"מרחב מוגן": א.נשי טיפול בגינון ובמרחב הפתוח בעבודה עם נפגעי המלחמה
מעיין בורשטיין
"לראות גן עדן בפרח קטובגרגיר חול - תבל ומלואהלאחוז באינסוף בכף הידובנצח כולו - בשעה "בשורות התום - ויליאם בלייק
מבוא
במאמר זה אביא תמצית מחקר עצמאי שבוצע במהלך השנה האחרונה, בעת המלחמה. במחקר ראיינתי מטפלים ומטפלות בגינון ובמרחב הפתוח ושמעתי איך הם תופסים את הטיפולים בנפגעי ונפגעות המלחמה. במסגרת המחקר ביררתי מה מסייע למטפלים אלה לעשות את עבודתם בזמנים כל כך קשים, אל מול ובתוך תכנים כה מורכבים וטראומטיים.
הממצאים הפתיעו גם אותי.
טיפול בגינון ובמרחב הפתוח כמענה לטראומה ודחק
טיפול בגינון (Horticultural Therapy) וטיפול במרחב הפתוח (Nature-Based Therapy) הם תחומים המשלבים בין מדעי הרווחה והבריאות לבין עולם הטבע. טיפול בגינון מוגדר כשימוש מונחה בגינון ופעילות עם צמחים להשגת יעדים טיפוליים. שלא כמו גינון פנאי, כאן מושם דגש על התהליך הטיפולי ולא רק על התוצר שהוא הצמח, פירותיו ופרחיו. טיפול במרחב הפתוח הוא מונח רחב יותר הכולל גם "טיפול בטבע " (Nature Therapy) ו "תרפיה במרחב הפתוח " (Wilderness Therapy).
הספרות המקצועית נשענת על שתי תיאוריות מרכזיות המסבירות את השפעת הטבע על האדם:
השערת הביופיליה (Biophilia Hypothesis) של וילסון (1984) גורסת כי לבני האדם יש, באופן מולד, קשר רגשי עמוק לכל צורות החיים ולטבע. סביבה טבעית עונה על צורך הישרדותי-אבולוציוני ומשרה ביטחון ורגיעה. הקשר שבין חשיפה למרחבים לבין הפחתת דחק (stress) ושיפור הרווחה הנפשית מהווה נדבך מרכזי בספרות המחקרית העוסקת בטיפול במרחב הפתוח. השפעה זו אינה רק פסיכולוגית אלא גם פיזיולוגית; במחקרו הקלאסי של Ulrich (1984), נמצא כי אפילו גירוי ויזואלי פסיבי של טבע מוביל לירידה במדדי מתח ולהחלמה מהירה יותר של מטופלים.
לצידה, תיאוריית שיקום הקשב (Attention Restoration Theory - ART) של קפלן וקפלן (1989) גורסת כי סביבות עירוניות דורשות מאמץ קוגניטיבי או "קשב מופנה " שמוביל לעייפות. הטבע, לעומת זאת, מספק "קשב רך " (Soft Fascination) המאפשר למערכת הקוגניטיבית לנוח ולהשתקם. מעבר להשפעה המיידית, Kaplan (1995) הרחיב והסביר כי הטבע מאפשר מנוחה למערכות הקוגניטיביות העמוסות של האדם המודרני, ובכך מונע שחיקה נפשית. בשנים האחרונות, מטא-אנליזות עדכניות כגון זו של Soga et al. (2017) תיקפו טענות אלו והצביעו על כך שהשתתפות פעילה בטיפול בגינון מובילה לירידה משמעותית ברמות הקורטיזול ובסימפטומים של חרדה ודיכאון. מכאן, שהשילוב בין המרחב הפתוח לבין עבודה פעילה עם צמחים מייצר סינרגיה התורמת לחוסן הנפשי של המטופל.
מחקרים מראים כי הטיפול במרחב הפתוח משפיע על ארבעה מישורים עיקריים:
- המישור הרגשי והנפשי - הפחתת מתח (Stress Reduction): שהייה בסביבה ירוקה מורידה את רמות הקורטיזול, הורמון הלחץ, ואת לחץ הדם. מחקרה של יהודה (2016) הראה שרמות קורטיזול גבוהות נמצאות לא רק אצל מי שחווה דחק אלא גם אצל צאצאיהם שלא חוו את הטראומה של הוריהם, כלומר, מצבי דחק יכולים להישאר עמנו פיזית באופן אפיגנטי דורות לאחר שהמצב הטראומטי חלף. על כן, שהייה במרחבים ובתהליכים התומכים באיזון נפשי ובמיטביות רגשית (well being) הנם קריטיים לחלק גדול מבני האדם. כמו כן, העבודה בטבע מאפשרת לשפר את ההערכה העצמית: תהליך הזריעה, הטיפול והצמיחה מעניק למטופל תחושת מסוגלות ואחריות ( "אני יכול לגדל משהו חי "). בנוסף, במקרים רבים מתפתחת היכולת לעבד תהליכים רגשיים דרך עבודה השלכתית. היכולות לנוע בתוך תהליכי קבלה של אובדן וצמיחה מתאפשרת בתוך העבודה במרחב הטבעי, המגלם בפני עצמו את מעגל החיים (בורשטיין, 2023).
