שבירת הכלים וההפרה: וויניקוט והאר"י
מרום גורין, צרי בריקנר
"כיצד נפלו, ראשון שבכולם דעת, קבל ז' אורות ולא עמד בהם, ונשבר, ונפלו כליו בדעת דבריאה, ואור שלו במלכות דאצילות."(עשרה פרקים לרמח"ל, פרק ב', סעיף ו')
פתיחה
שני עולמות נשזרים להם, הלוך ושזור, בכתיבה בשנים האחרונות: עולמות הפסיכותרפיה והאנליזה הדינמית מחד גיסא, והאספקלריה שממנה מגיעה ספרות הקבלה וההיכלות מאידך גיסא. אמנם כבר נכתבו עבודות אחדות על הזיקות בין פסיכותרפיה דינמית לבין ספרות הקבלה, אולם אחד משילובי הרעיונות הללו, ככל הידוע לכותבי שורות אלו, הוא השילוב בין ההפרה אליבא דוויניקוט (להלן: ההפרה; impingement) לבין שבירת הכלים (האר"י, רמח"ל, פירוש הסולם ועוד).
שעטנז זה אינו משחק אינטלקטואלי גרידא. ההמשגה הקבלית מעניקה לנו כאן כמה אפשרויות חדשות להבין את ההפרה באור אחר. אם תרצו, גם זו דרך להוציא ניצוצות מן הקליפות. כדי להראות את התרומה של ההמשגה הקבלית של שבירת הכלים לחוויה הקלינית של ההפרה, עלינו תחילה להגדיר את שני המושגים הללו, ובעיקר את נקודות ההשקה ביניהם.
ההפרה
ראשית, מהי ההפרה? ככלל, וויניקוט מתאר את ההפרה ככל פעולה של ההורה הקוטעת את רצף ה-going on being של התינוק ומעמתת אותו עם המציאות כפי שהיא (Winnicott, 1956/2009):
"...שאם האם מספקת התאמה טובה דיה לצורך, קו החיים של התינוק מופרע אך מעט על ידי תגובות לפגיעה…. כשלונות אמהיים יוצרים שלבים של תגובה לפגיעה ותגובות אלו מפריעות ליכולת התינוק להמשיך להיות. גודש יתר של תגובה כזו אינו מעורר תסכול אלא איום בהכחדה."
כלומר, נשבר מרחב ההחזקה (holding), וכתוצאה מכך חודרים אלמנטים מבחוץ העלולים לסובב את הסובייקט על עצמו; או, במילים אחרות, לפגוע בהתפתחות הנפשית התקינה של הילד. גרוע מכך, עלול להיווצר איום בהכחדה - אותה "חרדה פרימיטיבית ממשית ביותר, המקדימה בהרבה כל חרדה הכוללת בתיאורה את המילה מוות".
ישנן ריבוא דרכים ליצור הפרה, וחלק ניכר מהן כמעט בלתי נמנעות: פעולות שבהן ההורים אינם שמים לב לסביבתו של התינוק וגורמים לו בכך כאב; מצבים שבהם ההורה "כופה" את רצונותיו על הילד, ובכך תורם להיווצרות העצמי הכוזב; מצבים של פגיעה ישירה, אלימה כזו או אחרת; ועוד.
דינמיקה זו, ככל דינמיקה הורית, יכולה להשתחזר גם בחדר הטיפולים, בין המטפל (הורה) למטופל (תינוק). גם כאן המטפל עלול להחמיץ צורך של המטופל ולקיים אי-התאמה בין התערבותו - או היעדרה - לבין צורכי ההווה של המטופל. גם כאן יש ריבוא דרכים להפרה: שאלה חודרנית, מבט חודר, צחוק שלא במקום, שתיקה שלא במקומה, בדיחה סרת טעם, וגם - ועל כך נתמקד במאמר זה - פרשנות מדוקדקת ומאירת פנים, המגיעה בזמן וברגע הלא נכונים. עליה אמר וויניקוט, במקום אחר, את אחד מציטוטיו הידועים יותר (Winnicott, 1971):
"דוחה אותי לחשוב על כמה שינוי עמוק מנעתי או עיכבתי במטופלים בקטגוריות אבחוניות שונות נוכח הצורך הפרטי האישי שלי לפרש. אם רק יכולתי להמתין, המטופל/ת היה/הייתה מגיע/ה להבנה באופן יצירתי ועם אושר עילאי. עתה אני יכול ליהנות מאושר זה יותר משנהניתי מהיותי חכם ומחוכם. אני חושב שאני מפרש בעיקר כדי לתת למטופל לדעת את גבולות הבנתי. העיקרון הוא שזהו המטופל, ורק למטופל יש התשובות. אנחנו יכולים לאפשר, או לא לאפשר, לו או לה לתכלל את מה שידוע או שנודע בקבלה מלאה."
