פליטים בארצם, פליטים בעולמם, משמעות שאבדה ותפירת רצפים
מחשבות על מי שנעקר מביתו ומחייו בעת הזו ועל רצפים שנקרעו
מעיין בורשטיין
בשביעי לאוקטובר 2023 הגבולות נפרצו, נקרעו, פוצצו והתאיידו. גבולות מדינה, גבולות הישוב, הבית, החדר, המשפחה, הגוף והנפש. ממרחבים מוגנים אלה שנקרעו באלימות, יצאו השורדים לגלות.
אדם יוצא מבית | יהודה עמיחי
אדם יוצא מבית
והבית אינו יוצא מן האדם.
הוא נשאר
על קירותיו ועל
התלוי בהם
ועל חדריו ודלתותיו
הנסגרות בזהירות.
או כי הבית
מתרחב והולך
ונעשה לדרכים
בהן ילך זה
שיצא מן הבית.
בית כעוגן - פיזי, נפשי, חברתי
במאמר זה, ברצוני להתבונן אל כמה סוגיות פסיכודינמיות מוכרות, המהוות במשמעותן הטעונה סימבול למצבי נפש מורכבים. המוקד המרכזי בהתבוננות זו הוא הבית שנפגע, שחרב, אשר האדם נאלץ לגלות ממנו. במושג "בית" אתייחס לכלל סוגי העוגנים שבית מהווה: הבית הממשי, על קירותיו וחדריו, הישוב, חבל הארץ. הבית של המשפחה, של הקהילה. הבית של הנפש - הביטחון והאמון, הגוף שהוא בית. לאור אירועי אוקטובר נאלצו אלפים רבים לצאת לגלות, לגלויות בשל בית שחרב. ב-7.10.23 הפכו כמה מן הסימבולים הפסיכודינמיים הקשורים בבתים השונים שהזכרתי לעיל להיות מוחשים עד אימה, ובכך לאתגר את התובנות שלנו כאנשי טיפול אל חוויות מוקצנות ופרומות המתכתבות אחת-לאחת עם אותם מושגים. אותן חוויות קשות מנשוא, הפכו אנשים רבים לפליטים בארצם, בזמן שנפרצו גבולותיהם ונחרב ביתם. ועם חורבן הבית הממשי והסימבולי נפרמו רצפים, משמעות של חיים התרסקה ואבדה. ומה עכשיו?
נתבונן בכמה מהן. הנה, הכי קונקרטי ונוכח: ה"unheimleich", האלביתי הפרוידיאני (1919; 2012), המקום הבטוח 'המרחב המוגן' הופך מלכודת. הפחד מהתמוטטות הויניקוטיאני (1963), נוכח כאן ועכשיו מעבר לדלת הממ"ד, לא רק ההתמוטטות שפחדנו ממנה כל כך, אלא זו שנמצאה כאן בזמן אמת. מעבר לסף הבתים ובתוכם.
ההיעדר והאימה (שלקס, 2021). שאינם תיאורטיים, לא בחשיבה על חוויות ינקות שאין להן זיכרון וסימבוליקה אלא כעת, בזמן הווה. במילים, במראות, בריחות, בצעקות, בחורבן. בחוויית הבדידות המאיינת, ובהיעדר הגנה. חוויה של ביטחון ואפשרות לאמון בסיסי שקרסו. אימה מוחשית, רצף חיים שנקרע.
ה"קיר שנפל" (ע"פ גמפל, אצל חנין, 2020), שקרס, הוא קיר בטון וקורות. הוא הקיר שנפל, שפוצץ ונחדר באלימות במהות הכי קונקרטית שלו וגם במהותו הנפשית. הטראומה הקולקטיבית המצטברת, אשר גלי ההדף שלה חודרים גם אל נפשם של מי שלא היה שם, ומאתגרים את הביטויים הסימבוליים המעורפלים משהו ונתונים לפרשנות - אלה של השפה הטיפולית במפגש של הממשי, הנוכח וניתן למישוש, לראיה וחדירה באמצעות כל חוש פיזי ומרתכים אותו אל הנפש. הגבולות נותרו מטושטשים, החוץ נכנס פנימה ולהפך. וכמו תמיד במציאות הישראלית, וביתר שאת, הפעם חל טשטוש בין עורף לחזית (פלורסהיים, 2014), אבד החיץ בין חוויה נפשית להוויה קיומית.
