פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

מאמרים

"כבלי האהבה" ומעבר להם – על מישנתה של ג'סיקה בנג'מין

צאתו לאור בעברית של כבלי האהבה הוא ללא ספק חגיגה בנוף הפסיכואנליטי הישראלי, ונקווה שגם ספריה האחרים יוכרו לקורא העברי. הספר שיצא ב- 1988 כבר ספוג בתודעה הקולקטיבית שלנו ולכן יכולה התיזה הגדולה שלה לגבי הכניעות הארוטית ביחסים בין הגבר והאשה להחשב כמשהו שכבר מוכר לנו. אולם מכיון שהמאבק בין המינים הוא מאבק יומיומי של כל אחד - הוא נצחי - אנו זקוקים לתאוריה שלה. מדובר במאבק עם האוביקט המיגדרי הממשי, המופנם והפנטזמטי, על מאבקו של כל אחד להתחבר אל ו/או להפטר מרישומי ההזדהויות וההפנמות שלנו אוביקטים נשיים וגבריים, על מאבקם הבלתי ניתן להתרה של גברים ונשים כאוביקטים וכסוביקטים.

מתפרסם מ 20/6/2005 | 28,708 צפיות

תגיות: | |

"כבלי האהבה" ומעבר להם – על מישנתה של ג'סיקה בנג'מין1
מאת ד"ר ניצה ירום2

פמיניזם ופסיכואנליזה (התיחסותית)

כבר בספרה הראשון, כבלי האהבה, שראה לראשונה אור בארה"ב ב- 1988 ויצא לאחרונה לאור בעברית (הוצאת דביר, 2005), זכתה כתיבתה של ג'סיקה בנג'מין להד עצום. המפגש המשלהב של פסיכואנליזה ופמיניזם שהיא מציעה, באופן המתוחכם והמפתיע שבו היא מנהלת את טיעוניה, פגע במטרה.

לכתיבה פמיניסטית פסיכואנליטית מסוג זה יש אח ורע בתרבות הצרפתית והאנגלית וגם בשנות השמונים של המאה העשרים (לפני בנג'מין), בתרבות האמריקאית. הקשר בין המאבק והתאוריה הפמיניסטיים והתאוריה הפסיכואנליטית נולד רק כאשר הפסיכואנליזה, במסגרת תאוריות יחסי האוביקט שלה, שמה במרכז החקירה התאורטית והיישום הקליני את דמות האם, במקום המשולש האדיפלי שהאב עמד במרכזו, כפי שהיה הדבר בתאוריה של פרויד.

החיבור הזה בין פסיכואנליזה ופמיניזם התאפשר כאשר קבלה דמות האם מרכוז שקודם לא היה לה – האשה כמקום שממנו כולנו באים, שבפרידה ובנבדלות ממנה מתחוללות הדרמות המרכזיות של התפתחותנו והויתנו. תימה פסיכואנליטית זו התאימה לחשיבה הפמיניסטית וספקה לה את המודל האישיותי המורכב שהעמדות הפמיניסטיות של שנות השישים, אחרי שעברו את השלב הפוליטי-מחאתי שלהן וקנו להן בית באוניברסיטאות – נזקקו לו.

כאשר בנג'מין כותבת את כבלי האהבה ב- 1988 הזירה הפמיניסטית הפסיכואנליטית האמריקאית ספוגה היטב בחשיבה הפסיכואנליטית של גישת יחסי האוביקט, זו השמה במרכז את היחסים המוקדמים בין האם לילד. ננסי צ'ודורוב (Chodorow, 1978 ), קרול גיליגן ( 1982/1995 ,Gilligan ) ואחרות כותבות בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים כתיבה חדשנית על מקום האשה והאם. צ'ודורוב כותבת ב- 1978 את The Reproduction of Motherhood – כיצד האמהות משחזרת את עצמה דרך דפוסי הקשר המוקדם שהאם טובעת בילדיה, הבת מכאן והבן מכאן. הבת לומדת על קשרי אהבה מתמשכים ומתוספים ועל ותור בתפקיד האמהי. הבן לומד ניתוק, נבדלות ואוטונומיה. גיליגן, ב- 1982, פורשת בספרה The Voices of Experience (בקול שונה) את הקולות והאתיקות השונות של הבת והבן כמודוסים אלטרנטיביים ולא בלעדיים של הויה.

על הבסיס הזה בונה בנג'מין את הבנותיה שלה. אולם בית האולפנא שלה, כפי שהיא מציינת במקומות שונים בכתיבתה, הוא גם החשיבה הפסיכואנליטית ההתיחסותית (Relational). בגישה זו אנו עדים לנדבך נוסף בהתפתחות התאוריה והמעשה הפסיכואנליטיים. בסוף שנות השמונים בארה"ב, בעיקר בניו-יורק, עם הדהוד כל-אמריקאי, היא מאתגרת את התפיסה של פרדיגמת יחסי האוביקט, פרדיגמת "אם-ילד", שבה האם היא אוביקט לפנטזיה ולהתפתחות של הילד. בגישה ההתיחסותית הדגש הוא על הסוביקט, הסוביקטיבי והבין-סוביקטיביות. האם היא לא רק אוביקט,

היא בעיקר סוביקט. גישה זו רואה את הקשר הטיפולי כקשר שויוני, דמוקרטי, מפגש אנליטי בין סוביקטים.

