סיכומי ההרצאות בכנס מעבדות OCD - שנת 2026
אייל קלנטרוף1
אני עומד בראש המרכז לטיפול ולמחקר ב־OCD, הפועל במעבדה לנוירופסיכולוגיה קלינית, במחלקה לפסיכולוגיה, באוניברסיטה העברית בירושלים. במסגרת המרכז אירחנו השנה את "יום מעבדות ה־OCD", שבו משתתפות כ־10 מעבדות מאוניברסיטאות ומבתי חולים ברחבי הארץ, החוקרות היבטים שונים של ההפרעה. כל מעבדה הציגה ממצא או שניים מרכזיים ועדכניים בהרצאות קצרות. יום העיון של 2026 התקיים ב־19 באפריל, בתמיכת המרכז להתמכרויות ולבריאות הנפש באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחריו כתבו המשתתפים והמשתתפות פסקה קצרה על הצגתם, ומתוך הדברים גיבשנו מסמך קצר, המובא לפניכם, ומסכם את הממצאים המרכזיים שהוצגו בכנס. בעיניי יש למסמך הזה חשיבות רבה הן למטופלים ולמטופלות הן לאנשי מקצוע בתחום.
סדר הסיכומים להלן נקבע לפי סדר ההצגות בכנס, ובאופן שרירותי.
התעוררות לחיים: סט גירויים חדשני מבוסס סרטוני וידאו למחקר ב־OCD
מציגים: ד"ר דנה באסל ופרופ' עמית לזרוב
מוסד: אוניברסיטת תל אביב
המצגת של ד"ר דנה באסל, שאותה הציג מנחה הדוקטורט שלה, פרופ' עמית לזרוב, עסקה במחקר שפיתח ותיקף סט חדשני של גירויים דינמיים הקשורים ל־OCD. עד כה, מחקרים שבחנו הקצאת קשב ב־OCD השתמשו בגירויים סטטיים בלבד — תמונות. ואולם, תמונות מוגבלות ביכולתן לייצג מצבים מן העולם האמיתי, שהם דינמיים ומתמשכים מטבעם. לכן פיתחה ד"ר באסל ותיקפה מערך גירויים המבוסס על שני סוגים של סרטונים: "מעוררי אובססיה" — סרטונים המתארים מצבים מעוררי אובססיה; ו"הפעולה הכפייתית" — סרטונים המציגים את ביצוע הטקס עצמו.
המחקר כלל שלושה ניסויים. בכל אחד מהם דירגו המשתתפים את הסרטונים בשני סולמות נפרדים: באיזו מידה הסרטון עורר תחושת אי־נוחות, ובאיזו מידה עורר רגש חיובי. בהמשך מילאו הנבדקים שאלוני דיווח עצמי המודדים תסמיני OCD, חרדה ודיכאון. בניסוי 1 הושוו דירוגי הסרטונים של נבדקים בעלי רמות גבוהות ונמוכות של תסמינים אובססיביים־קומפולסיביים, במדגם אנלוגי. בניסוי 2 הושוו דירוגי הסרטונים של נבדקים קליניים בעלי אבחנה של OCD לאלו של נבדקי ביקורת: נבדקים קליניים עם הפרעות חרדה ללא OCD, ונבדקים "בריאים" ללא אבחנות פסיכיאטריות. ניסוי 3, שהיה מתאמי, נערך בקרב משתתפים מן האוכלוסייה הכללית.
הממצאים הראו כי בסרטונים "מעוררי אובססיה", משתתפים עם תסמיני OCD חוו יותר אי־נוחות מנבדקי הביקורת, בניסויים 1 ו־2. ניסוי 3 הראה כי תסמיני OCD בלבד, ולא תסמיני חרדה ודיכאון, היו במתאם חיובי עם דירוגי האי־נוחות של סרטונים אלו. אשר לסרטוני "הפעולה הכפייתית", משתתפים עם תסמיני OCD חוו, לעומת נבדקי הביקורת, ירידה גדולה יותר בציוני האי־נוחות ביחס לציוני האי־נוחות של סרטונים "מעוררי אובססיה", וגם יותר רגשות חיוביים, בניסויים 1 ו־2. בניסוי 3 נמצא כי תסמיני OCD בלבד היו במתאם חיובי עם הירידה בדירוגי האי־נוחות, וכן עם דירוגי הרגשות החיוביים. המאפיינים הפסיכומטריים של הסרטונים נמצאו גבוהים ומהימנים.