- המישור הקוגניטיבי – הטיפול במרחב הפתוח מוביל לשיפור הריכוז, מגביר את יכולת פתרון הבעיות ומחזק את הסבלנות, וזאת בשל הצורך להמתין לתהליכי צמיחה איטיים. אצל האדם מתפתחת לעבד תהליכים ולחשוב את עצמו תוך שהייה והתבוננות והמשגה של תהליכים בטבע ובגינה.
- המישור הפיזי - שיפור מוטוריקה עדינה וגסה, קואורדינציה ופעילות גופנית מתונה באוויר הצח.
- המישור החברתי - עבודה בגינות קהילתיות או בקבוצות בטבע מפחיתה תחושת בדידות ומפתחת מיומנויות תקשורת ושיתוף פעולה. בנוסף, סאליבן והמינגווי (2025) הצביעו על יתרון משמעותי בטיפול מבוסס-טבע לטיפולים משפחתיים, על גווניהם.
מעבר למישורים אלה, הספרות מצביעה על הצלחה ניכרת בעבודה עם מגוון אוכלוסיות:
- גיל שלישי: האטה בירידה קוגניטיבית ושיפור איכות החיים בקרב חולי דמנציה.
- אוכלוסיות בסיכון: פיתוח ויסות רגשי ודחיית סיפוקים דרך עבודה פיזית מאתגרת בטבע.
- סובלים מפוסט-טראומה (PTSD): הגינה משמשת כ "מרחב בטוח " המאפשר עיבוד חוויות דרך מטאפורות של צמיחה וריקבון. כחלק מכך, ניתן לטפל גם בפציעה מוסרית או נפשית בקרב דרך הצבעה על המיטביות המתחדשת שבטבע (Cohen-zada, 2026: 1,2). בישראל, חוות טיפוליות ייעודיות קיבלו מקום משמעותי בטיפול ובשיקום נפשי לנפגעי טראומה.
- בעלי צרכים מיוחדים: פיתוח עצמאות ומיומנויות חיים.
בנוסף לכך, בשנים האחרונות ישנה עלייה בשימוש במושג "מרחבים מרפאים " (Healing Gardens) בתכנון בתי חולים ומרכזי שיקום. הגישה הטיפולית עוברת מהתמקדות בגינון בלבד לעבר הבנה רחבה יותר של "אקו-תרפיה " – הקשר שבין בריאות האדם לבריאות כדור הארץ (Marcus & Barns, 1999). זאת מתוך הבנה כי בגינה המטופל הוא גם מטפל. הוא זה שנותן חיים לצמח, וזוהי התפתחות דרמטית עבור מי שרגיל להיות מטופל בעצמו. מרחב טיפולי זה מאפשר יכולות נוספות לעלות, עם הפחתה במידת התלותיות והרגרסיביות.
טיפול במרחב הפתוח בימים של טראומה קולקטיבית
בעתות מלחמה ומשבר קיצוני, הצורך במציאת "מרחב מוגן " נפשי ופיזי הופך לקיומי. רובנו, מטפלים כמטופלים, חווינו פציעות ופגיעות בעוד הבית נעשה פרוץ ונחדר. הטראומה היא קולקטיבית, והשפעותיה מתפרסות על שנים (בורשטיין, 2023).
המאבק שבין חיות רגשית ומוות רגשי נוגע גם בחיפוש של אלמוות סימבולי המתאפשר על ידי קשר למה שנתפס כגדול ממני (רוט, 2025). הטיפול בגינון ובמרחב הפתוח מציע שפה טיפולית ייחודית, העוקפת לעיתים את המחסום המילולי ומאפשרת חיבור מחדש לכוחות החיים.