עבור בנג'מין האתגר הוא לשלב מחשבה שבה סוביקט, סוביקטיביות ובין-סוביקטיביות הן יסוד מוסד עם המחשבה על היחסים בין המינים, על מאבקי הכוח ביניהם האטיולוגיה, הפרקטיקה הטיפולית והפוליטיקה.

באופן פרדוקסלי, העמדה ההתיחסותית שדברה הבולט הראשון היה סטיבן מיטשל (ראה 1988, Mitchell, 1993/2003 ), בעקבות כתיבתו של עמנואל גאנט ובהשראת פרנצי וסוליבן, יוצאת נגד פרויד כאשר הקשר - ההתיחסות - יורשים את מקום הדחף. מאבק זה בין הקשר והדחף מאפיין את מאה שנות הפסיכואנליזה. העמדה האמריקאית ההתיחסותית של שנות ה- 90 סופגת אליה השפעות של "תאוריות קשר" פסיכואנליטיות מכל הזמנים – החל מפרנצי, מקורבו של פרויד, שבחן את ההדדיות בין מטפל ומטופל כאלטרנטיבה לעמדה אוטוריטטיבית, יודעת כל, של האנליטיקאי כמטפל. כמובן שהתרומה המרכזית לתפיסת ההשפעה ההדדית במרחב האנליטי נזקפת לזכותם של ויניקוט ואנשי גישות יחסי אוביקט, האנגליים (קליין, פיירברן, ביון, היימן, בולס ואחרים) והאמריקאים (בעיקר ג'ייקובסון ומהלר), שראו את עולם תחושותיו של המטפל כהדהוד לעולמו של המטופל וכמרכזי במרחב הטיפולי בהיותו עדות ליכולת ההקשבה וההכלה שלו וכתנאי ליכולת ההתמרה והעיבוד מצידו. שני המשתתפים בקשר הטיפולי פעילים במתרחש בו.

אולם הנדבך ההתיחסותי מזהה במפורש את המשתתפים בקשר הטיפולי כסוביקטים ולא כאוביקטים, לא רק כמיכל, כאם מחזיקה ומהדהדת, כזולת-עצמי. למחשבה זו יש כמובן השלכות על הפרקטיקה הטיפולית כי מטפל כסוביקט הוא לא רק מיכל להשלכות המטופל אלא גם שותף ביצירת התהליכים, מושפע וגם משפיע, ועבודתו היא עבודה הנעשית כמעשה יצירה יחדיו עם שותפו למסע המטופל.

בנג'מין מאמצת את נקודות המבט הפסיכואנליטיות השונות הללו לכדי תאוריה המחזירה, במובן מסוים, לפסיכואנליזה את הראיה של פרויד שההויה והידיעה (לא מודע/מודע) קשורים ליחסים בין המינים מה שקשור לסרוס ונשיות מאיים על התודעה ומזמין אי ידיעה, הרחקה מן הדעת, הכנעה ושליטה. בעיקר היא משלבת את העמדה הפסיכואנליטית ההתיחסותית ואת העמדה הפמיניסטית כאשר היא באה להציע את נקודת המבט שלה ליחסים בין המינים.

יחסי שליטה בין גבר לאשה

מושג המפתח שלה לדינמיקת היחסים בין המינים הוא השליטה. בנג'מין רואה את תרומתה בכך שהיא משתמשת בביקורת הפמיניסטית על התאוריה הפסיכואנליטית ומציעה פרוש חדש לסוגית השליטה לא כמאבק גברי בין האב לבן, כפי שפרויד מיקדו במסגרת המאבקים האדיפליים, אלא כשעבוד האשה וקבלת הסמכות הגברית ביחסים בין המינים, אשר הופנמה על ידי שניהם. הכניעה הנשית לסמכות הגברית איננה פועל יוצא של העדר פין ונסיון לפצות על העדר זה באמצעות הכניעה וההורות (לבן), אלא תוצאה נפשית של מציאות היסטורית, הדורשת קריאה ביקורתית ומודעות על מנת להבינה לאשורה ולשנותה. האשה והגבר שותפים לפנטזיה הרומנטית המאגדת אותם ביחסי כוחות של שולט/נשלט ועל שניהם ליטול עליה אחריות.