המחקר מהווה צעד התחלתי בביסוס סט חדש של גירויים דינמיים, הן בהקשר של אובססיות הן בהקשר של קומפולסיות, ומחזק את התוקף החיצוני של הגירויים המשמשים כיום במחקרים שונים ב־OCD.
מודל חישובי להיווצרות התנהגות קומפולסיבית בבני אדם
כותבים: פרופ' ניצן שחר, עידו בן־ארצי וטל ארדינסט
מוסד: אוניברסיטת תל אביב
טקסים נועדו למנוע אסון, אף שבאופן אובייקטיבי אין קשר אמיתי בין הטקס לבין התוצאה הרעה שאותה מנסים למנוע. בהצגה הראינו כיצד שילוב של כמה מנגנונים קוגניטיביים יוצר תנאים ללמידה "סיבתית" שגויה — מצב שבו האדם בטוח שהטקס הוא שמונע את האסון, אף שבמציאות אין קשר כזה.
הטקס הוא אירוע מוגדר בזמן: אפשר להניח תאורטית שהטקס הכרחי כדי לייצר אירוע מנטלי ברור ומובחן, למשל ספירה בדיוק עד שלוש. הנחיצות של אירוע מובחן נובעת משני גורמים. ראשית, פעולה מובחנת כזו יכולה לקבל ערך מסוים. למשל, הערך של ספירה עד שלוש אינו זהה לערך של ספירה עד ארבע. שנית, האירוע יוצר מובחנות בזמן, המאפשרת למערכת "לבחון השערה" ולשאול: "האם אחרי שביצעתי את הפעולות האלה יתרחש האסון?" ללא מובחנות הטקס לא ניתן לייחס ערך קבוע לפעולה, ולא ניתן לבחון מתי יתרחש האסון. במילים אחרות, הטקס מאפשר לפתור את הבעיה הפסיכולוגית שלפיה "אי־התרחשות האסון" אינה בעלת נקודת זמן מובחנת.
היעדר אסון כחיזוק חיובי: מכיוון שאסונות הם אירועים נדירים, כמעט תמיד התוצאה אחרי הטקס היא חיובית, כלומר האסון לא קרה. נוצרת כאן "טעות ניבוי חיובית": המוח ציפה לאסון, האסון לא הגיע מיד עם סיום הטקס, וההקלה הזאת מחזקת מאוד את הפעולה.
מנגנון הסקה אוטומטי: הקבוצה שלנו טוענת זה זמן רב שבבני אדם קיים מנגנון למידה המסיק באופן אוטומטי על קשר סיבתי מתוך סמיכות זמנית. מנגנון זה תומך בתפיסה שהטקס הוא שסייע למנוע את האסון.
עלות נמוכה: מכיוון שהטקס בדרך כלל אינו דורש מאמץ יוצא דופן, קל להמשיך לבצע אותו שוב ושוב ללא הפרעה.
הראינו באמצעות סימולציות ממוחשבות שהמנגנונים האלה אכן מובילים ל"טקסיות מלאכותית" אצל סוכן ממוחשב. גילינו שחשיפה ומניעת תגובה (ERP) אינן מבטלות בהכרח את הלמידה הסיבתית המקורית, אלא לעיתים מובילות ליצירת מנגנון חלופי לטקס. נוסף על כך ראינו ששכיחות גבוהה של אירועים שליליים, כלומר מצבים שבהם הטקס "נכשל", או עלות גבוהה של הטקס, הן הגורמים המונעים מן הטקסים האלה להיווצר או לחזור על עצמם.
הרצאה משותפת בנושא: כרונוטיפ ו־OCD
מציגים: ד"ר הדר נפתלוביץ', דניאל מנדלבום, נועה שגיא (המעבדה של פרופ' אייל קלנטרוף)
מוסד: האוניברסיטה העברית בירושלים
חלק ראשון: הקשר בין כרונוטיפ, עוררות ושליטה מעכבת בתסמיני OCD
הרצאתה של ד"ר הדר נפתלוביץ' עסקה בתפקידם של מקצבים ביולוגיים (circadian rhythm), רמות עוררות ושליטה מעכבת בהבנת תסמיני OCD. הוצג מודל שלפיו הכרונוטיפ קובע את זמני הערנות האופטימליים במהלך היום. רמות העוררות משתנות בהתאם, ואלה משפיעות על היכולת לעכב מחשבות, רגשות ודחפים לא רצויים. יכולת עיכוב זו נמצאה קשורה לפחות מחשבות חודרניות ולשליטה טובה יותר בהתנהגויות כפייתיות.