סזורות (ברגשטיין ואהרוני, 2021; ביון, 1975) ותהומות מדומיינות בין "יש ל"אין" נקרעות באחת, ומול מה שהיה שם - בנגב המערבי, מול מה שקורה "שם" - בתוככי רצועת עזה, נותרת הנפש ללא הגנה, והיא פליטה בארצה, בגוף, בעת שהאדם כשלם מרוסק הוא פליט בארצו שלו, ללא חוויית ה"ביתי", בתוך ההתמוטטות, בהיעדר מרחב מוגן.
בתוך כל מה שאי אפשר לעכלו, לעיתים אי אפשר כלל לחשוב אותו ולשהות בו נמצא הבית. הבית הקונקרטי, על פניו הרבים. הבית שנפגע ואיננו, הבית שיש כעת לעזבו ולנדוד. לנדוד אל בית חליפי. זה שפונו אליו - בית המלון או מרחבים שהוסבו למגורים, בתים ארעיים, מרחבים חינוכיים בקיבוצים ובכפרי נוער שהוסבו לקליטת משפחות וקהילות.
עשרות, ומאות אלפים הפכו תוך השבועות האחרונים לפליטים בארצם שלהם. הם בתוך האלביתי, באימה מההתמוטטות שכבר קרתה, וחרדה מהתמוטטות שעלולה לבוא. הקיר הפנימי והחיצוני התמוטט והסזורה נופצה. העורף הסמבולי והחזית הפיזית שחוו חורבן משולבים אלו באלו ללא הפרד.
לצידם של אותם פליטים, עשרות אולי מאות אלפים מציעים בית, מיטה, מזון, מנסים לתמוך קיר נפשי שנפל, מנסים לתפור את חלקי הקרע. גם הרצף הזה - החומרי, הפיזי הנפשי נקרע, נפרם והנו חלק מהסיכון ובהמשך גם הבנייה (עומר ואלון, 2023)
במרחב מדינת ישראל - מדינתם ההיסטורית של מהגרים ופליטים, נותר רובד נוסף של פליטות. של הגירת מצוקה. חוויית ההגירה מקפלת בתוכה שינוי משמעותי כמעט בכל היבט: הנוף הפיזי והתרבותי, הנוף האנושי, השפה, המסורת, החוקים, הערכים והנורמות. חוויית השינוי כוללת בתוכה חוויית אובדן, צורך להיפרד מן העבר, צורך במציאה ובפיתוח של משאבים ויכולת הסתגלות לחדש ולבלתי נודע, ובו בזמן מזמנת ידע חדש וחוויות חדשות (Akhtar, 2011). לא מפתיע, איפוא, שהגירה מהווה את אחד ממצבי הדחק (stress) המשמעותיים בהתפתחות הפרט והמשפחה (כורם והורנצ'יק, 2013).
אנו רגילים להתייחס להגירה כמעבר מארץ לארץ, ממדינה למדינה, מתרבות אחת לאחרת. אולם במקרה שלנו גם גבולות אלה עורערו. ההגירה היא פנימית, לעבר חבל ארץ פיזי ונפשי אחר, באותה מדינה. עקרון ההשתייכות והנפרדות על פי קשר ה"דם ואדמה"(קריסטבה, 2019) שהינו עיקרון יסוד המאחד אנשים כקבוצה ומפריד עמים, חברות ושבטים לא פועל כאן. הרי כולנו חברה ישראלית במדינת ישראל, אותה אדמה, אותו דם ועל כן גם לכאב התלישה של הגירה זו, אין מספיק שמות ומילים ומרחבי נפש להכיר בהם.
סייג נוסף המחפש מילים - הגירה ופליטות נעשות במקרים רבים במסגרת משפחה, ובמקרה של החברה הישראלית מאז ה-7 באוקטובר, גם משפחות נופצו ונקרעו. חלק ניכר ממשפחות הפליטים והנודדים נרצחו, נחטפו ואחרים מקומם לא ידוע. ועל כן נמצא לא מעט קהילות אשר נפגעו קשות מהגרות יחד, במבנה חסר הן כקהילה והן כמשפחות.