במודל החברתי המקובל עד הולדת המחשבה הפמיניסטית, בו האשה היא האוביקט והגבר הוא הסוביקט, נתפסים יחסי השליטה כבלתי נמנעים. בנג'מין, מתוך קריאה ביקורתית המסתכמת על הגל, מנסה להפוך את זירת המפגש בין המינים למפגש שבו, כפי שהגל גרס, אם האחד הוא אדון והשני הוא עבד, בסופו של דבר יהפוך האדון לעבד של עבדו. כלומר, אם שני המינים לא יהיו מסוגלים לחיות את הסוביקטיביות שלהם ולממש את מעמדם כסוביקט ואת השותפות שלהם כשותפות בין סובייקטים, שבה שניהם שואבים כוח וכבוד זה מזה, הרי שההפסד יהיה של שני הצדדים.

בנג'מין שותפה להתבוננות הפמיניסטית העכשוית שבמסגרתה בעיית השליטה איננה רק בעיה של גברים ההופכים את האשה לקורבן השליטה שלהם וגם אינה בעיה של העברת האחריות מן הגבר לאשה כדי לבחון את חלקה ביחסי השליטה הללו. אולם הקורא את התאוריה הבנג'מינית חייב לזכור שהיא קודם כל אנליטיקאית מטפלת, היא לא מרצה אקדמית או פוליטיקאית פמיניסטית גרידא, ומכאן אספנות התאוריות הפסיכואנליטיות שלה והכבוד שלה לתהליכים הלא מודעים; כאנליטיקאית היא מכירה את מורכבות הנפש והשנוי. היא לא מסתפקת בטיעונים פמיניסטיים לגבי ההשפעות החברתיות על קבלת האשה את מעמדה הכנוע וקוראת תגר על הפיצול הנשי-גברי, אולם קריאת התגר שלה נגד הפיצול המיגדרי איננה פוליטית-פילוסופית בלבד. היא נשארת ממוקדת במבנה הדואליסטי גברי/נשי תוך כך ש בוחנת את ההשלכות של אידיאליזצית האחר המיגדרי באשר הן ואת חובת המודעות שלנו אליהן.

התוספת שלה לענין הפמיניסטי הבסיסי היא שאין מקום לא לאידיאליזציה של השולט ולא לאידיאליזציה של הנשלט. היא שומרת קשר עין עם האוביקט המיגדרי החיצוני ועם האוביקט המיגדרי המופנם כאחת. ראיה דו-עינית זו מעניקה עומק פסיכואנליטי לכתיבתה. הנסיון שלה הוא לעדכן את סוגית המתח והסתירה ביחסים בין המינים מן המושגים הפסיכואנליטיים של פרויד (קרי, 'קנאת הפין' לגבי האשה והבעלות על הפין בורסיה המאוחרת שלה כהגנה בפני האם הכל-יכולה) להויה מושגית הדדית שתואמת את הבנותינו (הבין-סוביקטיביות) העכשויות.

האשה כסוביקט: הכרה וריבונות.

המהפך הפסיכואנליטי המרכזי שאותו בנג'מין מכוננת בספר כבלי האהבה מתייחס דוקא לתרומות של תאוריות יחסי אוביקט השמות במרכזן את יחסי אם-ילד כאשר האם היא המיכל, האוביקט, עבור ילדה, מעבר שהסתייע כאשר הפסיכואנליזה זזה, כפי שצוין, מן ההתמקדות בדמות האב אל התמקדות בדמות האם ובכך שנתה את התאוריה והקליניקה של הפסיכואנליזה. אם המאבק הנפשי במודל של פרויד היה בין הדחפים וההגנות, הרי שבמסגרת מודל יחסי אוביקט המאבק מתחולל בין האני והאוביקטים המופנמים שלו, כאשר מושג העצמי הופך להיות מושג המפתח בכינון העצמי ביחס ביני לבין לאחר. היא פועלת בתוך מרחב שבו מתעוררים מצבי העצמי, על יצוגי האוביקט המופנמים בקרבם, אולם מיחסת חשיבות עליונה למפגש עם האחר כמבטא נפרדות ושוני כסוביקט, והצורך שלנו בו ככזה.

כבר מן הפרק הראשון בנג'מין מכוננת את מילון המושגים היחודי שלה, כאשר היא מנסה להראות כיצד היחסים המוקדמים בין העצמי לאחר מכילים בתוכם באופן אינהרנטי-התפתחותי את הפרדוקס שממנו צומחים יחסי הכניעה. היא מאמצת את מושגיה של מרגרט מהלר לגבי ה"בידול" (דיפרנציציה) אולם מציגה את התרומה שלה דרך מושג ה"הכרה" (Recognition). כפי שהיא מסבירה, "ההכרה היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי" (עמ' 20) והיא יכולה לבוא רק מן האחר, שהוא מוכר על ידנו כיצור מובדל מאתנו, לא פרי הפנטזיה שלנו.

