פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

דיאלוג על מונוגמיה

אסתר פרל, כוכבת עולה בשמי הטיפול הזוגי, הגיעה לישראל כדי לשחוט כמה פרות קדושות בתחומי המיניות, האינטימיות והנאמנות. רועי סמנה הציץ, נפגע ורץ לספר לחבר'ה.

כתבות שטח | 16/5/2013 | 16,409

תגיות:

 

דיאלוג על מונוגמיה

 

מאת רועי סמנה

 

סקירת יום העיון "המונוגמיה החדשה: יחד ולחוד באהבה, סקס ונאמנות" בהנחייתה של אסתר פרל. יום העיון אורגן על ידי האגודה הישראלית לטיפול במשפחה והתקיים ב-25 באפריל 2013 במלון שבקיבוץ שפיים.

 

ובלילות הכי קרים

היו ודאי גם אחרים

שאת גופך השביעו נחת.

הן אחרי ככלות הכול

היה לי כישרון גדול

להזדקן איתך ביחד.

("אהבה בת עשרים", יוסי בנאי)

 

הרומן שלי עם הפסיכואנליזה התחיל בסערה, סערה שעד היום לא שככה ושהביאה איתה לילות מסוחררים ושטופי זיעה עם כתביהם של פרויד, ויניקוט, בולאס ומיטשל (רשימה חלקית ביותר) ושיכרון חושים מתמשך מעצם הזכות לחשוב, לכתוב ולעסוק בעולם התוכן האנליטי. אמנם פזלתי מפעם לפעם אל עבר גישות טיפוליות אחרות, אך תמיד היה לי ברור שיש לי אהבת אמת אחת, שהתשוקה אליה גדולה מאל כל היתר ושלא אחליפה באחרת. במסגרת יחסיי החמים עם הפסיכואנליזה, אני משתדל לנצל את זמני הפנוי, היקר והדל, להשתתפות בכנסים ובימי עיון של חובבי הגישה, את חלקם סיקרתי עבור אתר זה. אך לאחרונה יצאתי לרעות בשדות (קצת) זרים, ביום עיון של האגודה לטיפול משפחתי וזוגי. חוויה אנתרופולוגית מטלטלת. כבר מחוץ לאולם נתקלתי בדוכן למכירת קלפים טיפוליים, מראה חריג ומסקרן עבורי. בהמשך, כשנכנסתי פנימה, ההתרגשות לא דעכה: אנשי האגודה התגלו כמסבירי פנים ולוחצי ידיים, הפרצופים בקהל היו שונים מאלו המוכרים לי מאינספור אירועים קודמים, והאווירה – לפחות לעיני המתבונן מבחוץ – הייתה של קהילה חמה ומלוכדת. ובכל זאת, לא בדיוק הקהילה שלי. מחשבות ורגשות אשמה הופיעו די מהר – האם אני בוגד ב"מכורתי"? בקהילתי?1 אמנם הפסיכולוגית אסתר פרל, כוכבת יום העיון, משלבת בכתביה גם חשיבה פסיכואנליטית, אך חמש דקות במחיצתה הבהירו לי, אם לצטט מ"הקוסם מארץ עוץ", ש"אנחנו כבר לא בקנזס".

פרל, מחברת רב המכר "אינטליגנציה ארוטית", הגיעה אלינו מניו יורק והפתיעה אותי עם עברית שוטפת במבטא צרפתי. היא לא נעזרה כמעט בשום שלב בטקסט כתוב, וההרצאה הארוכה (יום העיון, כולל הפסקות, נמשך כשבע שעות) נראתה מאולתרת בחלקה הגדול ובכל אופן מבוססת על חשיבה די אסוציאטיבית ומתפזרת. יש שיאמרו (כמוני) מתפזרת מדיי. פרל היא מרצה כריזמטית מאוד, מצחיקה ועסיסית, וניכר כי יש לה בארץ (וכנראה לא רק כאן) קהל מעריצים גדול שנוהר להרצאותיה. יש לה נוכחות בלתי פורמלית אך דומיננטית, שהצליחה למלא את הבמה הגדולה גם בלי שימוש במצגות או באמצעים טכנולוגיים אחרים, וההרצאה הצטיירה לפרקים כמעין מופע סטנד-אפ מתוחכם, שונה מאוד מאופיין של ההרצאות שהורגלתי בהן.

