"נקודת הקריסה" בפסיכותרפיה מינית מבוססת מיינדפולנס וחמלה
גבו וייס
בטיפול המיני אנו מתבקשים לעיתים קרובות להתייחס לסימפטום מסוים, כמו למשל כאב בעת קיום יחסי מין, העדר אורגזמה או העדר עוררות מינית. מאמר זה מציע את הרעיון של "נקודת הקריסה": ההנחה שלפיה הרבה לפני שהסימפטום הופיע, בחוויית הגוף-נפש התרחש דבר מה שהורגש ונחווה – אך נעקף ובוטל; דבר מה עדין ומעורפל, שהאדם שחווה אותו, עוצם את עיניו מולו, מתעלם ממנו, ומממשיך הלאה – אל מגע המתחיל מפגש מיני. ואמנם, תשומת לב לנקודת הקריסה עשויה לחסום התקדמות לעבר יחסי המין הצפויים. במפגש המיני מעוניינים חלקים אחרים בנפש, כמו האגו – המעוניין לחוות הצלחה, ליהנות מהמין עצמו, לרַצות או לחוש אינטימיות. אותה התעלמות מנקודת הקריסה, ושיתוף הפעולה עם עקיפתה, יכולים להגיע גם מכיוון בן או בת הזוג שיתכן מאוד שהבחינו שדבר מה מתרחש, שיש שינוי כלשהו אצל הפרטנר או הפרטנרית, שהתעכבות עליו עלולה לעצור את ההתקדמות לקראת המפגש המיני.
הרעיון של נקודת הקריסה מהדהד את הטענה כי מין במובנו היצרי יכול לתפקד כמנגנון הגנה מפני מיניות (Bertolini & Neri, 2005): יחסי מין המנותקים מהחוויה הרגשית האישית והזוגית משרתים את עקיפת נקודת הקריסה ושומרים מפני המגע עימה, ולמעשה מתאפשרים בזכות אותה עקיפה. התוצאה היא מין מנותק – מגע מיני שאינו מחובר לחוויה הרגשית, לעצמי ולאחר (וייס, 2018).
פעמים רבות המנגנון שמפעיל את אותה קריסה ואת אותו ניתוק הוא מנטאלי. כלומר, בתודעה מופיעים מחשבה, רעיון, אמונה, תמונה או דימוי הקשורים למפגש המיני או לתפקוד המיני, אשר מפעילים מיד תגובה גופנית. בנקודת הקריסה, הגוף-נפש יודע שמשהו לא בסדר: למשל, הגוף מתכווץ, הדופק משתנה, מחשבות מעגליות מתחילות, האנרגיה בגוף יורדת. עם זאת, למרות התחושה הברורה שמשהו לא נעים החל לפעום, לא ניתנת לכך התייחסות, אין כבוד לרגע העדין והכל כך חשוב הזה, ואין חקירה שלו; במקום זאת, הוא מושתק, מוקטן ומבוטל. במקרים רבים נראה גם התעוררות של ביקורת עצמית או כלפי בן או בת הזוג, השלכות זוגיות, כעסים ושנאה או תוקפנות כלפי הגוף. בהתעלמות מנקודת הקריסה מתחילה גם ה"דהירה" לעבר הסימפטום המיני, נפילה לכיוון הכאב. ההתעלמות מנקודת הקריסה היא בגדר דרמה טראגית, שכן ההגעה לתחתית התהום כבר ידועה מראש.
במאמר זה אני מבקש להציע כי בלב של הטיפול המיני המבוסס מיינדפולנס וחמלה מצויה החתירה לפתח מיינדפולנס עדין ועמוק אל אותה נקודת קריסה – אל החוויה המתעוררת כרגע, אל הנימים העדינים והרגישים של החוויה הכמעט סמויה, אך שכל כך מבקשת שיראו אותה. יחד עם אותה תשומת לב תתאפשר חמלה עמוקה ואהבה אל הגוף והנפש הזקוקים כל כך לקבלה, להבנה ולריפוי.
החיבור בין טיפול מיני ובין מיינדפולנס מוכר במחקר ובעולם הטיפול המיני (Brotto et al., 2016; Brotto & Basson, 2014). לפי ג'ון קבאט זין, מיינדפולנס הוא הפניית תשומת לב מלאה מכוונת לחוויה שעולה, מרגע לרגע, ללא שיפוטיות וללא ביקורתיות (Kabat-Zinn, 2003). במאמר זה אני מבקש להדגיש את הרעיון כי על המגע המרפא עם נקודת הקריסה לשלב בין איכויות המיינדפולנס ובין איכויות החמלה. לצורך מאמר זה, נתייחס אל הגדרת החמלה, לפי הדלאי לאמה, כרגישות לסבל של העצמי והאחר, עם מחויבות עמוקה לעשות ככל שביכולתי כדי להקל עליו (Gilbert, 2010). אנו עושים כמיטב יכולתנו להיות בקשר עם מרחב הכאב, במקום להתנתק, להדוף או לתקוף, ופועלים בדרך הטובה ביותר האפשרית לנו כדי להביא להפסקת הסבל, לצמיחה נפשית, ותנועה לעבר חופש ושמחה (וייס, 2025).
בהמשך המאמר ארחיב את האפשרות לחקירה משותפת של נקודת הקריסה ואציע כמה התערבויות המכוונות למטרה זאת.
ההקשבה לנקודת הקריסה
לפי הגישה המוצגת כאן, בעזרת מיינדפולנס וחמלה עמוקים, אנו מתחילים בחקירה משותפת, בה אנו נעים לאחור מהסימפטום המיני המוכר, לעבר נקודת הקריסה. מבחינה מרחבית, התנועה היא מהמרכז הגופני המעורר והרגיש – לעבר הפריפריה הגופנית, והלאה, אל המרחב האנרגטי שמעבר לגוף, ואל המרחב המשותף עם האחר עמו אנו בקשר אינטימי. מרחב אנרגטי זה, המקיף את הגוף-נפש ונמצא בקשר עם הסביבה, מכונה ביפנית "מא", ומוגדר כ"שדה הצ'י" בצ'יקונג: שדה אנרגטי המחבר בין כולנו, ובייחוד בין הקרובים זה לזה.
לדוגמא, כשאדם שאיני מכיר מתקרב אליי מעבר לקו דמיוני מסוים, הוא ייחווה כקרוב מדי, ומיד ארגיש שלא בנוח. בשלב זה תחל עוררות גופנית, שיכולה להתבטא כעוררות מינית, או כעוררות תוקפנית הגנתית.
בנוסף לציר המרחב, החקירה נעה גם על ציר הזמן: מהרגע שמתעורר הכאב או הסימפטום המיני, אחורה בזמן עד לרגע בו הגוף-נפש רגועים ולא ניתן כמעט להבחין בעירור העדין שמניע את הקריסה. במילים אחרות, התנועה היא אחורה בזמן עד לרגעים שלפני הופעת נקודת הקריסה.