לתוך מושג מפתח זה יוצקת בנג'מין את הכורח הפסיכואנליטי העכשיוי להבנת התמודדותנו הנפשית לא רק עם האחר כאוביקט מופנם בנו, כזולת עצמי, כסביבה מאפשרת, אלא כסוביקט נפרד, שאנו מכירים מן ההתחלה בנפרדותו, אולם זקוקים מן ההתחלה לאיזון החוזר שלו. זהו פרדוקס קיומי שעלינו להכיר בו ולהתמודד עמו. מבחינתה, גם במישור ההתפתחותי, שני הצדדים מתמודדים עם פרדוקס: האם צריכה להשלים עם העובדה שתינוק שיצא ממנה אינו מוכר לה, היא זקוקה, כמו שהתינוק זקוק, לאותות של זיהוי הדדי. "הוא מזהה אותי" זה הצורך שלה החופף לצורך שלו "היא מזהה אותי, את צרכי". האחרות של האחר קיימת עבור שני הצדדים מן ההתחלה, היא אתגר נפשי לשניהם.

בנג'מין רואה עצמה כמושפעת גם מחוקרים התפתחותיים לא פסיכואנליטיים כפיאז'ה ובולבי וגם כממשיכה את מחשבתם הפסיכואנליטית של ויניקוט ומהלר לגבי התהליכים ההדרגתיים של ההיפרדות והאינדיוידואציה בעקבות תנאים טיפוליים ראשוניים שישמרו את תחושת האותנטיות שלנו. ויניקוט ( Winnicott, 1960 ) מלמדנו כיצד ההורה המטפל – "האם הטובה דיה" - לא יגרום לילדו כניעות אלא יאפשר לקולו של העצמי האמיתי המובנה שלנו להשאר חי בקרבנו. בנג'מין פועלת במסגרת תאוריות יחסי האוביקט ופסיכולוגית העצמי, אולם ממשיכה את הקו המהפכני של הפסיכואנליזה ההתיחסותית – חקר היחסים המוקדמים והעצמי המתפתח אסור לו שיסבול מהיעדר הכרה באחר כסוביקט.

תהליכי השיקוף (mirroring) וההאדרה (idealization) המוצעים על ידי קוהוט הולידו השקפה בין-סוביקטיבית שעל פיה הפרט גדל בתוך ובאמצעות מערכות יחסים עם סובייקטים אחרים, אלא שהאחר שהעצמי פוגש נתפס כעצמי, כזולת-עצמי. בנג'מין מציעה בין-סוביקטיביות אחרת, שבמסגרתה אנו זקוקים להכרה על ידי סוביקט אחר, הדומה לנו אך גם שונה מאתנו. בנג'מין מעידה על עצמה שרעיון הבין-סוביקטיביות ההתיחסותי שלה "מסיט מחדש את האופן שבו נתפס עולם הנפש – מקשר של סובייקט ואובייקט שלו אל סובייקט הפוגש סובייקט אחר" (עמ' 28).

גם מושג "Agency ", שהוא מושג מפתח בגישה ההתיחסותית, מאומץ על ידה. הוא הרחבה של משהו הקיים בנו כמנוע פנימי המתפתח כתוצאה מסביבה הורית מחזיקה, קשובה וזמינה, באמצעות ההכרה מצד האוביקט המטפל, לכדי ישות פנימית קיימת. קיומה או העדרה בשל כניעות הופכים להיות המאפיין המרכזי של קיומנו הבוגר. יוזמה, אחריות, עצמאות או ריבונות – הם המושגים שדרכם מושג ה "Agency" יכול להיות מתורגם בעברית והם ליבת הסוביקט. מושג זה הינו תרומתו של רוי שייפר (Schafer, 1976) לגבי מיהו השולט בחיי, אני או האחר? מיהי הריבונות השולטת? את המושג הזה שאל שייפר מן התאוריה הפרוידיאנית המיבנית שבה רשויות הנפש המשתתפות בדרמות הנפשיות שלנו ומעצבות אותה הן הסתמי, האני והאני העליון, והשאלה שעלתה היתה: איזה חלק שבי הוא השולט? את הרשויות הללו הופך שייפר לרשות נפש מרכזית אחת – אני הוא הרשות. בנג'מין מאמצת מושג זה אך מיישמת אותו לסוגית הכניעות וההגדרה העצמית ביחסים בין המינים.

