הישרדות נפשית מול חופש נפשי: מחשבות על תיאורית הנרקיסיזם של סימינגטון

הישרדות נפשית מול חופש נפשי 

מחשבות על תיאורית הנרקיסיזם של סימינגטון

מאת ד"ר מיכאל שושני, ד"ר בתיה שושני

נוויל סימינגטון, נשיא החברה הפסיכואנליטית האוסטרלית, עבר הכשרה באסכולה העצמאית הבריטית (British Independent School), בה הוא חבר בכיר כעת. לאחר שהושפע עמוקות מאלפרד ביון, פיתח תיאוריה מקורית משלו על נרקיסיזם. לימודיו בתיאולוגיה ובפילוסופיה, כמו גם ניסיונו הפסיכואנליטי הנרחב עם מטופלים נרקיסיסטיים, שימשו רקע לפיתוח מה שניתן לכנות כהמשגה אקזיסטנציאליסטית פסיכואנליטית (1). מתוך רעיונותיו העשירים נתמקד בשניים, הבולטים כמושגים החשובים ביותר בתיאורית הנרקיסיזם שלו: א) האובייקט המְחַיֵה - קבלה או דחייה לא-מודעת של החיים (The lifegiver object - the unconscious acceptance or refusal of life); ב) אנטיתזה בין אונטולוגיה של הישרדות, כהגדרתו, מחד, לבין אונטולוגיה של חופש מחשבתי ורגשי, מאידך.

האובייקט המְחַיֵה

סימינגטון (2), בהתבססו על ביון (3), מדגיש את תפקידה של 'טראומה פסיכולוגית' מוקדמת באטיולוגיה של הפרעות אישיות נרקיסיסטיות. רעיון זה נטמע בספרות זה מכבר, אולם תרומתו של סימינגטון נסובה סביב מושג 'האובייקט המְחַיֵה', אשר הוצע על-ידיו כדי לכלול מידה של בחירה אישית בהתפתחות הפרעה זו. למרות היותו בעל מובן עבורנו באופן אינטואיטיבי, הרי לא קל להגדיר את מושג ה'מְחַיֵה'. בהמשך לשימוש שסימינגטון עושה במושג וליישומיו בדוגמאותיו הקליניות, אנו מסכימים עם הבנתו של גרוטסטין שמתאר את המושג כאובייקט דמוי-מעברי, פנימי ופנטזמטי, המורכב מהיבטים של העצמי ושל האובייקט החיצוני, התומך בחיים. לפיכך, לפי סימינגטון, מאפיין מרכזי של נרקיסיזם פתולוגי מנוסח כהפנית עורף והתנערות מהאובייקט המְחַיֵה. התינוק עורך בחירה לא-מודעת בָּאובייקט המְחַיֵה

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

(ספונטניות, חיים ויניקוטיאניים, תקווה ואותנטיות), או שהוא דוחה אותו. המטופל הנרקיסיסטי דחה את האובייקט המְחַיֵה ושב לשימוש באמצעים מאגיים כדי לחמוק מהמציאות הנפשית ולהימנע מכאבי המציאות החיצונית והפנימית. תהליך זה אינו תהליך מוחלט, אלא תהליך חלקי שמוביל לפיצול בעצמי, כפי שסימינגטון (4) מסביר:

"... הגרעין ההתכוונותי (intentional core) של העצמי מסוגל להפוך עוין כלפי האובייקט שאותו כיניתי כמְחַיֵה. הוא מסוגל להתנער ממנו, להפנות לו עורף... אם נקבל את הרעיון לפיו המְחַיֵה הוא מקור החיים הרגשיים וכן המקור להישרדות ביולוגית – וכי השניים קשורים זה לזה – אזי העצמי לעולם אינו יכול להגיע להתנערות מוחלטת, ולכן מתרחש פיצול, כאשר חלק אחד בעצמי פונה כנגד המְחַיֵה. כיוון שהמְחַיֵה מוטמע בעצמי, מתרחשת חלוקה ודחייה של עצם טבעו של העצמי, והתוצאה היא נקיטת עמדה אנטי-התייחסותית [המתנגדת ליחסים]. ... הפנית-עורף זו למְחַיֵה יוצרת את הגרעין של הנרקיסיזם" (4, עמ' 39, תרגום חופשי שלנו).

חשיבה על היחסים בין האישיות הנרקיסיסטית לבין המְחַיֵה כיחסים בין כלוא לסוהרו עשויה לסייע; יחסים אלה כוללים, מצד אחד, רמות גבוהות של תלות סביב הצרכים הביולוגיים, ומצד שני, דחייה, עוינות והתנכרות. המשגה זו של אובייקט מְחַיֵה, תוך הדגשת הרשות לקבלו או לדחותו, מהווה מושג יצירתי ומאיר-עיניים בשלושה מישורים שונים:

1. אפיסטמולוגי/מטא-פסיכולוגי: במישור זה, מושג האובייקט המְחַיֵה הופך את הדיון הסוער סביב קונפליקט לעומת חסך התפתחותי למחלוקת הנובעת מדיכוטומיה שגויה. הן קונפליקט הן חסך נתפשים כבעלי תפקיד בהתפתחות הפרעות נרקיסיסטיות, הנתפשות כתוצאה של אינטראקציה בין טראומה בינקות או בילדות, לבין הדרכים שבהן בחר האדם כדי להתמודד עם הטראומה.
2. חוויתי: במישור זה, מושג האובייקט המְחַיֵה עוזר לזהות ולהעניק משמעות לחוויות של חוסר-חיות ומוות רגשי בהעברה ובהעברה-הנגדית (5).
3. טכני: כאן למושג זה יש את שניתן לכנות 'פוטנציאל החיאה' משמעותי - הוא מספק תשתית להולדת תקווה במהלך טיפול.

נמחיש רעיונות אלה באמצעות דוגמה קלינית הלקוחה מהפרקטיקה של מיכאל.

שלומית, אשה בת 31 בעלת מקצוע מתחום ההיי-טק, פנתה אלי לאחר שנים של פסיכותרפיה אצל שתי מטפלות שונות. היא סיפרה שלמרות ששתי המטפלות היו מבינות ונחמדות, הטיפולים לא עזרו לה. התלונות שהציגה בתחילה התמקדו בחוסר חיוּת וחוסר עניין בחיים, אי-יכולת לשמר קשר ממושך עם בן-זוג והתלבטויות שונות בנוגע לעתידה המקצועי. התרשמתי בו-זמנית מאשה יפה, חכמה ויהירה מאוד. הרגשתי שכל מה שנאמר ונעשה על-ידיה כוון למטרה אחת: לעורר את התפעלותי. נראה היה כי לצורך זה איכות נואשת של חיים ומוות, כיוון שחשתי שגמרה אומר לסחוט ממני התפעלות בכל מחיר. מתוך תיאוּריה, איכות נואשת זו איפיינה גם את האופן שבו צדה וכבשה את הגברים והנשים שאיתם היא באה במגע. במילים שלה: "כל דבר שנושם הוא בחזקת טרף לחוש הצייד שבי – החל מנהג מונית ומתדלק, ועד לבוס בצבא ולפרופסורית באוניברסיטה".

בסוף השעה השנייה אמרתי לה שלמרות שאני שומע את תכני מצוקתה, אינני מרגיש את מצוקתה או את כאבה. היא מייד השיבה, "זה ייקח לך עוד כמה שנים לפני שתרגיש אצלי מצוקה".