במחקר הראשון נבדקו 47 משתתפים עם אובססיות מעולמות הזיהום — 24 בקבוצת קפאין ו־23 בקבוצת ביקורת. לאחר צריכת קפאין עברו המשתתפים חשיפה לזיהום. נמצא כי בקבוצת הקפאין הייתה ירידה מובהקת ברמות המצוקה ובדחף לשטוף ידיים, וכן יכולת טובה יותר לדחות את הפעולה הכפייתית. ממצאים אלו מצביעים על כך שהגברת עוררות משפרת שליטה מעכבת, וכך מסייעת בהתמודדות עם דחפים לא רצויים.
במחקר נוסף, שכלל 26 מטופלים עם OCD, נבדקו תנודות בתסמינים במהלך היום באמצעות מדידות חוזרות. נמצא כי תסמיני OCD משתנים לאורך היום, וכי כרונוטיפ מנבא את דפוס השינוי, כך שהתסמינים נוטים להיות פחות חמורים בזמנים התואמים את הכרונוטיפ של האדם. הממצאים תומכים בכך שתסמיני OCD אינם קבועים, אלא מושפעים משילוב של כרונוטיפ, רמות עוררות ויכולת עיכוב.
חלק שני: השכיחות של כרונוטיפ ערב בקרב בעלי OCD
הרצאתו של דניאל מנדלבום עסקה בשכיחות של טיפוסי כרונוטיפ ערב בקרב אוכלוסיית הסובלים מ־OCD. כרונוטיפ הוא ההעדפה הסובייקטיבית של אדם לשעה ביום שבה הוא מרגיש בשיא העוררות. העדפה ללילה נמצאה קשורה בעבר לדיכאון, חרדה והפרעות קשב, אך הממצאים בהקשר של OCD אינם חד־משמעיים.
במחקר השווינו קבוצה של 100 מטופלים עם OCD כאבחנה ראשית, לבין 107 נבדקים בריאים. מצאנו שהסיכוי להיות טיפוס ערב גדול פי חמישה בקרב הסובלים מ־OCD לעומת הנבדקים הבריאים, ושהקשר הזה אינו מוסבר על ידי הבדלים דמוגרפיים, תרופות פסיכיאטריות או תסמיני דיכאון.
התוצאות מעידות שיש קשר משמעותי בין OCD לבין העדפה ללילה. השאלה שנותרה היא אם אדם שמעדיף לילה מצוי בסיכון מוגבר לפתח OCD, או שכאשר אדם מפתח OCD שעות הלילה נעשות זמן אידאלי להיכנס ללופים של אובססיות וקומפולסיות ללא הפרעה מן הסביבה, וכך מתפתחת בהדרגה העדפה ללילה. בכך יעסקו מחקרי המשך. בכל אופן, כמטפלים עלינו להביא בחשבון את האפיון הכרונוטיפי של אוכלוסייה זו.
חלק שלישי: השפעת ההתאמה בין הכרונוטיפ לזמן ההערכה על חומרת תסמיני OCD המדווחת
הרצאתה של נועה שגיא עסקה בשאלה אם התזמון שבו מעריכים תסמיני OCD משפיע על חומרת התסמינים המדווחת. מאחר שכלי ההערכה הנמצאים בשימוש הנרחב ביותר להערכת OCD מבוססים על דיווח רטרוספקטיבי, הם עלולים להיות מושפעים מהטיות זיכרון ומהמצב הרגשי של הנבדק ברגע המדידה.
במחקר השתתפו 80 מבוגרים עם אבחנת OCD, שנבדקו בשעות שונות ביום. על בסיס ההתאמה בין הכרונוטיפ של הנבדק, טיפוס בוקר או ערב, לבין זמן ביצוע המדידה ביום — בוקר, צהריים או ערב — סווגו הנבדקים לקבוצת התאמה ולקבוצת אי־התאמה. חומרת התסמינים נבדקה הן בשאלון דיווח עצמי (OCI-R) הן בריאיון קליני מובנה (Y-BOCS).
