רוית ראופמן
המעשה הנכון
שתים הוצאה לאור
נעמדתי לכל אורכי מולו, גבר ואישה עומדים כעת לכל אורכם בסלון ביתו של הגבר, הגוף שלה קרוב מאוד לשלו – אף שביניהם נעדרת עכשיו ילדה אחת, וילדה אחרת עוד לא גמרה להימצא, ועוד שלושים וחמש שנים גם הן מצטופפות עכשיו בתוך סלון ביתו. ילדתו הנעדרת בינינו מחרידה את שני הגופים, כל גוף מסיבה אחרת.
כשלליב, גיבורת הרומן, מתעוררת בבוקר שמחת תורה, היא מבינה שהיא ישנה בזמן שירו על הבת שלה, רז, במסיבת הנובה. המציאות, שוב, התרחשה בלעדיה. במנוסתה מהמסיבה רצה לצידה של רז בחורה צעירה, שנעדרת. לליב מגלה לתדהמתה שאביה של הבחורה היה אהוב שלה לפני שלושים וחמש שנה. היא נחושה לעשות את המעשה הנכון, אלא שאינה יודעת מהו, ואיך לעשות אותו. היא נוסעת לאהוב נעוריה כדי לעזור לו בחיפושים אחר בתו. תוך כדי כך נפרש גם סיפורה המשפחתי של לליב, הכרוך בסיפורה של המדינה.
המעשה הנכון מאת רוית ראופמן הוא רומן חד ויוצא דופן, המספר את מה שאי אפשר לספר. נבחנות בו שאלות יסוד הקשורות בהורות, בזוגיות ובכינון זהות אישית ולאומית. זהו רומן על גופים וזיכרונות שמצטופפים זה בתוך זה, על המדינה הזאת, שבה הפצעים והאהבות משתחזרים שוב ושוב, ועל הצורך הנואש למצוא דרך גם כשהכביש חסום.
רוית ראופמן היא פסיכולוגית קלינית, פרופסור לספרות וראש החוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. מלמדת בביה"ס לטיפול באמצעות אומנויות ועמיתה בין תחומית במכון תל אביב לפסיכואנליזה. כתבה מאמרים לכתבי עת ועיתונים, שירה, ספרי עיון ורומנים, ביניהם "לרגל הנסיבות" המצליח, שתורגם לאנגלית. אם לשלושה בנים.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
אולי זה אך מקרה שכל הדברים בעולם, מאז ומתמיד, הגיעו בזוגות. שני עשורים חלפו בין מותם של שני הוריי. כל אחד מהם התמסר למותו באופן שונה. בעוד שאבי הלך והתכווץ בתוך מיטתו, גורע בהדרגה מהעולם את המרחב הגדול שאותו תפס בחייו, אימי הלכה והתרחבה בתוך כורסת הטלוויזיה שלה, שוקעת אל תוך בד הקורדרוי, תופסת אחיזה בחלל שאותו היא עומדת להותיר אחריה, עקבות הגוף המתכלה מפנים את מקומם לנוכחותו המוצקה של הזיכרון. כשמת אבי פתחה אימי את החלון ליד מיטתו, כדי שנשמתו תוכל לעוף החוצה אל העולם, כמו ציפור. מה שנאסף לאחר מכן בסדין בידי החברה קדישא לא היה אלא אריזתו הריקה של מי שהיה אבינו. שני אחיי התאומים ואני עמדנו שם, השתוממנו לראות כיצד נושאים אנשי הקבורה שבאו לביתנו את הגוף הזר, שלא דמה לזה שפרח מהחלון יחד עם ציפור נפשו, מהתל בהם בפעם האחרונה. אולם כשמתה היא, בצהרי שבת, נאספנו כולנו ליד גופה הכבד, ונשמתה המתינה עוד קצת לצאת השבת, כדי לצאת יחד איתה, בזוג. כשהגיעו החברה קדישא אל הסלון החילוני שלה, מסרנו אותה במלואה אל שליחי העולם הבא, שנראו בדיוק כמונו, רק חבשו כיפות, ועטו כפפות, וכל ההתייחסות שלהם אל ענייני פינוי הגופה היתה מאוד עניינית. "יש לה קורונה?" הם שאלו, מחשש שמא בתוך גופה המת עדיין מהלכת אימת הווירוס החי. גם אז עמדנו שם, שני אחיי התאומים ואני, והשתוממנו, כאילו המוות, אף שהוא צפוי, מפתיע כל פעם בבואו המוחשי. רצינית מאוד היתה אימי במותה, ושמות חבריה לפלוגה, אלה שקברה בשלמותם ואלה שלא יכלה לקבור, עוד ריחפו על שפתיה שנותרו מעט פעורות. מאז שחלפו שני העשורים הללו, החלו גם האסונות לפקוד את העולם בזוגות. אולי מוטב שהורינו לא ידעו על כך דבר. אולי מוטב שלקחו איתם אל עולמם משהו מחדוות אי־הידיעה.