טיפול זוגי: לא מה שחשבתם

בחלקו הראשון של היום, שעסק בחשיבתה על מיניות ביחסים ארוכי טווח, שחטה פרל בהנאה בלתי מוצנעת פרות קדושות מתחום הטיפול הזוגי. אם ההנחה הרווחת בתחום היא שטיפול בבעיות הרגשיות של בני הזוג יעלים את הבעיות המיניות, באה פרל ואמרה שמה שטוב למערכת הזוגית לא בהכרח טוב למערכת המינית. לדבריה, המערכת המינית איננה מטאפורה למערכת הרגשית אלא מערכת מקבילה. במילים אחרות, הבעיות המיניות בין בני הזוג פעמים רבות אינן רק סימפטום. היא חלקה גם על ההנחה שמיניות טובה קשורה בהכרח לאינטימיות טובה. לדעתה, פעמים רבות ההפך הוא הנכון. אחת הפרות הדשנות ביותר שהעזה פרל לשחוט היא ההנחה, שלא לומר האקסיומה, שבטיפול זוגי חייבים לעבוד כל הזמן עם שני בני הזוג יחדיו ושאין מקום לסודות המתגלים במעמד צד אחד בלבד. לטענת פרל היא מעדיפה לקבל כמה שיותר זוויות על המצב, ולכן אין לה התנגדות לכך שדברים ייאמרו לה בפרטיות. היא אף מגדירה זאת מלכתחילה בחוזה הטיפולי עם בני הזוג. פרל הסבירה כי היא מאמינה שהמטפל הזוגי צריך לעבוד עם הסודות ולא נגדם, ולכן אין לאלץ את המטופלים לגלות אותם זה לזו. היא לא הסבירה, וחבל, איפה פוגש הרציונל הזה את הסיבוכים האתיים והטיפוליים שעלולים להיווצר במצבים כאלו.

בתחילתו של טיפול זוגי מנסה פרל ללמוד את מה שהיא מכנה "התבנית המינית" של מטופליה, כלומר האופן שבו הם מבקשים, נותנים, מקבלים ודורשים מין, וגם האופן שבו הם מסרבים למין. היא מניחה שהאופן שבו אהבו את המטופל מתבטא בגופו ומשפיע על האופן שבו הוא עושה אהבה. בהקשר זה הדגישה פרל כי לצד העיסוק השכיח בכאב ובטראומה שהשפיעו על ההתפתחות הרגשית, יש לבדוק גם את האופן שבו משפחת המוצא של המטופל התייחסה לעונג ולהנאה.

בהקשר זה יש לציין כי לדעתה גם המקום שתפס המטופל במשפחתו משפיע פעמים רבות על מיניותו. לדבריה, גברים (ואולי גם נשים) שמפצלים בין רגש למיניות הם בדרך כלל אנשים שמילאו במשפחתם את תפקיד "הילד הטוב", אנשים שיודעים להעניק אהבה אך לא לעשות אהבה. בטיפול בהם היא תנסה ללמדם שבת הזוג לא תכעס, תדחה אותם או תיהרס אם יממשו את הפנטזיות שלהם איתה ללא עכבות. הרעיון, אם כן, הוא לאמן אותם לִרצות ולא רק לרַצות. אבל מה יקרה, תהיתי, אם הפנטזיות דווקא כן יעוררו דחייה בבן או בבת הזוג? האם באמת אפשר להבטיח למטופל שהוא חופשי לבטא את משאלותיו? והאם אפשר לאלץ את בן זוגו של המטופל להיות סובלני או לשתף פעולה עם משאלות אלה? לצערי גם כאן לא נכנסה פרל לעובי הקורה.