הממצאים הראו כי בדיווח העצמי חומרת התסמינים המדווחת בקבוצת אי־ההתאמה, למשל טיפוס ערב שנבדק בבוקר, הייתה גבוהה משמעותית מן החומרה המדווחת בקבוצת ההתאמה. לעומת זאת, בריאיון הקליני לא נמצאו הבדלים מהותיים בין הקבוצות. אנו משערים כי הדיווח העצמי רגיש יותר לחוויה הסובייקטיבית המושפעת מן השעה ביום, ואילו הריאיון משקף תמונה יציבה יותר. מבחינה קלינית, המחקר מדגיש את הצורך להתחשב בתזמון ההערכה ובסוג הכלי הנבחר, כדי להבטיח אבחון מדויק המשקף את התמונה הקלינית של המטופל.
A Novel non-Hallucinogenic Psychedelic Drug for the Treatment of OCD
מציג: פרץ גולדינג (המעבדה של פרופ' ברנרד לרר)
מוסד: בית החולים הדסה, האוניברסיטה העברית בירושלים
למרות שקיימים טיפולים יעילים רבים ל־OCD, כגון טיפול קוגניטיבי־התנהגותי ותרופות, רבים מן המטופלים אינם מגיבים להם באופן מספק. בשנים האחרונות גובר העניין בשימוש בחומרים פסיכדליים, כגון פסילוסיבין, לטיפול בהפרעות נפשיות, ובהן OCD. מחקרים ראשוניים מצביעים על כך שחומרים אלו יכולים להפחית תסמינים ואף לגרום לשינויים במוח. עם זאת, השימוש בהם מוגבל בשל תופעות הלוואי שלהם, ובפרט ההשפעות ההזייתיות, שאינן מתאימות לכל מטופל. נוסף על כך, העלויות הכרוכות בליווי פסיכולוגי של מטופלים העוברים חוויה עוצמתית הכוללת הזיות עשויות להיות משמעותיות.
המחקר שהוצג בכנס מתמקד בפיתוח דור חדש של תרופות המבוססות על מנגנונים הדומים לאלו של חומרים פסיכדליים, אך ללא ההשפעות ההזייתיות. החוקרים פיתחו מספר תרכובות חדשות הפועלות על קולטנים במוח הקשורים לוויסות מצב רוח והתנהגות, ובחנו את השפעתן במודלים של OCD בעכברים. הממצאים הראשוניים מעודדים: התרכובות הצליחו להפחית התנהגויות כפייתיות ודמויות OCD, בדומה לטיפולים קיימים ואף מעבר לכך, אך בלי לגרום לסימנים התנהגותיים המעידים על הזיות. נוסף על כך נמצא כי מנגנון הפעולה עשוי להיות קשור לקולטן מסוים, 5-HT1A, דבר הפותח כיוון מחקרי חשוב להבנת האופן שבו אפשר להשיג השפעה טיפולית ממוקדת.
למרות שמדובר במחקר פרה־קליני, כלומר עדיין לא בבני אדם, התוצאות מצביעות על פוטנציאל משמעותי לפיתוח טיפולים חדשים, יעילים ובטוחים יותר ל־OCD. בעתיד עשוי מחקר זה להוביל לתרופות חדשניות, שיינתנו בפעם אחת ולא באופן כרוני, יאפשרו טיפול טוב יותר באנשים שלא מצאו מענה בטיפולים הקיימים, וישפרו באופן משמעותי את איכות חייהם.
לראות מבפנים או מהצד: כיצד נקודת המבט בדמיון קשורה לנטיות אובססיביות־קומפולסיביות ולשימוש בתחליפים למצבים פנימיים
מציג: פרופ' רובי דר
מוסד: אוניברסיטת תל אביב
פרופ' רובי דר הציג מחקר חדש, שפורסם ב־Cognitive Therapy and Research, הבוחן את הקשר בין נטיות אובססיביות־קומפולסיביות והיכולת להתחבר למצבים פנימיים, לבין האופן שבו אנחנו מדמיינים את פעולותינו — האם אנחנו רואים אותן דרך העיניים שלנו, או מבחוץ, כפי שהיה רואה אותן מישהו אחר.
המחקר נשען על מודל שפותח במעבדה של פרופ' דר, בשם "חיפוש תחליפים למצבים פנימיים" (SPIS). לפי מודל זה, אנשים עם נטיות אובססיביות־קומפולסיביות מתקשים לסמוך על תחושות פנימיות, כגון רעב, רגש או תחושת "מספיק". במקום זאת, הם נוטים להסתמך על תחליפים הנגישים להם יותר, כגון חוקים או פרוצדורות. למשל, הם מפצים על הקושי להרגיש אם ידיהם נקיות, באמצעות פיתוח טקס קבוע ומפורט של רחיצת ידיים.