שתי אגדות שונות נכרכו בשמי. את הראשונה שכחתי. האגדה השנייה קשורה בשתי הילדות התאומות, שהיו תלמידות של אימי. לאחת קראו ענבל, ולשנייה לליב. כשנולדתי, הסיע אבא את אחיי התאומים, איתן ותמיר, אל בית החולים, לראות את התינוקת החדשה. כל הדרך הם התווכחו ביניהם איזה שם יפה יותר. האחד אמר: "ענבל", והשני אמר: "לליב". זה לא באמת היה ויכוח, תמיד הם הסכימו ביניהם. זה היה מין משחק כזה, "ענבל ולליב", שהרי איך יחלקו בין שניהם רק תינוקת אחת? ככה המשיכו כל הדרך, שני הזוגות: איתן ותמיר וענבל ולליב, שהתחלפו ביניהן לסירוגין בעיקולי הכביש, עד ששמה של לליב ננעץ בפאתי בית החולים ונשאר איתי מאז, מותיר את ענבל לזרום לצידי חרישית, נהר רחב של שכחה.
שבת, שמחת תורה שבעה באוקטובר
ערסלים אף פעם לא נקרעים בבת אחת. תמיד יש חוט אחד, דק, שנקרע ראשון. אפשר לא לשים לב. להתעלם. אחרי הכול — מה נגיד? ידענו? ידענו והמשכנו להתערסל?
1. הזוהר הצפוני
מסתבר שישנתי בזמן שירו על הבת שלי. כשהתעוררתי דווקא כן פתחתי טלוויזיה, באותו בוקר שבת של שמחת תורה. אבל מי חשב לראות דווקא חדשות? בערוץ דיסקברי הופיע איש צעיר במשקפיים מרובעים שדיבר על הזוהר הצפוני שעושה את דרכו לצפון קליפורניה, ועל תופעת סערת השמש — התפרצות סולרית נדירה שצובעת את השמיים בכתמים ירוקים וסגולים, ואמורה להתרחש בארצות הברית. בדרך כלל אני משתדלת לישון בשעות האלו בשבת. השבתות גם ככה ארוכות ומאיימות, ועם זאת מסתיימות תמיד מוקדם מדי, בהפתעה. אז מוטב לקום אליהן עם כוחות. אבל החלום על אבא שלי, שמתחתן עם דליה המורה להיסטוריה מהתיכון בבית על גבעה שאין לו מדרגות, העיר אותי. שוב הוא העיר אותי, אף שאני כל כך אוהבת לישון. פתחתי את ערוץ דיסקברי. המסך נמלא יופי ירוק וסגול מסנוור, ואיתו האזהרות של מִנהל האוקיינוסים והאטמוספרה האמריקני, שהתריע מפני השיבושים של סערה כזאת.