אלמוות סימבולי, מיכל, מרחב ושותפות והקשר לטבע
הבסיס לחיבור האנושי העמוק לטבע בעתות אובדן נשען על תפיסתו של ליפטון (1973) לגבי "אלמוות סימבולי ". לפי ליפטון, האדם מחפש המשכיות מעבר לקיומו הפיזי, ואחד מחמשת האופנים להשגת תחושה זו הוא החיבור לטבע, המייצג מחזוריות אינסופית. חיבור זה מתכתב עם המושג "המצב האוקייני " שתואר על ידי רומן רולן ונדון על ידי פרויד (גולן, 2019) – חוויה של התעלות והתמזגות עם משהו הגדול מהעצמי. דבר זה מאפשר נחמה, תקווה ומשמעות. כשהאדם רואה שהוא חלק ממה שגדול ממנו הוא מרגיש שיש יסוד שמכיל אותו ואת אובדנו ושהכל מתבטא ומתקיים במחזוריות. מצב זה נוכח לצד רגשי האבל, החרדה, הדיכאון וחוסר המשמעות ויכול לבוא עמם בדיאלוג.
עבור נפגעי טראומה, המרחב הטיפולי הקלאסי ( "החדר ") עלול לעיתים להרגיש מנוכר או מגביל. המרחב הפתוח הוא סוג של "מיכל " ועוגן במצבי כאוס שמציע יתרונות מובנים: השהייה בחוץ מאפשרת תנועה, שחרור פיזי ומרחב נשימה שאינם מתאפשרים תמיד בתוך מבנה. זהו שחרור משמעותי לגוף שהחוויה הסומטית צרובה בו במקרים רבים.
כמו כן, במונחים של מרחב פוטנציאלי ואי-ידיעה, המרחב הפתוח משמש כמרחב מעבר (במושגי ויניקוט, 1995), שבו ניתן לשהות במצבי "אי ידיעה " מוגנים. העבודה הטיפולית בגינון ובמרחב הפתוח מתבצעת באופן מובנה במרחבים פיזיים הנפגשים באלו הנפשיים כך שההמשגה של מרחב פוטנציאלי נוגעת בקונקרטי. בנוסף, אי הידיעה הופכת להיות תמה בתוך העבודה הטיפולית מעצם ההוויה של עבודה במרחב טבעי שתמיד מביא אלינו אי ידיעה - מה יהיה מזג האויר? האם הצמחים התפתחו? האם הזרע נבט? עוד ועוד שאלות יכולות לעלות מהשהות בטבע.
ככלל, הטבע אינו רק רקע, אלא "שותף " פעיל, התומך הן במטופל והן במטפל. מתוך ממצאי המחקר שלי עולה שהמרחב הפתוח מהווה מיכל למטפל עצמו.
מנגנוני החלמה מרכזיים בגינון הטיפולי
מהעדויות שנאספו במחקר שערכתי בקרב מטפלים בגינון בעבודה עם מפונים, ניצולי מסיבת ה "נובה " ונפגעי מלחמה, עולים מספר מנגנוני החלמה:
השבת השליטה והמסוגלות: העשייה בגינה (שתילה, עיבוד האדמה וקבלת החלטות על "כמה ואיך") מייצרת שליטה במקום שבו היא אבדה.
התקרקעות (Grounding) ושייכות: עבור מפונים שחוו "קריעת שורשים ", החיבור הפיזי לאדמה מסייע ביצירת תחושת שייכות וביטחון מחודשים.
יצירה של "מדורת שבט": העבודה הקבוצתית סביב אלמנטים של טבע (כמו הכנת אוכל מהגינה או יצירת מדורה) יוצרת קהילה, שייכות ותחושת "ביחד " סימבולית וקונקרטית כאחד. עשייה זו מתחברת לעיתים קרובות לחוויות של הזנה שהינה גם קונקרטית וגם סימבולית, מעצם חומה של המדורה, מעצם האכילה המשותפת, וכן מתוך העשייה הקבוצתית וההכלה שמתאפשרת דרכה.
השלכה ועיבוד לא-וורבלי: הטבע משמש מוקד להשלכה של כאב, זעם ופחד (למשל דרך הכנת "בובות דאגה " מחומרי טבע), מה שמאפשר איוורור רגשי גם ללא מילים.
בנוסף, צמיחה פוסט-טראומטית משתקפת בראי מחזור החיים. הטבע מדגים באופן ליטרלי את היכולת להשתקם מהרס. צפייה בתהליכי התחדשות, פריחה ומחזוריות בטבע מסייעת למטופלים לעבד את האובדן האישי בתוך ה "אובדן הכללי " ולמצוא משמעות קיומית אל מול החרדות. כפי שתיארה רוט (2025), הטיפול מסייע ב "איחוי הזמן הטראומטי " דרך המגע עם ההווה והעתיד המיוצגים בצמיחה.
טיפול בגינון ובמרחב הפתוח מאפשר למטופלים "מקום להיות " ולא רק "מקום לחשוב ". הוא מעניק עוגן של יופי ובריאות בתוך הכאוס, ומאפשר לנפש למצוא את דרכה חזרה לצמיחה.