לקראת פגישת הקבלה השלישית התחלתי להרגיש נהדף ונדחה על-ידיה. כל מה שאמרתי - היא כבר ידעה מזמן. התחלתי לפקפק קשות בכך שיש לי משהו לתת לה. התחלתי להרגיש שמשהו בתוכי מתכווץ וקמל. בשעה זו היא סיפרה לי שהקשר הממושך היחיד שהיה לה עם גבר נמשך שנה. קשר זה הופסק על-ידי בן-זוגה, דוד, והיא ציטטה את דבריו כאשר נפרדו: "את לא רוצה חבר או בן-זוג, מה שאת רוצה זה תנור מפזר חום, ולזה אני לא מוכן". דימוי ה"מפזר חום" שבו השתמש הזכיר לי מאוד את 'מפזר ההתפעלות' שנדרשתי להיות. בפגישה זו התעקשתי לשמוע מעט יותר על הוריה ועל יחסיה איתם, והסיפור שאביא משקף מבחינתי את העיקרון המארגן של ההבנה שלי לגביה.

שלומית תיארה את הוריה כאנשים משכילים שאהבו את עבודותיהם, אשר עם זאת השקיעו רבות בילדיהם, ובה במיוחד, כבת יחידה בין אחים. היא זכתה למידה רבה של אהבה, חיבה ופינוק מאמה, אשר הצטמצמה לחצי משרה לאחר הולדתה של שלומית כדי שתוכל להתפנות להשקעה בטיפול בבת. כבר בגיל שבע החליטה שלומית בבירור לנתק כל מגע רגשי עם אמה ולא לשתף אותה בכל דבר בעל משמעות רגשית. היא פסקה מלדבר איתה על לבוש, חברות, לימודים וכד'. היא השאירה את הקשר ברמה של חילופי דברים טכניים בלבד, כאשר ניתוק זה נמשך עד היום. כל ניסיונותיה ותחינותיה של אמה לקשר קרוב ורגשי יותר נדחו על-ידיה באופן חד. ככל שהוסיפה לספר ולתאר את ניסיונותיה של אמה להתקרב אליה, לבי הלך ונחמץ בקרבי (תהיתי, האם זה מה שצפוי גם לי?). אירוע, שהיה אולי המכאיב ביותר עבורי בתיאוריה, היה כאשר בגיל 15 שאלה אותה אמה שוב, בפעם המי-יודע-כמה, מדוע היא לא מוכנה להתקרב אליה, והוסיפה, בשונה מהפעמים הקודמות, ושאלה: "מדוע עם אבא את כן מתקשרת?" תגובתה של שלומית היתה לנתק את הקשר גם עם האב, כך שלאמה לא יהיה, כדבריה, "פתחון פה".

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

כדי להיטיב ולהבין את התמונה חשוב לציין שתי נקודות. הראשונה קשורה בסיבות לניתוק היחסים. בנסותי לברר אותן, שאלתי אותה ישירות, והיא חזרה ואמרה שאינה יודעת. לאחר היסוס-מה הוסיפה שאומנם נכון שאמה עשתה הרבה בשבילה, אך הרגשתה לאורך השנים היתה תמיד שמאמץ זה לא נעשה מתוך איכפתיות אמהית ודאגה כלפיה, אלא מתוך הצורך של אמה להרגיש ולומר שהיא "אמא טובה". התרשמתי שאמה של שלומית היתה אדם חרד מאוד, לא כל שכן כאם הנאבקת בעבר הטראומתי שלה-עצמה, ואי-לכך תיפקדה ברמה הישרדותית.

נקודה שנייה ראויה לציון: בעוד שלומית נזכרה באינטראקציות אלו עם אמה בלא סימנים לכאב או לצער, חזרה והדגישה שהיא פוחדת שהיא, שלומית, היא זו שחסרה רגשות. היא הבהירה לי שבפעמים בהן מישהו אכן האשים אותה שהיא חסרת רגשות, הרגישה אשמה נוראה ורצתה למות. למרות שלא הרגשתי את האשמה, האמנתי לה והדבר נתן לי תחושת תקווה לסיכוי שאוכל לעזור לה.

בהמשך השעה אמרתי לה שמה שאני שומע בדבריה זה שבגיל שבע היא החליטה לפטר את אמה מאמהותה. הוספתי שוודאי היו לה סיבות טובות לכך, ואם נחליט לעבוד יחד, וודאי נרצה להבין אותן. למשל, הוספתי, חשוב שנבין את התחושה שלה שאמה היתה אמא לצרכיה שלה-עצמה, ולא עבור בתה. בחדר השתרר שקט, ואני המשכתי ואמרתי שנראה כי גם עם בן-זוגה לשעבר, דוד, קרה דבר דומה, כאילו גם אותו פיטרה כחבר והשאירה אותו רק בתפקיד של "מפזר חום". עוד אמרתי שבמגעים שלי איתה בשלוש השעות שלנו יחד, הרגשתי שהיא עושה משהו דומה איתי; אומנם לא בצורה מתוכננת או מודעת, אך הרגשתי שהיא מנשלת אותי כביכול מתפקידי כמטפל שלה, והבאתי לה דוגמאות מהפגישות. לאחר שתיקה ארוכה, התפרצה עלי בלעג ובהערות מזלזלות: אמרה שדברַי הם שטויות ולא ייתכן שהם נכונים, ראשית מפני שאני כלל לא מכיר אותה; שנית, אף אחת מהמטפלות הקודמות שלה מעולם לא אמרה לה משהו דומה לזה; ושלישית, איך ילדה קטנה כל-כך יכולה להחליט על דבר כזה? לא, היא התעקשה, מנקודת מבטה "אמא אחראית ואמא נושאת באשמה".

בתום השעה שאלתי אותה אם היא רוצה לקבוע פגישה נוספת. היא אמרה בזעף "טוב", וקבענו פגישה. לאחר השעה חשבתי לעצמי שאולי הייתי חד מדי איתה, וייתכן מאוד שהיא לא תבוא לפגישה שנקבעה, או אם בכל זאת תבוא, יהיה זה כדי לפטר אותי רשמית מתפקיד המטפל שלה. להפתעתי, שלומית הגיעה לפגישה היעודה, והחלה לספר לי על שהתרחש בשבוע שחלף. בשלב מסויים אמרתי שהשעה הקודמת שלנו לא היתה קלה, ושאלתי אותה איך הרגישה ומה היא חשבה. היא השיבה, שלראשונה מזה שנים, היא הרגישה תקווה. כאשר שאלתי אותה מדוע, ענתה לי שאם זה נכון שהיא זו שהחליטה על פיטורי אמה, היא גם זו שיכולה לשנות את ההחלטה. התרגשתי ואמרתי: "זה נכון, כך גם אני חושב ורואה את הדברים". הוספתי שאני רואה בדבריה בסיס לעבודה משותפת שלנו, וכי אם תחליט שהיא רוצה לעבוד איתי – אשמח לעבוד איתה.

