פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

אמנות המשמעות: ריאיון מובנה לזיקוק משמעות בחיים

מתוך הנחה שיש להחליף את החתירה לאושר בזיהוי משמעות, במאמר זה מתוארת גישת "אמנות המשמעות" - ריאיון מובנה שפיתחה המחברת (יגורי, 2016) ושנועד להנחות מרואיינים בחיפוש ובמציאת ההגדרה המדויקת ביותר למשמעות בחייהם. במאמר מובא תיאור מקרה של ריאיון לפי גישה זאת, הממחיש כיצד ניסוח המשמעות בחיים מחזיק בתמציתיות מרבית הסבר להחלטותיה ולהעדפותיה של המרואיינת ומדגים את תרומתה של הגישה.

מאמרים | 26/8/2018 | 3,377

תגיות:

אמנות המשמעות

ריאיון מובנה לזיקוק משמעות בחיים

מאת ד"ר תמי יגורי

 

 

 

הקדמה

כל אדם זקוק למשמעות בחייו, אבל לא כולם יוצרים לעצמם חיים בעלי משמעות. כל אחד רוצה שחייו יבטאו את בחירותיו, אבל רבים תופסים את עצמם כקרבנות של נסיבות חייהם. כל אחד זקוק לדעת שלא חי לשווא, אבל רבים מתנסים בטעמה המר של חוסר משמעות ובהכרה שחייהם חסרי ערך. איש אינו רוצה לחיות סתם, ללא תכלית, יעד, פשר או מטרה. איש אינו רוצה לפספס את חייו, לבזבז אותם, להופיע על במת העולם מבלי להטביע חותם ואז להיעלם בלי להותיר זכר. רבים חשים כי חייהם הם בעלי משמעות במידה מסוימת, מי יותר ומי פחות, אבל לא רבים יאמרו בלב שלם שהם חיים את החיים שהם מבקשים לחיות, או שהם חיים את הגרסה הטובה ביותר של חייהם. רבים נמצאים היכן שהוא באמצע, בין חיים משמעותיים לבין חיים חסרי משמעות, שבהם גוברת הסכנה לדיכאון (פראנקל, 1981; יגורי, 2016).

במאמר קצר זה מוצע להחליף את החתירה לאושר בזיהוי משמעות. במאמר תתואר על קצה המזלג גישת "אמנות המשמעות" שפיתחתי (יגורי, 2016), שעל בסיסה אני מנחה מטפלים בסמינרים ומרואיינים במפגשים אישיים כיצד לחפש ולמצוא את ההגדרה המדויקת ביותר למשמעות בחייהם. באמצעות ריאיון מובנה נחשפת בתהליך זה משמעות חייו של המרואיין, והיא מנוסחת בעזרת ערך המבטא מפגש של זהותו העצמית עם תפיסת עולמו. משנוסח במדויק, הערך מאיר בצורה חיובית את הקיום, תורם לבהירות המחשבתית ומאפשר להכיר בקו מנחה שמחבר בין החלטות עקרוניות שונות במהלך החיים.

בהמשך המאמר יתואר מקרה ובו דוגמא לריאיון שערכתי לפי גישת "אמנות המשמעות", ויוצג כיצד ניסוח משמעות חייה של המרואיינת מחזיק בתמציתיות מרבית הסבר להחלטותיה ולהעדפותיה. באמצעות דיון במקרה תוצג בסיכום המאמר התרומה הטמונה בניסוח משמעות חיים באופן זה.

 

אושר, עונג וחוויה מיטבית

לפי התחזית של הפסיכיאטר ויקטור פראנקל, אבי הלוגותרפיה, המגיפה החמורה ביותר במאה העשרים ואחת תהיה דיכאון כתוצאה מחוסר משמעות. ואמנם, נראה כי תרבות הצריכה של חברת השפע וריבוי תרופות נוגדות דיכאון הם חלק מהניסיון למלא את החסר בטעם לחיים. גם את שגשוג "מדעי האושר" באקדמיה ומחוצה לה אפשר לראות כעדות לחיפוש מענה למצוקה של ריק קיומי. אולם פראנקל (1981) הטעים כי האושר הוא לא הפתרון – האושר הוא חלק מהבעיה.