ובהמשך לחשיבה זו הודגש כי גם הפרשנות עצמה עלולה להפוך להפרה, אם אינה נלמדת וניתנת באופן המותאם לצורכי המטופל (Phillips, 1988).
שבירת הכלים
שנית, מהי שבירת הכלים? ברוב הכתבים חוזר הדבר כסוד כמוס ליודעי ח"ן. מקובל להתייחס לכך כשאריות מעולמות שברא הא-ל והחריבם, לפי המדרש בבראשית רבה (ג, ז). האר"י, מעבר לכך, לא הרחיב באופן ישיר על הסוד הגדול הזה, אלא רק התייחס אליו כאל עובדה מפורשת העולה מסיפור שבעת המלכים שבבראשית. עם זאת, בעל פירוש "הרץ" לספר התניא, בקונטרס ד', דווקא כן:
"ספירות מורכבות מ'אור' ו'כלי'. הרי בספירות של תהו היה אור מרובה (אור גדול), והכלים היו מועטים (כלים קטנים), לפי ערך האור, ולא היו יכולים להכיל את האור בתוכם, שהאור יהיה בהם בהתלבשות של אור בכלי. הרי כיוון שהכלי לא היה יכול לקלוט את האור - נסתלק האור מן הכלי, ונתהווה 'שבירה' בכלי."
פרשנות זו חוזרת גם בכתיבה פופולרית יותר המתייחסת למושג. אם כך, המשמעות היא שאותו אור אינסוף, אותו שפע של נצח אלוקי, לא "שרד" את המעבר מן העולמות הגבוהים ביותר (אצילות), ובחלקים העליונים יותר (שלוש הספירות העליונות) מטה. הספירות לא הצליחו לעמוד בכך, ועל כן, כמו כלי שמגדישים לו את הסאה ונשבר, כך גם הן. ממש כך, כמו תא מגוף האדם שנחשף לסביבה היפוטונית - כלומר, שיש יותר ריכוז חומרים בתוכו מאשר מחוצה לו - כך שהמים ייכנסו עוד ועוד ויפוצצו אותו כמו בלון (Wu et al., 2010).
הוסיף על כך ר' צדוק הכהן מלובלין (דברי סופרים, יא'):
"…וכל חליי הגוף נמשכים מחליי הנפש אשר שורשם והתחלתן הגיאות, כידוע דהתחלת שבירת הכלים על ידי מחשבת אני אמלוך ומה שנתגאו לקבל שפע יותר מהראוי להם, ועל ידי זה נגרם שבירתן של כלים שהוא מיתתם (ב"ק נ"ד.), וכל החוליים הם פרוונקי דמלאכא דמותא…"
משעשע לגלות שכמו וויניקוט, גם ר' צדוק מלובלין מתייחס לפטליות של אירוע זה. שבירת הכלים גורמת למחלות, ומחלות - פרוונקי דמלאכא דמותא, קרי שליחיו של מלאך המוות. כך גם אצל וויניקוט: פרשנות לא מותאמת, היוצרת הפרה, עלולה לעורר את החרדה הקדומה ביותר, אף מעבר למוות - אך גם את המוות עצמו.
מכאן חוזרים גם לרעיון דומה ומזכיר של "שבירתן של כלים - הוא מיתתן" (בבא קמא כח ע"ב). אמנם, השיח בגמרא מתייחס לכך שבניגוד לבני אדם ולבהמות יש הבדל בין נזק למוות, וכלים - נזק בהם שווה ערך למוות שלהם; ובכל זאת, בספרות הקבלית נראה שיש הקבלה מסוימת בין מיתת שימוש בכלי לבין שבירת כלי האור. יתרה מזו, כבר נרמז לנו שהחוליים נמשכים מכך. כלומר, שבירת כלים יכולה להיחוות כחוויה אישית הקשורה בחולי ובפגיעה. פגיעה שמגיעה, לא פחות, מן הגאווה. עם זאת, כאן נדון לא במקרה שבו האדם הפגוע עצמו הוא הגאוותן, אלא דווקא במקרה של המטפל.