אנו מעמיקים את המודעות לרעיון ולחוויה הנוכחת של נקודת הקריסה, ועוזרים למטופלים להיות מיומנים בזיהוי רגע ההתעוררות של נקודת הקריסה. נעשה זאת בעזרת מדיטציה ושימוש בדמיון. ניכנס למצב אסוף, שלו ושקט מאוד, וכך נסייע למטופלת לנוע באיטיות מהחוויה השלווה, לעבר המפגש המיני והאינטימי, ועד לזיהוי העדין של הרגע בו משהו קורה, דבר מה משתנה בחווית הגוף-נפש, עולה הדחף להפעיל את הניתוק ולהתחיל את המעקף ממה שעולה בחוויה.
בנקודה חשובה זו – נקודת ההתעוררות של נקודת הקריסה – נעצור, וננחה את המטופלים לשהות בה בתשומת לב עמוקה: תשומת לב לחוויית הגוף, לחוויית הנשימה, והתבוננות על התודעה והמחשבות. נוכל להגיד למטופלת כי זהו רגע חשוב, שבו הגוף-נפש שלה מתחיל לאותת ולשדר מסרים שחשוב להקשיב להם. בשלב זה יכול לעלות כאב, ולכן חשוב לבקש רשות להאט, לעצור, להתבונן ולהבין מה קורה. נכוון את המטופלים להיות במיינדפולנס תומך וחומל על המקום בגוף שבו הכיווץ והשינוי מתעורר. כעת נוכל להזמין אסוציאציות, זיכרונות, תמונות וסיפורים שיעלו מתוך המפגש עם מרחב עדין זה.
נשים לב לחוויה הגופנית המשתנה תוך כדי העצירה והחקירה, ונעזור למטופל או למטופלת לשים לב לשינויים הללו. נוכל לשאול עליהם, למשל: סיפרת על כיווץ בבטן שהתעורר, עכשיו לאחר שסיפרת על חוויית הילדות שהתעוררה בך, האם הכיווץ נשאר אותו הדבר, עבר למקום אחר או השתנה בדרך אחרת?
חקירה והתבוננות מעין אלה יכולות להתרחש בטיפול פרטני, אך גם במסגרת עבודה עם זוג. בטיפול זוגי, חשוב מאוד להקשיב לשני בני הזוג לתהליך זה – ולא פחות מכך, גם להתבונן במערכת הזוגית, שכן גם אם נקודת הקריסה היא אישית ונחווית בתוך הראש והגוף של אחד מבני הזוג, היא אינה מתרחשת בחלל הריק, אלא במרחב הבין-אישי. יתכן מאוד כי נקודת הקריסה "שייכת" למעשה למרחב הזוגי, ל"מא" המשותף. יתכן אף כי היא מייצגת קושי, כאב או פחד של בן או של בת הזוג, אשר הפרטנר חווה עבור האחר או עבור שניהם. כמו כן, הביטול והמעקף של נקודת הקריסה, פעמים רבות מתרחש בשיתוף פעולה זוגי – שיתוף פעולה בחוסר תשומת הלב, או בביטול תשומת הלב שהתעוררה.
חקירה אישית וזוגית זו היא עדינה מאוד, ויכולה לעורר זיכרונות ורגשות לא פשוטים, הן על חומרים גופניים-נפשיים מוקדמים, והן כאלה הקשורים לחוויה הזוגית. לא פעם שמעתי אמירה אל בן הזוג, המתייחסת לכך שהוא לא ראה את בת הזוג, שנענית בתשובה מתגוננת וכנה כאחת, על כך שלא אמרה לו דבר. בכל מקרה, אנו נכנסים למרחב עדין שבו רגשות לא פשוטים יכולים לעלות, ואף נוכל לשמוע אמירות קשות כמו: "אני יודעת שלא התכוונת, אך הרגשתי שאני מתנתקת כדי לקיים איתך יחסי מין, שאני כמו אונסת את עצמי שוב ושוב, ושאתה לא שם איתי, לא שם לב למה שמתרחש בי".
כעת אציע כמה תרגולים שמאפשרים חקירה זוגית כזו, שהשניים הראשונים בהם לקוחים מגישת הבודותרפיה (וייס, 2019). הבודותרפיה היא גישה טיפולית שפיתחתי, המתמקדת בהתבוננות ובניתוח של חוויית המטפל, המטופל והמפגש הטיפולי, מתוך הזווית של אמנויות הלחימה היפניות המסורתיות, ומתאימה גם לתחום הטיפול המיני. הראשון הוא תרגול לזיהוי נקודת הקריסה בתוך מדיטציה מונחית, שיכול להתאים גם בטיפול פרטני, והשני מיועדת לעבודה עם שני בני זוג בחדר. התערבות שלישית שאציע היא הרחבה של תרגול המתואר בספרות הקלאסית של הטיפול המיני, המדגישה את ההתבוננות הקשובה על המתרחש, ברוח הטיפול המיני המבוסס מיינדפולנס.
תרגול ראשון: זיהוי נקודת הקריסה בתוך מדיטציה מונחית
ההתערבות הראשונה מציעה לחקור את ההתקרבות לעבר המפגש המיני בדמיון: למשל לדמיין שהערב אמור להיות מפגש מיני, ולחקור את הגוף והתודעה. נתחיל את התרגול בכניסה למדיטציה, שבה נאפשר את התייצבות הגוף והשקטת התודעה. ננחה את המטופלת לשבת בנוחות, עדיף עם גב ישר, ולהתמקד בנשימה ובהרפיית הגוף.
לאחר שהמטופלת מגיעה למצב של תודעה מרוכזת וגוף ונשימה שקטים יחסית, נבקש להעלות בתודעה, כלומר לדמיין, מצב נינוח ולא מיני בבית. כשהמטופלת מסמנת כי היא "רואה", נחזיר את תשומת הלב לגוף ולנשימה. בהמשך, נבקש מהמטופלת לדמיין או להעלות בזיכרונה את הרמזים הקטנים ביותר לרצון – שלה או של בן או בת הזוג – להתקרב למפגש מיני. זה יכול להיות ברמיזות עדינות או פחות עדינות, זה יכול להיות בבקשה, או בתלונה ביקורתית. כעת ננחה להעביר את תשומת הלב שוב לגוף ולתודעה, ולבחון: מה משתנה עם המפגש עם אותם סימנים מוקדמים?