פראנקל, ניצול שואה, מספר בהקשר זה: "כולנו אמרנו זה לזה במחנה כי לא ייתכן שום אושר ארצי שייתן לנו שילומים על כל סבלנו. לא קיווינו לאושר – לא האושר נתן לנו עוז-נפש ושיווה משמעות לסבלנו, לקרבנותינו ולגסיסתנו" (שם, 115). גם כשנמשיך לחתור במרץ לעבר האושר המיוחל, אף דיכאון לא ייעלם. כמו האופק, האושר מתרחק ככל שמנסים להגיע אליו, שכן החתירה מתעתעת. אושר הוא לא מטרה שניתן לסמן אליה מסלול ישיר שבסופו ממתין הפרס הנכסף, אלא תוצר לוואי של פעולות אשר מעניקות משמעות לחיינו. בעוד שחתירה ישירה למשמעות יכולה להצמיח גם אושר, חתירה ישירה לאושר תקרב דווקא דיכאון (צ'יקסנטמהיי, 2012).

האושר הוא אידאל פופולרי, שלכאורה ממלא בתוכן חיובי את חיי האדם, ורבים סבורים שזהו הערך שלהגשמתו הם מכוונים את חייהם, מתוך הנחה שמימוש עצמי משיג גם את האושר המבוקש. תכלית החיים האנושיים נתפסת פעמים רבות כחתירה להנאה והימנעות מכאב וסבל, כשחיים מאושרים מוגדרים כחיים של שפע הנאות חושים והנאות הנפש (יגורי, 2016).

למעשה, כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת הוכח כי את האושר הנחשק אפשר להשיג באמצעות גירוי מערכת התגמול במוח: כאשר חיברו חוקרים אלקטרודות למרכז העונג במוחה של חולדת ניסוי והקנו לה אושר כזה (Olds & Milner, 1954), ואפשרו לחולדות להפעיל את הגירוי בעצמן על ידי לחיצה על מתג, הן מצאו שהחולדות לוחצות על המתג מאות פעמים בשעה וחדלות להתעניין במין או באוכל; כל רצונן הוא להמשיך את הגירוי המענג. כמו חולדות, גם בני האדם יכולים להשיג בקלות יחסית את אושר החפיפה בין הרצוי למצוי – אם דרך חיבור לאלקטרודות, לאלכוהול, לסמי הזיה, או דרך הפחתת הרצונות הלא ממומשים לכדי הסתפקות במצב העניינים כמו שהוא. אך האם האושר הזה הוא אכן הדבר החשוב ביותר בחיים?

למעשה, לא כל סוג של אושר הופך אותנו למעין חולדה מתענגת כזו, ויש להבחין בין אושר מענג לבין חוויה חיובית מיטיבה, שאפשר לכנותה "הנאה" או "קורת רוח". עונג הוא שביעות רצון חולפת כתוצאה מפעילויות כמו אכילה, שתייה, קנייה וכדומה. עונג תורם לאיכות החיים, והוא מתרחש כאשר קיים תואם בין התכנות הביולוגי של בני האדם וההתניה חברתית שלהם לבין המידע שבתודעה (יאלום, 2000). אך עונג, כמו זה שהשיגו החולדות בניסוי, הוא לא בהכרח חוויה חיובית מיטיבה שכן אין ביכולתו ליצור שיפור בתפיסה, במחשבה ובתודעה.

הנאה, שלא כמו עונג, מספקת גם היא צורך או תשוקה בהתאמה לציפיות, אך היא מתמשכת ומשיגה דבר נוסף: תחושת חדשנות והישג (צ'יקסנטמהיי, 2012). פעילות ספורטיבית מאתגרת, קריאת ספר מעניין, שיחה שמרחיבה את גבולות התודעה, או מלאכה שדרשה מאמץ ונעשתה כהלכה – אלה דוגמאות לפעולות שעשויות להסב קורת רוח. החוויות הללו אינן מענגות בהכרח בזמן התרחשותן, אך הן מסבות הנאה לאחר מכן, שכן בעקבותיהן השתנינו, הפכנו מורכבים יותר. ההבחנה הזו בין עונג להנאה חשובה, שכן אם עונג אינו מלווה בצמיחה אין זה רצוי להפכו למקור המרכזי של חוויות חיוביות (שם).