הנאה מינית: גברים, נשים ומה שביניהם

כדי לחוות הנאה מינית זוגית עלינו להיות מסוגלים להתכנס בתוך עצמנו בנוכחות בן הזוג, אמרה פרל, ודבריו של ויניקוט על היכולת להיות לבד הדהדו באוזניי (ויניקוט, 1958). יתרה מכך, לדבריה, עלינו להאמין שכשנחזור, כשנגיח שוב החוצה מעולמנו הפרטי, בן הזוג יישאר שם. כמו כן, עלינו להיות מסוגלים להיכנס לאחר בלי לפחד ללכת לאיבוד בתוכו. היכולת להנאה מינית, אם כן, דורשת שילוב בו-זמני של אנוכיות ונדיבות, בעיקר מנשים, לפחות אם ברצונן להגיע לאורגזמה. לגברים נחוצה תוקפנות כדי לחוות הנאה מינית, וקונפליקט בנושא זה יוצר בעיות במיטה. לטענת פרל, גבר מרגיש משוחרר מינית במערכת הזוגית אם האישה משחררת אותו מהפחד להיות טורף, מהפחד להיות הרסני, אם היא נותנת לו תחושה שהיא נהנית ומתמסרת למאווייו המיניים בשמחה. גם כאן אי אפשר שלא להיזכר בויניקוט (1945) ובמשפט "לאם יש שד ויכולת לייצר חלב, וכן מחשבה שהייתה רוצה להיות מותקפת על ידי תינוק רעב".

לעומת זאת, המעצור המרכזי של נשים במיטה קשור לדאגתן לזולת, כלומר לדאגה לכך שכולם יהיו מרוצים. לדברי פרל, כל מה שישחרר את האישה מתפקיד המטפלת יקרב אותה למיניותה. פרל הגדילה לעשות וטענה כי בניגוד למה שנהוג לחשוב (ובניגוד למה שרבות מהמטופלות שלי חוות), המיניות של גברים היא נדיבה יותר ונרקיסיסטית פחות מזו של נשים, שכן נשים עסוקות בשאלה מה ההנאה של הפרטנר אומרת עליהן ולא בעצם ההנאה שלו. בעוד שהצורך של הגבר לראות את האישה נהנית נועד להרגיע את החרדה מפגיעה בה, אצל האישה ממלאת ההנאה של הגבר את הצורך לחוש נחשקת.

בהמשך הסבירה פרל כי בקרב זוגות רבים יש בן זוג אחד שפוחד יותר לאבד את השני ובן זוג אחד שפוחד יותר לאבד את עצמו. מבחינה מינית הדבר בא לידי ביטוי בכך שלראשון קשה לחשוב על ההנאה של עצמו כי הוא עסוק מדיי בבן זוגו, ולאחרון קשה לחשוב על ההנאה של השני כי הוא עסוק מדיי בעצמו. על כל פנים, אובדן חלקים מהעצמי תורם ל"אקולוגיה של בגידות", נושא שנדון בחלקו השני של היום.

כדי להדגים את האופן שבו העיסוק בהנאה של הזולת או של עצמי משפיע על חווייתנו, הציעה לנו פרל, בשעת בוקר די מוקדמת, ללטף ולענג את כף ידו של האדם שלימיננו, או לחלופין את זו של עצמנו, ולהקשיב קשב רב לתחושות העולות בנו. מאחר שהגעתי לאירוע בגפי, ומאחר שהרעיון של אוננות סימבולית בפומבי לא מאוד קסם לי, נאלצתי לעטות על פניי את ההבעה הכי פחות מציצנית בארסנל שלי ולצפות בשקט בזוגות בקהל המתנים אהבים זה עם כפות ידיו של זה. עוד חוויה חדשה ובלתי מוכרת עבורי!

בהמשך הציגה פרל תרגיל נוסף שבו היא משתמשת בקליניקה: נציגה מהקהל התבקשה להזמין משתתפת אחרת להתקרב אליה ללא שימוש במילים, ולאחר מכן נעשה בירור של תחושותיהן לאורך התרגיל. פרל הסבירה שהתרגיל הזה מאפשר לבחון כמה דברים מעניינים: האם ההזמנה נעשית מתוך אמונה שהאחר ירצה להתקרב? האם מתוך אמונה שהוא יתקרב באופן אותנטי? האם ההתקרבות נעשית מתוך תחושה שחייבים להגיב מיד להזמנה, לפני שתיעלם? האם ההתקרבות נעשית מתוך חשש לעורר חוויית דחייה באחר? ועוד ועוד.