שילוב השניים
כפי שקראנו, ההפרה מתייחסת למגוון רחב של סיטואציות שיכולות להתרחש בחדר הטיפולים או מחוצה לו, בקשר שבין המטפל והמטופל. עם זאת, אנו מתרכזים כאן במקרים בעלי גוון אחד, ספציפי מאוד: הצפת אור בכלי. הטענת פירוש - מדהים ומדויק לכאורה ככל שיהיה - בכלי שצר מלהכילו, ודווקא משום שהוא מדהים, מסנוור ושובר. כתוצאה מן הצרות הזו, האור אינו מחלחל הלאה למקומות אחרים, אלא משפריץ ופורץ למקומות אחרים. יתרה מזו, אם ניתן להקיש שאותם אורות מגיעים מעולמות חרבים, האין ניתן לחשוב על אותה פרשנות מלומדת ככזו שבאה מחורבות אחרות - כלומר, ניסיון מעניין אך טפל לענייננו, כזה החוטא באנטיתזה למימרה החשובה של ביון: "ללא זיכרון וללא תשוקה" (Bion, 1967)?
ועוד, נכתב בליקוטי מוהר"ן (תורה ס"ד):
"אך צריך ליזהר שלא לדבר יותר מדאי, רק כפי צורך בריאת העולם לא יותר. כי על ידי ריבוי האור, שלא היו הכלים יכולים לסבול ריבוי האור, נשתברו, ומשבירת הכלים היה התהוות הקליפות. כן אם אחד מרבה לדבר, מזה גורם התהוות הקליפות. כי הוא בחי' ריבוי האור, שעל ידי זה היו שבירת הכלים, שעל ידי זה התהוות הקליפות."
עד כאן בכלליות: דיבור מיותר הופך לשובר כלים. כמעט כאילו אמרנו - הפרה, לפחות במופע מסוים שלה, היא שבירת כלים. עם זאת, הבה נטווה את הקשר בין שני המושגים בצורה מפורטת יותר.
במה הפירוש טעון?
פרשנות שכזו, בהתייחס לאותם ציטוטים של וויניקוט לעיל, יכולה להתפרש בכמה אופנים. ראשית, כדחף ליבידינלי. כלומר, המטופל הופך להיות אובייקט, מושא לדחפיו הליבידינליים של המטפל. לפחות מאמר אחד דן באפשרות שכאשר המטפל חש לעיתים הזדהות יתר - ולעיתים גם בלעדיה - עם מטופל סובל, עד כדי כך שסבלו של המטופל הופך אותו עצמו ל"תוצר מחוסר הגנות" (defenseless product), נכנס תסביך המציל של המטפל לפעולה. כך מתהדהד מצב שבו המטופל הופך להיות אובייקט הנטען ליבידינלית (Rasic, 2010). יש שיטענו שכל עיסוק - לרבות אנליזה או תרפיה - כולל התייחסות או שימוש בליבידו שלנו; הדבר תלוי, כמובן, בפרשנות. אך כאשר אדם הופך באופן רציני יותר למושא לדחפינו, אנו עלולים למזג לתוך המרחב הטיפולי התייחסות חודרנית שכזו - הפרה.
היחס לגאווה
לעיל ציטטנו את ר' צדוק מלובלין, המדבר על כך שהטענת הכלים בשפע מוקצן זה של אור היא אקט של גאווה. כאן אנו נכנסים לאפשרות של חידוד ברמה המוסרית, המתחבר לציטוטים שהובאו הן אצל וויניקוט הן אצל אחרים, במובן של אי-הנחת הכרוכה במעשה כזה - ברטרוספקטיבה או בכלל.
היחס לגופות עולמות קודמים
בהתייחס למדרש מבראשית רבה, העולמות הקודמים הם המקור לניצוצות שבכלים השבורים. הם, למעשה, עדות לכלים השבורים - עולמות שבהם האור לא יכול היה להמשיך הלאה.
כיצד עלינו להבין, אם כך, את הפירוש הלא מותאם?
בהחלט ככזה החוטא לכלל של "ללא זיכרון וללא תשוקה" ממקום אחר. במקור, ביון התייחס לזיכרון ולתשוקה כספציפיים למטופל עצמו, ככל הנראה; נוכח העובדה שכתיבתו לא הייתה ברורה בנושא זה, אין יכולת להבין זאת עד הסוף. עם זאת, בהחלט ניתן להבין את "חטא" התשוקה והזיכרון כזיכרון, למשל, ממטופלים אחרים. כלומר, אנחנו עלולים לקחת פרשנות או הבנה שהתרחשה לנו בסיטואציה טיפולית אחרת, ולהשתמש בה כפרשנות חוזרנית בטיפול אחר. אנו עלולים לחשוב שהפרשנות הזו מיטיבה עם המטופל גם עתה - מדוע לא? הרי היא "עבדה" לנו פעם קודמת - אך לא כך הוא.