 

משמעות: בין עבר להווה ולעתיד

משמעות בחיים היא מטרה בפני עצמה. השאלה למה נחוצה משמעות בחיים כמוה כשאלה למה נחוצה בריאות; ואמנם, הלוגותרפיה של פראנקל מזהה את המשמעות בחיים עם בריאות נפשית. כתכלית לעצמה, המשמעות מספקת הצדקה לחיים שחיינו עד כה ומחייבת אותם (פראנקל, 1981). משמעות אינה תנאי להישרדות: הלוא גם יצורים שלא מקנים משמעות לחייהם שורדים, בזכות אינסטינקטים ומכניזמים ביולוגיים. אולם אצל בני אדם מתווספים לדחף להמשיך ולחיות גם הכרה בעבר, חתירה אל העתיד, מטרות ומשימות, תכניות וחלומות.

משמעות חיינו, מסביר פראנקל, מורכבת מהתשובות שאנו נותנים בפועל לשאלות שמציב בפנינו הקיום האנושי. נדבך מרכזי במשמעות נקבע לפי גישתו של האדם כלפי השאלה האם יש משמעות כוללת, עליונה, גבוהה, או, במילים אחרות – האם יש אלוהים? פראנקל כלל לא נכנס לסוגיה בדבר טיבו, תוארו, דתו, מובנו של האל. מבחינתו, כל גישה לעולם שמשאירה מרחב משמעות שהוא מעל ומעבר לאדם היחיד ולממד האנושי בכלל – מאפשרת חוויית משמעות רוחנית. אדם שמחפש משמעות אמור לבחור בין שתי שאלות: האם הכול צפוי והרשות נתונה – או – האם הכול מקרי והבחירה האישית נתונה. אך לפי פראנקל, שאלות יום יומיות הן חשובות לא פחות בבואנו להעניק טעם ופשר לחיינו, שכן ברמה היום יומית אפשר להבין את מעשיו של אדם כתשובה שהוא נותן בפועל לשאלות כמו "מה אני נותנת?", "מה אני מקבלת?", "איך אני מתמודדת עם סבל בחיי?".

לפי פראנקל, הרעב למשמעות שריר וקיים בכל אחד ואחת מאתנו, ורק התוכן הוא שמשתנה. הוא כותב: "משמעות החיים משתנה מאדם לאדם, מיום ליום ומשעה לשעה. מה שחשוב, לכן, הוא לא משמעות החיים בכלליות, אלא המשמעות הספציפית של חיי האדם ברגע נתון" (שם, עמ' 131). אם כן, תוכן המשמעות הוא דינמי בעיקר כי הוא מעוגן ביום יום, באופן שבו אנו מגיבים לעולם. דינמיות המעשים מכתיבה את דינמיות המשמעות.

באופן אינטואיטיבי נהוג לקשור בין משמעות חיים בהווה לבין איכות חיים בעתיד, אולם אצל פראנקל קשר זה מודגש פחות, אף שהוא מכיר בקשר בין הישרדות לבין תקווה לעתיד. ההישג הגדול של מציאת משמעות בחיים, לפי פראנקל, טמון דווקא ביכולתו של אדם להתבונן בקורת רוח בעברו, לחייב את חייו עד כה ולהיות אופטימי בנוגע למה שהיה וחלף.