לידתו של מחקר ותיאור המחקר
זמן קצר לאחר השביעי באוקטובר 2023, ארגנו, שותפיי ואני, פרויקט התנדבותי לטובת נפגעי המלחמה ע "י מתן טיפולים שונים לכל המבקש (בורשטיין, 2024). חלק מהמטפלים ומהמטפלות היו מטפלים בגינון ובמרחב הפתוח. הם התנדבו באמצעות הפרויקט ובאפיקים רבים נוספים. ככול שנכנסו לשגרת מלחמה, כאב וטראומה, גברה סקרנותי באשר ליכולתם של מטפלים ומטפלות אלה לשאת על שכמם, בליבם ובכל הווייתם את החומר שובר הלב עמו התמודדו. על כן פניתי אליהם בבקשה לראיינם ולהבין יותר.
לצורך המחקר רואיינו 8 מטפלות ומטפלים בגינן ובמרחב הפתוח. א.נשי מקצוע אלה עבדו כולם עם נפגעי המלחמה: נפגעים ישירים של השביעי באוקטובר, מפונים, חיילם פצועי גוף ונפש ומשפחות של נפגעים. המטפלים טיפלו במטופלים בגילאים מגוונים - מקשישים שפונו ועד לילדים בגיל בית ספר יסודי. כחלק מכך המטפלים עבדו במתודות פרטניות וקבוצתיות, באתרי המפונים, בבתי אבות, במרכזים טיפוליים, בחוות חוסן ועוד.
המטפלים תיארו את עבודתם, את חוויותיהם, את המניעים שלהם לעשייה, ואת המורכבויות עמם הם מתמודדים. הם תיארו מה הקשה עליהם ומה איפשר להם לטפל לאורך זמן בחומר נפשי המוגדר רדיואקטיבי, בשל האיכות המכלות שבו (גמפל, 2010) ובאנשים שחייהם נשברו. הם תיאורו איך שמרו על עצמם ומה שמר עליהם, אילו כוחות אפשרו להם לבצע את עבודתם ומה חצץ בינם לבין טראומטיזציה ישירה ומשנית.
התמות העיקריות שעלו מתוך הראיונות:
1. השורשים: בין "קריעה " ל "שתילה מחדש "
"לקראת סוף החיים. עלתה חזק התמה של לעזוב את הבית, קריעת שורשים בלי אפשרות כמעט לגדלם שוב. העבודה עם הצמחים בהקשר הזה הייתה משמעותית וחזקה. הם בכו כשהם שתלו. גם אני, בלב " (מ.ק.)
תמה זו בולטת במיוחד אצל מטופלים מפונים (כמו אוכלוסיית הנערים והקשישים מהעוטף שטופלו ע "י א.ג ו-מ.ג). המטופלים מתארים חוויה של "קריעת שורשים " – אובדן הבית הפיזי והסימבולי. הטיפול בגינון מאפשר עבודה קונקרטית עם האדמה, שמהווה ניסיון "לגדל שורשים מחדש " או למצוא עוגן במקום זמני. החיבור לאדמה מספק תחושת יציבות (Grounding) במציאות של חוסר ודאות.
נ.ש. אשר עבדה עם צעירים שנעקרו מביתם מתארת כי הם "לא מצאו מקום בעולם " אך סיפרה שבמפגשי הטיפול מצאו מקום של שייכות, של קרקע ושל נפש. התמודדות עם אי ודאות כאוטית כולל שאלות כמו "מתי אחזור הביתה? ", "מה עם הבית? " יכלו לבוא לידי ביטוי בעשייה הגננית הסובבת את מעגל החיים ומאפשרת עיבוד של מה שאבד ולא ישוב עוד.
2. המעבר מהסימבולי לקונקרטי: "פחות מחשבה, יותר הוויה"
"החוויה הלא-וורבלית, החוויה הסומטית (טראומה), ולצדן סביבה עוטפת ותומכת טבע: כמה שאנחנו אחד עם העולם. זה פחות מקום למחשבה, יותר מקום להיות - העשייה הפיזית והמגע עם מעגל החיים דרך זה, הגינה מאפשרת " (ד.ס., חווה טיפולית)
זוהי תמה משמעותית שעלתה לאורך השיחות כולן. בטיפול הפסיכותרפויטי הקלאסי עיבוד דרך דיבור הוא הערוץ המרכזי. בראיונות ניכר שערוץ זה אינו מספק בעיתות דחק קיצוני, שבהן היכולת לעבד רגשות במילים נפגעת, לא מספיקה לגעת כאשר המטופל שרוי בטראומה ובאדוותיה הקשות. הטיפול בטבע מציע בנוסף למילים גם ערוץ סומטי (גופני): שחרור מתח דרך תנועה, הליכה בחוץ ועשייה פיזית. בנוסף, לעיתים עלה צורך בערוץ שהנו עוקף מילים: הטבע משמש כשפה שבה הצמיחה, הפריחה או אפילו הנבילה מספרות את הסיפור של המטופל בלי צורך בהסברים ורבליים.