בנקודה זאת הדמיון מכוון להתרחשויות שקורות זמן רב לפני המפגש המיני – אך עמוק בתוך תחילתה של הקריסה. כרגע, כמו בחיים, זה מתרחש בתודעה: המחשבות, הדמיונות, הדברים שהמטופלת פוחדת לפגוש, וכל הרגשות שמתעוררים, קשורים לסרט שרץ בראשה. אותו סרט שאינו מדובר, ושעד היום לא קיבל את המקום שרואה אותו, שמכבד אותו, שמבין שהוא חשוב.
כאן נשהה איתה, נאט ולא נתקדם יותר. כרגע נפתח מרחב של חקירה עדינה, קשובה וחומלת. החקירה היא של השינויים בגוף ושל כל המתרחש בתודעה.
לאחר זמן, ולאחר שלב החקירה והעיבוד, נוכל לנסות להתקרב יותר בדמיון לעבר המפגש המיני. כך אנו נתקדם איתה שלב אחר שלב, עם תשומת לב לכל שינוי וכיווץ, לכל ניתוק ולכל רגש שעולה.
בשלב זה עלינו לשים לב לכל התנהגות, גם אם נראית על פניו לא קשורה, ולזהות אותה כאנאקמנט, כביטוי בפעולה של רגש שקשה לחוות, להיות איתו במגע ולתקשר אותו. כך למשל, המטופלת יכולה לפתוח עיניים, להתלונן ש"חם פה", ולבדוק אם אפשר להדליק את המזגן. אמנם, יכולות להיות תגובות בוטות וכועסות יותר, אך גם תגובה עדינה כזאת עלינו לזהות גם כקשורה למגע עם החוויה. לפעמים מזגן הוא לא רק מזגן.
כשנרגיש יחד כי נכון לסיים את התרגול, נחזיר את המטופלת לתשומת לב שקטה לגוף ולנשימה, נעזור לה להרפות ולהרגיע את הגוף ואת התודעה, ובעדינות להניע את המפרקים ונזמין אותה לפקוח את העיניים.
תרגול שני: "מא" זוגי
התרגול השני הוא התקרבות בהליכה איטית לעבר האחר, עם תשומת לב עדינה לכל מה שזה מעורר. את התרגול זה, שבמרכזו מושג ה"מא" היפני, הצגתי בעבר בספר "בודותרפיה" (וייס, 2019). אציג אותו כאן עם דגשים וחיבור להמשגה של נקודת הקריסה.
מושג ה"מא" הוא מושג מרכזי באמנויות לחימה יפניות, שיש לו רלוונטיות רבה ליחסים בין-אישיים בכלל. יעקב רז (2011) כותב כי הפירוש המילולי של המילה היפנית "מא" הוא חלל, מה שבין, מרווח, ריק ועוד. המושג מא מתייחס למרחק בין שני אנשים או יותר, אשר נתפס כמרחק הנכון – המרחק המחזיק את המתח או שיווי המשקל המדויק בין שני אנשים. מרחק זה בדרך כלל אינו מודע אך הוא תמיד מורגש, וכל שינוי קטן בו יעורר תגובה. באמנות הלחימה ובאמנות האינטימיות, אנו לומדים להיות רגישים ולנוע בחוכמה סביב ובתוך המא.
בטיפול, אני מציע לזוגות לתרגל ביניהם את המא הזוגי שלהם, ללמוד לזהות ולהכיר את "המרחק הנכון" – שאינו קרוב מדי ולא יוצר מתח נוירולוגי או מתח מיני חזקים מדי, אך גם שאינו רחוק מדי, כך שירגישו מנותקים זה מזו. זהו שלב עם תנועה חיצונית מועטה בלבד, אך לעיתים הוא רוחש בתנועה פנימית. התרגיל נעשה בטן מול בטן "עמוד השדרה הקדמי", החלק החשוף והפגיע בגוף-נפש שלנו, לפי מושגיה של תמי פולק (2007). כבר השלב הראשוני הזה, של תשומת לב למא הזוגי, יכול להיות טעון. תשומת לב להבדל בצורך ובתחושת הנוחות של כל אחד מבני הזוג יכולה להכאיב לאחר, או לגעת מיד בגרעין הכאב של שניהם.
לאט ובעדינות נזמין את המטופלים להתנסות בשינויים במא. מתוך תשומת לב מלאה (מיינדפולנס) למרחב הזוגי, ננחה אותם לתרגל בתנועה איטית ומודעת שינויים במרחק ביניהם: להתחיל מרחוק, ולהתקרב לאט, ולשמור על קשר עין ככל שניתן. נכוון אותם לשים לב כאשר קשר העין מתנתק או מורגש הצורך בכך, ואז לעצור והתבונן בכך.
ננחה את בני הזוג לשים לב כיצד השינויים משפיעים על המערכת הרגשית, העצבית והשרירית, וכיצד כל שינוי קטן משפיע על הגוף: נשימה, מתח שרירי, נטייה אחורה, הזזת העיניים, ועוד. נבקש מהם לנסות שלא להפעיל את "פתחי המילוט", כלומר את האופנים הרגילים לשחרור מתח, כגון צחוק, הפניית הגוף, מגע ודיבור.
נלמד את בני הזוג לשים לב ולזהות אם מתעוררת נקודת קריסה ביניהם. במקרה שמי מהם מבחין בהתעוררות של נקודת קריסה, ננחה אותם לעצור, לעצום עיניים ולהרגיש, ובהמשך לשתף ולספר על אותה התרחשות פנימית.
חשוב גם לחבר את בני הזוג ללמידה אנלוגית מהתרגיל לחייהם, ולבדוק איתם כיצד התנסות זו נוגעת בדפוסים אוטומטים וכרוניים בקשר ביניהם. במקרים מסוימים ניתן יהיה לגעת כאן בהבנה שהמרחק הנכון עבור אחד מבני הזוג לא נחשב בעיני האחר. המא של האחד אינו מכובד על-ידי האחר, ויתכן כי הוא נחדר ונרמס שוב ושוב. לב העניין הוא שלא מופנית קשיבות ורגישות למשמעות הרגשית של מרחק זה עבור אחד מבני הזוג. מצב זה עלול להוביל למתח כרוני, כעסים ותוקפנות, כיווץ והסגרות, ולקושי באינטימיות ובמיניות.