 

"האדון" ו"השפחה" שליטה ארוטית

בנג'מין מבהירה את הפרדוקס הטמון בצורך שלנו להכרה, כאשר היא משלבת בין רעיון של הגל והחשיבה הפסיכואנליטית ההתפתחותית. מהגל היא מאמצת את רעיון הפרדוקס הנטוע בעצם "יחסי האדון והעבד" המראה כיצד שאיפתו של העצמי לעצמאות מוחלטת מתנגשת עם הצורך של העצמי בהכרה מצד האחר. המתח הזה חייב להשמר בנו, אם יקרוס תוצר שליטה. במשימה ההתפתחותית לעבור מתלות לעצמאות חייב התינוק לשמר תחושה של אומניפוטנטיות, של עצמו כבעל יכולת ושל אמו כ"אוביקט קבוע". פנטזית או אשלית האומניפוטנציה מתנגשת עם ההכרה באחר. כאן בנג'מין נעה בין נאמנות לחשיבה הקלסית של תאוריות יחסי אוביקט, שבמסגרתן ההכרה באחר היא תוצאה של זמינות "אוביקטלית" של האחר, ובין אמונה דיאלקטית, שהאחרות היא סוגיה שמעסיקה את התינוק מן ההתחלה.

באזור זה היא מנסחת את הפרדוקס במושגים משלה. היא אומרת: "אחת התובנות החשובות ביותר של התיאוריה הבין-סובייקטיבית היא , שזהות ושוני קיימים במקביל תוך הכרה הדדית"(עמ' 37).

היא מאמצת את המחקרים ההתפתחותיים של סטרן (Stern), לחמן (Lachmann), ביבי (Bebee) ואחרים שתחושת האיחוד הקיימת בין התינוק והאם מתרחשת תוך משא ומתן פעיל, שבמסגרתו כל אחד משניהם מעצב את האחר, אל מצב שבו התינוק דרך ההכרה מצד האם משכלל את יכולתו להבחין ולהתמודד עם שונות ונפרדות, תוך שימור מתמיד של המתח שבין שתי העמדות. בנקודה זו חורגת העמדה ההתפתחותית-הבין-סוביקטיבית/התיחסותית מן המודל הקלסי של יחסי אוביקט ונכנס השיח הבין מיני. בהקשר זה מציגה בנג'מין את הקושי ביחסים בין גברים לנשים: מה קורה כאשר המתח בין תפיסת האחר כאוביקט וכסוביקט נשבר בחיים הבוגרים שלנו וכיצד בא כשל זה לידי בטוי ביחסי שליטה וכניעות המתפתחים בין המינים תוך כדי אהבה ואירוטיות, המאפשרים שליטה זו? מכאן עובר הדיון ליחסי "האדון" ו"השפחה".

בנג'מין תורמת כאן תרומה חשובה להבנת תפקיד האירוטיות ביחסים בין המינים. הפסיכואנליזה החלה את דרכה כאשר פרויד גילה שהמטופלות שלו מביאות תכנים ארוטיים שאותם נאלצו להדחיק הן משום האלמנטים הטראומטיים שבהם והן משום מצבי מבוכה וקונפליקט פנימיים שתכנים ומשאלות אלו הציבו בפניהן. כאשר עברה הפסיכואנליזה לעסוק ברבדים הכביכול עמוקים יותר של הויתנו – לסוגיות הקשר והתלות - הפכה הארוטיות למעין סרח עורף בפסיכואנליזה, מכסימום תוצאת לואי בלתי רצויה של כשל התפתחותי שבו האני או העצמי מאותת לאחר שבו הוא תלוי באמצעות ארוטיות טרם-זמנה. העיסוק בארוטיות ובמיניות היה שולי בכתיבה הפסיכואנליטית הפוסט-פרוידיאנית ובנג'מין מחזירה לו את עטרתו. נכון הוא שבפסיכואנליזה הצרפתית תמיד היה מקום לעיסוק בנושאים אלה (ראה: ירום, 2003;Yarom, 2005), אולם העיסוק של הפסיכואנליזה בכללותה חרגה ממנה. נקודת המוצא המיגדרית של בנג'מין מאפשרת לארוטיות לחזור לתמונה כי המיניות היא מה שמפריד ומה שמחבר בין המינים.(דיון מלא במיניות, ראה ספרה של בנג'מין The Shadow of the Other, 1998).

ב כבלי האהבה בנג'מין פורשת את רעיונותיה בדבר השליטה הארוטית. הפרדוקס מונח בקיומה של פנטזית שליטה ארוטית המגלמת את הרצון כפול גם בעצמאות וגם בהכרה. היא נוטלת על עצמה את המשימה להתחקות אחר התהליך שבמסגרתו כניעה מרצון מולידה השתלטות, כלומר, הרצון בהגדרה עצמית מוליד שעבוד לאחר המיגדרי. הפנטזיה הרווחת ביותר בתחום השליטה המינית היא הפנטזיה הסדו-מזוכיסטית. בנג'מין מדגימה מצב זה דרך ספורה של O מאת פולין ריאז'. בסיפור של O הקונפליקט בין שאיפה לאוטונומיה לשאיפה להכרה נפתר על ידי התכחשות מוחלטת לעצמי. זוהי הדגמת התיזה המרכזית של בנג'מין – של מצב נפשי שבו המתח בין הצורך באוטונומיה וצורך בהכרה לא נשמר והאישה המשתעבדת היא בעצם האשה הכמהה להכרה במחיר אובדן קיצוני של האוטונומיה שלה. הותור הוא רצוני מתוך כמיהה עזה להיות מישהי, להיות מוכרת באופן כלשהו, כאופציה עדיפה על לא להיות קיימת כלל. האשה הנכנעת לגבר נכנסת למבוך שהוא מצב דיאלקטי מתמשך – ככל שהיא מתמסרת יותר הוא משתמש בה יותר ויותר כקנין, כאוביקט, עד שמואס בה. ההכנעה שלו אותה משמשת אותו להגדרת הנפרדות והשוני שלו. אולם גם כאשר מתהפכים היחסים, לעולם ישארו יחסי שליטה, אף פעם לא יהיו שויוניים.