זוהי למעשה ההוויה (Being): היכולת פשוט "להיות " במרחב בלי הלחץ "לפתור " את הטראומה.
נ.ש. שעבדה עם ילדים מפונים אומרת: "העשייה - גינה, מדורה, אכילת תוצרת - יצרה מדורת שבט קונקרטית וסמבולית של שייכות, ביחד ". והוסיפה: "תחושות של גאווה, של ערך (מהגינה ומהעשייה, מעצמי, וגם עקב יציאה מהטיפול עם תוצר, ביטוי התמודדות, להמשכיות) והנאה ממנו.
נ.ש. סיפרה כיצד הכינו המטופלים מחומרי טבע "בובות דאגה " וזה מאוד תפס - "לשים את הקושי, בין אם מדובר במצוקה, כאב, אבדן, זעם או פחד על/ אצל "מישהו " גדול אחר ומכיל - הטבע, שהוא מיכל. "
3. שיקום תחושת המסוגלות והיצירה (מעבר מפאסיביות לאקטיביות)
"המקום בו עבדנו הוא יפיפה, שרק מלהיות שם נהיים בריאים: חוויה של משהו בין טיפול לבין בית הבראה בטבע. הצמחים מתנהגים למופת ועושים את העבודה, זה קסם, איוורור, הישענות. הטבע מחזיק אותנו - רק עכשיו אחרי שנים שמטפלת העזתי לגעת באוכלוסייה זו, משהו נפרץ וגם נפתח" (נ.ר, עבודה במרחב הפתוח ובגינון עם משפחות שכולות ומשפחות נפגעים)
הטראומה הופכת את האדם לקורבן פאסיבי של הנסיבות. התמה שעולה מהמטפלים היא שהעבודה בגינה מחזירה את השליטה:
עשייה יוצרת: "אם אני לא אעשה יהיה לי יותר קשה " (א.א.בג.- מטפלת בנפגעי אסון מג'דל שאמס). המטופל הופך ממישהו שזקוק לעזרה למישהו שמעניק חיים לצמח. המטופל הוא בו זמנית גם מטפל- care taker, שהנו פעיל, בעל אחריות ועשייה בתוך המרחב הגנני, הטבעי. הוא אקטיבי ונהנה מהאפשרות להתחבר למסוגלות שלו, גם בתוך אבל ואבדן.
נ.ש. מספרת כי ילדים מפונים מהצפון ומהדרום שעמם עבדה הביעו את החוויה של היציאה החוצה כנותנת כוחות, בונה ומאפשרת. "זה כמו לנשום. החיבור למקום הקונקרטי נחווה כשייכות וכהתקרקעות, כמו שליחת שרשים ". בנוסף היא מדגישה את ההשפעה של היופי הטבעי על הנפש, על היכולת להיות ביחד.
ד.ס. שעבדה עם בוגרים ממג'דל שאמס בעקבות אסון הילדים שם מספרת על תחושת הצלחה שהחלו להנץ מתוך תהום האשמה והדיכאון: "פתאום יש פריחה, משהו נוצר יש מאין ". כך, למשל, בהפיכת שממה לגינה, מה שמחזק את הערך העצמי ואת האמונה ביכולת להשתקם. בתהליך זה הילדים נעשים מעין עדים, לא רק לאבדן ולמה שנהרס אלא גם למה שנוצר.
4. הטבע כ"מיכל " (Container) וכשותף טיפולי
באופן שונה מחדר הטיפולים הסגור, הטבע נתפס כישות חיה ותומכת, באופן שמשקף את המגבלות של טיפולים בשיחה, בסטינג פסיכותרפויטי קלאסי:
"הבחוץ מאפשר גם 'רק הליכה, פשוט ככה', לעשות סיבוב, להרגיש את הגוף התפוס ולעזור לו להשתחרר. נקלענו לעיתים להתקפים או סימפטומים והיכולת המובנית לנוע במרחב איפשרה זאת, דבר שבחדר, שנחווה כמנוכר יותר, לא כל כך אפשרי" (א.נ חווה שיקומית-טיפולית).