פתחתי את הטלפון הנייד שלי. הַקימה אל השבת תמיד מתחילה בפתיחת מסכים הדרגתית וזהירה, שמא יתנפל עליי בבת אחת יום המנוחה השבועי. "אני בסדר", הבליחה על הצג התמונה של רז, יפה ומסנוורת. בכלל רצינו לקרוא לה זוהר, כשנולדה, אך משום מה נשמטו שתי אותיות משמה המקורי. אולי כבר אז היה לנו חוש למילים שאין לאומרן. ועכשיו היא מודיעה שהיא בסדר, כמו ידעה על סערת השמש שעוד לא הגיעה לאזור שלנו, או שאולי שוב תפסה את האימהוּת שלי ברגע של רפיון, והנה ה"בסדר" שלה שומר על טוֹנוּס גם כשאני ישנה. כמה נדיב מצידה לחשוב שאני דואגת גם כשאני ישנה, גם בזמן שאבא שלי מתחתן עם דליה על ראש גבעה, ואני, כתמיד, אף שנזרקתי מהחלום, מתקשה להתעורר אל החיים שמחוצה לו. המדען הצעיר במשקפיים המרובעים בטלוויזיה הסביר שהסערה נובעת משחרור אנרגיה עצומה, שלפי הערכות קשורה למחזור חיי השמש, ועלולה להביא לשיבושים במערכות החשמל וברשתות התקשורת, מה שגרם לי להציץ שוב בסלולרי. מבעד לעפעפיים שעוד לא סיימו להיפקח הבחנתי ששני אחיי, שאחרי שנים של הסברים למדו לא להתקשר לפני הצהריים, עסוקים בשלומה של רז, אם היא נסעה בסוף למסיבה בעוטף, הם דואגים לה, ומיד ראיתי הודעות נוספות, בכולן השאלה מה שלום רז, עד שלבסוף נטשתי את הזוהר הצפוני בערוץ דיסקברי לטובת החדשות בערוץ 11, שהיו כמו החדשות בערוץ 12, ובערוץ 13, והתקשרתי לרז, כדי לשמוע שמספר הטלפון שאליו התקשרתי אינו זמין כעת.
***
7:43, זו השעה שבה נשלחה ההודעה מרז, באותו רגע נמהר שבו היא חשבה משום מה ש"היא בסדר". כמה תמימה ההודעה, לא מודעת לעצמה, ולמה שסובב אותה, כאילו תמו אירועי היום, ו"היא בסדר". כמה תמימה הייתי בחלומי, בחתונה של אבא שלי ושל דליה, כמה תמים היה אותו בית ללא מדרגות שבו נישאו על ראש גבעה. בבית שלי, לעומת זאת, עוד נותרו השרידים מהמאמץ המעושה לחגוג את שמחת תורה — ארוחה מייגעת שהתעקשתי לקיים גם לאחר שרז הכריזה על היעדרה הצפוי. מאז הפרידה משי אני דבקה במועדים ובחגים, אף שהסלידה שלי מהם רק החמירה. כשתמיר או איתן מזמינים אליהם, כלומר כשעינת או רונית מזמינות, אין בעיה. אבל מפעם לפעם תורי להזמין, וזה פשוט עינוי. כשזה קורה אני מקפידה להתאים את המפיות למפות, ולשוות לכל האירוע נופך הרמוני. זה לא שמצפים ממני. מאז שזה רק שתינו, רז ואני, הכי טבעי שנצטרף אליהם. אבל אם אסכים באופן קבוע לסידור הזה, אצטרך להודות במשהו שגם אם אני לא יודעת מה הוא, הוא לא בא בחשבון. מיד כשהתגרשתי משי, כעבור שנייה הופיעה בחיי המילה "גרושה", פשטה כמו יבלית באזור שהתפנה מהסטטוס הקודם, מתנחלת שזיהתה שטח הפקר והשתלטה עליו, עוד לפני שהספקתי להתארגן. המון אנרגיה בזבזתי בניסיון להסביר לסובבים שאף אחד לא גירש אותי. לא שמישהו שאל, אבל ידעתי שהם חושבים. אז מפעם לפעם אני מזמינה, כפי שקרה הפעם, ועד שרז עדכנה שהיא לא מגיעה, כולם כבר אישרו הגעה.