את ההזדמנויות שתמונות בתרגול מא זוגי אמחיש דרך הטיפול בנועם והילה (שמות בדויים), בני זוג שקיבלו כך הזדמנות להיכרות עם ניואנסים לא מדוברים בתקשורת הגופנית-תנועתית שלהם. למשל, ניתן היה לראות שבעוד נועם אומר כי "נוח לי במרחק הזה" ו"אין לי שום בעיה שהיא תתקרב אלי", בלט לעין כי פלג גופו העליון נוטה מעט לאחור. בשפת הגוף של אמנויות הלחימה, נטייה זו היא סימן ברור למנטליות של חשש ורצון להישמר. כמטפל, יכולתי להבין כי משהו הופעל בתוכו, כי נקודת הקריסה מופיעה, אך הוא אינו מודע לכך, ובהכחשה שדבר מה מתרחש בגופו. כאשר הילה התקרבה יותר, גופו נעשה בתחילה נוקשה, וכמה שניות לאחר מכן היה נראה כאילו הוא "מכבה את עצמו". תגובת כיבוי זו, הנה המעקף במודל המוצע כאן. זוהי תגובה אופיינית וחוזרת על עצמה בקשר האינטימי והמיני ביניהם. היא יוצרת אצל הילה כאב וחוסר רצון להתקרב, ולא מאפשרת תקשורת על הקשיים אשר לכאורה "לא קיימים" מבחינתו של נועם. באמצעות התרגיל יכולנו לפגוש יחד תופעה זו ולתת לה חמלה, הכרה ומקום.
סנסייט פוקוס ומיינדפולנס על פירמידת התחושות
דרך יפה ואפקטיבית להמשיג את העבודה הזוגית עם נקודת הקריסה היא בתרגול סנסייט פוקוס (Sensate focus), המתואר כתהליך ההתערבות העיקרי לטיפול בבעיות מיניות אצל מסטרס וג'ונסון, הוריו של הטיפול המיני (מסטרס, ג'ונסון וקולודני, 1987). כפי שמציינת ניר (2013), עם השנים מטפלים מיניים פיתחו ווריאציות רבות על תרגול הסנסייט פוקוס. אציג כאן ווריאציה של סנסייט פוקוס קשוב וחומל המאפשר חקירה ושליחת חמלה אל המרחב הגופני, הרגשי והמנטאלי בו מתעוררת נקודת הקריסה. התהליך הטיפולי יוביל את המטופלים דרך ארבעה שלבים הנובעים אחד מתוך קודמו. מודל זה מכונה פירמידת ארבעת השלבים של סנסייט פוקוס קשוב וחומל: תחושה, חושניות, מיניות ומין. במודל זה, בהתאם הן להגדרת המיינדפולנס והן לתובנות המקוריות של מסטרס וג'ונסון, אנו רואים בקשיבות עמוקה וחמלה חכמה לחוויה החושית והמנטאלית המתעוררת, את הבסיס להתפתחות מיניות ומין מהנים ובריאים. הדגש כאן הוא על הובלת המטופלים דרך ארבעת שלבים אלו, עם תשומת לב להופעתה של נקודת הקריסה, ושליחת אנרגיית הריפוי של מיינדפולנס וחמלה אל עבר כל מה שמתעורר.
מודל "פירמידת ארבעת השלבים" לסנסייט-פוקוס קשוב וחומל
בתרגול סנסייט פוקוס, בני הזוג מוזמנים ללמוד מחדש את מרחב המגע שלהם, ללא כל לחץ להגיע להישג של התפקוד המיני. למעשה, בתחילת התרגול הם מתבקשים להימנע מיחסי מין מלאים או ממגע באיברי המין, או מפעולות המביאות להישג מיני כמו עוררות, אורגזמה, חדירה וכדומה. המוקד הוא בחיבור לתחושות הגוף, ללא הלחץ להציג תפקוד מיני מסוים.
הגישה שאני מציג כאן ממשיכה את גישתם של מסטרס וג'ונסון, אך ממקמת במוקד ההתבוננות את המיינדפולנס ואת שליחת החמלה לחוויה, או לאירוע גופני-נפשי מסוים המתגלה בתוך התרגול. תיך נאת האן מדגיש בשיחות דהארמה שונות ובספריו הרבים (למשל, זן ואמנות הצלת הפלנטה, 2022) כי מיינדפולנס הוא תמיד תשומת לב למשהו מסוים ברגע הזה, למשל: מיינדפולנס על הנשימה ועל הגוף, מיינדפולנס על הצעדים בהליכה, מיינדפולנס על המחשבות וכדומה. בתרגול המוצע כאן, ההזמנה היא להיות במיינדפולנס על שינויים היכולים להעיד על תחילתה של הקריסה בכל אחת מארבעת הרמות של פירמידת התחושות.
לפי המשגה המוצגת כאן, בני הזוג החווים קושי בתחום המיני כמו עומדים זה ליד זו בתחתית הפירמידה, כלומר עם קושי ברובד האישי והבין-אישי של התחושות, כשפעמים רבות הם מנותקים ומרוחקים, כועסים וביקורתיים, או שפשוט ויתרו על ההתקרבות המינית בשל תוצאותיה המכאיבות. אולם, עם חלוף הזמן – לאחר שבועיים, חודש או יותר – המתח הפנימי והמתח ביניהם מתחיל לעלות. מתחילות לעלות מחשבות כמו "אנחנו חייבים לעשות את זה", "אם לא נשכב אז מה הטעם להישאר יחד", "אני חייב/חייבת להתגייס ולגמור עם זה", וכדומה.
בשלב זה, המתח "זורק" אותם מקרקעית הפירמידה, שבה הם רחוקים מחוויה של מיניות משותפת ואינטימית ברמת התחושות, אל הקצה העליון של הפירמידה, אל יחסי המין המלאים. התוצאה, פעמים רבות, היא מין מנותק. גם אם יצליחו לקיים יחסי מין, בני הזוג בסיכון לחוות כאב פיזי ונפשי, תחושות של כישלון, כעס ודחייה, ולגלוש גלישה כואבת במורד הפירמידה, אי שם אל מתחת לנקודת ההתחלה. במקרים רבים, דפוס זה של קפיצה לקצה העליון וגלישה מכאיבה מטה מאפיין את הקשר המיני של בני הזוג למשך שנים רבות. התהליך הטיפולי המוצע כאן נועד לגדוע דפוס חוזר זה, ולאפשר תנועה לעבר מיניות חדשה, מהנה ומחוברת.
על אף שלא פעם מטופלים מגיעים לטיפול מיני דרך הבקשה להקלה ולהעלמה של סימפטומים, לפי הרעיון המוצג כאן, לעיתים הטיפול וההתמקדות בסימפטום מאחרים ומפספסים בזמן ובמרחב את המקום הזקוק לתשומת לב ולריפוי – כלומר את נקודת הקריסה. נקודת הקריסה ממוקמת הרבה לפני הופעת הסימפטום, אי שם במרחב ובזמן, אך נמצאת בקשר ובחיבור עם הסימפטום. על הטיפול המיני המבוסס מיינדפולנס וחמלה להתמקד בנקודה זו, ומשם להתקדם לעבר שחרור, הקלה וריפוי הסימפטום.