מפתה במיוחד לחשוב על כך מזווית רפואית: אם טיפול X עזר למטופל Y, מדוע שלא יעזור למטופל Z? ודאי טוב שכך כאשר יש לנו די מטא-אנליזות וקווים מנחים שיגבו טענה זו. אך כל מטפל יודע שעצם קיומם של קו מנחה, מטא-אנליזות דו-ספרתיות בציטוטן ועוד - אינם מחייבים שהטיפול הנ"ל יעבוד דווקא על מטופל זה. כל שכן כשמדובר בפרשנות, שאין לה מטא-אנליזות, קווים מנחים או תוקף אמפירי, זולת השלישי האנליטי שבו מתקיים הטיפול שבו הפרשנות הספציפית - מוצלחת או לא, מותאמת או לא - ניתנת.
מעבר לפירוש הלא מותאם, יש לציין כי שבירת הכלים הופיעה גם כפרשנות מדרשית-קבלית לפרשת שבעת מלכי אדום (בראשית ל"ו; דברי הימים א' א'). בפרשייה זו מתארים התורה והכתובים את סדר מלכותם, זמניהם, מקומותיהם ומיתתם של מלכי אדום. הקשר הפרשני, הן בבראשית הן בדברי הימים, אינו ברור לחלוטין, ולכן זכה לכמה וכמה פרשנויות. הפרשנות הקבלית המובאת מתייחסת לכך שאותם מלכי אדום מייצגים כל אחד את הספירות השונות. הדר, המלך שלא מת, נרמז במדרש כמי שמייצג את התיקון עצמו. אנו מבקשים עתה להוסיף ולהציע שכל אחד משמות המלכים הללו הוא רמז לגוונים שונים שבהם שבירת כלים מתהווה דרך ההפרה, כלומר: הפרה-שבירה. על כן, יש לנו שבעה מלכים במיתתם, והדוגמאות שלהלן אינן אלא כמה מן האפשרויות שבהן מתרחשת הפרה במרחב הטיפולי:
בלע בן בעור - בלע מלשון לבלוע. הפרה יכולה להתרחש כאשר המטפל "בולע" בבערותו (אי-היכרותו) את המטופל פנימה. מוכרות היטב וינייטות כמו "אויש, זה כל כך אני!", שלעיתים יכולות לצוץ או להתגבש.
יובב בן זרח - תגובת גוף שאינה מותאמת: יבבה, פנים זורחות. לעיתים תכנים שהמטופל מביא יכולים להפעיל את המטפל. לעיתים זו אפילו "הכוונה הנסתרת" הנעשית כחלק ממנגנון של שחזור טראומה (Davies & Frawley, 1994).
חושם - המטפל אינו חש את המטופל ברמת התפעול (handling). למטופל קר, והוא צריך שיראו שהוא זקוק לכך שישנו את הטמפרטורה במזגן, או אולי שיציעו לו שמיכה; ולהפך - כאשר לא נותנים הזדמנות לצורך הזה להתבטא, וישר מנסים לנבא את המטופל.
הדד בן בדד - הדדיות במקום בדידות, בדידות במקום הדדיות. לעיתים המטופל צריך לשמוע את "כמוני כמוך" כדי לא להרגיש לבד; ולעיתים בדיוק להפך. המטופל זקוק להרגיש לבד. הוא צריך להיות עם עצמו. הוא צריך שתיקה נטו - פשוט שיתנו לו להיות.
שמלה - כן, גם לבוש לא מותאם הוא חלק מזה. יש מטופלים שיזדקקו לנו נראים בצורה מסוימת, בעדינות. ניתן להעלות בזיכרון מטופלים שהגיבו קשה כשראו אותי פעם ראשונה ללא חולצה מכופתרת; או הפעם שבה אני עצמי הרגשתי משונה כאשר המטפלת שלי הגיעה יחפה לקליניקה.
שאול - הגזמות בשאלות. לאו דווקא פרשנויות קשות. ייתכן גם: להשאיל זמן; לאחר מעט, להקדים מעט; לא לתזמן נכון את הסטינג; וגם - לרדת לשאול, בלי להציע תקווה ושמיים.