במחקר הראשון נמצא שככל שלאדם יש יותר נטיות אובססיביות, כך הוא נוטה יותר לדמיין מצבים מנקודת מבט של גוף שלישי, כלומר לראות את עצמו מן הצד. נטייה זו הייתה קשורה גם לנטייה כללית להסתמך בחיי היום־יום על תחליפים נגישים במקום על תחושות פנימיות.
במחקר השני שינו החוקרים באופן יזום את נקודת המבט בדמיון. כאשר המשתתפים הונחו לדמיין סיטואציות דרך העיניים שלהם, כלומר מגוף ראשון, הם נטו יותר להסתמך על מה שהם מרגישים ופחות על כללים או אישורים חיצוניים. כאשר דמיינו אותן מן הצד, כלומר מגוף שלישי, הנטייה לחפש תחליפים גברה.
המסקנה היא שלנקודת המבט בדמיון יש השפעה ממשית על האופן שבו אנו מקבלים החלטות. אימון בדמיון מגוף ראשון עשוי לסייע לאנשים, ובמיוחד לאלו עם נטיות אובססיביות, להתחבר למצבים פנימיים ולחזק את האמון ביכולתם לעשות זאת. עם זאת, יש מצבים, כגון מחשבות חודרניות קשות, שבהם דווקא הרחקה דרך נקודת מבט מגוף שלישי עשויה להועיל. האתגר הטיפולי, אם כן, אינו לבחור נקודת מבט אחת "נכונה", אלא לפתח גמישות בשימוש בהן בהתאם למטרה.
פעילות תטא בגרעין הסאבתלמי הקדמי כסמן לתגובה לגירוי מוחי עמוק במחלה טורדנית־כפייתית
מציגה: ד"ר עידית תמיר, מנהלת היחידה לנוירוכירורגיה תפקודית
מוסד: מרכז רפואי רבין — קמפוס בילינסון
הקדמה: מחלה טורדנית־כפייתית (OCD) שכיחה בכ־1% מן האוכלוסייה בארץ ובעולם. כ־30%–50% מן המטופלים אינם מצליחים להגיע לאיזון מיטבי של התסמינים באמצעות טיפול "שמרני", הכולל טיפול תרופתי ופסיכולוגי (CBT). במקרים של OCD חמור ועמיד לטיפול תרופתי, הקשיים התפקודיים רבים מאוד. הם כוללים קשיים בזוגיות ובחיי המשפחה, בעבודה, במעגל החברתי, וגם ברמה האישית — ביכולת ליהנות, לממש פוטנציאל, לישון היטב ולתפקד בקלות וללא עומס מחשבתי וטקסים במהלך היום. במקרים קשים אלו אפשר לטפל באמצעות קיצוב מוחי עמוק — DBS.
DBS הוא טיפול ניתוחי שבו מושתל קוצב מוחי באזור ספציפי במוח. הקוצב נותן גירוי חשמלי לאזור זה, וכך משפיע על הפעילות החשמלית המוחית באותו אזור המעורב במחלה ומביא לשיפור בתסמינים. בדומה לקוצב לב, כל המערכת המושתלת נמצאת מתחת לעור, ואינה בולטת כלפי חוץ או מגבילה בתפקוד. הקיצוב החשמלי "שקוף" מבחינת המטופל, כלומר אינו כואב ואינו גורם לתופעות לוואי, ומביא על פי רוב לשיפור של כ־50%–70% בתסמיני המחלה. עד כה נותחו כ־1,000 מטופלים בעולם כולו, וחלקם בישראל. חשוב לציין כי הניתוח הוא זעיר־פולשני מבחינת המעורבות המוחית ונחשב בטוח, עם סיכון לסיבוכים של זיהום או דימום בכ־1% מן המטופלים בלבד.
שיטות: במחקר שביצענו בבית החולים בילינסון, בשיתוף עם בית החולים גהה, השתלנו מערכת קיצוב מוחי ב־10 מטופלים עם OCD קשה ועמיד לטיפול, ועקבנו אחר השיפור הקליני שלהם במשך שנה, מבחינת אובססיות, קומפולסיות, חרדה, דיכאון ואיכות חיים. נוסף על כך ביצענו רישום מוחי רציף, לאורך היממה, מן האזור המוחי שבו מושתלות האלקטרודות, וחקרנו את הקשר בין סמנים עצביים שונים של הפעילות החשמלית המוחית לבין התגובה הקלינית לגירוי. לצורך כך השתמשנו בקוצב־רושם.