בגידות: סיפור של אובדן וכמיהה

כאמור, חלקו השני של יום העיון יוחד לנושא הבגידות. בנושא זה עוסק ספרה החדש של פרל העומד לצאת לאור בקרוב. פרל ציינה כי באופן אוניברסלי, חוצה תרבויות, בגידות הן נפוצות מאוד ובד בבד נחשבות למגונות מאוד. היא הזכירה כי האיסור על בגידה הוא הדיבר היחיד החוזר פעמיים: פעם אחת באיסור על המעשה ("לא תנאף") ופעם נוספת באיסור על עצם המחשבה ("לא תחמוד אשת רעך"). פרל סיפרה כי בחשיבה הקלאסית של מטפלים זוגיים על בגידה, לרוב יש חלוקת תפקידים בין קורבן לבוגד, כשהראשון מקבל אמפתיה והאחרון מקבל עצות כיצד לכפר על עוונותיו. הדגש הוא על תוצאות הבגידה, ומטרת הטיפול לנסות לשמר (או למעשה לשחזר) את המסגרת המונוגמית שהתקיימה לפני הבגידה, ולהבין את הפתולוגיה של הבוגד או את הבעיות של הזוג. ההנחה היא שאם הזוג היה מאושר, לא היה צורך במין מחוץ לנישואין. פרל, כפי שאפשר כבר להבין, חולקת גם על הנחה זו. היא מאמינה כי פעמים רבות אי נאמנות בזוגיות קשורה באובדן ובכמיהה. במקרים של אי נאמנות היא ממליצה לברר אם התרחשו אובדנים בתקופה שקדמה לבגידה, מתוך הנחה שאלו עוררו חרדות אקזיסטנציאליסטיות וחידדו את התחושה שהחיים קצרים וחולפים. לדבריה, רומנים מעוררים לרוב תחושות חיוּת וחיוניות שבכוחן להפיג חרדות כאלה. עוד באותה רוח, אמרה פרל כי היא סבורה שחלק גדול מהקושי בחוויית הבגידה היא תחושת הנבגד שהוא בר החלפה, שחייו של בן זוגו ימשיכו גם לאחר שימות. זוהי, אם כן, יותר מפגיעה נרקיסיסטית, זוהי פגיעה אקזיסטנציאליסטית. הכמיהה, שגם היא, כאמור, תורמת לצורך לבגוד, היא כמיהה ל"נקמה על ההזדמנויות שהוחמצו בדרך". כשאדם אינו נאמן לבת זוגו, אמרה פרל, פעמים רבות הדבר אינו נובע מרצונו לעזוב אותה, אלא מתוך רצון לעזוב את עצמו, את מי שנהיה. הוא מחפש עצמי אחר ולא בן זוג אחר.

פרל סיפרה כי היא מאמינה ששקיפות מוחלטת איננה הדרך היחידה לאינטימיות, ואפילו לא הדרך המוצלחת ביותר. כנות אינה שקולה בעיניה לווידוי. במקרה של בגידה, על בן הזוג הבוגד לחשוב איך זה יהיה עבור בן או בת הזוג לחיות עם האינפורמציה החדשה. הווידוי, לדעתה, מנקה את מצפונו של האחד, אך זאת במחיר של הפיכת השני לתרנגול כפרות הנושא על עצמו את האשמה והכאב. היא קוראת לבן הזוג הבוגד לקחת אחריות על מעשיו ולשקול היטב אם חשיפת הבגידה תתרום לבן הזוג הנבגד או תפגע בו. במקרים שבהם הבגידה כבר נחשפה, פרל מציעה לבני הזוג לעבור מגישה "בלשית" המתאפיינת בשאלות כמו: "איפה עשיתם את זה"? ו"מה עשיתם"? לגישה "חקרנית" המתאפיינת בשאלתו כמו "מה הרגשת?" "האם חשבת על המשפחה שלנו כשעשית את מה שעשית?" וכדומה. שאלות אלו שמות את השואל בעמדת כוח ולא בעמדה קורבנית. לדעתי יש בהן גם אפשרות לדיאלוג מעמיק יותר, שפותח אזורים שככל הנראה היו סגורים זמן רב במקום לכווץ אותם ולהשאיר אותם סגורים. ואכן, פרל הדגישה כי שאיפתה היא לגרום לשני הצדדים להתעניין בחוויה של האחר סביב הבגידה.