בעל חנן בן עכבור - כאן נכנסת הפרשנות החודרת שלא בעִתה. בעל מלשון בעילה. חדירה חנונה ורחומה, אך בסופו של יום בת של פעולה הדומה לעכבר שבא לכרסם, להטריד, לנדנד. ממקום אוהב יוצא מקום שובר; ממקום מדהים יוצא מקום מוגזם.
הטיפול - איסוף הניצוצות
לוויניקוט יש כמה המלצות לתיקון הפרות, שאינן שזורות באופן ישיר ועקבי בספרות אך חוזרות בחלק מכתביו. יש לציין: אין פרוטוקול ישיר, אך יש התייחסויות עקיפות. לדוגמה, ההמלצה למשחק, או למשחקיות, בהחלט מתכתבת עם כך בכתביו (Winnicott, 1971), כאשר הכוונה היא ליצור מרחב ביניים שבו המטופל יוכל, לאט לאט, להתמודד באופן יצירתי עם מעשה ההפרה, והמטפל והמטופל ימצאו יחד, תוך כדי המשחק, נתיבים יצירתיים משלהם לריפוי הפצע. כך גם ביחס להחזקה (holding): שהמטפל יישאר תומך, אוהב ומוחזק בעצמו כאשר יופיעו ניסיונות להרס אובייקט או לשחזור דפוסים (Xie et al., 2023), וכן לעיתים לתמוך ולאפשר רגרסיה - נתמכת ככל האפשר - כדי שהמטופל יחווה את "הפרט בעבר שטרם נחווה" (Winnicott, 1974/2017).
כיצד, למעשה, מטפלים בשבירת הכלים? איך מדביקים אותם חזרה, לכאורה? מחד גיסא, זהו מעין תיקון שלא תמיד אפשרי, לפחות לא לפי חלק מן הפרשנויות לרמח"ל; מאידך גיסא, תיקון, לדידם של האר"י וממשיכיו, הוא באחריותנו (Ben-Shlomo, 1992; Dan, 2007). כיצד? תפילה, נניח, וגם מצוות בכלל; אך גם ריבוא פעולות אחרות הקשורות במונח הפופולרי "תיקון עולם" (Kaczorowska, 2021). פחות נפוץ מזה, אך עדיין אותו רעיון: איסוף חלקיקי האור, הניצוצות, והשבתם והעלאתם, כפי שעולה במבואות שהבאנו.
האם, אם כן, בקונטקסט הטיפולי עלינו להתפלל עם המטופל, או להניח תפילין ולהימנע מן העירובין?
כנראה שלא. אבל ייתכן שבמובן מסוים עלינו לעשות תיקון הכולל גם אספקטים רוחניים: בין אם דרך הכרה בפרשנות הלא ראויה והימנעות מחזרה על מעשה זה; בין אם דרך עבודה עם השבר שנוצר כהזדמנות להביט במשהו חדש שנגלה לנו מעבר לשבר, משל שברנו חלון חשוך שהסתיר לנו חדר; או שמא איחוד השברים הללו - פרשנויות שבורות, כאבים - לכדי משהו ברור, חזק, מוחזק, נכון ומותאם. על כך ניתן לפרש את פרק ג' בקהלת, ובבירור את פסוק א':
"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם."
כלומר, לחזור ולזכור שיש זמן לכל. זמן לפרשנות, אך גם זמן לשבר. ייתכן ששניהם גם יחד הם ההזדמנות לטיפול. פירוק ובנייה, בדיוק כשם שעצמות ושרירים בגופנו נבנים כל אימת שאנחנו חיים.
ספציפית, פרשנות לא מותאמת ייתכן שצריכה להיחוות שנית. את השבר שנוצר יש לדבר ו"לחלום", ולהציע באמצעות משחק והחזקה יכולת לתפור אותו.