הרעיון של מרחב מחזיק ומוחזק מתכתב עם ההתייחסות של ויניקוט למרחבים - האם המרחבים ייפתחו? האם יוותרו סגורים? טורטורלי (2022) הדגישה את חשיבותם של גבולות להחזקת מרחב ולתחושת הביטחון בו ולמעשה לעצם קיומו - בלי גבולות אין מרחב. במילותיה של נ.ש העובדת עם ילדיםשפונו "יצירת הגינה והעבודה בה כמסמני ומייצרי שליטה שאבדה. אני המטופל מחליט כמה ואיך בגבולות המרחב. לא כופים עלי עיבוד ורבלי כפי שקורה לעיתים בטיפול והכלים לביטוי הם מגוונים, לא רק מילים "
בהקשר של החזקת מרחב, של היכולת לאחוז קונקרטית במונחים שהם לעיתים רק מופשטים, תיארה מטפלת נוספת את הדבר הבא: "כאן ועכשיו " לחלוטין ולא כמופשט, עבודת חושים וגוף... ראיתי מצבים שמעגלי השיתוף, הדיבור והעיבוד הוורבליים היו בלתי אפשריים או אפילו בלתי נסבלים. הם היו לא מותאמים ובעבודה טיפולית זו זה אחרת " (א.נ., חווה טיפולית לנפגעי טראומה ופוסט טראומה)
הטבע מתגלה כאן: הוא מזין (פירות, צמחי מאכל), הוא מקשיב, והוא מאפשר השלכה של רגשות קשים (כמו יצירת "בובות דאגה " מחומרים שמצאו בשטח). מרחב מוגן פתוח הוא מעין פרדוקס: הוא נחווה כ "מוגן " באופן שמאפשר למטופלים שחוו מצבים קטסטרופליים להרגיש ביטחון בלי תחושת מחנק.
5. מחזוריות החיים ואלמוות סימבולי
תמה זו מתכתבת עם המבוא התיאורטי של המסמך (ליפטון ופרויד). המטופלים פוגשים בגינה את מעגל החיים:
א.נ. מספר כך: "תחושה של פליאה - פתאום יש גינה שיצרנו, יש פריחה - התחדשות ". זו תקווה שעולה דרך פליאה: מפגש עם התחדשות, יצירה ופריחה מול האובדן והמוות שחוו המטופלים. בנוסף עולה שוב המושג של המשכיות. הטבע ממשיך בשלו – העונות מתחלפות, הזרעים נובטים, וזה מעניק נחמה ומשמעות עמוקה, מעין הוכחה חזותית לכך שהחיים חזקים מהכל.
א.ג שעבד עם נוער מפונה מספר: "חלקים שהם מעבר למילים, בנוסף למילים. הטבע כשפה, כמשאב, שותף, תומך, מוקד להשלכה, חיבור לעצמי ולעולם. הטבע מזין וזה הייעוד של זה: גם הטבע עצמו, גם הטיפול. השבר שיצרה הטראומה יכול לכלות, להרוס, וגם לעשות טרנספורמציה ולאפשר כניסה לעולמות פנימיים. למשל ההקבלה לצמיחה פוסט טראומטית הנה מקבילה לעולם הטבע. "
והוא מוסיף: "האבדן האישי מוכל בתוך האבדן הכללי דרך התבוננות בטבע, בעולם, במעגל החיים בטבע – ביטוי להיבטים יונגיאניים, ארכיטיפיים, חיבור לעולם ולאלמנטים בו: זה בפירוש חיבר למשהו גדול ממני "
אמירה זו מאפשרת לעסוק בתמה משמעותית – אישיותם של המטפלים עצמם ויכולתם לעמוד במשימת ההכלה, האחזקה והעיבוד של חומרים כמעט בלתי נסבלים. מהו מקור כוחם של מטפלים אלה?
המטפל "כליא הברק", העומד אל מול ובתוך חומרי הנפש הרדיואקטיביים המכלים - מה יהיה עליו?
שאלתי את המטפלים והמטפלות, שעסקו בחומרים וחוויות כל כך מכלות, את השאלה הפשוטה: מה נתן לך כוח?