בשלב מתקדם של עיבוד הבגידה בטיפול מבקשת פרל לנהל משא ומתן על המונוגמיה. לדבריה, המודל של זוגיות הנמשכת עשרות שנים עם אותו בן זוג ושהלהט המיני נשאר בה אינו מתאים לכולם, ואנו זקוקים כיום ליותר ממודל אחד. אחד המודלים החדשים, השואב השראה מזוגות הומוסקסואלים, רואה במונוגמיה מחויבות לבלעדיות רגשית, אך לא בהכרח לבלעדיות מינית, ונראה שפרל רואה בו אפשרות ישימה ורצויה במקרים מסוימים. זהו נושא סבוך ומורכב, שאף על פי שהיה אמור להיות גולת הכותרת של יום העיון, הוזכר מעט מדיי ומאוחר מדיי. לא יכולתי שלא לחייך, עם זאת, כשהתנגנו בראשי שורות מהשיר "אהבה בת עשרים" של יוסי בנאי ז"ל, שיר דווקא לא חדש, העוסקות באפשרות זו ממש.

יצאתי מיום העיון בתחושות מעורבות. מחד, נהניתי מהאופן המשוחרר וה"זורם" שבו הציגה פרל את משנתה, אך מאידך חוסר ארגון וקפיצה מנושא לנושא, ללא העמקה מספיקה וללא עיגון תיאורטי של הרעיונות, היו מס לא קטן שהקהל נאלץ לשלם עבור גישה זו. עדות לכך הייתה במטר, שלא לומר מטח, שאלות ההבהרה וההעמקה שניחת על פרל, שהודתה בעצמה כי יש לה נטייה לא לסיים משפטים. יתרה מכך, בניגוד לחלק ניכר מהקהל, שיצא לתחושתי בעיניים נוצצות מיום העיון, לא הרגשתי שרעיונותיה של פרל הם חדשניים ביותר עבורי ובוודאי שלא טלטלו אותי כפי שטלטלו חלק מהמטפלים בקהל. האם זה משום שתפיסת החיים שלי מלכתחילה ליברלית? האם הדבר קשור במסלול ההכשרה שלי, על כל הספקנות הפסיכואנליטית שרכשתי בו? או אולי זו פשוט עדות להיותי חלק מדור (יש שיאמרו ציני) שכבר לא לוקח את המונוגמיה כעובדה מובנת מאליה? ובכל זאת, אם יש דבר אחד שאני לוקח בשמחה רבה מיום העיון, זהו המשפט היפה ומעורר ההשראה הבא, שאותו נוהגת אסתר פרל לומר למטופליה: "רוב האנשים בחברה המערבית יינשאו פעמיים או שלוש בימי חייהם, בני המזל שבהם יעשו זאת עם אותו בן זוג".

 

הערות

1. התחושות הללו החמירו כשגיליתי, מאוחר יותר, שבמקביל ליום העיון הזה התקיים יום עיון של פסיכולוגיית העצמי.

 

מקורות

ויניקוט, ד"ו (1945). התפתחות רגשית פרימיטיבית. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (2009). עורך: עמנואל ברמן. תל-אביב: עם עובד.

ויניקוט, ד"ו (1958). היכולת להיות לבד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (2009). עורך: עמנואל ברמן. תל-אביב: עם עובד.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

סמנה, ר. (2013). דיאלוג על מונוגמיה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2967

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אסף רולף בן-שחראסף רולף בן-שחר8/6/2013

האם אפשרית סינתזה בין עומק חקירה לחופש ביטוי. תודה רועי על הסקירה, ובעיקר על השאלה הזו, שמטרידה מאוד את מנוחתי - בנוגע לפיצול שמסתמן בין חשיבה אנליטית עמוקה ובלתי מתפשרך, לבין האיכות הספונטנית וביטוי שאינו מוגבל לקריאה.