אם ננסה להמחיש זאת מעט יותר באופן פרקטי, לפני תיאורי המקרה, ניתן להמשיג כי הקבלה מציעה לנו פרשנות מרעננת לוויניקוט, כזו המתכתבת גם עם הוגים אחרים - ובעיקר עם התיקון האמפתי של קוהוט ועם הפיכת חלקיקי בטא דרך פונקציית אלפא של ביון. ראשית, זוהי הכרה באפשרויות הרבות שהוזכרו לעיל לאותה הפרה, ובצורך להודות בהן ולהעלותן על פני השטח, גם אם אינן ברורות או נהירות. שנית, זוהי הכרה בכך שפרשנות או מעשה שנחשבים להפרה ייתכן שהיו מתאימים - אך לא בזמנם, או לא בעוצמתם. לכן מתאפשרת האפשרות להשהות כעת את הפרשנות הזו, להתייחס לכך בענווה, ואף לבקש סליחה מן המטופל/ת - ולבצע זאת בזמן אחר. שלישית, ניתן להתייחס לאספקטים אחרים בסטינג הטיפולי עצמו, ובהמשך הטיפול, כאפשרות לתקן את הפצע שההפרה פצעה, ובכך לבצע מודלינג לתיקונים אחרים הנדרשים לפצעים אחרים בחיים. ייתכן שאף מענה חורג - לדוגמה, בטלפון או בהודעות מחוץ לפגישה - לא במובן של פיצוי או ריצוי ("הנה, אענה לך לכל ההודעות מעתה והלאה"), אלא במובן של תיקון ("ברגע הזה אני נכון לכך, כי אני רואה בכך חשיבות, בגבולות האפשריים של ההסכמים בינינו") - יכול להיחשב כתיקון להפרה, כמחווה של "אני רואה אותך, אני מבין שאתה זקוק לרגע הזה".
אם נסכם, הוספת האספקט הקבלי, הדן בתיקון השבר ובאיסוף הניצוצות, מוסיפה לנו הרחבה של הקונספט הוויניקוטיאני הבסיסי, ואף מאפשרת איחוד של אספקטים אחרים המצביעים על המשותף בין וויניקוט, קוהוט והוגים נוספים: התיקון.
תיאורי מקרה
הסמוראית
"סמוראית", בת 46, נשואה לאדם שעמו אינה ישנה מזה כמה שנים טובות, אֵם לשני ילדים. הם גרים לא כאן. היא עוסקת בכתיבה, באומנויות לחימה ובגידול ילדיה. תלונותיה הראשוניות: דיכאון שבא בגלים, אכילה רגשית ורצון לרדת במשקל. הנישואים פתוחים ומתוארים ברובם כשותפות לטובת הילדים. הכינוי נבחר עקב חיבתה לאומנויות לחימה, וכן נוכח התאהבותה במדריך הלחימה שלה, אותו היא מכנה "השוגון שלי".
היא פשוט השתתקה.
ה"אה" הזה לא היה שתיקה בדיוק. זו הייתה שתיקה קצרה מאוד. היא המשיכה אז - ואני אפילו לא זוכר בדיוק מה. אני זוכר את המבט: מעט מבולבל, אולי קמעה. ייתכן שזה היה מבט של "מה הוא רוצה עכשיו", או מבט של "מה קשור עכשיו", אבל זה לא היה מבט של תובנה. זה לא היה מבט של "אה! וואו!". זה היה מבט של "מה הוא רוצה עכשיו".
כשהעליתי את זה למדריכה שלי, זה בדיוק מה שהיא אמרה: "ומה בדיוק הפרשנות הזו עזרה? קרה שם משהו?"
אני לא יודע במה היא עזרה. ייתכן מאוד שהיא הייתה בדיוק מה שהועבר במבט של המדריכה שלי: אתה צעיר, פעור, וזה היה אקט בוסר חסר משמעות, זולת לעצמך.
המדריכה אפילו לא מצמצה. ייתכן שזו פעם ארבע-ספרתית שהיא שמעה דבר כזה. אני חושב שהיא אפילו לא התייחסה לכך. היא פשוט המשיכה הלאה, למה שצריך לעשות עם המטופלת הזאת.
היא מאוהבת מעל הראש בעיני הזאב, עיני הספיר, של אדם הצעיר ממנה בכמעט עשרים שנה. מאמן כלשהו, שמאמן אותה, לוקח ממנה כספים, נותן לה אימונים, ממציא לה כינויים, ובעת מצבים שבהם הוא פחות פיכח אף מוסיף ונוגע בה בצורות שהיא יותר ממסכימה להן. ובכל זאת, ייתכן מאוד שכל בר-דעת יאמר שכמאמן אין הוא בעמדה מוסרית לגעת בה כך, וגם לא לקחת ממנה את כמויות הכספים שהיא עוטה עליו.
כן, אביה עזב אותה, את אמהּ, את אחותה ואת אחיה כשהייתה בת 14. מאז הספיק להינשא ולהתגרש יותר מפעם אחת, ויותר מפעמיים. אביה כמעט שאינו מכיר את ילדיה. שמע עליהם שמועה. הוא לא שם.