נראה שההתערבות שלי בקשר לפיטורין של אמה, וההתנסחות שהדגישה את מרכיב הבחירה של שלומית, מהדהדת את ההמשגה של אובייקט מְחַיֵה שיצר סימינגטון. מדובר כאן במטופלת שפיתחה הפרעה נרקיסיסטית עמוקה כתוצאה מטראומה בינקות ומארגון אישיות מסויים. בהחליטה לדחות את אמה כאובייקט מְחַיֵה היא בחרה בצורה לא-מודעת להפנות עורף לחיים. להבנתנו, כאשר המטפל אמר לשלומית שהיא החליטה לפטר את אמה, החל התהליך שעשוי לאפשר הפיכה של עובדה קונקרטית להרגשה ולסמל. במילים אחרות, דו-שיח זה חנך תהליך פרשני שאיפשר תהליך המרה הדרגתי מן הקונקרטי לסימבולי ומן העובדתי לחוויתי-רגשי. ניתן לתאר זאת כתנועה ממצב של סבל כפוי למצב של סבל שנבחר (6). לפי סימינגטון, בתהליך זה יכולה היתה שלומית להפוך לבעלת תחושה של יכולת סוכנות (agency) ושל 'אני פעיל' (active ego), במקום להיות ישות סבילה שהמציאות בלבד מעצבת אותה.

מטפל בשיטות NLP,CBT,EMP
מטפל בדכאון,חרדות,OCD,טראומות

הישרדות לעומת חירות

סימינגטון טוען שהפילוסופיה של האישיות הבריאה היא של חופש ויצירתיות בעוד זו של הפרעת האישיות הנרקיסיסטית היא של הישרדות. במילותיו של סימינגטון (7) (בתרגום חופשי):

"אחת הסיבות בגללן איננו פותרים את הבעיות המתבטאות באופן קליני בנרקיסיזם היא, שאנו עובדים עם מודל לא נכון. המודל המוטעה הוא האמונה לפיה מטרת המפעל האנושי היא הישרדות. הפילוסופיה של האישיות הנרקיסיסטית היא הישרדות; הפילוסופיה של האישיות הבריאה היא השגת חופש רגשי" (7, עמ' 5).

אנו מסכימים עם סימינגטון שבהפרעות אישיות בעלות מבנה ארכאי, כגון הפרעות נרקיסיסטיות, שאלות של הישרדות לעומת חופש הן שאלות חשובות ביותר. לכן נציג פגישה מאוחרת יותר עם שלומית כדוגמה קלינית, אשר מדגימה עד כמה חשוב לזהות את האונטולוגיות הללו כדי להגיע להבנה מעמיקה של הפרעות נרקיסיסטיות.

הדוגמה לקוחה משעה טיפולית שהתקיימה כשנה וחצי לאחר תחילת הטיפול. במהלך 18 החודשים האלה טולטלתי, נלעגתי, אוימתי בהדחה ויובשתי רגשית, ולעתים אינטלקטואלית. הדימוי, שאולי מבטא בצורה הטובה ביותר את החוויה שלי בחדר הטיפול, הוא של שלומית כבמאי עריץ, בעודי בסך הכול שחקן, שמוכיחים אותו באופן מתמשך על כך שאינו ממלא את תפקידו באופן מותאם לחלוטין לתסריט. במבט לאחור, נראה לי שבאותה תקופה הייתי עסוק בעיקר בהישרדות, לעתים קרובות דרך ריצוי (compliance) בתגובה לכפייה של שלומית, ולעתים דרך התמרדות (defiance). נוכח פגיעותה ושבריריותה, ניסיונותיי, הנוגעים-ללב לעתים, לעמוד על שלי, גוועו במהרה.

בפגישה הנדונה סיפרה שלומית כיצד פיתתה בקסמיה מישהי ממקום עבודתה באותו שבוע. היא תיארה אותה כנשגבת, כמרוחקת וכבלתי ניתנת להשגה. מידי פעם העיפה מבט לעברי כאומרת: "נו, מה אתה חושב?" ובהמשך אותה פגישה התבטאה: "נו, למה אתה לא אומר כלום? אתה יודע כמה שזה קשה לי... אתה בטח לא מדבר כי אתה חושב שאני כופה את רצוני עליך ולכן אתה שותק."

אמרתי: "אני חש נואשות בקולך, שהולכת וגוברת."

שלומית: "אני לא מבינה למה אתה לא נותן לי את מה שאני כל-כך צריכה... אתה כל-כך לא אמפתי אלי."

בשלב מסויים אמרתי: "אני אמפתי אל ה'שלומית' שאני רואה ושומע."

שלומית השיבה: "אני לא מבינה מה שאתה אומר; אני רק רוצה שתגיד לי מה אתה אומר על מה שסיפרתי לך; השקט שלך משגע אותי." אחר-כך נעשתה שקטה יותר, ובהמשך ביקשה שאסביר לה מה כל זה אומר ולמה אני מתכוון, כי היא מכירה רק שלומית אחת.

בשלב זה אמרתי: "לי זה נשמע שה'שלומית' הזו שאת מדברת עליה, וגם מדברת אותה כרגע, היא שלומית שזקוקה לסוגי מזון מסויימים מאוד כדי להשביע את רעבונה. היא זקוקה למגע מתמיד עם האחר – מגע פיסי בלילות, שתמיד יהיה גוף שנוגע בה, כפי שסיפרת, או מגע במילים, ושלא יהיה רגע אחד של שקט או הפסקה בדיבור. סוגי המזון ששלומית הזו צריכה הם 'מזון מהיר' ו-'quick-fix'" (ביטוי הלקוח משפתם של נרקומנים הזקוקים בדחיפות למנת-סם, ששלומית עצמה השתמשה בה תכופות). שתקתי לרגע והיא אמרה: "הדימוי של אוכל ורעב מאוד מדבר אלי". היא שאלה אם אי-פעם סיפרה לי שיש לה בעיות אכילה. עניתי שלא, ואמרתי: "הבעיה היא, שכאשר את מספקת לשלומית הזו את ה-quick-fix שהיא זקוקה לו (דרך כיבושים, יחסי-מין מזדמנים, כמויות בלתי-נשלטות של מריחואנה), וגם דרך הגיוס שלי לדיבור בלתי-פוסק, את מספקת שלומית אחת, ובה בעת מרעיבה את שלומית האחרת. סוגי אספקת המזון להם היא זקוקה הם שונים... למשל, היא לא זקוקה להערצה, אלא לאהבה ולאמיתיות... ושלא כמו הערצה וכיבושים, אהבה ואמיתיות הן סוגי מזון, שהכנתו אורכת זמן." היא שתקה לזמן-מה וענתה שזה נכון, אבל שאם היא תאכיל את שלומית האחרת, היא חוששת ששלומית הראשונה תישאר רעבה. הפגישה התקרבה לסיומה, והיא אמרה בשקט, "אני פחות רעבה עכשיו, קיבלתי אוכל שיחזיק אותי עד שבוע הבא."

אני אמרתי: "יש הרגשה של קירבה ושל ביחד עכשיו בחדר, ואולי זה גם סוג אוכל ששלומית האחרת זקוקה לו". שלומית שתקה ואני ראיתי, או שרק נדמה לי שראיתי, דמעות בעיניה, וכך הסתיימה השעה.

שיחה זו מסמלת תחילתו של מפנה בטיפול. לראשונה נהנתה שלומית ממעט מרחב שאיפשר לה לפעול לא רק ברמה הישרדותית. בהתאמה, גם למטפל היה מעט יותר חופש לבטא במילים את מחשבותיו ולתת מקום לשלומית האחרת, זו הפועלת לפי עקרון החופש והאמיתיות. אנו סבורים שהחופש המוגבר ששלומית והמטפל זכו בו בפגישה זו לא היה נוצר ללא התקופה הארוכה שבה נמצא המטפל בחזקת שורד, בתפקיד שעוצב עבורו על-ידיה.