כחלק מכך, מתבקש לצפות לקשר הדוק בין האופן שבו אדם מספר את סיפור חייו לבין משמעות חייו. לטובת זיקוק משמעות חיים נחוץ גם ניסיון בחיים, כזה שהאדם יוכל לספר עליו תוך שהוא מתבונן בפרקי חייו שעברו מהפרספקטיבה של ההווה. לשם כך עליו לשמור על דיוק בעובדות, לא להמציא, לא להגזים, לא להפחית מחשיבות הדברים שקרו. סיפור חיים לא חייב לכלול את כל תולדות חייו של המספר, ואף לא נתח מסוים של חייו (Lieblich, Tuval-Mashiach, Zilber, 1998). למעשה, בהקשר של משמעות חיים, גם דוגמא ממשית אחת הלקוחה מעובדות חייו של המספר, אפשר לראות כפן מהותי של סיפור חייו: יחסה של הדוגמא אל סיפור החיים כמוהו כיחס שבין דגימת דם אל מכלול הדם שבגוף, או אף כיחס שבין דגימת DNA של אדם אל מכלול התאים בגופו.

בתקופות שונות ולאורך פרקי החיים צפויה המשמעות להשתנות, בעוד בסיפור החיים, שמעוגן בזמן עבר, מתבטא ממד יציב של משמעות בחיים. ממד יציב נוסף של משמעות בחיים מתבטא ביציבות היחסית של זהות עצמית (יגורי, 2016). זהות עצמית מגובשת מעניקה אופי ייחודי למשמעות בחיים אשר חורג מן העבר אל ההווה ואף אל העתיד. בנוסף, הקשר של המשמעות בחיים לתפיסת העולם, כלומר לדרך שבה האדם מתבונן בעולם סביב, מקנה חשיבות לאחרים ותופס את חשיבותו בעיניהם, צפוי להיות יציב גם הוא. עקרונית, תפיסת עולמו של כל אדם ואדם אינה כה דינמית או פתוחה לשינוי. זהותו העצמית של מבקש המשמעות ותפיסת עולמו הם המרכיבים שמבטיחים את יציבותה של המשמעות גם בחלוף העיתים וכאשר דברים נוספים משתנים בו עצמו ובחייו, והם מתבטאים בסיפור חייו.

 

אמנות המשמעות: מבנה הריאיון

גישת "אמנות המשמעות" פותחה עבור מי שמחפשים ניסוח למשמעות חייהם וכדי לסייע לאנשי מקצוע העוסקים בבריאות הנפש וברווחה הנפשית לזהות תשובה אישית מגובשת ויציבה יחסית לשאלת משמעות חיים (יגורי, 2016). התהליך שמציעה הגישה הוא קצר וכולל ריאיון שבו ארבע שאלות והזמנה לסיפור: 1. מהי משמעות חייך? ספרי על אירוע או דוגמא מחייך שממחישים את המשמעות שתוארה; 2. מה חשוב בסיפור? 3. מדוע זה חשוב? 4. מהו הערך המבטא את המשמעות?.

השאלה הפותחת את הריאיון היא: "מהי משמעות חייך?". אם המרואיין מהסס או מתקשה מעט, המראיין יכול להציע את הניסוח החלופי: מה חשוב בעיניך? לאור תשובתו, המראיין מבקש שימחיש את המשמעות בסיפור, באמצעות דוגמא או אירוע שבהם הדברים החשובים שציין באים לביטוי. מכאן ממשיך הריאיון לשלוש שאלות נוספות.

השאלה הבאה היא "מה חשוב בסיפור?". כדי להציג אותה יש לזהות תחילה את הנושאים, התחומים, תכונות האופי או עניינים אחרים אשר נראה שלהם המרואיין מייחס חשיבות מרבית. על סמך מיפוי זה, המראיין משקף למרואיין אפשרויות שונות שכל אחת מהן יכולה להיבחר להיות הדבר החשוב בסיפורו. מבין הנושאים השונים, המרואיין מתבקש לבחור בעניין אחד.