כדי להבין כיצד הופכת אהבתה של אשה לכלי שליטה ארוטית פונה בנג'מין לפרויד, הגל, בטאיי וויניקוט. היא מגייסת אותם כדי להבין כיצד הצורך בהכרה, ביציאה מתוך בדידות קיומית, מוליד חיבור סדו-מזוכיסטי בין גבר ואשה (או בין גבר לגבר ואשה לאשה, קשרים שבנג'מין פחות מתיחסת אליהם). היציאה מתוך הבדידות הקיומית דורשת הכרה בנפרדות האחר, והכרה זו מאיימת עלינו. האהבה המשעבדת מאפשרת לאשה או לגבר המשתעבדים הכרה כלשהי מצד האחר המכיר בי כאוביקט, במחיר אי-הכרה באחר כסוביקט. כדי שהוא לא יהיה סוביקט גם אני לא אהיה.

זוהי המרה מסוג חדש שמעניקה בנג'מין למושג "קנאת הפין". לגבי פרויד תשוקתה של האשה, החסרה פין, היא למה שחסר לה. בנג'מין משאירה את המושג אך מעניקה לו תוכן חדש, על פי התאוריות הפילוסופיות והפסיכואנליטיות שמהן היא ניזונה. האשה משתוקקת למשהו שהיא זקוקה לו - להכרה בה כאשה, כסוביקט, כבעלת חרות, עצמאות ויכולת. בעית התשוקה, אומרת בנג'מין, היא מה שמבחין בינה לבין פמיניסטיות לא-פסיכואנליטיות, או כאלו שאינן ניזונות מן הפסיכואנליזה הדיאדית וההתיחסותית כאחת. הנסיון לשנות את משואת הכוח באופן פוליטי, להפוך את האשה מכנועה ונשלטת לעצמאית ושולטת עוקף את סוגית התשוקה, אומרת בנג'מין, ובכך שורשיה הפסיכואנליטיים ועדכונה את התיזה של פרויד באים לידי בטוי.

התשוקה הנשית היא למה שחסר לה (לאשה) ומכאן מתפתחים יחסי האהבה שלה. היא זקוקה לגבר, כדי להגדיר את עצמה. נסיונות פמיניסטיים להאדיר את האוטונומיה של האשה הציגו אותה כיצור על-מיני, לא זקוק לגבר. הכללתה את סוגית התשוקה מציגה אותה במישור ההגדרה העצמית, במישור שבו היחסים בין המינים אינם רק כורח נוכח הבדידות אלא גם כורח בהגדרה עצמית. רק בהתמודדות מול השונה את או אתה יודעים באמת את זהותכם המיגדרית, לא בהתכחשות לאחר המיגדרי.

סוביקטיביות מיגדרית ומתח סוביקט/אוביקט

כבר ב כבלי האהבה בנג'מין מפתחת את המושג "אהבה הזדהותית" (Identificatory love ), שבמסגרתו היא מראה כיצד אהבת הבת לאביה איננה השלמה של הפין החסר, הרעיון הפרוידיאני שכבר שינה את פניו עוד לפני בנג'מין (לדוגמא ראה Chasseguet-Smirgel, 1970). תמציתו היא שאהבת הבת לאב-גבר, פרי קנאתה, צומחת מתוך הפגיעה הנרקיסיסטית שלה, הן במבנה האישיותי/גופני שלה והן ביחס החברתי/אמהי כלפיה ולכן היא כמהה לא לפניס הפיזי אלא לפאלוס, ליתרונות ולמיקום שלאב יש או שהוא מיצג כהשלמה וכהגנה.