תוצאות: במסגרת המחקר הראינו כי המטופלים השתפרו מבחינת תסמיני ה־OCD ב־70% בממוצע, לפי סולם Y-BOCS, הן באובססיות הן בקומפולסיות. נוסף על כך נצפה שיפור של 50%–70% במדדי דיכאון וחרדה (HAM-A, HAM-D). כיבוי הקוצב באופן אקראי, בכפול סמיות, הביא להחמרה מהירה בתסמינים לרמת הבסיס הטרום־ניתוחית בתוך כשבוע.
מבחינת הפעילות המוחית הנרשמת, זוהתה פעילות מוגברת בתדר תטא, 6–8 הרץ, שהייתה בקורלציה עם מידת השיפור בתסמינים: ככל שהתסמינים השתפרו, כך עלה ה־THETA POWER. ללא גירוי הייתה פעילות התטא ברמה זהה ביום ובלילה. לאחר שיפור התסמינים, עם התגובה לגירוי, נראה הבדל ברור בין עוצמת פעילות התטא ביום לבין העוצמה בלילה. בהתבוננות מעמיקה לאורך זמן בפעילות התטא, נראה היה שהפעילות מגיעה בצרורות (THETA BURSTS). צרורות אלו נעשו ארוכים יותר כאשר הופיעה תגובה קלינית לגירוי. לא נראה שינוי בתדירות הצרורות או במידת השונות שלהם עם התגובה לגירוי. בבחינת יכולת החיזוי (PREDICTABILITY) של פעילות התטא ומידת הסדירות שלה באמצעות מדד אנטרופיה (SAMPLE ENTROPY), נראה היה שככל שהתגובה לגירוי טובה יותר, כך הפעילות כאוטית יותר — פחות ניתנת לחיזוי ופחות סדירה. מדד זה היה בקורלציה גם עם ה־THETA POWER.
מסקנות: נראה כי גירוי מוחי עמוק (DBS) לאזור הלימבי, הקדמי, של הגרעין הסאבתלמי יעיל בהפחתת תסמיני OCD, דיכאון וחרדה במטופלי OCD. נראה כי לפעילות בתדר תטא בגרעין זה יש פוטנציאל רב לשמש סמן לחיזוי מידת התגובה לגירוי ולהפעלה של קוצב מוחי במעגל סגור.
תמונה 1: ניתוח DBS. המסגרת הסטראוטקטית סביב ראש המטופל, והניתוח נעשה תחת CT.
תמונה 2: רישום הפעילות המוחית מן הגרעין הסאבתלמי בזמן הניתוח.
השפעת חומרת תסמיני OCD על הכללת פחד מושגית
מציגה: בראא כבהא (מעבדה של פרופ' יונתן הפרט)
מוסד: האוניברסיטה העברית בירושלים
המחקר נערך בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת טקסס באוסטין, ובמימון מענק ה־BSF.
המצגת של בראא כבהא עסקה בשאלה כיצד פחד מתפשט מעבר לגירוי המאיים המקורי, ובפרט אם חומרת התסמינים האובססיביים־הכפייתיים משפיעה על היקף ההכללה המושגית של הפחד. בעוד שמרבית המחקר על למידת פחד מתבסס על דמיון תפיסתי בין גירויים, פחדים קליניים, ובייחוד ב־OCD, נוטים להתפשט דרך קשרים סמנטיים. כלומר, עצם השייכות לאותה קטגוריה עלולה להספיק כדי לעורר ציפיית איום.
למחקר היו שתי השערות. הראשונה הייתה שחומרת תסמיני OCD תנבא הכללה רחבה יותר לגירויים חדשים הקשורים מושגית לקטגוריית האיום. השנייה הייתה שהאפקט יהיה חזק יותר עבור פריטים טיפוסיים יותר לקטגוריה.