לאחר מכן נשאלת השאלה "מדוע זה חשוב?". החלק הקודם של הריאיון התמקד בדבר החשוב בעיני המרואיין, שבא לביטוי באופן שבו הוא חי את חייו. כדי שהנושא שנבחר יוכר כבעל משמעות בחיים וכדי שחשיבותו תקבל תוקף כולל יותר, המקושר לתפיסת העולם של האדם, הוא חייב להיות חשוב גם בעיני אחרים; אין די בכך שהמרואיין לבדו יקנה חשיבות לעניין מסוים, נחוץ לעגן זאת גם בעמדתם של אנשים נוספים, שהרי תפיסת עולם מכוונת לקשר שבין אדם לאחרים, קרי לחשיבות שיש לאחרים בעיניו ולחשיבותו בעיניהם. כך למשל, אם אדם יאמר שאיסוף פקקים או הפרחת בועות סבון הם הדבר החשוב בחייו, ספק אם יזכה להנהוני הסכמה; אם בכלל היו אנשים מניעים את ראשם אפשר להניח שהיה זה מנוד של רחמים. אבל כשלא רק האדם עצמו חושב שהדבר שמשמעותי בעיניו הוא חשוב, אפשר להתקדם. אם מתברר כי מה שנתפס כחשוב מנקודת המבט של המרואיין אינו חשוב בעיני העולם כולו, יש להראות שישנם לפחות עוד מספר אנשים שבעיניהם הוא אכן חשוב.

חלק זה בריאיון נועד אפוא להראות שהנושא שנבחר הוא בעל ערך לא רק מנקודת המבט הסובייקטיבית של המרואיין. המהלך מכוון לשינוי נקודת המבט בנוגע למשמעות, ולעבור ממשמעות סובייקטיבית בלבד למשמעות אינטרסובייקטיבית, ואפילו אובייקטיבית. כאשר חלק זה מושלם, מה שהוצג תחילה כעמדה פרטית ונתפס כחשוב למרואיין בלבד – מוצג כעת כעניין בעל חשיבות כללית יותר; אם קודם התבססה המשמעות על הנימוק "בעיניי זה חשוב", כעת היא מושתת גם על הנימוק הרחב יותר: "זה חשוב".

החלק האחרון של הריאיון נועד לנסח את ההצדקות הכלליות במונחים של ערך, באמצעות השאלה "מהו הערך שנחשף?". המטרה היא להציג במילה או בביטוי את התמצות של מה שהופיע עד כה. כמו בהמרת מטבע, יש להסב את התיאור של הנושא למונחים של ערך תרבותי. ניסוח הנושא כערך לא רק מסייע לדייק אותו, אלא גם מעניק למשמעות הצדקה חברתית ותרבותית רחבה אפילו יותר. במפגש בין זהותו העצמית של המרואיין לתפיסת עולמו, הערך שנוסח מבטא את משמעות חייו. הערך אינו המצאה או דבר חדש שנוצר ושלא היה קודם בסיפור; הוא חושף את מה שהיה בסיפור מלכתחילה ומעניק לו מעמד של מהות. הערך הוא מעין יהלום שחולץ מתוך גוש פחם.

 

"חיים לאור האמת": תיאור מקרה

פניתי למיכל (שם בדוי), שעוסקת מזה שנים בתחום הטיפול הנפשי, בהצעה לנתח יחד את משמעות חייה. שפתיה רעדו כשהתלבטה היכן להתחיל לענות על השאלה הראשונה שהצגתי לה, "מהי משמעות חייך". היא תיארה את מות סבה, כשהייתה נערה בגיל ההתבגרות, כנקודת מוצא בעיצוב תפיסת עולמה. "ראיתי מוות מול העיניים", היא אומרת, "לפתע פתאום אדם נעלם". המפגש עם מות אדם יקר עורר בה את השאלה בשביל מה חיים. מהלך זה הוביל למעבר שלה מארץ מוצאה לישראל. כשהיא אוספת את זיכרונותיה ומחשבותיה, ניסחה מיכל את תשובתה לשאלת המשמעות במילה "יהדות".

מדבריה של מיכל התברר כי היא גיורת, אשר נולדה וגדלה בתוך חברה נוצרית. אף שמשפחתה הייתה אתאיסטית, היא חיפשה מענה לשאלותיה דווקא בדת. "חיפשתי בקרבתי, בין חברי כתתי, ביניהם בני דתות שונות, גם יהודים", היא סיפרה, אך מצאה שאין להם תשובות בשבילה, שאין בחייהם את המשמעות שביקשה לעצמה. היא המשיכה לחפש בספרים, בשיחות עם רבנים, במפגש אינטימי עם החבר הראשון שלה שהיה יהודי. כדי לדייק את המחשת המשמעות בסיפורה, שאלתי אותה "איך ידעת שיהדות היא משמעות חייך?". "הנשמה ידעה", היא הסבירה. "נכנסתי לבית כנסת. מעזרת הנשים שמעתי את התפילה, תפילת מנחה, והתחלתי לבכות כמו ילדה קטנה". בשלב זה בשיחתנו היא דייקה את המשמעות שמצאה: "להיות יהודייה – וגם חיבור לאלוהים".