רעיון זה עובר כחוט השני בכתיבתה של בנג'מין. בספרה השני (Like Subjects, Love Objects 1995) הוא שב וחוזר, כשהוא מדגיש את השורשים ההתפתחותיים בכניעות האשה לגבר. אהבת הבת לאביה מובילה לכניעה ולכניעה הארוטית מכיון שהבת זקוקה מאביה להכרה בסוביקטיביות, ביוזמה, בעצמאות, באחרות ובנשיות שלה. היא רוצה ממנו את עצמה. רעיון זה נטלה בנג'מין בעיקר מכתיבתה של מרגרט מהלר כאשר היא מישמת את רעיון ה "rapprochement" שלה, שהוא שלב בהפרדותנו מן התלות הראשונית באוביקט, שלב שבו הנדנדה בין התלות והעצמאות היא בעיצומה. האהבה ההזדהותית היא שלב בפיתוח העצמי הנשי כדרך לזהות את מה שהעצמי הזה זקוק לו לשם השלמתו וכתקוה שההכרה תבוא דרך האהבה והכניעה. האהבה ההזדהותית יכולה להוות חולית מעבר בהתפתחות הזהות הנשית וביכולת ליצור יחסים בוגרים (אדיפליים/סוביקטיליים) עם גבר. אם ההכרה, בעיקר מצד האב, אכן מתממשת היא מהווה נדבך ראשון בהכרת הבת בעצמה כסוביקט, הדומה לאב שהוא סוביקט מן ההתחלה. אולם אם האב לא קולט את הפניה הזו אליו, נשארת הבת "תקועה" במודל הכניעה הארוטית, ההתבטלות באהבה, ההתרוקנות למען הגבר האהוב והמואדר, כדרך חיים מזוכיסטית של האשה, כהסבר נפשי לקשר הבלתי ניתן להתרה של יחסי האדון והעבד ביחסים בין המינים.

גם בכתיבה שבאה אחר כך - (The Shadow of the Other 1998) - בנג'מין ממשיכה לפתח את רעיון הקשר בין התפתחות הבין-סוביקטיביות והיחסים הבין-מיניים. האחר המיגדרי הוא הדגם לשוני שאתו הכרתנו חייבת להתמודד באופן המובהק ביותר כדי שהכרתנו הבין-סוביקטיבית תתממש.

בנג'מין כותבת על נשים. "כבלי האהבה" וספריה הבאים אחריו הם מסמכים חשובים אודות הפסיכולוגיה הנשית. האספנות התאורטית של בנג'מין היא מקור הכוח ומקור החולשה שלה. היא כותבת כתיבה פסיכואנליטית שבה היא רוצה להאיר את מצב הכניעה של האשה לגבר. ההארה שהיא נותנת למצב זה בהבנותיה החדות, בתאוריות הפסיכואנליטיות הרלבנטיות (ויניקוט, מהלר), פורשת לפנינו פסיכולוגיה נשית נוקבת ומעודכנת. אלא שלעיתים קשה לקורא לאתר את נקודות המבט היסודיות שלה. האם הגבר הוא סוביקט מן ההתחלה? מדוע אהבת האשה אליו גורלית כל כך אם גם האשה היא סוביקט מן ההתחלה?

מצד אחד אומרת בנג'מין (ראה ספרה Like Subjects, Love Objects, פרק 4), קיימת מציאות חברתית הדורשת שנוי אך בינתיים הגבר הוא בעל הפריביליגיות שהן פרי היסטוריה תרבותית מסוימת, שאליהן כמהה האשה לשם השלמת עצמיותה. מצד שני, האשה היולדת היא אוביקט מיבני, היא המטפלת מתוקף יכולת ההולדה שלה. האב הצעיר יכול לבחור אם לקום בלילה לתינוקו הבוכה, זוהי החלטה של סוביקט עצמאי. האשה שלא תקום בלילה לתינוקה הבוכה היא אוביקט שנכשל.

בספרה השני הנזכר לעיל בנג'מין מפתחת את המצב האחר של האשה, שהוא מבני בתאוריה הבין-סוביקטיבית שלה – מצבה כסוביקט מן ההתחלה. כפי שצוין, כאשר היא נעזרת בתאוריות ההתפתחותיות המחקריות של סטרן, לחמן וביבי, בנג'מין גורסת שהסוביקטיביות קיימת בנו מן ההתחלה. התינוק איננו רואה את האחרות של האם כדבר מאיים, שצריך להניח התפתחות תקינה רק על בסיס של אי-נפרדות, של סימביוזה, של יחסי זולת/עצמי שבו האחר הוא חלק בלתי נפרד ממני. להפך, היא גורסת, התינוק מצויד מן ההתחלה ביכולת להבחין בנפרדות האחר ולהנות מן הסקרנות, הגרוי וההפתעה שאחרות זו מאפשרת. משחק ה"קוקו" הוא פן של אחרותו המפתיעה של האחר – פעם הוא מופיע מימין ופעם משמאל, פעם מלמעלה ופעם מלמטה, ואין דבר משעשע מזה.