מפתה, מפתה כל כך, להניח שכל זה - כל מערכות היחסים שלה עם גברים, הקטועות; העובדה ששכחה את רובם, כולל את בעלה לשעבר - כל זה דורש את הפירוש הזה. דורש את החוויה שעליה קליין מדברת כאשר היא מטפלת בילד ריצ'רד ומפרשנת לו על הנורות שהוא הורס, ואז אותו ילד קטן, עם ככל הנראה עיכוב התפתחותי כזה או אחר, נרגע (Klein, 1984).
לא; זה לא קרה.
גרוע מכל, הסמוראית הזו פשוט המשיכה. היא אֵם מסורה, לטענתה; היא בזוגיות עם אבי ילדיה, אף על פי שאינה נהנית ממנה; הם בזוגיות פתוחה; היא הייתה שמחה להגשים פנטזיות - לא "פנטסיות" - עם אותו מאמן, דבר שכנראה לא יקרה, משום שהוא בזוגיות עם חיילת בסדיר. ובכל זאת, היא ממשיכה להיות תקועה עליו קשות. יש תנועות רגשיות קטנות מכאן ומכאן, אך הפרשנות הזו פשוט לא עזרה בדבר. ייתכן מאוד שאף חיבלה.
יחסי ההעברה ביני לבינה לא היו ברורים, אף יותר מן הרגיל. לעיתים חוויתי אותה כילדה בת עשר עד ארבע-עשרה, שמספרת לי את סיפוריה שכתבה, שמשחקת בבובות, וכל כך רוצה לשתף אותי ולספר לי על הבובות שלה - אך ללא פונקציית החלימה. וככזו, כאשר ניסיתי לחלום במקומה, ולגרום לה לחלום כמעט בכוח, התרחשה הפרה. הפרה הנגמרת בכאב, בשבר, כפי שתואר לעיל.
אני עדיין שואל לאן חדרתי ומה שברתי. היא אמנם תיארה לאחרונה שמרבית מפגשיה המיניים אי פעם נחוו באופן נורא למדי, בייחוד על ידי אבי ילדיה. אבל דווקא כאשר היא מול דמיונותיה, דווקא כאשר היא מול בינה מלאכותית וחווה עמו התעלסויות מסוימות - היא מרגישה הכי משוחררת. כלומר, גם אם עדיין אינה מצליחה להפנים או לחלום את עצמה, גם אם פונקציית האלפא עדיין אינה עובדת עד הסוף עבורה - יש שם תנועת תיקון.
כאשר הפסקתי לנסות לחלום אותה, אך כן לרמוז לה בעדינות שאולי לחלומות יש מטרה אחרת מאשר להיות משחק - "מה תוכלי לספר לי על החלומות שלך?" "מה זאת אומרת? הרי סיפרתי." "אבל מה יש שם?" "אני מהלכת בממלכה של מורפיוס." "כלומר?" "זהו." "ואין לזה עוד משמעות?" "לא, לא לכל צריכה להיות עוד משמעות" - מרגע שקיבלתי שייתכן שאין עוד משמעות, התחלתי להאזין לכך מתוך חוויה של תיקון שבירת כלים.
כלומר, הפסקתי להעמיס באור. נתתי לזרזיף אור מופחת יותר להיכנס לכלים, על ידי כך שלא התעקשתי עוד.
עופרה
עופרה, בת 27, שנייה מבין שבעה אחים ואחיות. מתגוררת לבדה בדרום, מפונת גוש קטיף מגיל שבע. את הפינוי מגוש קטיף היא זוכרת היטב - בעיקר את שתיקת הוריה בנושא. היא זוכרת כיצד, בגיל שלוש, פחדה לחזור לגן השעשועים לאחר שנפלה שם פצצת מרגמה - דבר שהוריה לא הבינו: מדוע ילדה לא תרצה לחזור לגן שעשועים? כמו כן, הוריה לא תיווכו לה את ההתנתקות כלל. בגילאים מאוחרים יותר היא הבינה איזה תפקיד שיחקה בתיאטרון הגיאופוליטי הנוכחי: הוריה היו בטוחים, לטענתה, שהנס יגיע וההתנתקות לא תקרה. מאז היא זוכרת את אביה פוגע בה פיזית, מנסה להזיז אותה כשהיא משטחת על רצפת הסלון. בשנות התיכון למדה באולפנה נוקשית וחוותה חשיבה אובדנית, שעליה התגברה באופן יצירתי - "לא היום, מחר" - באופן חזרתי, כך שנמנעה מן המעשה עד שסיימה את הלימודים. היא מפגינה כישרון רב בניסוח מחשבותיה וחוויותיה. כיום, עיקר התמודדותה נסוב סביב אכילה רגשית לא פשוטה, משקל גבוה יחסית, ובאופן רחב יותר - קשיי ויסות. היא מודעת היטב לרגשותיה, ובניגוד למקרה שתואר לעיל, חולמת היטב. נראה שכמעט יש שם פיצול - אף שאין שום עדות ל-DID כהוא זה. ראוי לציין: עופרה עובדת כיום בעבודה לא מוגנת, לאחר שנים של עבודה מוגנת; היא מסיימת תואר אקדמי בהצלחה - לא בהצטיינות, אך גם לא רחוק מכך.