במחקר השתתפו 113 נבדקים משני האתרים. המדגם היה תת־קליני בממוצע, אך עם טווח תסמינים רחב. נעשה שימוש בפרדיגמת Sensory Preconditioning, שכללה שני מפגשים בהפרש של 24 שעות. ביום הראשון התקיימו שלבי פרה־קונדישינינג, רכישה והכללה; ביום השני התקיים שוב שלב ההכללה, ולאחריו בוצעו מטלות זיכרון ודירוג טיפוסיות. המדדים כללו דירוגי ציפיית שוק, תגובות מוליכות עור (SCR) ושאלון OCI-R12 להערכת חומרת התסמינים.
הממצאים הראו כי פריטים חדשים מקטגוריית האיום (PS+) עוררו ציפיית שוק גבוהה יותר מפריטי הביקורת (PS−), למרות שמעולם לא הוצמדו לשוק. האפקט נשמר גם לאחר 24 שעות, דבר המעיד על הכללת פחד מושגית יציבה.
בניגוד להשערות, לא נמצא קשר מובהק בין חומרת תסמיני OCD לבין היקף ההכללה, וגם טיפוסיות הפריטים לא השפיעה על עוצמתה. נוסף על כך, גיל ומגדר לא הסבירו את התוצאות.
הממצאים מצביעים על כך שהכללת פחד דרך רשתות סמנטיות היא מנגנון למידה כללי, שאינו ייחודי לרמות גבוהות של תסמיני OCD במדגם קהילתי. מבחינה קלינית, אם פחד מתפשט דרך רשת משמעות רחבה, ייתכן שטיפול בחשיפה צריך להתייחס לא רק לגירוי הבודד אלא גם לקטגוריה כולה.
מגבלות המחקר כוללות טווח תסמינים תת־קליני, טווח טיפוסיות מצומצם של הפריטים וניתוחי SCR שעדיין מצויים בעבודה. עם זאת, המחקר מספק עדות אמפירית לכך שפחד יכול להתפשט דרך משמעות וקטגוריה, גם בהיעדר פתולוגיה קלינית מובהקת.
תסמינים אובססיביים־קומפולסיביים והפרעות שינה בקרב ילדים ונוער
מציגה: טל פורסטנברג (מעבדה של פרופ' עומר לינקובסקי)
מוסד: אוניברסיטת בר־אילן
טל פורסטנברג הציגה מחקר העוסק בקשר בין תסמיני OC להפרעות שינה בקרב צעירים. יש עדות מחקרית חזקה לקשר בין תסמיני הפרעות שינה לבין תסמיני OC בקרב מבוגרים. ואולם, הקשר הזה נחקר פחות באוכלוסיית הילדים והנוער. כמו כן, מחקרים קודמים התמקדו לרוב בקשר הכללי בין התסמינים, ולא במרכיבים הספציפיים המשמעותיים בקשר הזה. המחקר שהוצג בוחן את הקשר בין תסמיני OC לתסמיני הפרעות שינה בקרב צעירים, ומהם ההיבטים המשמעותיים בקשר הזה.
במחקר נעשה שימוש בנתונים שנאספו במסגרת פרויקט Healthy Brain Network, שפעל באמצעות גיוס משתתפים מן הקהילה. הנתונים כללו שאלוני דיווח הורים להערכת תסמיני OC והפרעות שינה אצל 3,507 צעירים בגילים 5–17.
תוצאות המחקר הראו מתאם חיובי בין תסמיני הפרעות שינה לבין תסמיני OC. בחינת ההיבטים המשמעותיים בקשר זה נעשתה באמצעות ניתוח רשתות (network analysis) — שיטה סטטיסטית המאפשרת להציג בצורה חזותית תסמינים פסיכופתולוגיים כרשת. התסמינים שנמצאו מרכזיים ביותר ברשת הם דאגות, אשמה ותסמיני שינה הקשורים למעבר בין ערות לשינה, הכוללים בעיקר רכיבים מוטוריים כמו תנועות חזרתיות ואוטומטיות. התסמינים שנמצאו מגשרים, כלומר מחברים בצורה החזקה ביותר בין OC להפרעות שינה, הם דאגות, תסמיני מעבר בין ערות לשינה ואינסומניה, כלומר קושי להירדם או להמשיך לישון.