יתכן שאתה כבר מרמז על תשובה אפשרית - והיא טמונה, אולי, במערכת היחסים (או, בהשאלה, ביחסי המין שבין המרצה למאזין). כריזמה ורהיטות לא מספיקות ליצור rigour, אבל מחוייבות לקשר ולבחינת הקשר דווקא כן. יותר מההרצאות, שהן הזדמנות מעניינת 'לאונן' על קהל המאזינים, אני סקרן לדעת אם האופי שבו אסתר התייחסה ודנה עם השואלים היה דיאלוג וחקירה משותפת, או המשך ההרצאה. אם 'יחסי המין' שלה עם המשתתפים היו בעלי אופי דיאלוגי או הרצאתי.

כפסיכותרפיסט התייחסותי, אני כואב את הפער בין עומק תיאורטי שניכר מכותבים התייחסותיים ואנליטיים רבים לבין הרזון בו עומק זה מתרגם להרצאות, לקריאה יבשושית של תיאוריה ללא מוכנות (או יכולת) להישאר בשיח עם המאזינים. נדמה שהפסיכואנליזה ההתייחסותית מצליחה לשנות את הפרדיגמות הטיפוליות הקליניות אך עדיין חסקה את המתודולוגיה ההרצאתית, ולהציע מרחבים שאינם רק סימבוליים אלא גם תת סימבוליים ואפקטיביים.

אולי אפשר ללמוד גם מפרל על סקס טוב...אם כי רבים מדבריה מרגישים לי פשטניים משהו

ובאשר לתרומות אנליטיות - חשוב בעיניי להזכיר גם את מיוריאל דימן. הפסיכותרפיה הגופנית ההתייחסותית אולי מציעה דרך לנסח את ההבנות ההתייחסותיות באופן מדוייק יותר קלינית - וכותבים כשושי אשרי (הבריטית) מציעים עבודה טיפולית עם סוגיות מיניות ששומרת על עומק חקירה מחד אך לא מוותרת גם על הגופניות שלו.

את אותה השאלה הכבדה בה דן (בנאיביות מסויימת) סטיבן מיטשל בספרו Can love last, אנחנו יכולים לבחון כאשר אנו קוראים את מאמרך רועי - בעיניי אתה מיטיב להחזיק את המתח בין הרצון לפרוק עול (לגמור, להחפיץ, לזיין) לבין המשאלה להיפגש כסובייקט עם סובייקט אחר (עם פרל, להבין, להכיל, לכבד, לתנות אהבים). כך, איפשרת לי כקורא הצצה מעניינת אל חדר המיטות שלך ושל פרל, ואני מרוגש מהביצועים שלכם יחד, אם כי מרגיש, לצערי, שנותרת לבדך בסוף. והיא, אסתר, הלכה לה לפרטנר הבא....

אייל שדהאייל שדה20/5/2013

בהחלט גם וגם. מסכים בהחלט. בולאס, שיכול לזכות בתואר התיאורטיקאן הפורה והמהיר ביותר בתולדות הפסיכואנליזה, מחדש ללא הרף, ורק לעקוב אחריו צריך עוד יממה בכל יום. את מסלר דייויס לא הכרתי ואני אחפש את כתיבתה. ומקדוגל תמיד ריתקה אותי, כקלינאי שעובד עם המרחב הגופני - שהמיניות היא רק מרחב אחד ממנה. שווה גם לקרוא את ספריה של ד'ר ניצה ירום להצצה אל תוך העולם הקליני של המרחב האנליטי הפסיכוסומאטי.

הכתיבה הפסיכואנליטית יכולה ואכן תורמת רבות להבנת והעמקת המיניות. שומה עלינו כמטפלים שלא ליפול לתוך דוגמות וטאבואים, ולאפשר לעצמנו ולמטופלים שלנו לנוע בתוך מרחבים מרתקים אלה. עדיין לדעתי רחוקה הדרך עד שנגיע לשם.