פליטים נודדים מבית שהיה בחיפוש אחר הבית שיהיה. מה הופך את הבית לבית? קירות יציבים וחלונות מאווררים ודלת מגינה וגג. שותפים לבית אשר הם חלק מהמקום, מן הקשר, הם משמעות, הם חלקי זהות ושייכות. מרחב לגיוון דייריו, רווחה ומיטביות, מנוחה, ביטחון, זהות, הזנה מסוגים שונים ויכולת למצוא מקום ומשמעות, וגם יכולות ליצור רצפים.
"חברה מחפשת משמעות"
פרנקל (1970) בספרו הנודע מדגים באופן בהיר ועמוק כיצד תהליך וחוויה של מתן ומציאת משמעות מהווים גורמי חוסן במצבי חיים של דחק קיצוני. אמונה היא משמעותית לבניית חוסן ומציאת עוגנים גם במצבי דחק חריף ומתמשך (הרמן, 1998). ויחד עם זאת, לאור הטקטוניקה של אירועי השעה, גם האמונה מתערערת כמו שפורט למעלה.
בעת הזו נשמעים קולות מקצועיים אשר מבינים כי לאחר אירוע טראומתיים החיים משתנים, ועימם מבני נפש ומודע. ובאופן המתכתב עם פרנקל עולות מחשבות על כך שבהיעדר הסדר הישן, האמונה וההשגחה הישנה אשר התמוטטו, ניתן לבנות תפיסה חדשה של השגחה והבנה מחודשת של מהו מחסה (אמיר, 2023). מהי בניה מחודשת של ביטחון, אמון ומשמעות.
ניתן לראות תחת הגג של בניית מחסה ובניית אמונה עשייה שהיא לאו דווקא טיפולית, ויחד עם זאת עשייה שיש בה התחלה של ריפוי. לדוגמה, אנשי מקצוע בני ימינו, אשר מתגייסים למאמץ המשותף לטיפול בטראומה האישית, הקהילתית והקולקטיבית מתייחסים לצד האבל הכבד והאובדן לאפשרויות של גילוי, פיתוח וטיפוח חוסן ומסוגלות בהתמודדות הקשה. כך, אמיר (2023) מפרטת את הצורך לבנות "מחסה אנושי" בזמנים שמתאיין המחסה הקונקרטי, על ידי בניה וגילוי של אמונה למרות הכל. לוי- בלז (2023) עוסק באפשרות לבנות מחדש זהות של קהילה ומסוגלות, רוט (2023) מתייחסת למציאת עוגנים ביצירת השגרה החדשה.
הן ההמשגות, והן החשיבה החדשה, הבנויה על מה שקדם לה ומתחייבת לבנייה נוספת, מציעות צמיחה אפשרית מתוך שבר עמוק. הצמיחה, כמו השבר, היא פוטנציאל הן של היחיד אשר ביתו הפנימי והחיצוני הושמד, והן של הקהילה אשר נאלצת לנדוד אל בית חדש, אל חיפוש טעם ומשמעות חדשה.
נראה כי ראוי, בהקשרים אלה להתבונן באפשרויות החוסן החברתיים של הקמת הבית החדש או המחודש לפליטים. ובהקשר זה , ישנם מעגלים רבים של פליטים. ויתכן כי גם בוני הבית החדש הם פליטים - פליטים של רעיון שקרס, של תפיסת עולם שנמוגה של הבנה שמה שעבד בשבילנו כחברה, לא יעבוד עוד.
חוסן משמעותי שנוצר מיידית עם היוודע האסון, הוא דרך העשייה החברתית הקולקטיבית המתנדבת למען הפליטים. בגדים, מזון, מחסה, ציוד, בניית בתים, טיפול במשק החקלאי שבעליו לא ישוב עוד ועובדיו הזרים חטופים בעזה או נרצחו ופירותיו זקוקים ליד מלקטת, פרות שזקוקות ליד חולבת. ידיים אחרות העוסקות בשיכון מתפנים ועקורים. נגרים הבונים מיטות, רתכים ובנאים המשקמים את בתי הישובים, כפר נוער, ישובים ומוסדות חינוך הנותנים את בתיהם למי שזקוק לו.