אנליזה בתעריף מיוחד
אנו מציעים טיפולים פסיכואנליטיים למבוגרים, ילדים ונוער. הטיפולים ניתנים בדרום ומרכז הארץ

כאן המקום להבהיר את ההבדלים בין תפישותיו של סימינגטון לבין אלו של המחברים: מכּתביו, נדמה שסימינגטון רואה את שתי האונטולוגיות, זו של הישרדות וזו של חופש, כמציבות מטרות מנוגדות, ולכן כשוללות זו את זו. נעמיד בשאלה הנחה זו. בתחילה גם אנו ראינו בשתי האונטולוגיות ייצוג לשני קטביו של רצף; אולם על בסיס ניסיון החיים שלנו והניסיון שלנו עם מטופלינו, הגענו למסקנה שבמידה מסויימת, זו הצגה חד-מימדית של הדברים. כיום אנו סבורים שעדיף לחשוב במונחֵי דיאלקטיקה של שני צרכים בסיסיים ומנוגדים בתוך אונטולוגיה אחת. עמדתנו היא שלאנשים יש שני צרכים בסיסיים שמהם נובעים שני פחדים בסיסיים. אוטו ראנק הוא הראשון שהמשיג זאת. לפיו (8), לבני האדם שני צרכים בסיסיים: הראשון - צורך באחדות ובהתמזגות, וממנו נגזרות תלות, אהבה ושייכות. השני - צורך באוטונומיה ובנפרדות, ממנו נגזרים צורכֵי חופש ויצירתיות. עם הצורך בהתמזגות עולה הפחד, שראנק קורא לו 'פחד המוות', שהוא אובדן הזהות כתוצאה מהתמזגות עם זולת. הצורך בנפרדות ובאוטונומיה מביא לפחד מבדידות ומניכור, שראנק קורא לו 'פחד החיים'. ראנק מאמין שמלידה ועד למוות עלינו להתמודד עם פחדים מנוגדים אלה.

לדעתנו, מטרת החיים היא ללמוד כיצד לקיים יחסים דיאלקטיים בין היות אדם נפרד ובו-זמנית אדם מחובר במצב של יחסים. דיאלקטיקה זו מהותית לקיום האנושי. כאשר הדיאלקטיקה נשברת מכיוון קוטב פחד החיים (כלומר, הפחד מבדידות ומניכור), אנו מגיבים בהשתעבדות, מגבילים את עצמנו להישרדות גרידא, תוך ויתור על החופש לחשוב וליצור. כאשר נשברת הדיאלקטיקה מכיוון קוטב פחד המוות (כלומר, אובדן הזהות בשל אובדן באחר), נגיב בהתרחקות מאחרים ובבידוד, ונפעל על בסיס האשליה האוטרקית של 'מספיקות-עצמית' (self-sufficiency). מיכאל באלינט (9) מתייחס לדיאלקטיקה בהציעו ארגוני אישיות של אוקנופיל ופילובאט. תיאורטיקנים אחרים, ובעיקר ויניקוט (10), מאהלר, פיין וברגמן (11) ומודל (12) תיארו את הדיאלקטיקה הזאת בדרכיהם. כל קוטב בדיאלקטיקה הוא בו-זמנית צורך בפני עצמו וגם משמש כהגנה, המגבילה את ביטויו של הקוטב הנגדי. כלומר, ההתמזגות היא גם צורך וגם הגנה מפני נפרדות, ואילו נפרדות היא גם צורך וגם הגנה מפני התמזגות. בדיון שלה על הכרה והרס בתהליך גילוי האובייקטיביות, מציעה בנג'מין (13) פרשנות לוויניקוט ולמאהלר בשפת הסובייקטיביות: "אזי נפרדות היא אכן צדו השני של החיבור לאחר" (13, עמ' 41).

בהתמודדות עם פסיכולוגיות פסיכואנליטיות שונות נגלה חלוקות רבות מדי המבוססות על דיכוטומיות שגויות. הקלייניאניים ואנשי פסיכולוגית האני מציבים באופן פרדיגמטי את הצורך באוטונומיה ובנפרדות ברמה הגבוהה ביותר של ההתפתחות האנושית. לעומת זאת, אנשי פסיכולוגית העצמי מדגישים את הצורך בהתמזגות. דבר זה משתקף בכך שקוהוט ממקם את הצורך בזולתעצמי (selfobject) במרכז התיאוריה שלו על הקיום וההתפתחות האנושיים, כמו גם בתיאוריה שלו בדבר הכוחות המרפאים בפסיכואנליזה.

נראה שסימינגטון מתייצב בקרב אלה המדגישים את הנפרדות ואת האחרות. עמדתו מבוטאת בבירור בדיונו במיתוס של קאסיוס (4).

במיתוס זה, גבר צעיר בשם קאסיוס אבד בסְפַר האוסטרלי מבלי שהצליח למצוא את דרכו חזרה למקום ישוב. הוא הגיע לחלקה פורייה, שסיפקה את כל צרכיו ומשאלותיו בעזרת נימפה. היא סיפקה לו מקלט, מזון, משקה, מוסיקה, ספרות ומין. הנימפה נעלמה כשנרדם. הוא העביר את ימיו בפיזור-דעת מאושר, וחש שהוא האדם בר-המזל ביותר ביקום. כעבור כשנה התעורר בוקר אחד עם כאב ראש והבחין בכך שהוא כמֵה לחבר. הנימפה לא יכולה היתה לספק את משאלתו זו. כיוון שהכיר את המיתוס של נרקיס, הלך להביט בבבואתו במים, אך עדיין חש בודד. הוא החליט ללכת ולחפש רֵעַ. הוא נתקל במרים, נערה שהשיטה את סירתה בנחל, ביקש להצטרף אליה ולהיות לה לחבר. היא הסכימה בתנאי שייתן לה תינוק ויעמול קשה כדי לספק את צורכי הילד ואת צרכיה. קאסיוס התבקש גם לעזוב את מקום מקלטו לנצח ולשרוף את הסירה שיכולה היתה להשיבו לשם. קאסיוס חש התנגדות, והנימפה הופיעה. היא הבטיחה לו במרמה את כל מה שמרים הציעה לו, מבלי שיעזוב את החלקה. קאסיוס התפתה לנימפה. בבדידותו קרא לה בשמה "מריאן", למרות שהתכוון לקרוא למרים. קאסיוס חי עם מריאן, הנימפה, עד שיום אחד היא נעלמה. רק אז נזכר במרים וחיפש אותה שוב. כשקאסיוס שמע שאיחר את המועד, שמרים מצאה גבר שנתן לה תינוק, הוא הטביע עצמו בבאר.

'מריאן' היא פנטזיה מוזהבת (golden fantasy), נימפה הממלאת כל צורך טרם הפך למשאלה, והצדקת קיומה הוא סיפוקו המלא של קאסיוס. 'מרים' היא אדם אחר, נפרד, בעלת עצמי נפרד וצרכים משלה. ברור כי לדעתו של סימינגטון, אדם בשל ובריא צריך להיות בעל אומץ לבחור ב'מרים' ולוותר על 'מריאן' לנצח.