רועי סמנהרועי סמנה19/5/2013

לאייל. תודה אייל על התוספות החשובות שלך לדיון. אסתר פרל, לדעתי, לא תושיע את החשיבה הפסיכואנליטית על מיניות (לא נראה לי שהיא גם מתיימרת לכך) אבל עצם פתיחת הנושאים הללו לדיון כמו זה שמתקיים כאן היא תרומה חשובה. אכן, המיניות נדחקה (הודחקה?) מהשיח הפסיכואנליטי כשהדגש עבר מהאדיפלי לפרה-אדיפלי, מהדחפים ליחסי-האוביקט. כמובן שההתפתחויות התאורטיות הללו חשובות מאוד, אבל חבל לצמצם את החשיבה התאורטית או הקליני ל'או/או' כשאפשר 'גם וגם'. ובכל זאת, יש עדיין תאורטיקנים כמו בולאס או ג'ודי מסלר-דייויס שנותנים כבוד למיניות ויש, אפרופו הערתך, את ג'ויס מקדוגל ז'ל שעשתה 'ריפריימינג' לפרברטים וראתה בהם חדשנים מיניים, כך שהפסיכואנליזה עדיין לא זנחה לגמרי את המיניות ויש לה עוד מה לתרום בחשיבה עליה.

רחל בר-יוסף-דדוןרחל בר-יוסף-דדון19/5/2013

תגובה יפה. אייל, הגבת יפה. שוב הדחקנו מיניות... לכאורה מסך הטלוויזיה מלא מיניות, וגם אתרים מסוימים ברשת, אבל בחיי היומיום הפרעת חוסר-התשוקה מאוד נפוצה בקרב זוגות נשואים, והיא מעלה סימן שאלה על הערכים שלנו: עבור מה אנחנו מתאמצים ביום-יום?? מה נמצא בראש סדר העדיפויות שלנו?! האם אנחנו צריכים לסדר מחדש את הערכים, שעבורם אנחנו מתאמצים?!
כתבתי על כך לא מעט בספרי החדש '93 כלים לאושר', שאני מקווה שקטעים ממנו יועלו בקרוב כאן, ב'פסיכולוגיה עברית'.

אייל שדהאייל שדה18/5/2013

הפסיכואנליזה בגדה במיניות. מרתקות, רועי, וכתובות יפה תחושות הזרות וחוסר השייכות של הפסיכואנלטיקאי ביום עיון של מטפלים משפחתיים וזוגיים. מתמיהה לכאורה התחושה כאשר הנושא הוא מיניות - כור מחצבתה ומכורתה של הפסיכואנליזה. אך אין לתמוה על כך. בעשורים הלא מעטים שעברו על הפסיכואנליזה מאז כתיבתו של פרויד, עברה המיניות הזרה, ומעטים חדרי הטיפול שבהם המיניות היא נושא מרכזי, או נושא בכלל במרחב הטיפולי.

אנדרה גרין כתב ב-1995 (Has sexuality anything to do with psychoanalysis?) כי המיניות הודרה ונדחקה לשוליים של התיאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית, ו'הוגבלה לתחומים מיוחדים בכתבי העת הפסיכואנליטיים'.
מהם אותם כתבי עת? בין היתר נושאים הקשורים לפתולוגיות כמו נפגעות התעללות מינית, פרוורסיות וכיוצה באלה. המיניות היומיומית - על הקשת הרחבה והאנושית שלה - הודרה מהשיח ומחדרי הטיפולים.

יתרה מזאת, אפילו בטיפולים סקסולוגיים המיניות מוגבלת בעיקר למיניות מסודרת, נקייה, שמטרתה הנאה ואינטימיות הדדית - מבלי חלילה לתת לגיטימציה או להקשיב למיניות פרוורטית, 'מלוכלכלת', או - כפי שהוצגה אסתר פרל על ידי עורכות פסיכולוגיה עברית כ'תפישות חתרניות לגבי מונוגמיה או בגידות'.

