרצאות מאת ד"ר עפרה אשל ומאת ד"ר אילן ברנט. שתי ההרצאות התייחסו לפער, המפתיע לעיתים, שבין כתיבתו התאורטית של ביון לבין נוכחותו בחדר הטיפולים. פער זה הוצג באמצעותסמינרים אותם נתן בלוס אנג'לס, ברומא ובטוויסטוק, וכן על-ידי עדויות של מטופליו. במושב זה דובר על ביון המוקדם וביון המאוחר, על השינוי הראדיקלי בחשיבתו של ביון שהסתמן במאמרו "הערות על זכרון ותשוקה", בו הוא נוטש את צורת החשיבה והמבט המדעיים, המתמקדים בתוכן, לטובת הניסיון להבין את המטופל בדרך אחרת, דרך התהליך. בהרצאתה, דיברה אשל על החשיבות שנתן ביון בכתיבתו המאוחרת לאחדות המטפל עם המטופל בעת הטיפול. היא מזכירה בהקשר זה את מושג ה- O הלא ידוע, האמת האולטימטיבית של המטופל בכאן ובעכשיו, כפי שהיא משתקפת בחוויה הרגשית שלו. ביון אמר כי הפירוש שמציע המטפל למטופל, יוכל להתקבל רק אחרי שהמטפל עבר בעצמו דרך חוויה רגשית בה מצוי המטופל. הוא מדבר על הצורך באנליטיקאי טוב ובהורה טוב שיאפשרו חיבור לתקווה. בין היתר הוא מצוטט כאומר "השותף הכי טוב שיהיה לך בטיפול הוא המטופל" וכן ש"הרגשות שלנו הם בין הדברים היחידים שאנו יכולים להיות בטוחים בהם".

בד בבד, כתיבתו אינה משופעת בדוגמאות קליניות, ובמקרים שבהם הן מופיעות, נראה שלא תמיד הוא מצליח לפעול לאור ההבנה התאורטית והמושגית שפיתח. בהרצאתו התייחס ברנט לניסיון של ביון להעצים את המטופל, דרך דחיית הרעיון שהוא עצמו מטפל כל יודע, ובאמצעות התנועה לאחדות עם המציאות הרגשית של המטופל.

ביון בעבודתו הדגיש את חשיבותם של ערכים כמו כבוד, חמלה ומשמעת בעבודה הטיפולית, ואת המרכזיות של ההתאמה לצרכי המטופל מתוך עמדה של נדיבות. כל התפיסות הללו עומדות בבסיס הניסיון לתת פירוש המכוון לחוויה הרגשית, במקום פירוש מלאכותי שאינו קשוב לאמת הרגשית של המטופל. נראה כי רק בשנות חייו האחרונות הצליח ביון לממש בצורה מלאה בעבודתו הטיפולית את הרעיונות אותם ביטא בכתיבתו.

ברנט, בנימה שיש בה קורטוב של הומור, לצד התייחסות מפורטת ומעמיקה, שילב בהרצאתו בין הרעיונות התאורטיים של ביון, לבין דוגמאות ועדויות של מטופליו על אודות ביון המטפל.

לסיכום מושב זה נאמר, כי גדולתו של ביון באה לידי ביטוי בכך שהצליח להכיר ולקחת אחריות על כשליו הטיפוליים, ובכך שהצליח להשתנות לאורך השנים ולהתאים את עצמו, בכדי להפוך למטפל טוב יותר בעבור מטופליו.

המושב השלישי, שכותרתו "עוד מחשבות על הלב המרגיש", כלל שתי הרצאות מאת שמואל גרזי ומאת ד"ר עמית פכלר.

בהרצאתו, שמואל גרזי התייחס לקושי המשמעותי במפגש עם רגשות, במיוחד רגשות של נזקקות ושל תלות, קושי אשר מוביל לא אחת את המטופל להקיף עצמו בחומת הגנה. בדרך מקורית ומעניינת, דרך שימוש בדוגמא קולנועית מתוך הסרט "חוטים נסתרים", הצליח גרזי לתאר טיפול אפשרי בדמות הגיבור של הסרט, דמות המתאפיינת בניתוק רגשי. לדבריו, המסת חומות המגן אותן בנה סביבו מטופל דמיוני זה, הנועדה לאפשר לו לפגוש את רגשותיו, אינה עוברת דרך פרשנות. במקרים אלה אין טעם לדבר "מראש לראש" אלא לקרוא למטופל לחזור לחיים באמצעות הקשר והמגע ברגש, reclaiming בשפתה של אלווארז.

עמית פכלר, בהרצאה שנעלה את יום העיון, דיבר על חשיבותה של האינטואיציה הטיפולית המשולבת בחמלה. בדבריו התייחס למהלך אותו עושה אשל, המפרקת את המילה אינטואיציה למרכיביה: In- to- it. במושג זה היא מתייחסת לנכונות של המטפל לסבול יחד עם המטופל, לגלות סקרנות כלפי הסכנה בה הוא נמצא, להיות קשוב לסבלו שאינו בולט לעין, תוך מתן תשומת לב ערה לזעקות השתוקות שלו. הסכנה הרי טמונה במגע עם הרגשות, וכאן עולה שוב הציטוט משירה של טרנר - "מי צריך לב, אם לב יכול להשבר".

לדברי פכלר החיבור שבין חמלה ואינטואיציה דורש אומץ טיפולי, דורש נכונות להכנס לפגישה הטיפולית ולהיות עם כל מה שמתעורר במהלכה.

בדברו על נושאים אלה, בדרכו היצירתית והמשחקית ובעזרת הדגמה חיננית, שילב פכלר בין קטעים מספרה החדש של אשל, בין מאמרה הקלאסי על חורים שחורים, ובין עולם האסטרופיזיקה שממנו הושאלה מטאפורה זאת.

יצאתי מיום העיון אל המתחם הירוק והפורח של פארק הירקון, עמוסה באסוציאציות וברגשות. ההרצאות המרתקות, המלוות בדוגמאות קליניות עוצמתיות, שנגעו בטראומות ובחסכים ראשוניים ש"הדעת אינה סובלת", עמדו בניגוד חריף לשלוותו ולפשטותו של הטבע מסביבי. אך יחד עם זאת, עוררו כמיהה ותקווה לאפשרות לחיבור, או במילותיה של לאה גולדברג:

ופשוטים ופשוטים

הדברים וחיים

ומותר בם לנגוע

ומותר לאהוב

ומותר ומותר לאהוב

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גינס, א. (2019). ביקור חטוף בארץ הלב: סקירת יום העיון 'להגיע בטיפול אל ארץ הלב - כמיהה ואימה'. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3818

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.