ענתה נ.ר - "הזדהות עם המצב, הרי גם אני חוויתי אבדן מכלה. עצם החווייה שאני זו שיכולה לתת, נותנת לי משמעות. "
א.א.ג אמרה - "העבודה שלי עם הילדים הניצולים וקרוביהם נתנה לי כוח - אם אני לא אעשה יהיה לי יותר קשה "
ד.ס, שעבדה עם א.נשי חינוך שאיבדו תלמידים וחניכים, אמרה כך - "המיכל-שלי הוא כפול: הוא גם אני כמטפלת למטופלים, וגם הגינה - להם וגם לי "
א.ג, שעבד עם נערים מפונים שנשאו בתוכם טראומות קשות, אמר כך: "עצם העשייה הטיפולית הזו נותנת לי כוחות - אני ממשאב את עצמי מעצם השהות בטבע. השפה של הטבע תומכת את המטופלים וגם אותי, השורשים שלנו הם אותם שורשים. מחד - חרדות קיומיות, מאידך - הטבע משלים אותנו ומספק משמעות קיומית. זו שותפות, זו שפה אוניברסלית, זה הסיפור הגדול - העץ האנושי שלא מבדיל בין הפרטים הנלחמים והסובלים "
א.נ- גט-מטפל בחווה לנפגעי טראומה מספר כי "העבודה בסביבה זו, המזינה והחיה, נתנה לי תחושות של מסוגלות ועשייה. השהיה בחוץ יצרה סיפוק - משהו נוצר, עשיתי משהו, הצלחתי, יצרתי ".
מדברי המטפלים עולה תחושה של חוויה חזקה ועוצמתית, שיש בה תפיסות מעודנות ביותר. בעודם עוסקים בחומר הרדיואקטיבי של נפשות המטופלים (גמפל, 2010), אותו חומר מוקרן עליהם ישירות, בוודאי אם לוקחים בחשבון שגם המטופלים מהווים חלק מהטראומה הקולקטיבית (רוט, 2025). אנו יודעים כי טראומטיזציה משנית ושחיקת חמלה הן סכנה קבועה למטפלים, ובסיטואצייה הנדונה, בהיותנו אנו המטפלים חלק מחווית הטראומה - על אחת כמה וכמה.
על כן, בהקשר זה עולה הכוח הרך, העוטף והמייחד את המטפלים במרחב הפתוח. המרחב הפתוח עצמו, כלי עבודתם, מהווה בעבורם מגן, שותף והגנה, גורם חוסן, נחמה ותקווה. מטפלים אלה נמצאים במודעות להוויה אוקיינית, למושג בשם "Village mind ", המתאר הוויה של קהילתיות וקשר לשרשים ולמה שגדול ממני, למה שאני חלק ממנו (Jenkinson. 2015). תפיסות אלה משקפות את היות האדם והמטפל בעולם תמיד כחלק ממשהו גדול יותר - רשת בלתי נראית של קשרים שבונים עולם, ולאו דווקא מה שידוע ומוכר.
טראומות המלחמה הקשות שמגלמות בתוכן בין היתר את אימת המחיקה, הכאב והשמד הן האימה המגולמת בקללה "יימח שמך וזכרך " המאחלת מחיקה מלאה של ההוויה האישית מהחיבור שלה לעולם. זאת אל מול האיחול "תהא נשמתו צרורה בצרור החיים " המשקפת ומאחלת את המשך החיבור לקיום, גם כאשר מגיע מוות אישי (נעמה אושרי). העבודה של המטפלים בגינון ובמרחב הפתוח בתוך המרחב הרך של הטבע שואפת אל הברכה של הטבע אך גם רואה חוויות אלימות ומחיקה. כל המטפלים מספרים כי הטבע במופעיו השונים, בין אם כגינה שהיא טבע מתורבת ובין אם כמרחב פתוח, כטבע פראי, הוא גם סביבת עבודה וכלי, משאוב של המטופלים ושלהם עצמם.
ג'נקינסון (2015) עסק ביכולת להתאבל כתהליך שמהותו השלמה עם מה שאיננו עוד. לדבריו מדובר בתהליך מודע שאינו אוטומטי כלל – הוא מקבל (או לא מקבל) לגיטימציה אישית, קהילתית ותרבותית. לפי ג'נקינסון, התרבות המודרנית לוקה ביכולתה לאפשר לפרט להימצא בתהליך של אבל, גם בגלל חוסר היכרות עם השורשים האישיים והתרבותיים וגם בגלל קצב חיים מהיר המוכתב לפרט. ההשלמה המנחמת אשר מאפשרת לפרט להמשיך את חייו על פי בחירתו יכולה להתאפשר רק דרך חיבור לשורשי העולם, באמצעות חיבור לחוויה האוקיינית, הקהילתית. השהייה הטיפולית במרחב הפתוח המחזיק והמכיל מאפשרת להתחבר לדבר הגדול ממני שאני חלק ממנו, על שרשיו המוצקים והסימבוליים. דרך השהות בטבע מתאפשרת התבוננות והיות חלק ממעגל חיים שלם של היווצרות, לידה, חיים, התפתחות ומוות. המטפל, המחזיק בחוויה ומחזיק את המטופל למעשה מוחזק על ידי כוחות גדולים שהוא מתמסר להם. כחלק מתהליך זה, הוא נמצא בחוויה של ענווה אל מול יכולתם וגודלם וכוחותיהם.