"מה קרה?" שאלתי אותה כשאמרה שלא תבוא, בטון הכי שווה נפש שהיה ברשותי. שאלת תם. אני הרי מודעת לנטל המונח על כתפיה של בת יחידה להורים גרושים, בעיקר בחגים, אבל בכל זאת שאלתי.
"אני נוסעת למסיבה."
״איפה?״
"מסיבה בדרום."
"איזו מסיבה? איפה בדרום?" שאלת התם תפסה תאוצה.
"מסיבה, אמא, מסיבת טבע בדרום, ליד קיבוץ רעים. אני נוסעת עם סער ועמית," היא סיפקה במשפט אחד את כל הפרטים הנחוצים, כדי לחסוך לשתינו.
אומנם אני מדריכת טיולים, אבל תמיד היו יישובים בארץ שלא היה לי מושג שהם קיימים.
"איפה זה רעים?" שאלתי. ידוע שיישובים עם שמות אופטימיים ממוקמים באזורים פחות אופטימיים: אור הנר. שלומית. שלווה.
ובזמן שאנחנו מדברות הקרינו בטלוויזיה את טקס הענקת המדליות באליפות העולם בהתעמלות אמנותית. שש המתעמלות הישראליות שזכו במקום הראשון ניצבו על הפודיום בתלבושת כחול־לבן. "להיות עם חופשי בארצנו," מצאתי עצמי מצטרפת להמנון בהיסח דעת, ורז ענתה שרעים זה בעוטף עזה. אני זוכרת ששמעתי את מה שהיא אמרה, זה בעוטף עזה, והמתעמלות הזילו דמעה כשהן שרו יחד עם המנגינה "ארץ ציון וירושלים", ואני שאלתי את רז: "לא נפלו שם בלוני נפץ בשבועות האחרונים?" ורז אמרה שיש אישור משטרה, והמתעמלות ירדו מהפודיום בשורה סדורה. אין לי מה להגיד: אם יש אישור משטרה, אז יש אישור משטרה, אין חוק כזה שצריך לבקש אישור גם מהמשפחה, וגם אילו היה, הייתי משחררת את בתי היחידה הנושאת על כתפיה את נטל יחידותה, החיים מעיקים דיים גם בלי החגים, גם את ימי החול צריך לאלחש בסדרות בנטפליקס ובפופקורן צבעוני, והבנתי שאני תקועה עם ארוחת החג הזאת לחינם, כבר מזמן יצאתי מהארון עם התובנה שהחגים מעיקים, אבל כנראה עשיתי את זה באופן חשאי מדי.
"הבנתי," אמרתי לה, "תיהנו."
2. מחשבה מוכנה
אין צורך להתרגש מכל טלפון שאינו זמין בזמן שסערת השמש עושה דרכה לצפון קליפורניה. יש לטלפונים מיליון סיבות לא להיות זמינים. פעם, באחת המלחמות, סיגל השכנה לימדה אותי איך לזמן מחשבות טובות במצבי מתח. היא אמרה שכדאי שתהיה לי מחשבה כזאת מוכנה, שאפשר פשוט לשלוף. היא לא ציינה באופן ספציפי שאפשר להשתמש בטכניקה הזאת למקרה שיום אחד מישהו יירה על הבת שלי, אבל בטוח היתה חושבת, אם היתה כאן, שכדאי להשתמש בה עכשיו. והאמת שיש לי מחשבה כזאת מוכנה. אומנם קצת ישנה, מהתקופה של התיכון, אבל אף פעם לא הצלחתי לחשוב אותה עד הסוף, אז אולי זו הזדמנות. זו מחשבה על מי הבריכה הצלולים שאליהם קפצתי בגיל שבע־עשרה, בקיבוץ השוכן סמוך מאוד לגבול עם שכנינו מדרום, בזמן שהתארחה בו התזמורת שלנו — תזמורת הנוער של הקיבוצים. ניגנו אז את המיסה הגדולה של באך, שהיתה גדולה גם עליי. לא ברור איך קרה שדווקא אני ניגנתי בתזמורת, בטוּבָּה כבדה עשויה פליז, שהיתה מכוונת כמעט בהתאמה עם הכלים האחרים. זו היתה טוּבָּה בסי במול