אפשר לפרש את המרכזיות שנמצאה לדאגות ולאינסומניה בקשר שבין OC ושינה כך שמצב של דאגה מופרזת בזמן ההליכה לישון עשוי להקשות על ההירדמות, וזמן ממושך של ניסיון להירדם עשוי להגביר את קיומן של מחשבות חזרתיות שליליות, כגון דאגות. התפקיד המרכזי שנמצא לתסמיני מעבר בין ערות לשינה בקשר שבין OC להפרעות שינה מדגיש את הקשר המשותף של שתי תופעות אלו עם ליקויים ביכולת הקוגניטיבית לעכב תגובה (inhibitory control). ממצא זה תומך בתיאוריה שלפיה עיכוב תגובה הוא מנגנון מרכזי שדרכו הפרעות שינה משפיעות על תסמיני OC. כלומר, שינה לקויה מפחיתה את תפקוד עיכוב התגובה, ותפקוד מופחת מעלה את תסמיני ה־OC. מחקרים עתידיים יוכלו להעריך את היעילות הקלינית של התמקדות בתסמינים אלו בטיפול בצעירים הסובלים מתחלואה נלווית של OCD והפרעות שינה.
השפעת טראומה חריפה על הופעה והחמרה של תסמיני OCD: ממצאים בעקבות 7 באוקטובר
מציג: פרופ' אייל קלנטרוף
מוסד: האוניברסיטה העברית בירושלים
המצגת של פרופ' אייל קלנטרוף עסקה בקשר האפשרי בין טראומה חריפה לבין הופעה חדשה או החמרה של תסמיני OCD על רקע אירועי 7 באוקטובר 2023. למרות שקיים ידע תיאורטי על קשר בין טראומה ל־OCD, ושיעורי תחלואה נלווית גבוהים בין OCD ל־PTSD, עד כה כמעט שלא הוצגו נתונים ישירים המראים שטראומה יכולה לגרום להופעה של OCD. האירועים הקשים של 7 באוקטובר 2023 סיפקו הזדמנות ייחודית לבחון שאלה זו באופן אמפירי.
במחקר השתתפו 132 מבוגרים ומבוגרות: 66 תושבים מיישובי עוטף עזה שנחשפו ישירות לאירועים, ו־66 נבדקים מאזורים אחרים בארץ שלא נחשפו ישירות. הקבוצות היו דומות במאפיינים דמוגרפיים, ובהם מצב סוציו־אקונומי. כארבעה עד שישה חודשים לאחר האירועים מילאו המשתתפים שאלונים להערכת תסמיני OCD ו־PTSD.
הממצאים הראו עלייה מובהקת בתסמיני ה־OCD בקבוצה שנחשפה ישירות לטראומה. כשליש מן הנחשפים ישירות, ניצולי הטראומה בעוטף עזה, עמדו בקריטריונים ל־OCD לאחר האירועים, לעומת 7% בלבד בקבוצת הביקורת. 24% מן הקבוצה שנחשפה ישירות לאירועים דיווחו על הופעה חדשה של תסמיני OCD לאחר 7 באוקטובר, וכל מי שסבלו מתסמינים עוד קודם לכן דיווחו על החמרה. בקבוצת הביקורת כמעט שלא נמצאה הופעה חדשה של תסמינים, ורק אחד מבין השניים שחוו תסמינים לפני 7 באוקטובר דיווח על החמרה. עוד נמצא כי חומרת תסמיני ה־PTSD תיווכה באופן חלקי את הקשר בין החשיפה לטראומה לבין העלייה בתסמיני ה־OCD. כלומר, ככל שתסמיני הפוסט־טראומה היו חמורים יותר, כך עלו גם תסמיני ה־OCD.
הממצאים תומכים במודל פגיעות–דחק, שלפיו אירועי דחק קיצוניים יכולים להפעיל או להחמיר קושי נפשי אצל אנשים עם רגישות מוקדמת, כלומר פגיעות. במילים אחרות, בהינתן חשיפה קשה מאוד לטראומה, גם אנשים שלא סבלו בעבר מתסמינים, ואשר אינם מאופיינים בפגיעות גבוהה לפסיכופתולוגיה בכלל ול־OCD בפרט, עשויים לפתח תסמינים קליניים. למחקר יש חשיבות קלינית: הוא מדגיש את הצורך לסקור תסמיני OCD בקרב אנשים שנחשפו לטראומה, ולשלב התייחסות הן לטראומה הן ל־OCD בתהליך ההערכה והטיפול.
הערות
- פרופ' אייל קלנטרוף, פרופסור מן המניין, המחלקה לפסיכולוגיה; ראש המעבדה לנירופסיכולוגיה קלינית; ראש המרכז לטיפול ומחקר ב-OCD; ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית; האוניברסיטה העברית בירושלים