העשייה, הרוח נותנים למי שזקוק, למי שנעקר מביתו ומחייו, ונותנים לא פחות גם למי שמעניק. האמירה "נותנים ללא תמורה" אינה מדויקת. הנותנים מקבלים משמעות, אמונה, תקווה ובכך בונים חוסן כפול - את שלהן ואת של מי שנפגע במעגלים הראשונים. ויתרה מכך, לחלק מן המתנדבים עצם עשייתם פותחת גם להם פתח לתזוזה חדשה, לתנועה, לצמיחה - נערים בסיכון משולי החברה אשר מקדישים את ימיהם להתנדבות בחקלאות ברחבי הארץ, בני החברה החרדית אשר מודרים מהמרכז החברתי אוספים ציוד, נשים מהפזורה הבדואית מקימות חמ"ל אזורי, אותן נשים שעד ל-7.10 שמן ופניהן הוזכרו בעיקר רק לאור נחיתות מעמדן. ילדים בפנימיות טיפוליות שעד לא מכבר הפנימו כמעט אך ורק את נזקקותם מארחים כיום אורחים-מפונים. בביתם, שהוא תחליף בית לזה שתפקד באופן לא מיטיב, יש אפשרות להתארח בעצמם במרכז חברתי, כחלק מלב ומהתנדבות קולקטיבית. ייתכן שיש אפשרות לכתוב סיפור חדש, נוסף, של בית, השתייכות ומשמעות.
אמנות "תפירת רצפים"
כמו בכל מצב דחק קיצוני, ובאירוע טראומתי נפרמים רצפים. מעבר לגבולות שנקרעו באלימות, רצפים של שגרה ושל יכולת לתכנן ולנבא מה יהיה התאיינו גם הם. בנוסף, האירועים הטראומתיים וצילם הכבד מצמצמים את היכולות לכדי מה שחיוני-הישרדותי (הרמן, 1998), ועל כן יכולות קוגניטיביות רגשיות ותפקודיות למיניהן הולכות ונעשות צרות ומתקשות להכיל מורכבות, ריבוי וגיוון.
חברת המהגרים המגוונת החיה במרחבי מדינת ישראל ונודדת כאשר היא עדיין הלומה בכאב עומדת בפני צורך בתפירתם של רצפים מחודשים. על מנת להפוך את חברת הפליטים בארצם למי שעובר מסע וגם מתיישב בביתו המחודש, יש צורך לחשוב, לחלום, לתכנן וליזום רצף. יש צורך בתפירת רצפים מגוונים, מהודקים בבחירה ורוך קשה זה אל זה, גמישים ונוכחים שיוכלו להכיל ריבוי ולא יצטמצמו לזהה, לעוד מאותו דבר, לרקמה אנושית חיה ומורחבת.
מלאכת התפירה, בדיוק אשר בתפריה ובמחט העולה ויורדת בין ולעומק חלקי הבדים, משקפת במעט את האומנות. אומנות תפירת הרצפים. המחט דוקרת וחודרת, מחברת באופן נראה לעין בין חלקים שונים, במלאכה שיש בה חשיבה ותכנון וגם מונוטוניות, מדיטטיבית במידת מה, חזרתיות ומיומנות נרכשת, אימון. התפר הראשון המסורבל והחדש ילך ויתמקצע, ילך וישתייף ככל שעוד ועוד רצפים יתפרו לכדי רצף חדש.
ובתפירת הרצפים הנוכחית, תידרש עבודה של רופא מנתח - מקצועית, חומלת, מצילת חיים ומדויקת. ולצד זאת מכאיבה, מוסיפה לכאב הקריעה ששינה חיים ואשר לא ישובו להיות מה שהיו. עוד התערבות אשר תנציח גם היא את "מה שהיה לא יהיה עוד". תפירת רקמות עמוקות בכל הרבדים שסקרנו והתפירה גם היא לעולם תשאיר צלקת. צלקת אשר תסגור על פגיעה אנושה, בתקווה ובעשייה להחלמה.