רוצים דוגמאות? בבקשה: קחו את הפרק 'הפרעות מיניות' שכתבו הפרופסורים אבנר אליצור, שמואל טיאנו, חנן מוניץ ומיכה ניומן לפני כשנה, בספר הלימוד 'פרקים נבחרים בפסיכיאטריה', בו הם הביעו עמדות פטרנליסטיות במקרה הטוב וחשוכות ומתעללות במקרה הרע כלפי הומוקסואליות (כולל הכרה בטיפולי המרה), וכלפי נפגעות ונפגעי פגיעות מיניות (אשר לטענת הפרופסורים המכובדים נהנים לעתים מיחסי המין הכפויים עליהם), אשר עבר כמעט ללא תגובה מצד הקהילה הפסיכואנליטית בישראל, אף שהנושא עלה לכותרות ליומיים-שלושה.

דוגמאות נוספות הן תיאוריות ופרקטיקות של כותבים כמו אסתר פרל, ברני זילברגלד, או הפסיכואנלטיקאי והסקסולוג האמריקאי ג'ק מורין אשר נותרים הרחק בשוליים התיאורתיים והקליניים הפסיכואנליטיים - אף שתרומתם היא מרכזית, מרתקת ומרגשת להבנת הקליניקה של מטופלים.

אגב, רועי, ראיתי הרצאות של פרל בTED כמה פעמים. אני שותף לתחושות שלך שהיא כריזמטית מחד גיסא אך מעט פרומה מאידך גיסא. בקריאת הספר שלה החוויה מעט מתארגנת יותר. אך לאור הדברים שכתבתי כאן, התוכן משמעותי ומבטל בשישים את החסרונות. ושוב, יש עוד כותבים. מנסיוני תכנים אלה משמעותיים מאד מאד למטופלים ובמרחב ההעברה.

תודה רבה שהעלת נושא חשוב ומרתק זה לדיון.

רחל בר-יוסף-דדוןרחל בר-יוסף-דדון18/5/2013

תיאוריה חשובה על זוגיות. פרל היא תיאורטיקנית חשובה, בעיני, בתחום הזוגיות היום. היא מביאה פן, שלא מרבים לדבר עליו הרבה: הפן המיני וגם הפן, המאפשר פנטזיות אסורות בתוך הנישואים - דווקא על מנת לאפשר מונוגמיה בחיי נישואים ארוכים ומלאי פיתויים מהצד. פרל נחשבת ממשיכתו של סטיבן מיטשל, שכתב ספר בנושא גם כן.
מי שמתעניין בתיאוריה של טיפול זוגי, שהוכח מחקרית כיעיל ביותר מבחינת התוצאות שלו, מוזמן להיכנס ולקרוא כאן - מדובר בתיאוריה של סוזן ג'ונסון, שמתבססת על בולבי וקוהוט, ובנתה את הטיפול הזוגי ממוקד-רגשות:
http://www.hargash...id=11

רועי סמנהרועי סמנה17/5/2013

לחגית. כמובן שהשיר שייך במקור לז'ק ברל, אך התרגום של נעמי שמר, שנאמן ברובו למקור, חורג מהמילים המקוריות בשורת המפתח (לענייננו): 'הן אחרי ככלות הכול היה לי כישרון גדול להזדקן איתך ביחד'.

רועי

חגית פולקחגית פולק17/5/2013

תפיסות מעניינות וראויות לחשיבה ודיון. והערה קטנה: La chanson des vieux amants- שיר האוהבים הישנים - שיר של ז'אק ברל שתורגם לעברית כ 'אהבה בת עשרים' על ידי נעמי שמר. יוסי בנאי, הוא אחד המבצעים של השיר הזה.

אלי אבידראלי אבידר16/5/2013

דיאלוג מרתק. דיאלוג מרתק בין הסוקר רועי לבין מושא הסקירה- ההרצאה. הנושא הנסקר מרתק עם זווית ראייה ה מאירת עיניים. הנושא מתחבר אצלי לפסיכולוגיה אבולוציונית וכן מזכיר למטפלים להיות פלורליסטים ולצאת מתבניות חשיבה קודמות. נתתי המאמר למטופל . צעיר המתמודד עם קרעים של קשרים עם בנות.
. כתיבתך רועי מסקרנת מפולפלת במידה ,מהנה וטוענת באנרגיות. מצפה למאמר הבא. אלי אבידר