הנחיות כלליות לתרגול סנסייט פוקוס קשוב לפי מודל הפירמידה
התרגול נפתח במיינדפולנס להשקטה וביסוס תשומת הלב, במטרה ללמד את המטופלים להישאר ולהתבונן היכן שחשים משהו. נזכור כי "ארוס נמצא בתנועה האיטית", וננחה את המטופלים להאט ולחקור כל שלב עד שיתאפשר מעבר לשלב הבא, מבלי לדלג על שלבים. נסביר כי המטרה היא לחזק את היכולת להישאר וליהנות מכל שלב עד שנפתח מקום למעבר לשלב הבא – משלב התחושות, דרך של החושניות ואחריו לשלב המיניות. לשלב המין מגיעים בסוף, לאחר שנבנה ביטחון, אמון ושפה מינית חדשה.
החלוקה של הסנסייט פוקוס לשלבים המוצעים כאן אינה שונה במהותה מתרגול הסנסייט פוקוס המקורי, אך מציעה התמקדות קשובה בחוויות של ניתוק, כיווץ ומעקף בכל אחד מהשלבים. החלוקה לשלבים מאפשרת בהירות רבה יותר, ומונעת מצב של הצפה בגירויים חושים ומנטאליים – "too much information" – אשר מאפשר את המשך המעקף של נקודת הקריסה, ומקשה על המטופלים לזהות ולרפא את מה שהעיר אותה, את החלק הזקוק לקשיבות ולחמלה.
השלב הראשון: תחושות
ב"תחושה" הכוונה לכל מה שנחווה כרגע, ללא כל שיפוט של טוב או רע, נעים או לא נעים, משרה ביטחון, אמון או כל דבר אחר. פירושים ושיפוטים, גם אם הם טובים, אינם חלק מהתחושה, שהיא בסיסית וראשונית. לפי מסטרס וג'ונסון, מטרת המגע בסנסייט פוקוס הוא "כינון מודעות לתחושות של נגיעה על ידי הבחנה במרקמים, במתארים, בדרגות החום ובניגודים" (מסטרס, ג'ונסון וקולדני, 1987, עמ' 464).
הרעיון הטיפולי בסנסייט פוקוס באופן כללי, ובאופן מיוחד בשלב זה, הוא לשחרר את המטופל מהצורך לחוות דברים מסוימים, ואף לשחררו מהאמונה כי הוא אינו מרגיש דבר, כפי ששמעתי פעמים רבות. כשהאדם מאמין שמצופה ממנו להרגיש משהו מסוים, שאותו אינו חווה, הוא עלול לסגת לקהות ולניתוק, ולחוות עצמו כ"לא חש" דבר. עם תחילת תרגול שלב התחושות, מתגלה, לרוב, כי כולם חשים משהו (אולי מלבד מקרים נדירים).
בהקשר של המאמר הנוכחי, אפשר לראות שלב זה כאימון בזיהוי של נקודות או מרחבי קריסה, ובתקשורת לגביהם. מכיוון שתשומת לב מופנית לכל השתנות, וזה נעשה באיטיות וללא הסחות דעת, ניתן לזהות גם את האותות הראשוניים לתחילת הקריסה.
כדי שהאימון יהיה יעיל ואפקטיבי, נקפיד על השפה ולא נאפשר דיווח על תחושות המלווה בשיפוט, כגון, "אני חש שזה נעים לי" אלא רק דיווח על תחושות כמו: "אני חש חום", "אני מרגיש את מגע השיער", או "אני מרגישה כיווץ בבטן". עם זאת, ברור שגם כאשר נבקש להישאר בשלב הנוכחי בלבד, התודעה של המטופל – הדואגת והמחפשת ביטחון – תקפוץ באופן טבעי לשלב הבא, הדפוס החוזר ישוב וישתחזר, הפחד יעלה, והכיווץ מהקפיצה הדיחפית קדימה יופיע. אולם מכיוון שבתרגול זה מתנסים בחקירה איטית וממוקדת, יהיה קל בהרבה לזהות תנודה זאת של התודעה, להצביע על הדפוס החוזר, ולהחזיר ביציבות ובעדינות לשלב הנוכחי, על מנת לגלות את כל מה שעשוי להתעורר בו.
בהנחיות לתרגול בשלב התחושות, המטפל יחוש מה מתאים להיות התרגול הראשון הנכון לשלב זה, אך אני מציע לשקול להתחיל את התרגול בחדר הטיפולים, בתשומת לב של המטופלים לתחושות העולות ממגע רגיל, כמו כף יד על כף יד (של כל אחד או אחת עם עצמם), תחושת השעון על מפרק היד, השיער, תכשיטים, המזגן בחדר וכדומה. כך מתחילים להתאמן על שפת התחושות, ומאפשרים לראות את הפשטות שבתרגול. המטופל לא צריך לדעת אם טוב לו או רע לו, מה הוא אוהב ומה לא, רק לשים לב מה קורה, זה הכול.
בהמשך, לאחר שהשפה שגורה, נעבור לחלק נוסף, של תרגול המודעות לתחושות במרחב המא בין שני בין הזוג. כאן נבקש לעצום עיניים ולשים לב לתחושות העולות מהמודעות לנוכחותו או נוכחותה של בן או בת הזוג כאן בחדר: היכן בגוף מורגשת אותה נוכחות, מה עולה בכל אחד ממידת הקרבה או המרחק הפיזי ביניהם, וכיצד תחושות אלו משתנות אם המרחק משתנה בדמיונם.
בחלק הבא עוברים למגע זוגי בכפות הידיים, בתחילה ללא תנועה, למשך מספר דקות. נבקש מבני הזוג לציין את התחושות העולות בהם ממגע זה. בהמשך ננחה אותם לעבור לתנועה איטית ומשותפת של כפות הידיים והאצבעות, וגם כאן, להתמקד בתחושות בלבד.
למרות ששלב זה נראה מאד בנאלי ופשוט, הוא משמעותי מאוד בכינון בסיס של ביטחון שממנו אפשר להתקדם, וכן בפירוק ההתניות המנטאליות והתגובתיות הפיזית-נוירולוגית לקרבה של מגע אינטימי. חשוב להבהיר זאת למטופלים, ולא להילחץ מההתנגדויות שעשויות לעלות. להיפך: יש לצפות להן ולהרגיע אותן בעדינות ובביטחון.
ננחה את המטופלים להמשיך לתרגל את החקירה של שלב זה גם בבית: למצוא זמן של יחד ללא הפרעות, להתיישב זו מול זה ולתרגל תחושות בסיסיות אלו של מגע יציב בכף היד, בשיער, בפנים, בזרועות הידיים וכדומה. גם כאן – בתחילה ללא תנועה, ובהמשך עם תנועה איטית.