מתוצרת יופיטר, עם פעמון ניתן להסרה, ארבעה שסתומים, וצנרת רחבה שהכבידה לי מאוד על הברכיים. התזמורת ניגנה גם מחרוזת שירים ישראליים, וכבר אז העסיקה אותי השורה שלא הבנתי, איך "בין צדפי ליבו של האדם שרים לו נעוריו". העתיד היה אז הווה, והמים בבריכה חיכו לי כשנמלטתי אליהם מהחזרות של התזמורת. אני רוצָה למסור לך את הרגע הזה, ילדה יחידה שלי, שבו הבריכה נמלאה בי ובכל נעוריי. אני רוצה למסור לך אותו כפי שהיה, אף כי הייתי מעט צעירה ממך, וכמה משונה הרעיון שהיה זמן שבו הייתי צעירה ממך. זמן שבו, בין צדפי ליבי, לפחות על פי השיר, שרו לי נעוריי. הטריד אותי המשפט הזה כבר אז, איך בדיוק בשיא החום המהביל של הקיץ המעיק, כשאף אחד מחלקי הגוף לא מסתדר עם האחרים, בדיוק במועקה הזאת, שרים הנעורים, גם הם לא מכוונים, ועוד מעט הם יחלפו חיש קל, ושנים אצטרך לחפש אותם בין צדפי ליבי. בכל אופן, הוא, זה שעוד אספר לך עליו, היה שם. הוא ראה את הנערה בביקיני הסגול, שהשפריצה מים לכל עבר, וצחקה בקול רם, וגופה עלה על גדותיו, מסתיר אותה ומסגיר אותה בנשימה אחת, נוהר ורוגש בעיצומו של אוגוסט אל מול כל זוג עיניים חפצות שעתידות להיתקל בו, עד שהוא אמר לחבר שלו: "אתה רואה את זאת, עם הביקיני הסגול?" ולא חיכה לשמוע מה עונה החבר, כי אחרי הכול, זה לא באמת היה מבחן בראייה. רק אני לא הבחנתי בכלום. גם לא כשבא לחפש אותי אחר כך בחזרה של התזמורת, אבל אני חמקתי ממנה עם יואב הסקסופוניסט. ואחר כך עם אסף, המתופף. ועם ג'פרי המנצח. סתם. איתו לא. הייתי מתה להיות עם ג'פרי המנצח, אבל הוא היה טיפה נשוי, וגם מבוגר, ובעיקר לא אהב את האופן שבו הברזתי מהחזרות. הוא לא ידע שהיו לי סיבות משלי. "בעיות", כפי שאיתן ותמיר קראו לזה. אף אחד לא ידע. גם אני עוד לא ידעתי מה הסיבות, ומה מהן שלי. בלי קשר, אני לא הבחנתי בשום דבר שקשור לבחור מהבריכה. גם לא כשהגיע שנה אחר כך לחפש אותי באחד הטיולים של התנועה הקיבוצית, שנמשכו שבוע, וזה היה ידוע בתנועה שכל מיני דברים קורים בהם. "יש כאן איזו לליב?" הוא שאל אל חלל האוויר, וכולנו הסתכלנו סביב, לראות אם יש כאן איזו לליב, עד שאמרתי: כן, יש. וככה נהיינו חברים לכמה ימים. הוא כבר היה מדריך בנוער העובד, ונהנה להסביר לי על ים טתיס, במעמקיו שכנה ארצנו לפני שנחשפה. אחר כך עוד נשארנו חברים לכמה חודשים, אם אני זוכרת נכון. סוג של זוג. יש אפילו תמונה שלנו, עומדים מחובקים לעת זריחה בנגב המערבי, בערוץ של נחל אכזב, מעלינו ההרים. הוא היה שם. מאוהב בנערה אלמונית שעמדה חבוקה לצידו, חייכנית ורועשת, זרה גם לעצמה, שאחר כך, בצבא, היתה במקרה מדריכת טיולים, למרות שכבר אז, באותו טיול, לא היה לה מושג מה שם הנחל שבו עמדו חבוקים, נושאים מבט אל המצלמה שהנציחה אותם, משיאה את דמותם הצעירה אל עבר העתיד, כל דמות אל עתיד אחר.