עד שפגשה את התפילה, אמונתה התחילה מהשכל. השכנוע העמוק הגיע מהראש, לדבריה; אולם בדת עצמה יש קושי, היא לאו דווקא הגיונית. מיכל השתלבה בקהילה יהודית באזור מגוריה במדינה בה נולדה, החלה ללמוד את השפה העברית, להתוודע לטקסטים מרכזיים. היו לה המון שאלות, היא שאלה באופן שכלי, וביקשה לקבל תשובה מושכלת. הכלי שעמו חיפשה ובעזרתו מצאה הוא המחשבה, האינטלקט. היא פנתה לספרים שחיזקו בה את ההכרה שהיהדות היא המענה למשמעות חייה. בעיקר הושפעה ממרטין בובר, המדבר על רוחניות של דיאלוג בין אדם לבריאה, על דתיות שאינה ממסדית, "דתיות ללא דת", והוא הפך לה למורה. גם לימוד פרשת השבוע והיכרות עם כתבי הדת חיזקו בה את ההכרה בדבר משמעות היהדות עבורה.

בהמשך הריאיון עלה שהממד ההיסטורי של תולדות העם היהודי הוא זה שסייע לגבש ולייצב את תפיסתה. "התחלתי לקרוא היסטוריה – כך ידעתי שאני יהודייה", סיפרה; "ההיסטוריה היהודית היא נס גלוי". מיכל תיארה את אמה כאישה משכילה ומלומדת וכ"אלופה בהיסטוריה וספרות". מההיסטוריה למדה מיכל שאימפריות עולות ויורדות בהיסטוריה העולמית, אך היהדות אינה מצייתת לכלל הזה. "מה קרה עם היהודים האלה? – עם שלא נשמד", היא תוהה בפליאה. את העם היהודי לא הצליחו להשמיד. מתוך הקריאה ההיסטורית, תוך הבנת השתלשלות הדברים, היא ראתה שהייחוד של העם היהודי הוא בכך שלא חיפש להיות כובש אלא לשרוד.

ניסיתי להבין מהי המשמעות בלהיות יהודייה ואיך תפיסת עולמה משולבת במשמעות זו, ושאלתי: "מה חשוב בלהיות יהודייה?". התשובה כמו הייתה מוכנה בפיה: "הודיה". היא המשיכה ופרשה, "בעיני האלוהות היא המקור. אני יודעת מאיפה אני באה ולאן אני הולכת". הבנתי מדבריה שתפיסת היהדות את עצמה בתור הדת והזהות של העם הנבחר, תפיסה שעמדה בהצלחה במבחן ההיסטוריה, היא הוכחה עבורה שהיהדות מחוברת למקור ממש. כל יתר הדתות, העמים, האימפריות הגדולות, אינם נטועים בבריאה באותנטיות ראשונית כמו היהדות. השתייכות למקור, עבורה, משמעה עיגון בהתחלה שאינה זמנית אלא נצחית, ושהאופק שלה אף הוא נצחי. על כך מיכל מודה.

"למה זה חשוב לדעת מאין באת ולאן את הולכת באופן הזה?" שאלתי אותה, בניסיון להבין על מה ולמה היא מודה. "השתייכות פנימית", ענתה מיכל. "הייתי עלה נידף ברוח. לכאורה, לא הייתי בודדה או מסכנה – באתי ממשפחה חמה. היה לי הכול. הרבה יותר מאשר כאן. לישראל באתי כעולה חדשה, לבד עם מזוודה".