לדעתנו, כל אחד משני המחנות הללו רואה בעין אחת בלבד, וגם אם ראייתו מצוינת, הרי רק השימוש בשתי עיניים יחד מאפשר ראייה תלת-מימדית. בתרגום לנושא שלפנינו, ניתן לומר שאנו נולדים וחיים עם דיאלקטיקה הנוצרת בין שני צרכים אלה. כולנו עושים עסקות פאוסטיאניות עם השטן. למשל, כדי לספק צורכי אהבה ושייכות אנו מוותרים על מעט נפרדות וחירות ומשלמים בשיעבוד מסויים, ועבור מעט חופש רגשי נשלם בבדידות ונסתכן במידה של חריגות.

אמת זוהרת מכתביו של ביון ומאישיותו
קורסי אונליין על חשיבתו של ביון בהנחיית דר' יקיר קריצ'מן - 50% הנחה על הקורס השני

באשר להפרעות נרקיסיסטיות, השקפתנו דומה לזו של ויניקוט (14, עמ' 140-152). העצמי הכוזב הוא אותו חלק של האישיות שפועל לפי עקרון ההישרדות. הוא מציע פתרון של פשרה, אך פשרה שהיא לגיטימית ואנושית. בקונסטלציות אישיותיות מסויימות, העצמי הכוזב עדיף על התפרקות פסיכוטית. פשרה זו מאפשרת את קיומו של העצמי האמיתי ומגינה עליו. חיזוק להשקפה זו ניתן למצוא אצל פיירברן (15, עמ' 3 - 27) וגאנטריפ (16), שמדגישים את ערך ההישרדות, גם במחיר חירות ויצירתיות. לפיכך, הגורם הפתוגני העיקרי בהפרעות אישיות ארכאיות, כולל הפרעות אישיות נרקיסיסטיות, איננו בהכרח העדפת האונטולוגיה של הישרדות על אונטולוגיה של חופש, אלא חוסר יכולתם של אנשים אלה להתמודד בצורה סימבולית עם הפרדוקסים של הקיום האנושי ושל יחסים בין-אישיים. הפרדוקסים הגדולים של החיים, המוכרים לכולנו, הם נפרדות לעומת התמזגות, עצמי לעומת זולת, זכר לעומת נקבה, אומניפוטנטיות לעומת אימפוטנטיות, וסופיות לעומת אלמותיות (17).

לפי אימרתו של ויניקוט, המתאימה לניסיוננו, פרדוקסים אנושיים מעין אלה לא יכולים ולא צריכים להיפתר. יש לקבלם ללא שאלות: כלומר, הם צריכים להיות מוכלים. כל ניסיון לפתור אותם יגבה מחיר מהמורכבות האנושית (לדיון דומה מנקודת מבט שונה, ראה אצל ארליך (18)). להמשגת הדיאלקטיקה המוצגת כאן יש השלכות חשובות ביותר על שאלות של טכניקה ושל התיאוריה של הטכניקה. להבנתנו, השאלה המרכזית של הטכניקה, המעסיקה גם את סימינגטון, היא כיצד לעבוד עם מטופלים בעלי הפרעות נרקיסיסטיות, אשר חווים רגשות מאיימים של קנאה (envy) וחמדנות, באופן שלא יגרום להם להרגיש מואשמים ומותקפים. לשאלה זו יש קשר לנושא ההישרדות לעומת החופש. נדמה שהתשובה אינה מצויה בהבחנה המסורתית בין מציאות חיצונית לפנימית, כי אם בהבחנה בין מציאות נפשית הנישאת על-ידי ייצוגים מופנמים מובחנים היטב לבין מציאות סובייקטיבית-חווייתית (19).

כאשר אנו כמטפלים קשובים לחוויות הסובייקטיביות של המטופל (הדהוד למושגים 'אמפתיה' ו'קירבה לחוויה' של קוהוט), קורה תכופות שעלינו לקבל את האונטולוגיה של ההישרדות כחלק בלתי נפרד מהמערך הנפשי שלו, גם אם כאמצעי בלבד. כאשר הנפש, בעלת משאבי התמודדות מדולדלים, ניצבת בפני איומים משמעותיים מבפנים או מבחוץ, היא תבצע באופן אוטומטי וללא יכולת בחירה את האקרובטיקה הדרושה לצורך הישרדותה הנפשית. ניתן להמשיג פעילות נפשית זאת כ'אלכימיה נפשית' (20), לעומת שנאה חד-צדדית (ביוניאנית, קלייניאנית), או רציחת המציאות. ברור ששתי ההמשגות השונות הללו, אלכימיה נפשית לעומת שנאת המציאות, משקפות ערכים שונים. ג'ון סטיינר מהדהד את קוהוט באומרו על מטופלים אלה שאין להם זמן או כוח נפשי להבין, אך יש להם צורך נואש להיות מובנים (21). המטפל היוצא מתוך עמדה זו משעה את העצמי שלו על-ידי ראיית המציאות כמעט באופן בלעדי דרך עיני המטופל. במונחים של בריטון (22), המטפל שומר את השקפתו-שלו לעצמו ומתקְשר למטופל את הבנתו לגבי נקודת מבטו של המטופל. במונחים ויניקוטיאניים, אנו מספקים למטופל את אשליית האיחוד, את האשליה שהוא בורא את השד, שהוא זה שיוצר את האחר ואת העולם.

בנושא זה לימד אותנו קוהוט (23, 24), שכאשר אנו משעים את העצמי שלנו ונעשים קשובים לסובייקטיביות של המטופל, יתפסו רגשות הבושה, ההשפלה והעלבון שלו את מרכז הבמה הנפשית של המטופל. אותה עמדת הקשבה לחוויה של המטופל היא גם זו המאפשרת עם הזמן לרגשות הללו להתפוגג ולהתפנות ממרכז הבמה הנפשית. מניסיוננו, לאחר שלב זה מתחילים לעלות רגשי אשמה חריפים, הקשורים לתכנים ולרגשות של חמדנות, קנאה, שמחה לאיד ונקמנות. השעיית העצמי של המטפל והקשבה לסובייקטיביות של המטופל יוצרות הֶקשר בין-אישי שבמסגרתו גוברת האפשרות שהמטופל יתחבר לרגשות המאיימים ויבין אותם, מבלי לחוש מואשם או מנודה. במצב זה גם גוברים הסיכויים שהמטופל ייטול סיכון ויחשוף את עצמו ואת רגשותיו המאיימים, ואנו כמטפלים נחווה על-ידיו כבעלי-ברית נגד החלקים הפנימיים שמגַנים ומתקיפים אותו.

מאז מאמרו הקלאסי "The analyst's act of freedom as agent of therapeutic change", ובמהלך כתיבתו מאז, חוזר סימינגטון (25) ומבהיר כי מהות האקט המרפא בטיפול היא בהכרזת המטפל על אחֵרותו. נשתמש בדוגמה של סימינגטון עצמו מתוך ספרו "נרקיסיזם, תיאוריה חדשה" (4), כדי להעמיד בספק רעיון זה.

מדובר במטופלת שעברה אירוע פסיכוטי. סימינגטון מספר כי במשך חודשים רבים היה מטפל סובלני מאוד ויצר בהדרגה הבנות ומשמעויות קוהרנטיות מתוך חזיונות התעתועים שלה. אך המחיר ששילם היה בהפיכתו למשתף-פעולה. המצב נמשך עד שיום אחד אמר לה: "את רוצה שאני אבנה מדבריך מבנה משמעותי, מפני שאת חושבת שאת לא יכולה לעשות זאת בכוחות עצמך" (4, עמ' 67). סימינגטון מוסיף, שעד לאותה עת היתה האווירה בחדר חמה ואמפתית; מאותה שעה ואילך האווירה הפכה לסוערת ועוינת. מדבריו ניתן להבין כי שיחה זו היתה קו פרשת המים בהמשגתו.