באחד המפגשים, לאחר כמה הערות שלי לגבי חוויית האכילה - שאת נוסחן הוורבטימי אינני זוכר כלל - קיבלתי ממנה הודעה:
"היה לי קשה לשמוע את ההערות שלך. אני חושבת שקצת הגזמת, ויצאתי בחוויה לא טובה."
אני יכול להישבע שאיני זוכר היטב איזו הערה זו הייתה. איני נוהג להרבות בהערות; ייתכן שזה היה סביב הצורך שלה להבריז מן הלימודים. ייתכן שהיה זה בכך שהתעקשתי שיש לה יותר יכולת ממה שהיא חושבת על עצמה.
עניתי לה מהר שאני מבין את חווייתה, וגם אם לא שמתי לב לכך, איני מתכוון לברוח מזה, ואשמח שנדבר על כך במפגש. דיברנו. החלטנו יחד שפשוט אוסיף אזהרה מסוימת, או צעד מלטף, לפני שאני מנסה לתת פרשנות או להציע חשיבה פרקטית יותר או פחות לגבי האכילה או לגבי התנהגויות אחרות.
באחת הפעמים הללו שמתי לב שאני עומד להעיר לה על משהו, והתחלתי כך:
היא חייכה מאוד.
לאט לאט, האור שבהתחלה שיבר ופירק עבד אחרת - הפעם עם אדם חולם.
מקורות
Ben-Shlomo, Y. (1992). Kabbalat ha-Ari ve-torat ha-Rav Kook [Lurianic Kabbalah and Rabbi Isaac ha-Cohen Kook's philosophical system]. Jerusalem Studies in Jewish Thought, 10, 449–457.
Bion, W. R. (1967). Notes on memory and desire. Psychoanalytic Forum, 2(3), 271–280.
Davies, J. M., & Frawley, M. G. (1994). Treating the adult survivor of childhood sexual abuse: A psychoanalytic perspective. Basic Books.
Dan, J. (2007). Kabbalah: A very short introduction. Oxford University Press.
Kaczorowska, K. M. (2021). Tikkun olam in the ecological perspective. Rocznik Teologiczny, 63(3), 961–983. https://doi.org/10.36124/rt.2021.31
Klein, M. (1984). Narrative of a child analysis: The conduct of the psycho-analysis of children as seen in the treatment of a ten-year-old boy. Free Press. (Original work published 1961)
Phillips, A. (1988). Winnicott. Harvard University Press.
Rasic, D. (2010). Countertransference in child and adolescent psychiatry-A forgotten concept? Journal of the Canadian Academy of Child and Adolescent Psychiatry, 19(4), 249–254.
Winnicott, D. W. (1971). Playing and reality. Tavistock.
Winnicott, D. W. (2009). Mushka'ut imahit rishonit [Primary maternal preoccupation]. In Atzmi amiti, atzmi kozav [True self, false self] (pp. 149–153). Am Oved. (Original work published 1956)
Winnicott, D. W. (2017). Fear of breakdown. In British psychoanalysis (pp. 121–130). Routledge. (Original work published 1974)
Wu, L. Y., Ma, Z. M., Fan, X. L., Zhao, T., Liu, Z. H., Huang, X., Li, M. M., Xiong, L., Zhang, K., Zhu, L. L., & Fan, M. (2010). The anti-necrosis role of hypoxic preconditioning after acute anoxia is mediated by aldose reductase and sorbitol pathway in PC12 cells. Cell Stress and Chaperones, 15(4), 387–394. https://doi.org/10.1007...2-009-0153-6
Xie, Z., Yan, Y., & Peng, K. (2023). Pragmatism or idealism: A systematic review and visual analysis of Winnicott's psychoanalytical treatment views. Frontiers in Psychiatry, 14, Article 1237005. https://doi.org/10.3389...2023.1237005