בניסיון לחדד את חשיבות העניין, שאלתי את מיכל "מי את מכירה שידע מאין בא ולאן הוא הולך?". בתשובתה סיפרה מיכל על אבא שלה. לדבריה, את ההכרה הזו לקח אביה לפעילות חברתית, לעשייה למען אחרים. מטרותיו נוסחו בשפה של מעשים והישגים בזירה הציבורית. "אני על אותו הציר", היא אומרת, אלא שהיא לקחה את תודעת "מאין אני באה ולאן אני הולכת" למקום רוחני, אל הלא נודע. בעוד שאביה עמד על קרקע ארצית ופעל במרחב חברתי מוחשי, היא מחפשת את האמת. החיפוש אחר המקור הוביל לבחירתה לעזוב את ארץ מוצאה ולעבור לישראל: כשהסבירה לאמה את בחירתה סיפרה לה שהיא מרגישה שהיא חיה שם במציאות מזויפת.

מדבריה של מיכל התברר שמחויבותה למשמעות חייה מובילה אותה לעגן את קיומה במקור של העולם. בפחות מזה היא לא מוכנה להסתפק. הצעתי לה שזהו חיפוש אחרי האמת, ושהיא עצמה אדם שמחויב לאמת ודורש אותה בחייה ובחיי הסובבים אותה. מיכל הסכימה שהאמת היא נר לרגליה. כסיכום של הריאיון הצעתי לה: "משמעות חייך מגולמת בערך של האחריות, וההפך מזיוף, שמביאים איתם אנשי אמת. את שואפת להיות אדם כזה, ומבקשת לזהות זאת בעצמך ולהיות עם אנשים כמוך. אנשים שיותר מכל דבר אחר מתנהלים ממקום של חיפוש האמת ומעצבים את חייהם לאורה". מיכל הסכימה ואישרה. היהדות היא האמת בעיניה. אולם המשמעות שנחשפה מלמדת שגם מאמינים אחרים, אנשי מעשה שחותרים לצדק חברתי, אנשי רוח ותפילה, המחוברים בשכלם ובנפשם אל האמת, חולקים את אותה משמעות בחייהם. "חיים לאור האמת", ניתן לכנות את משמעות חייה של מיכל.

 

דיון וסיכום

כמו כל סיפור חיים, גם סיפור חייה של מיכל מורכב מאירועים וממצבים רבים ומגוונים, מפרטי פרטים, שנאספים ומצטברים ונערמים לאורך שנות חיים. התהליך המתרחש בריאיון לפי גישת "אמנות המשמעות" נועד להוביל מהפרטים אל הכלל המחבר ביניהם ומהווה מצע עבורם. בעבודה עם מיכל, הומר סיפורה המורכב לכדי ניסוח תמציתי של תכונת היסוד החשובה בחייה, לכדי מהות. לפי גישה זאת, משמעות היא מהות, היא התמצית של הסיפור.

עבור מיכל היה זה ניסיון ראשוני לנסח את התיאור הסובייקטיבי של חייה באמצעות ערך קולקטיבי. אלמלא התהליך של חיפוש המשמעות המובנה, הניסוח "חיים לאור האמת", היה נשמע לה בומבסטי, "גדול" על המקרה הפרטי שלה – "כמו ללבוש בגדים של שבת ביום חול", לדבריה. היכולת לנסח את משמעות חייה בתמציתיות אפשרה לה להתבונן על חייה באור חדש. התהליך נתן לה רשות להתהדר בערך הכללי שנמצא, ובאמצה את הערך שנוסח נוכחה לדעת שמשמעות חייה מעוררת השראה בעיניה. גם הברק שניצת בעיניה העיד על הערכה מחודשת לגבי מי היא ומה תפקידה בעולם.

ברמת התוכן, המשמעות שנחשפה מרחיבה את התפיסה שבה החזיקה מיכל בנוגע לעצמה ולחייה. יהדות היא משמעות חייה, התפיסה שמעצבת את עולמה ואת היום יום שלה. כך הציגה את עמדתה וכך פירשה לעצמה את עצמה. אך התהליך של "אמנות המשמעות" איפשר לה לחשוף שדרכה אל היהדות היא לב העניין: חתירתה אל האמת, התעקשותה לחיות לאורה של האמת שנמצאה לה, התבררו כעניין המהותי. יהדות נותרה מרכזית ביותר בתפיסת עולמה, אך כעת הדרך שהובילה אותה אל היהדות נתפסת בעיניה כחשובה לא פחות מהיעד.