כאשר סימינגטון ממשיג את חשיבות ההכרזה על חירותו ואחרותו של המטפל, אנו שומעים את צליל התיאוריה הקלאסית: "כישלון האומניפוטנטיות הוא שכופה על הילד את קבלת המציאות" (26, עמ' 376). עמדה זו מוצאת הד עמוק בתוכנו. לצדה, העמדה הוויניקוטיאנית, ואחר-כך גם הקוהוטיאנית, הטוענת בזכות ההקשבה לסובייקטיביות של המטופל, נסמכת על ההמשגה ההפוכה: "כישלון המציאות הוא שכופה על הילד את העמדה האומניפוטנטית" (26, עמ' 376). מאחר שאנו מסכימים לחלוטין גם עם עמדה זו, אנו שבים לדיאלקטיקה שאותה כבר תיארנו. בשלב זה נוכל לומר שאֵם טובה דיה, או מטפל טוב דיו, צריכים לקיים עם המטופל יחסים דיאלקטיים המשלבים בין אחדות (oneness) לשניות (twoness) (27). בתחילת הטיפול עם שלומית היה מיכאל, כמו סימינגטון עם המטופלת שלו, ביחסים המאופיינים בעיקר על-ידי אחדות, ללא ביטויים בולטים לאחרות ולחירות.

אמת זוהרת מכתביו של ביון ומאישיותו
קורסי אונליין על חשיבתו של ביון בהנחיית דר' יקיר קריצ'מן - 50% הנחה על הקורס השני

בהדרגה, ככל שמטפלים (או אמהות) חשים כי המטופל זז, ולו במעט, ומרחב מינימלי נוצר ביניהם, עליהם למצוא דרך להתייצב כדי לפגשו בתוך מרחב זה. משמעותו של רגע זה היא בהכרזת המטפל על אחֵרותו במינון המקביל ליכולת של מטופל. מטפל טוב דיו ירגיש את השינוי לא רק על בסיס רמזים פנימיים, כגון הרגשת רוגע מול חוסר סבלנות, ולא רק על בסיס מידע המגיע מהמטופל.

במשך שנים רבות של עבודה עם מטופלים בעלי הפרעות אישיות ארכאיות, למדנו כי רגשותינו לפני מתן פירוש הם הכלי האבחוני הטוב ביותר שיש לנו כמטפלים לגבי מצבו והתקדמותו של המטופל. במקרים מסויימים אנו מרגישים במשך תקופה ארוכה מאוד, לפעמים במשך שנים, שאנו מסתכנים בהפרה חמורה של האווירה ושל היחסים הטיפוליים לפני כל פירוש שאנו נותנים. כאשר אנו מרגישים במידה הולכת וגוברת כי איננו צריכים להכין מחסה או מקלט לפני מתן פירוש, אנו יודעים שהדבר משקף את צמיחתו והתפתחותו של המטופל לכיוון נפרדות וחופש להיות הוא-עצמו ולתת לנו להיות עצמנו. תהליכים אלה של השפעה הדדית הם מהותה של 'הפסיכולוגיה של שניים' (two-person psychology). הם מספקים את יסודה המהותי של האינטרסובייקטיביות. הן בדוגמה של סימינגטון הן בזו של שלומית, נראה שלולא נעשתה עבודה בקוטב של האחדות (oneness), דהינו קבלת עקרון ההישרדות, אזי הכרזה מוקדמת מדי של אחֵרות וחירות מצד המטפל היתה גוררת תוצאות אנטי-טיפוליות ונסיגה. במונחים של סימינגטון, למטפלים בשני המקרים לא היתה חירות לענות (to respond), אלא רק להגיב (to react). בדיונו, סימינגטון (28) יוצר דיכוטומיה בין 'לענות' לבין 'להגיב' ומזהיר נגד עמדה של תגובה, היות שזו מבוססת על קבלת עקרון ההישרדות של המטופל. נטען כי בשני המקרים היתה זו החלטה טיפולית נכונה לוותר על החופש לענות עד לזמן שבו יהיה מתאים יותר להתקדם לעמדת המַענה. כך, מטפלים אינם צריכים להתייצב בעמדה של אובייקט סובייקטיבי או אובייקט אובייקטיבי, אלא לשחק בהתמדה, בתנועה פוטנציאלית בין השניים. נראה שמיטשל (29) מתמודד עם אותה התלבטות, אם כי מזווית מעט שונה, כאשר הוא מציע כי "המאפיין המרכזי של האקט התרפויטי בפסיכואנליזה היא צמיחתו של משהו חדש מתוך משהו ישן. החדש אינו יכול להיות שם מהתחלה, משום שעליך למצוא את עצמך בתוך הישן כדי ליצור את ההקשר המתאים לצמיחתו של משהו חדש" (29, עמ' 59).

נציע זווית נוספת בשאלת הטכניקה הטיפולית עם הפרעות נרקיסיסטיות. מניסיוננו, אחד ממוקדי ההפרעה של מטופלים אלה נמצא במה שניתן לכנות מימד ההטרמה, "גדול מדי, מוקדם מדי." אכן, מטופלים אלה דילגו באופן כלשהו ממצב ילדי למצב מבוגר מבלי להתבגר ממש (בדומה למעבר מכיתה ג' לכיתה י"ב בזינוק אחד).

אנו נזכרים בשני מטופלים בעלי מאפיינים נרקיסיסטיים חמורים. לראשון היה חלום חוזר ונשנה שבו הוא נמצא בכיתה י"ב ועומד לגשת לבחינות הבגרות. הוא שרוי בחרדה איומה, כאשר פתאום באים אליו מהנהלת בית-הספר ומבשרים לו שאין לו מה לדאוג, שהוא לא צריך להיבחן כי הוא כבר נבחן מזמן וכי, למעשה, הוא כבר בשנה השנייה בטכניון. המטופל השני נהג במשך שנים רבות, מגיל 10, לגנוב את מכוניתו של אביו בלילות כאשר אביו היה במסעות עסקים בחו"ל.

תופעת הדילוג בזמן ובגודל יכולה להתרחש ולהשתמר רק אם הנפש מבצעת שתי פעולות לולייניות במסגרת מה שניתן לכנותו אלכימיה נפשית. הפעולה האחת היא להיות 'גדול'. כפי שילד מדמיין 'גדולים', הוא רואה אותם כאנשים שאינם פוחדים, לא מקנאים, אינם מתביישים ואינם תלויים. כלומר, ה'גדלות' המדומיינת היא למעשה קריקטורה של מבוגר, הנתפש כ'מנופח' כמו בלון. בנפש הילד נוצרת, איפוא, משוואה בין היות גדול ובין היות 'מנופח'. התוצאה הממאירה ביותר במקרה זה היא, שאם כך, אין צורך לגדול ולהתפתח; הילד כבר 'עבר', כביכול, 'את בחינות הבגרות'; הוא כבר נוהג במשך שנים, ולכן אינו צריך 'ללמוד נהיגה ולגשת לטסט'.