קראו לו נגב הראל. אבא שלו היה בגדוד השביעי של חטיבת הנגב של הפלמ"ח, ולחם לצד לוחמים מחטיבת הראל במבצע חורב. זה נודע לי כמעט כבדרך אגב, בלילה הראשון של הטיול, כשפתאום התחיל לרדת גשם, אפילו שכבר היה אפריל, גשם שוטף שהגיע משום מקום והצמיד אותנו זה לזו כשרצנו מחובקים למצוא מחסה במאהל בתוך השיטפון, כוח עליון שנסך בַּהיכרות הרגעית שלנו נופך של בהילות, של שותפות גורל. שנינו דהרנו על החול הרך שהתקשה למגע רגלינו הנעריות, ליבנו הלם כאילו אנחנו נמלטים מסכנה של ממש, כאילו באמת יש כאן איזה עניין, בינינו. הוא רץ אל עבר משהו שקיווה למצוא. ואילו אני רצתי מפני משהו ששנים עוד המשכתי לנוס מפניו. ברקע נותרו שרידים מההופעה של להקת פיקוד צפון שהגיעה להופיע בערב של הטיול . אנשי הבמה מיהרו לכסות בניילונים את ציוד ההגברה והחשמל, לא מבחינים בזוג האוהבים שזווג זה עתה, רץ מתנשף אל עבר המאהל, ברקע שרים לו נעוריו. אחד מאיתנו ודאי חש כך. אני יודעת כי במשך חודשים הוא כתב לי מכתבים ארוכים, שלח געגועים וזיכרונות מהלילה הקסום ההוא בנגב המערבי. אל המכתבים הוא נהג לצרף שירים שאהב לשמוע, והקדיש לי במיוחד את "צליל מכוון". זה היה לגמרי במקרה, בלי לדעת על כל העניין עם התזמורת, ועל הטוּבָּה שלי, שאף פעם לא היתה מכוונת. הוא פשוט אהב את השיר הזה, "בואי הנה, בואי לכאן, אני שולח לך צליל מכוון", וצירף אותו למכתב על דף נפרד, ורשם על המעטפה את שמה של אותה נגנית טוּבָּה, שוברת הלבבות הקטנה שהיתה אני, שנדמה שהכיר מתמיד, מהפלמ"ח, שהיתה משיבה לו במכתבים מלאי דימויים צבעוניים. במכתבים ההם סיפרה על אמא שלה, שהיתה משננת לפני השינה את שמות החברים מהפלוגה שאותם הכינה לקבורה ברפת של קריית ענבים, ועל אבא שלה, שהפסיד לאמא שלה במירוץ לכיבוש אום רשרש, אולי משום כך הוא ניסה לכפר על זה בכל כך הרבה מבצעים צבאיים אחרים. את כל זה סיפרה לו במכתבים הארוכים שנכתבו בטראנס אוטומטי, כאילו ממוענים לקורא אלמוני שנתקל בה במקרה. היא שלחה את המכתבים הארוכים לנער החדש עם שׂער הפלדה החלוד, שהחיוך שלו היה בצורה של קו ישר, נער שנתקל בה במקרה בבריכה, ואחר כך נתקל בה לא במקרה, עד שיום אחד כבר לא שלחה יותר, אף כי הוא קרא אותם, את כולם. אבל אז, בגשם האביבי, כשמצאו מחסה במאהל, הצחיקה אותה המחשבה שבעצם הם נמצאים עכשיו בקרקעית של ים קדמוני, ואם היו מגיעים לכאן בהזדמנות אחרת, פעם, מזמן, הם בכלל לא היו נחשפים מבעד לשכבות החול והגיר. הוא סיפר לה למה קוראים לו נגב הראל, וגם היא גילתה לו מה מקור שם המשפחה שלה. גם על שמה הפרטי סיפרה לו, לפחות על חצי ממנו.