הרצפים שיתפרו להם יחדין יכילו סדר יום פרטיקולרי וקהילתי, שגרה, אמון שעליו להיתפר מחדש כדי לתפקד יחד, חוויית ביטחון זקוקה לאיחוי, בית צריך להיבנות, שכונה וכרי דשא שיש לזרוע, לשתול ולרצף בצמחייה מצילה המשיבה את הנפש. אלמנטים של בית שזקוקים לזריעה מחדש, לתפירה, לאיחוי, לבנייה. בית ממשי ולו קירות וחדרים, ישוב וקהילה. בית של משפחה, בית של נפש. בית המורכב מאפשרויות של ביטחון ושל אמון. ולצד התקווה, ינכח לעולם מעשה החורבן, והבית שהיה, שלא ישוב להיות עוד.
רצפים חיוניים לחיבור סיפור מחודש, לצמצום השפעת הטראומה המקטבת והמפצלת, המדללת את הריבוי. בנוסף, יצירת רצפים של משמעות, אשר אינם מנותקי-הקשר ואינם רק משמעות הנבנית מתוך חורבן, אלא משמעות יום יומית, רציפה, זו המספרת סיפור ומתמללת את היום יום האישי, הביתי.
רצפים המהווים רקמה אנושית חיה, רקמה קונקרטית של קורה וגג, רקמה סימבולית של עולם פנימי ויחסים עם העולם, יוכלו, אולי, לבנות בית מחודש לפליטים בארצם.
באופן זה, של תפירת הרצפים, אפשר יהיה לתמוך את הקיר שנפל, לבנות מחדש את ה"ביתי" שיצמח תוך הכרה מרפאת גם מתוך הכחדתו או צמצומו של "האלביתי", רצפים ינסו להפריד באופן מגן בין עורף לחזית, החרדה מההתמוטטות, האימה וההיעדר יוכלו באופן כלשהו להיות מוכלים בעשייה שיש בה מתן משמעות מחודשת הכרוכה בסיפור מחודש, בתפירה של אמון וביטחון.
מקורות
Akhtar, S. (2011). Immigration and acculturation – mourning, adaption and the next generation. New York: Jason Aron.
אמיר, ד. (2023). אחד עשר הרהורים על השגחה של מעלה והשגחה של מטה בימים נוראים. בטיפולנט, https://www.betipulnet....errible_days
ברגשטיין, א. ואהרוני, ח. (2012). ״על ה -סזורה ועוד סזורות״. בתוך: ביון, וילפרד ר׳. סזורה. תל -אביב: תולעת ספרים, עמ׳ 17
ביון, ו. (2012) סזורה: תרגום מוער ומאמרים נוספים. תל אביב: תולעת ספרים.
הרמן, ג. (1998). טראומה והחלמה. עם עובד.
וויניקוט, ד.ו.(1963). פחד מהתמוטטות. (1963) וויניקוט, ד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצאת עם עובד בע"מ ת"א, 2009.
חנין, י. (2020) ״מציאות חיצונית, מציאות פנימית וקיר שנופל בשעה הטיפולית״. כנס ביה״ס
לפסיכותרפיה באוניברסיטת ת״א, מסלול פסיכותרפיה קלייניאנית, אפריל :2020 https://www.youtube.com...ure=emb_logo
כורם והורנצ'יק (2013). כורם, ע., והורנצ'יק, ג. (2013). תפיסות של צעירים יוצאי אתיופיה את הסתגלותם הסוציו-תרבותית בישראל. הגירה, 2, 55-73.
לוי-בלז, י.(2023). "כל אבן שפגעה בי": צעדים ראשוניים להחזרת חוסן וצמיחה בעקבות השבר. בטיפולנט, נובמבר, 2023: https://www.betipulnet....e_and_growth
עומר, ח. ואלון, נ. (2023). המעשה הטיפולי בעת הזו. בטיפולנט, נובמבר, 2023. https://www.betipulnet....at_this_time
פלורסהיים, ד. (2014). מרחב מוגן : מטופל ומטפל במציאות של טראומה מתמשכת. פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/....asp?id=3168
פרויד, ז. (2012). האלביתי, מבחר כתבים ח (1919). תל אביב, רסלינג.
פרנקל,ו.א. (1970). האדם מחפש משמעות. הוצאת דביר.
קריסטבה, ז. (2019). זרים בתוכנו
רוט, מ. (2023). קשיים ועוגנים ביציאה מהתנדבות חירום ובחזרה לשגרה. בטיפולנט, אוקטובר, 2023. https://www.betipulnet....volunteering
שלקס, א. (2021). אימת הנפילה, רסלינג.