את העוצמה של תרגול המתמקד בשלב זה אדגים בעזרת התהליך שעברו מיכאל ויפית (שמות בדויים), בני זוג שהגיע לטיפול לאחר שנים בהם התרחקו ממין ומיניות ביניהם באופן כמעט מוחלט ובשלב בו ליפית החלו מחשבות על פירוק הזוגיות. להבנתה של יפית, למיכאל יש קושי שהוא לא מכיר בו, והם הגיעו לטיפול זוגי מיני עם רצון לבדוק נושא זה לפני שמפרקים. לאחר כינון הקשר והחוזה הטיפולי, ויצירת אמון בינינו, הגענו להסכמה לחקור זאת בעזרת תרגול. כאשר יפית נגעה בעדינות בכף ידו של מיכאל, הוא נראה מעט קפוא, אך לא ביטא דבר במילים, כאשר ידה החלה לעלות לכיוון שורש כף היד והאמה, מיכאל נראה מנותק יותר, כאילו לא נמצא כאן, אך איפשר לתרגול להמשך. ביקשתי לעצור, ושאלתי אם הם שמים לב מה קורה. נשארנו בשקט עם רגע זה והזמנתי אותם לא להגיד דבר אלא רק לנשום ולהיות בנוכחות וקבלה עם מה שקורה כרגע.
השלב השני: חושניות
המילה "חושניות" מרמזת על התווך שבין התחושות לבין המיניות. למילה חושניות יש לעיתים קונוטציה מינית, אך כאן היא מציינת תחושה שנחווית כנעימה וטובה (בדומה למילה ריחני, המציינת דבר מה בעל ריח טוב).
בשלב זה, שהנו המרכזי ברוב הטיפולים לפי המודל של מסטרס וג'ונסון, מתעמקים בהיכרות עם מה שנעים למטופלים, מה שנכון להם ומה שמיטיב איתם – שלא במובן המיני. כאן נוכל להיות יצירתיים במתן מגוון תרגילי מגע, בחדר הטיפולים הזוגי או בבית, שדרכם יוכל כל אחד מבני הזוג לחקור מה נעים לו ומה לא נעים לו, עם תנועה לעבר מה שנעים.
שלב החושניות הוא משמעותי ביותר, שכן בו ניתנת הזדמנות לגילוי עצמי, לגילוי האחר ולתקשורת על גילויים אלו – גילויים הקשורים לעונג ולהנאה מגעית שאינה קשורה לאיברי המין או לעוררות מינית ישירה.
אפשר, ואף מומלץ, להתחיל שוב מכפות הידיים והאצבעות, כשאחד מבני הזוג בתפקיד נותן המגע והשני המקבל. נכוון כל אחד מהם להיות ער למאפיין החושניות של המגע, ולשים לב: האם אני חש משהו? האם זה נעים לי? האם אני יכול לתאר את אותה נעימות? האם היא מעלה בי זיכרונות נעימים, תמונות ורגשות?
שלב החושניות יכול להיות טעון רגשית, גם בשל זיכרונות וחוויות העבר הרחוק, וגם בשל כאב על החסר בזוגיות הנוכחית. ניתן מקום רב לכאב ולרגשות שעולים, גם כשהם עוצמתיים, מפחידים ולא נעימים.
נכוון את בן הזוג המקבל את המגע להנחות בדיבור עדין את בן הזוג נותן המגע לגבי המקומות, הקצב והעוצמה הנעימים. אפשרות נוספת ומומלצת לשלב זה היא שימוש בטכניקה שמסטרס וג'ונסון (1987, עמ' 465) מכנים "רכיבה ידנית": בטכניקה זו, יד כמו "רוכבת" על יד האחר ומלמדת אותה לאן לנוע, באיזו עוצמה ובאיזו מהירות. האחר הנוגע, כשכף יד מונחת על גב כף ידו, קשוב וערני להנחיות, לתחושות בן הזוג המנחה ולתחושותיו שלו.
לפעמים עולה השאלה כיצד ניתן לדעת מהו הגבול בין חושניות למיניות במודל זה – הרי בצדק ניתן לומר כי הם מעורבבים ומעוררים זה את זה. אך לצורך העניין כאן, אפשר להציע כלל אצבע שלפיו המגע בשלב זה, הוא מגע שאפשר היה לקיים על ספסל בפארק ציבורי ולהתקבל כהתנהגות זוגית, אוהבת, נעימה והולמת על ידי אחר מדומיין שיראה אותה. הדגש הוא על מגע ללא גירוי מיני המביא לעוררות מינית, וללא מגע באזורים אירוטוגניים כמו החזה, הפטמות, תנוכי האוזניים, השפתיים, המפשעה ואיברי המין.
גם בשלב זה ננחה את המטופלים למצוא בבית זמן של יחד ללא הפרעות ולתרגל בין הפגישות. נציע לבני הזוג לעשות זאת בתורות, כך שכל אחד מקבל את המקום שלו ואין ערבוב ועודף אינפורמציה. בהמשך נוכל להנחותם להוביל כך זה את זה בו זמנית.
אחת התוצאות המבורכות הצפויות בשלב זה – ושאותן נחפש – היא חוויה של הנאה משחקית, צחוק ושינוי בתקשורת החברית והאינטימית בין בני הזוג. הם מגלים בשלב זה תחושות וחוויות מהנות ומקרבות אולי לראשונה בחייהם, או לפחות מאז שלב החיזור, ולומדים ליהנות ממנו, ולקבל מענה גופני-רגשי לכמיהות המגעיות הקיימות בהם ושהוזנחו עד כה.
כדוגמה לחקירה של נקודת הקריסה בשלב זה, אציג את איציק (שם בדוי), המייצג מקרים רבים שבהם טיפלתי באנשים הנוטלים תרופות שפוגעות בעוררות המינית לאורך שנים. הטיפול באיציק התמקד בחוסר תשוקה מינית או כל רצון לקשר מיני. איציק סיפר כי הוא "לא מעוניין בכל קשר מיני מכיוון שבשל התרופות הוא לא חווה דבר, ושבמילא אין לו זקפה, אז מה הטעם להיכנס לזה בכלל".
אני מזמין את איציק לתרגל את שלב התחושות, ואנו רואים מיד כי אין לו בעיה לחוש מגע. אני מזמין אותו לגעת בכף היד, בשערו ובפניו בצורה שהיא פשוט נעימה. אנו רואים מיד כי הוא הוא חושני (יכול לחוות תחושות נעימות), נהנה ומתמסר למגע הנעים. לאחר זמן ושיח, אני מבקש ממנו לדמיין כי מישהי שהוא בוחר נוגעת בו כך ביד, בשיער ובפנים. כאן אנו רואים כי הוא חש שגופו כמו נייר עבה, והוא מתנתק ומפסיק. בתוך השיח וההתבוננות על מה שקורה הוא אומר לי: "אני מבין מה קורה, בגלל המחשבות שלי על מה שיקרה אחר כך, זה שאני מדמיין אותה מעליבה אותי על כך שאין לי זקפה, אני לא נהנה גם ממגע פשוט נעים וחושני". אני מאשר את דבריו.