מעשה הלוליינות השני הוא פיצול כל חלקי העצמי האמיתיים. חלקים אלה, לפי הקוהוטיאניים, מכילים תחושות פגיעות, נחיתות, בושה והשפלה. לפי הקלייניאניים, חלקים אלה מכילים קנאה (envy), חמדנות ושנאה. לדעתנו, מדובר בכל מקרה ברגשות בלתי-נסבלים המקושרים בהתפתחות בטרם-עת של המודעות לנפרדות ולאחרות. המוצא היחיד לילד במצב כזה הוא להינתק מהחלקים הללו. הדבר מוביל לצמצום העצמי האמיתי ולדלדולו. החלקים שנותקו יכולים להתחלף בחלקים כוזבים בעלי תכונות כשל זיקית, שערכן ההישרדותי גבוה, ואלה משתלטים על האישיות. אין תמה בכך שאדם זה אינו רק מרגיש, כמו רובנו, קצת לא ישר וקצת חקיין, אלא שכל חווית העצמי שלו נשלטת ברגשות הונאה, זיוף והתחזות. יישומן ותרגומן של הבנות אלו לעבודה הקלינית מצריך שימוש במושגים רגרסיה והפיכות. רגרסיה היא התהליך שבאמצעותו מתאפשרת גישה למה שוויניקוט הגדיר: (30, עמ' 278 - 294) "כישלון המציאות שקפא" (The failure of reality frozen). קוהוט (31) מתרגם ומיישם הבנה זו להעברה: "האנליטיקאי אינו המסך עליו מושלכים מבנים פנימיים, אלא המשכה הישיר של מציאות מוקדמת אשר היתה יותר מדי מרוחקת או דוחה או בלתי-מהימנה מכדי שתוכל לעבור תמורה לכדי מבנים נפשיים מוצקים ויציבים" (31, עמ' 219).

הרשמה למפגשי היכרות וצפייה בהקלטות מפגשים
בואו לקבל טעימה ממגוון התחומים המרתקים הנלמדים אצלנו במרכז

בהקשר למימד ההטרמה שתואר לעיל, הרגרסיה מאפשרת גישה לאותו מצב שגרם לילד לדלג מכיתה ג' לכיתה י"ב, או למצב שגרם לשלומית לפטר את אמה כבר בגיל 7, להפוך לאם לעצמה ולפתח את כל המאפיינים ההגנתיים הדרושים כדי לשמר את האלכימיה הנפשית הזו. לטענתנו, התהליך הרגרסיבי מאפשר הידברות עם חלקים בעצמי האמיתי. העצמי הכוזב, הפועל לפי עקרון ההישרדות, הוא שומר הסף, ורק לאחר שהוא בוטח במטפל, הוא מאפשר מגע בלתי אמצעי עם חלקי עצמי אמיתיים שנמצאים בהקפאה עמוקה. במידה שנצליח להפשיר את חלקי העצמי המוקפאים ולתת להם לצאת ממקום מחבואם, בה במידה נצליח לשנות את שיווי המשקל בין שני העקרונות (הישרדות לעומת חופש) ולהטות את הכף לטובת אותו חלק בנפש שמטרתו חיים, חופש ויצירתיות.

אנו נזכרים במטופל מבוגר אשר חלה בסרטן בגיל 10 ובמשך שנים היה נתון בסכנת מוות. הוא כינה קטעי זמן רבים בשנים הללו של מחלתו "סרטים אילמים, ללא כתוביות רגשיות". על משקל מושג 'הלא-נחשב הידוע' (unthought known) של בולאס (32), אנו מכנים תופעה זו בשם 'נחווה שלא הורגש' (unfelt experienced). הדרך היחידה שבה יכול מטפל להפשיר חלקים אלה היא על-ידי נוכחותו כאובייקט מתמיר, המוכן להתחלק בעומס רגשי מתמיד של עוצמות רגשיות בלתי נסבלות. המטפל כאב עם הילד הזה חולה הסרטן. הוא גם פחד ובכה איתו. הוא חלק עמו את הבושה על היותו פגום, העלבון של היותו חריג, ויחד הם עברו את השואה הזאת. המטופל עבר את השואה בפעם השנייה, אבל חי אותה בפעם הראשונה.

חשוב לציין שתהליך זה כרוך בשלב של תלות מוחלטת במטפל ובהאדרתו. משתמע מכך שתלות והאדרה הן שלבים התפתחותיים, ולא רק פעולות הגנתיות.

לפני סיום מאמר זה, נצביע על כמה עניינים תיאורטיים שבחרנו שלא להרחיבם מתוך אמונה כי הם מצדיקים מאמר נפרד:

א. נדרשת השוואה יסודית בין התיאוריות של קוהוט לאלו של סימינגטון. בהקשר זה נציין שלוש נקודות בולטות במאמרנו:

1. דומה שקוהוט וסימינגטון חולקים אותה עמדה בהדגישם את תפקיד הטראומה החיצונית (האמיתית) באטיולוגיה של מטופלים נרקיסיסטיים; ואולם תפישותיהם מתפצלות בחדות בכל הנוגע לאחריות. סימינגטון מדגיש את גורם הבחירה האישית, ובכך את אחריותו של המטופל למערכו הנפשי, בעוד שקוהוט מדגיש את אחריות הסביבה החיצונית שלא סיפקה את צורכי הזולתעצמי של המטופל.
2. נראה שכדאי להשוות ולהנגיד את הרעיון של סימינגטון בדבר דחיית האובייקט המְחַיֵה עם הרעיון של קוהוט (24) בנוגע לאימה מחזרה על הטראומה. מנקודת ראות זו ניתן לשאול האם המטופל (במקרה שלנו, שלומית) דוחה את האובייקט המְחַיֵה, או שמא בחווית המטופל הוא בעצם אובייקט ממית, שאותו המטופל דוחה.
3. אפשר להשוות ולהנגיד את המטרה הנפשית של סימינגטון (7) לקראת חופש ויצירתיות עם המטרה הנפשית של קוהוט (33) אל עבר לכידות-עצמית.

ב. בעניין התיאוריה של הטכניקה, שאלה חיונית היא האם רואים ומתארים את המטפל (מיכאל עם שלומית) כשרדן שנאבק כדי לשמר את נפרדותו ואת אחרותו, גם אם לא במוצהר, או שהוא משעה באופן פעיל את עצמיותו לטובת המטופל. נושא זה נוגע בשאלה החשובה של האופן בו המטפל מבין ומיישם את רגשות ההעברה-הנגדית המתעוררים בו.

ג. רעיון הבחירה הלא-מודעת, המרכזי לתיאוריה של סימינגטון, הוא מורכב וזכאי לדיון נפרד על מעמדה ההכרתי ומשמעותה של הבחירה הלא-מודעת.

נסיים בשני סיפורים המתקשרים לתימה של הישרדות נפשית לעומת חופש נפשי, עמה התמודדנו במאמר זה.

הראשון הוא על הרבי נחמן מברסלב, שהיה אומר: "כל מקום שאני נוסע אליו אני נוסע לארץ-ישראל, ולפי שעה (כבר 30 שנה) אני רועה כבשים בברסלב".