על פי אסמוס (2026), חיבור למשאבים פנימיים - הן אצל המטפל והן אצל המטופל - מתאפשר דרך כוחות הטבע, נוכחות הטבע והנוכחות בטבע, על בסיס מעגל החיים הגורם פליאה והשתהות ומייצר הזמנה לקחת חלק. הסיפורים האישיים, הזכרונות והנראטיביים נתפסים בתוך חוויה זו כדרך ליצור שורשים בעולם ( Asmus, 2026). הנזיר תיך נאת האן (2019) הסביר כי להיות זה תמיד להיות בהדדיות inter-being; אנחנו קיימים הדדית זה עם זה ועם החיים כולם. ובמילותיו של המטפל במרחב הפתוח א.ג:
"אני לא אדם דתי, אולם המרחב הפתוח הוא המקדש שלי, הוא מצבור הכוחות והאמונה שבי"
מקורות
אטלס, ג. (2022). ירושה רגשית, מטר.
בורשטיין, מ. (2023). פליטים בארצם, פליטים בעולמם, משמעות שאבדה ותפירת רצפים. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4670
בורשטיין, מ. (2024). מלחמת חרבות ברזל: הושק פרויקט סיוע התנדבותי לנפגעי נפש ביוזמת ק.מ.ה אורניםhttps://biznews24.co.il...%D7%9E%D7%AA
בלייק, ו. (1863). בשורות התום. כתב יד פיקרינג[1]. ההנחה היא שהשיר נכתב בשנת 1803, אך לא פורסם עד 1863. https://biglal.org/work...en-sonis/378/
גולן, ר. (2019). פסיכואנליטיקאית רועה בשדות רוחניים. פסיכואקטואליה, יולי, 2019: https://www.psychology....99%D7%9D.pdf
גמפל, י. (2010). ההורים שחיים דרכי, ילדי המלחמות. הוצאת כתר.
האן, ת "נ (2019). אמנות החיים. אור-עם.
ויניקוט, ד' ו' (1995). משחק ומציאות. עם עובד.
פרויד. ז. ([1916] 1994). על דברים בני חלוף, תרגום: ע' רולניק, שיחות, ח(3).
רוט, מ. (2025). איחוי הזמן הטראומטי, פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4968
תיך נאת האן (2019). אמנות החיים. אור עם.
Asmus, K. (2026). https://www.somaticnatu...-katie-asmus
Cohen-Zada, O. (2026, 1) "I Remained Half a Person ": The Phenomenology of Twin Loss Among Combat Soldiers in the Iron Swords War. Omega- Journal of Death and dying: https://journals.sagepu...4OTA5NDQzNDY.
Cohen-zada, O. (2026, 2). From battlefield to living room: a community-based narrative
intervention for reciprocal healing during war. Frontiers in public Health 1-15. DOI 10.3389/fpubh.2026.1776917
Jenkinson, S. (2015). Die Wise: A Manifesto for Sanity and Soul. North Atlantic Books.
Kaplan, S. (1995). The restorative benefits of nature: Toward an integrative framework. Journal of Environmental Psychology, 15(3), 169-182.
Kaplan, R., and S. Kaplan. 1989. The experience of nature: A psychological perspective. New York, NY: Cambridge University Press.
Lifton, R.J. (1973). The sense of immortality: On death and the continuity of life, American Journal of Psychoanalysis 33(1): 3–15.
Marcus, C. C., & Barnes, M. (1999). Healing Gardens: Therapeutic Benefits and Design Recommendations. John Wiley & Sons.
Soga, M., Gaston, K. J., & Yamaura, Y. (2017). Gardening is beneficial for health: A meta-analysis. Preventive Medicine Reports, 5, 92-99
Sullivan, S, K., and Hemingway, A. (2025). Comparable efficacy of counselling, equine-assisted learning and nature-based interventions in family support. Academia mental health and wellbeing. Published: 2025-12-29. https://doi.org/10.2093...lthWellB8071
Tortorelli, A. (2022). Conversas Vinculares na América Latina - 2022-05-07. https://www.youtube.com...=Ot1irFfus3I
Ulrich, R. S. (1984). View through a window may influence recovery from surgery. Science, 224(4647), 420-421
Wilson, E. O. (1984). Biophilia. Harvard University Press.
Yehuda, R. et all (2016). Holocaust Exposure Induced Intergenerational Effects on FKBP5 Methylation. Biological Psychiatry, volume 80, issue 5. September 2016: https://www.biologicalp...3(16)X0014-5