אני מלמד את איציק את הרעיון של נקודת הקריסה: כל מגע מיני עתידי שידמיין יפגיש אותו עם הכאב הרגשי בשל חוסר הזקפה. לכן, בעבר, כאשר הייתה לו אפשרות להתקרב למגע מיני הוא התנתק והתרחק ממרחב זה. לאורך הזמן הוא כיבה כל רצון וחשק מיני, כדרך להגן על ליבו, על האגו שלו. במקרה זה הקריסה היא אל הסימפטום, המביא לקוטב של "ניתוק ממין" (וייס, 2018). לאחר שאיציק פיתח הבנה וחמלה אל חוויה זו, עדיין לא חווה זקפה, אך כעת היה מסוגל להיות עם מצב זה בקבלה גדולה יותר, מה שאיפשר לו בהמשך הטיפול לא להתנתק מכל החוויה החושנית ומחוויות של מיניות, להיפתח אליהן וליהנות מהן גם ללא זקפה.
השלב השלישי: מיניות
השלב השלישי אמור לעבור באופן חלק כהמשך לשלב השני. שלב זה כולל את אותו מגע נעים, אך הפעם הוא יכול לכלול גם התרגשות והתעוררות מינית, ומגע לא ממוקד באזורים אירוטוגניים ורגישים מינית. לא ממוקד משמע מגע שאינו ממוקד מטרה, כלומר כזה שאינו חותר להגיע למטרה מינית של תפקוד או פורקן.
כשאני מלמד את אמנות הירייה בחץ וקשת כחלק מתרגול המיינדפולנס והזן, אני חוזר על ההנחיה "הצב את המטרה, ועכשיו שכח את המטרה". בדומה, גם אם ברור שיש מטרה בטיפול, אם נתמקד במטרה והיא שתהפוך לחשובה, לא יתאפשר להיות בתוך חוויית המיינדפולנס המלא לרגע הזה, ולהיות נוכחים כאן ועכשיו. לכן, גם אם ההנחיה מוזרה, היא בהחלט ישימה: לדעת מה המטרה ואז להניח לה. אפשר להבין זאת בבירור כשחושבים על עולם דייטים: אם אני לא מאוד מוצלח בדייטים, אבל רוצה מאוד שדייט יצליח, אני עלול להתמקד מדי ברצון להצליח, כך שאהיה מתוח וער לכל סימן של כישלון. קל להבין כי התנהגויות אלו יכולות לקרב את כישלונו של הדייט. לעומת זאת, אם למרות החשש אניח לזה ופשוט איהנה מהדייט, הסיכוי שהוא יצליח גדל.
זה בדיוק הרעיון של שלב המיניות בתרגול סנסייט פוקוס קשוב לפי מודל הפירמידה: למרות המגע והעוררות המינית, יש לשחרר את ההליכה לכיוון האורגזמה, או החתירה ל"הצלחה מינית" בכל מדד אחר. בפועל, על בני הזוג לגעת ולהתרחק, לעורר ולהניח. גם אם זה נראה אכזרי, זה יכול להפוך למשחקי מאוד, מצחיק ואף מעורר ומקרב.
בשונה משני השלבים הקודמים, בחדר הטיפולים רק נדבר על שלב זה עם המטופלים, ונכוון אותם לתרגל בבית בלבד. במפגש הבא נשוחח איתם על מה שחוו בבית. לא פעם ראיתי בשלב זה שיתוף פעולה משועשע מצד בני הזוג "נגדי" : הם מרגישים שובבים כי לא הקשיבו להנחיות ונהנו ממין מלא כהמשך לשלב זה, זאת למרות שעדיין לא קיבלו אישור לכך. במקרים כאלה, נראה תגובה שלווה עד אדישה, גם אם בתוכם המטפל או המטפלת שמחים שסוף סוף הם נהנים מהמיניות שלהם ומחוויית המשחקיות ביניהם שאותה הם מביאים גם לחדר. נוכל אז להגיד משהו כמו, "לא נורא, בפעם הבאה תנסו שלא להגיע למין", ולא נראה כל התלהבות מכך ש"הצליחו". המטרה היא לסייע להם להמשיך לבסס את שלבי החושניות והמיניות מבלי לנטוש שלבים אלה מוקדם מדי ולעבור להתקבע בשלב המין – שלב מוכר להם מניסיונותיהם המכאיבים בעבר.
דנה ויוסי (שמות בדויים) הם זוג בשנות החמישים לחייהם, נישואים שניים לשניהם, נהנים מאוד מהזוגיות שלהם, מטיולים בעולם וחשים אהובים וחברים קרובים. הם גם נהנים ממגע, מחיבוקים ומליטופים, אך בשל כאבים שדנה חווה בעת החדירה, הם לא מקיימים יחסי מין, דבר ששניהם רוצים. אני מזמין אותם לתרגל סנסייט פוקוס לפי השלבים. את שלב התחושות אנו עושים יחד במפגש אחד בחדר, והם נהנים מתרגולים בבית מווריאציות שלבי החושניות והמיניות. הכול נראה טוב ונעים עד שמגיעים לחדירה.
במפגש אני מבקש מהם לעצום עיניים ולהיות במיינדפולנס על התרגול בשלב המיניות שהיה להם בבית, האם מישהו מהם שם לב לשינוי, להופעת נקודת הקריסה. לאחר מספר דקות, יוסי אומר הוא נזכר בשינוי קטן מאוד בשרירי הפנים של יפית כאשר הם כבר מספר דקות בתוך שלב המיניות. יפית מקשיבה ליוסי, ובתוך המדיטציה עיניה מתכווצות, ומתחיל רעד בזווית הפה. אני מבקש ממנה לשים לב למה שמתרחש בגופה, ולתת לכך ביטוי. היא חווה את הכיווץ גדל ועובר לבית החזה, לבטן, לאגן ולשרירי הירכיים. אני מבקש ממנה לשתף במה מתרחש בתודעה שלה כרגע. והיא אומרת שיש כמו פיצול: מצד אחד כל כך נעים לי ומצד שני אני כבר פוחדת מהשלב הבא ומהכאב. אני לא רוצה לקלקל, ולשתף את יוסי. בקשר הקודם שלי לא הייתה כל סבלנות או חמלה אל הקשיים שלי, ואני פוחדת לפגוש זאת שוב. יוסי מחבק אותה ומבקש ממנה שתשתף אותו בהכול. הוא אומר לה שהוא אוהב אותה, ושטוב לו איתה, שהוא לא רוצה שתעשה דבר שאינו טוב לה, ושאינו לחוץ על יחסי מין מלאים. שניהם מתחבקים ובוכים. הם ממשיכים לתרגל עוד מספר שבועות את שלבי החושניות והמיניות בהנאה וחיבור עמוק ביניהם. הם מבקשים לסיים את הטיפול בשלב זה, ואני מזמין אותם להמשיך באותה עדינות ורכות, ועם חמלה עמוקה אל החווייה הנוכחת ביניהם. לאחר מספר חודשים, הם כותבים בקבוצת הווטסאפ המשותפת שלנו, כי מתוך המיניות, המשחקיות והקרבה ביניהם, הם עברו לשלב המין, הכולל חדירה ללא כל כאב.