כך אנו רואים את הדברים עבורנו כמטפלים וכמטופלים. כל חיינו אנו נוסעים אל עבר האמת, החירות והיצירתיות. אנו מנסים למלא אחר המימרה של סוקרטס – "דע את עצמך". אבל בינתיים אנו קצת עסוקים בהונאה-עצמית, ולעתים קרובות מעדיפים לא לדעת את עצמנו. אותו רעיון, בזווית ראייה שונה מעט, מבוטא באמצעות מושג ה'מסע'. בכל מסע יש 'דרך' ויש 'יעד'. היעד בשפת המיתוס של קאסיוס הוא 'מרים'. הוא בו-זמנית נכסף ומאיים מאוד. מניסיוננו, ובניגוד להשקפתו של סימינגטון, מה שמחזק את נחישותו של אדם לחתור ליעד הוא הכרתו את עקרון ההפיכות דווקא. בשפת המיתוס הוא חייב לדעת שהסירה לא נשרפה וכי הוא יכול לחזור ל'מריאן' במקרה של סכנה לקיום החיים הנפשיים. בעינינו, הבחירה בין מרים למריאן לעולם אינה מוחלטת. אין ויתור מוחלט על מריאן לטובת מרים, אלא נמשכת התנועה הלוך וחזור בין השתיים, במסע אל מרים. אנדרה גרין מפתח רעיון דומה: "נקודה חשובה לדאגה היא סביב היכולת לחזור. ובמילים אחרות, לא ללכת לאיבוד באיזה מדבר או באמצע האוקיאנוס. ליוונים היה פחד נורא: הפחד לאבד את הדרך חזרה" (34).

הסיפור השני הוא סיפור אישי.

לפני חמש שנים מת חבר קרוב שלנו מסרטן ריאות לאחר סבל איום שנמשך חצי שנה. המפגש עם האופן שבו התמודד עם מותו הממשמש ובא טרף עבורנו את כל הקלפים. איש זה, שהיה חברנו במשך 32 שנים, היה עבורנו סמל לאדם חופשי. תמיד קינאנו בו על אומץ לבו לחיות את חייו האמיתיים מתוך חירות בלתי-מתפשרת עם ציפיות חברתיות ונכונותו לשלם את המחיר החברתי שמתלווה לחירות כזו. חודשיו האחרונים היו מחרידים מבחינת סבלו וההידרדרות הגופנית האיומה. אך עד יום מותו לא היה בהתנהגותו ולו רמז לכך שהוא מקבל את עובדת מותו הקרב, או אפילו מודע לה. עד לרגע האחרון הוא התנהג כאילו הוא בטוח שיצליח לנצח את המחלה, והיה ברור שהוא מצפה מסביבתו להשתתף בהונאה העצמית המסיבית הזאת. שאלנו את עצמנו איך לראות תופעה זו. האם בהקשר הזה, הבחירה לא לדעת ולא לקבל את מותו הקרב ביטאה אונטולוגיה של הישרדות, או שמא אונטולוגיה של חופש? האם זאת בכלל בחירה, או שמא פחד עצום מפני המוות מכתיב הונאה עצמית מסיבית? כפי שסארטר היה טוען, באי-יכולתו לעמוד מול האמת איבד חברינו את חירותו ואת האותנטיות שלו.

או שמא מדובר בביטוי לחופש לבחור ולהילחם עד לרגע האחרון מתוך אמונה בזכותו הבסיסית להיאבק כנגד כל הסיכויים? האם לזה התכוון אפלטון באומרו שאדם המקבל את מותו מפסיק להיות אדם?

.

מקורות

1. Grotstein J., Foreword. In: Symington N. (Ed.), Narcissism: A new theory. pp. IX–XVI, London, Karnac Books, 1993.

2. Symington N., Bion and trauma transformed. Lecture given at the conference: Bion and Narcissism. Bar-Ilan University, Ramat-Gan, 1999.

3. Bion W.R., Second thoughts. London, Maresfield Books, 1967.

4. Symington N., Narcissism: A new theory. London, Karnac, 1993.

5. Ogden T.H., Analysing forms of aliveness and deadness of the transference-countertransference. Int. J. Psycho-Anal., 76: 695-709, 1995.

6. Valliant E.G., The wisdom of the ego. Cambridge, MA, Harvard Univ. Press, 1993.

7. Symington N., The core of narcissism. Lecture given at the conference: Bion and Narcissism. Bar-Ilan University, Ramat-Gan, 1999.

8. Rank O., Will therapy. New York, Knopf, 1945.

9. Balint M., Thrills and regressions. London, Marsfield Library, 1959.

10. Winnicott D.W., Playing and reality. New York, Basic Books, 1971.

11. Mahler M., Pine F., Bergman A., The psychological birth of the human infant. New York, Basic Books, 1975.

12. Modell H.A., The private self. Cambridge, MA, Harvard Univ. Press, 1993.

13. Benjamin J., Like subjects, love objects. New Haven, Yale Univ. Press, 1995.

14. Winnicott D.W. (1960). Ego distortion in terms of true and false self. In: The maturational processes and the facilitating environment. New York, Int. Univ. Press, 1965.

15. Fairbairn W.R.D. (1940). Schizoid factors in the personality. In: Psychoanalytic studies of the personality. London, Routledge & Kegan Paul, 1952.

16. Guntrip H., Schizoid phenomena, object relations and the self. London, Hogarth Press and the Institute of Psychoanalysis, 1980.

17. Bach S., The language of perversion and the language of love. Northvale, NJ, Aronson, 1994.

18. Erlich H.S., On loneliness, narcissism, and intimacy. In: Am. J. Psychoanal., 58: 135–162, 1998.

19. Kulka R., The psychoanalyst’s mind from listening to interpretation: Will psychoanalysis evolve from individuality to subjectivity? In: The analyst’s mind from listening to interpretation. Further papers on the theme of 38th ITAC Amsterdam. London, The IPA Press, 1996.

20. Valliant E.G., The wisdom of the ego. Cambridge, MA, Harvard Univ. Press, 1993.

21. Steiner J., Psychic retreats. London, Routledge, 1993.

22. Britton R., Belief and imagination. London, Routledge, 1998.

23. Kohut H., The restoration of the self. New York, Int. Univ. Press, 1977.

24. Kohut H., How does analysis cure? A. Goldberg, P. Stepansky (Eds.), Chicago, Univ. of Chicago Press, 1984.

25. Symington N., The analyst‘s act of freedom as agent of therapeutic change. Int. Rev. Psycho-Anal., 10: 283–292, 1983.

26. Novick K.K., Novick J., The essence of masochism. The Psychoanalytic Study of the Child, 42: 353–384, 1987.

27. Ogden T.H., The matrix of the mind. Northvale, NJ, Aronson, 1990.

28. Symington N., The possibility of human freedom and its transmission with particular reference to the thought of Bion. Int. J. Psycho-Anal., 71: 95–106, 1990.

29. Mitchell S., Influence and autonomy in psychoanalysis. Hillsdale, NJ, The Analytic Press, 1997.

30. Winnicott D.W. (1954). Metapsychological and clinical aspects of regression within the psychoanalytical set-up. In: Collected papers. New York, Basic Books, 1958.

31. Kohut H. (1959). Introspection, empathy, and psychoanalysis. In: Ornstein P. (Ed.), The search for the self. pp 205–232. New York, Int. Univ. Press, 1978.

32. Bollas C.J., The shadow of the object: Thoughts on the unthought known. New York, Columbia Univ. Press, 1987.

33. Kohut H., Forms and transformations of narcissism. J. Am. Psychoanal. Assn., 14: 243–272, 1966.

34. Green A., The intuition of the negative in playing and reality. In: Kohon G. (Ed.), The New Library of Psychoanalysis. London, Routledge, 1999.