הדיוק של תוכן המשמעות הפך את משמעות חייה של מיכל לאוניברסלית יותר. פתאום התברר לה שהיא חולקת משמעות חיים דומה לזו של אביה. זו הייתה הפתעה עבורה: עד כה היא תפשה את דרכו כשונה כל כך משלה, את בחירותיו ותחומי עיסוקו כאחרים מאוד – והנה בכל זאת היא חולקת עמו את נתיב המשמעות. ההפתעה שבגילוי ריגשה את מיכל, היא הרחיבה בבת אחת את מרחב המשמעות, שכולל כעת לא רק את מי שבחרו ביהדות. מעגל השותפים לדרך, החולקים את משמעות חייה התרחב באחת והפך מדויק הרבה יותר.

כמו במקרה של מיכל, לרבים יש בוודאי מושג כללי על משמעות חייהם, אך מעטים מתנסים בניסוח תמציתי ומדויק של המשמעות. אולם כמו בהיבטים נפשיים אחרים, גם בנוגע למשמעות – מודעות היא תנאי לאיכות חיים: מרגע שאדם מסוגל לנסח במילה אחת או בכמה מילים את מה שמוחזק על ידו, מרגע שהוא יכול לזקק בתמציתיות את המהות, הוא יכול להתבונן על עצמו באמצעותה. המשמעות הופכת למשקפיים שמבעדן הוא יכול לבחון את עברו ודרכן לעצב את עתידו. במקרים מסוימים, ניסוח משמעות בחיים עשוי לסייע במיקוד המימוש העצמי. במישור היום יומי, המשמעות יכולה לשמש כמעין כוכב צפון שמנחה בקבלת החלטות.

זיקוק משמעות בחיים מגבירה אפוא את איכות החיים והבריאות הנפשית באשר היא מדייקת את ההבנה העצמית ומסייעת לאדם לנווט את דרכו בכיוון שהוא שואף אליו. ביום יום, גם בימים של קושי או של שגרה, יכולה משמעות בחיים לשמש מסגרת שבתוכה מקבלים האירועים טעם, או לשמש כתזכורת ליחסיותם מול הדברים החשובים באמת.

מקורות

יגורי תמי, 2016, פתרון חידת המשמעות, ירושלים: כרמל.

יאלום ארווין, 2000, אמא ומשמעות החיים, תל אביב: כנרת בית הוצאה לאור.

פראנקל ויקטור, 1981, אדם מחפש משמעות: מבוא ללוגותרפיה, תרגם: חיים איזק, תל אביב: הוצאת דביר.

צ'יקסנטמהיי מיהי, 2012, זרימה: הפסיכולוגיה של החוויה המיטבית, מאנגלית: יונתן בר, תל אביב: פקר ואופוס הוצאה לאור.

Lieblich, A., Tuval-Mashiach, R., Zilber, T., 1998, Narrative research: reading, analysis and interpretation. Thousand Oaks, California: Sage.

Olds J. & Milner P., 1954, Positive Reinforcement Produced by Electrical Stimulation of Septal Electrical Stimulation of Septal Area and Other Regions of Rat Brain. Journal of Comparative and Physiological Psychology 47 (6): 419-427.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

יגורי, ת. (2018). אמנות המשמעות: ריאיון מובנה לזיקוק משמעות בחיים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3717

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שושנה סגמןשושנה סגמן31/3/2019

אופי, בחירה , ומשמעות החיים. קראתי את המאמר כמו הייתי בשיח פנימי. נגעת במהות במדוייק , כמו קרן לייזר.
תודה .
נראה שהמשמעות החיים, כפי שניתן לסכמה מאירועי חיי הפרט , היא סיגנון בחירה הטבוע באופיו של האדם. אדם בעל נתונים לראות את האמת , משמעות חייו תהיה
קשורה לחיפוש וחיבור לאמת .