השלב הרביעי: מין
כאשר שלב המיניות מבוסס, שלב המין – הכולל מגע ישיר וממוקד באיברי המין, תפקודים מיניים ופורקן מיני – מגיע בעצמו ובאופן טבעי מתוך השלב הקודם לו. בהמשך, שלב המין יכול מדי פעם לעמוד בפני עצמו, אך הוא עומד בפני עצמו רק לכאורה. למעשה, הוא מגיע מתוך חוויה של שותפות משחקית ותקשורת אינטימית בין בני הזוג, וכעת הוא אינו מובדל כל כך משלב המיניות. מין ומיניות מתחברים כמו שתי אנרגיות שונות של אותו הדבר. הן מחוברות ונעות בזרימה, כמו היין והיאנג מהרפואה והחוכמה הסינית.
בחלק מהטיפולים, הסימפטום המיני שהיה חלק מהמוטיבציה המקורית לטיפול לא ישתנה, כמו שראינו בדוגמה של איציק, שבסיום הטיפול עדיין לא חווה זקפה. עם זאת, גם במקרים כאלה הטיפול מסייע להפוך את הקשר של המטופל עם עצמו ועם הסימפטום המיני שלו לקשר של הבנה, וחמלה, כך שהוא לא חווה עוד את השנאה העצמית, הכעס והתוקפנות, אינו חווה בושה וכי יש בו משהו מקולקל, ומקבל כי זה מה שאפשרי ומתרחש כרגע. עמדה כזאת של קבלה חומלת מאפשרת ליהנות ממיניות עשירה, גם אם אינה כוללת פרקטיקה מסוימת שבה ממוקד הסימפטום, דרך הנאה מפרקטיקות מיניות אחרות הנפתחות כעת בפני המטופל.
במקרים אחרים, כפי שראינו למשל בדוגמא של דנה ויוסי, הסימפטום המיני "חיכה" להקשבה עמוקה, להבנה, לקבלה ולחמלה, וביטא עצמו דרך הגוף. כעת, לאחר התהליך הטיפולי הסימפטום יכול לסיים את תפקידו והוא משתחרר. לפעמים, גם כאשר הטיפול מאפשר הקשבה לסימפטום הוא ממשיך להיות נוכח, אך כעת אנו מבינים אותו "כמנגנון ריק" – מנגנון שפעם היה בו צורך, וכעת כשהצורך כבר אינו קיים אף אחד לא יודע איך לעצור את המנגנון שהתקבע. במקרה זה, פרוטוקולים התנהגותיים ממוקדים בסימפטום מהטיפול המיני הקלאסי יכולים להמשיך את התהליך.
סיכום
מאמר זה מציג את רעיון נקודת הקריסה לעבר הסימפטום המיני. קריסה המתרחשת בשל התעלמות מסימנים גופניים רגשיים ברגע התעוררותם, ביטולם ועקיפתם בשל מוטיבציה להמשיך לעבר המפגש המיני, אשר עלול להפוך ל"מין מנותק". במקרים אחרים, התעוררות החוויה המטאלית והגופנית תוביל לקוטב השני, הקוטב של ה"ניתוק ממין".
הרעיון המרכזי הוא כי על הטיפול להתמקד במרחב של נקודת הקריסה ולא להישאר רק במרחב של הופעת הסימפטום. המטופלים לומדים לזהות מרחב זה, לתקשר עליו מול עצמם ומול האחר האינטימי, ולתת למקום זה כבוד, הכרה וזמן לריפוי. הריפוי נעשה על ידי שליחת מיינדפולנס וחמלה אשר יעטפו את החוויה הגופנית נפשית המתעוררת. תוארו שלוש דרכים לעבודה עם רעיון זה. המשותף לכל הטכניקות הוא האטה, התבוננות שקטה ומעמיקה על כל רגע ושינוי בגוף-נפש וזיהוי נקודות הקריסה. המטופלים מוזמנים לפתח מגע אמיץ וכן עם המתרחש, לפתח הבנה, לעצור שחזורים מכאיבים ולייצר מיניות חדשה הכוללת אינטימיות, תקשורת פתוחה וקרובה, משחקיות וחברות.
מקורות
וייס, ג' (2018). טיפול זוגי-מיני באנשים עם מוגבלות שכלית – בחזרה "למשחק המיניות". בתוך: ר"ש פוירשטיין (עורך). לפרוץ את חומת הזכוכית: זוגיות ונישואין לאנשים עם מוגבלות. ידיעות ספרים.
וייס, ג' (2019). בודותרפיה: היסודות המרפאים של אמנויות הלחימה. הוצאה עצמית.
וייס, ג' (2025). מבוא קצר לטיפול ממוקד חמלה –CFT. בקשיבות 3.
מסטרס ו"ה, ג'ונסון, ו"א וקולודני ר"כ (1987). מין ואהבה. זמורה-ביתן.
ניר, מ' (2007). פסיכותרפיה מינית. שיחות, כרך כ"ב (1), עמ' 1-9.
ניר, מ' (2013). פיטר פן ו-וונדי, תשוקה מינית בקשר אינטימי ארוך טווח. מרחבים, ד', עמ' 2-19.
רז, י' (2011). זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה. מודן והוצאת משרד הביטחון.
תיך נאת האן (2022). זן ואמנות הצלת הפלנטה. רדיקל.
Bertolini, M. & Neri, F. (2005). Sex as a defense against sexuality. In: L. Caldwell (Eds.), Sex and Sexuality: Winnicottian Perspectives (pp. 105-120). Krank Press.
Brotto, L. A., & Basson, R. (2014). Group mindfulness-based therapy significantly improves sexual desire in women. Behaviour research and therapy, 57, 43-54.
Brotto, L. A., Chivers, M. L., Millman, R. D., & Albert, A. (2016). Mindfulness-based sex therapy improves genital-subjective arousal concordance in women with sexual desire/arousal difficulties. Archives of sexual behavior, 45(8), 1907-1921.
Gilbert, P. (2010). Compassion Focused Therapy. Routledge.
Kabat-Zinn, J. (2003). Mindfulness-based interventions in context: Past, present, and future. Clinical Psychology: Science and Practice, 10 (2), 144-156.