ניפרדותה של האם, אם כן, איננה טראומה. היא חלק מהויה שאנו מצוידים להתמודד אתה ואף להנות ממנה. הסתירות התאורטיות לכאורה שלה בין תפיסת האם כאוביקט (מול האב הסוביקט, שאליו כמהה הילדה כדי להתחבר לחומרי הנפש ולחרויות שלו שלהם היא זקוקה כדי להשלים את הנרקיסיזם ואת העצמי שלה) ובין היותה סוביקט מן ההתחלה, מתיישבות דרך מושג המתח של בנג'מין. היא מקבלת גם את התאוריות ההתפתחותיות ההדרגתיות של העצמי ושל הסוביקטיביות המותנות בהמצאותה ואופן טפולה הזמין והקשוב של הדמות האמהית וגם את המצב הבסיסי של קיום סוביקטיביות מן ההתחלה. מה שמאפשר להחזיק את שתי העמדות מבלי לותר על אחת מהן היא ההכרה של בנג'מין במושג המתח, הפרדוקס, הקיום הבד-בבדי של אופניות אלו.

אדגים זאת דוקא במה שאומרת בנג'מין בספרה Like Subjects, Love Objects לגבי מסלול ההתפתחות של הבן. הבן זקוק לפנטזית האם האומניפוטנטית כדי להרגיש בטוח ולבנות את בטחונו, בגינה הוא מתפתח עם ההכרה בצורך שלו לשלוט ולהכניע את האשה - האידיאלית או המפלצתית.

אולם שימור הדמות הפנטזמטית המעוותת של אמו אינו מעידה עליה אלא על הנסיון שלו לגבש את זהותו הנפרדת, נסיון שבשרותו הוא מנצל שכנוע עצמי שהוא צודק בהכנעתו אותה, בהקטנתו אותה.

נסיון זה, אומרת בנג'מין, מעיד על כשל בשימור המתח בין הפנטזיה שלו ובין עובדת הקיום הסוביקטיבי של האשה, אמו. עליו לשמור הכרה בפנטזיה זו כפנטזיה (ולא בעובדת נחיתותה או מסוכנותה הממשית) ובצידה את ההבנה שהיא סוביקט.

האשה כסוביקט, לא כבעלת השד המעורר את הגבר, לא כבעלת השד שמעורר את הילד אלא כבעלת תחושות של להיות בעלת שד, היא ליבת הענין.

התיזה שבנג'מין פורשת כבר בספרה כבלי האהבה היא שהקיטוב בין האשה לגבר במודל האדיפלי הפרוידיאני, צומח מן ההנחה שהתינוק חייב להשתחרר מן האחדות הראשונית עם האם ומן ההזדהות עמה כי הקשר הזה מיצג אי רציונליות ואי נבדלות, איום והבטחה לקיום תינוקי חסר גבולות. רק האב, דרך ההזדהות האדיפלית של הילד אתו ודרך התשוקה האדיפלית של הילדה אליו, יציג את האופציות הנפשיות של רציונליות ונפרדות. הפיצול הנובע מקיטוב זה מחייב לראות באשה-אם דמות מסוכנת המאיימת עלינו. בנג'מין, כמו תאורטיקניות פמיניסטיות אחרות, נלחמת בקיטוב הזה ורואה את הפיצול הנובע ממנו כשורשיו הלא מודעים של יחסינו הבין-מיניים.

היא רואה קיטוב זה בין האם לאב כעוד הדגמה של החלוקה הדואליסטית שרווחה ועדיין רווחת בעולמנו – בין רציונליות ואי רציונליות, בין גוף לנפש, בין סוביקט לאוביקט , בין שולט ונשלט, בין אוטונומיה ותלות – זוהי עובדה נפשית-חברתית הדורשת דקונסטרוקציה. היחסים שבהם שולט הפיצול המיגדרי המשלים הם יחסים שבהם אני (הגבר) מתיחס לאשה כאוביקט כדי לשמר לעצמי את מעמד הסוביקט, אני הופך אותה לאי-רציונלית כדי לשמר אצלי את הרציונלי, תוך שליטה מתמשכת באחר כדי לשמר פיצול זה. אולם כמו יחסי האדון והעבד – המשתתפים יכולים רק להתחלף בתפקידי השליטה – מי עושה מה למי? אולם כדי שאני אהיה סוביקט חובה שתשמר ההכרה באחר כסוביקט.

יותר מאשר בחבוריה המאוחרים יותר, ב כבלי האהבה מפגינה בנג'מין את הרקע האיתן שלה במחשבה סוצילוגית- פוליטית. היא מגייסת את מקס ובר, את מישל פוקו, את קרל מרכס, את ג'ורג' לוקאץ', את אדורנו והורקהיימר מאסכולת פרנקפורט, כדי לבסס את הביקורת הפמיניסטית שלה כנגד הקיטוב הרציונליסטי כמביא למבוי סתום ומרחיק מן המצב הרצוי של בין-סוביקטיביות חברתית-אנושית. לא רק האשה כפרט וכיצור חברתי מפסידה מן הקיטוב הזה, הגבר מפסיד והחברה מפסידה. זוהי חברה של אדונים ועבדים, הגבר המפצל ומכניע את האשה הוא עבד של מה שהוא מנסה להוקיע מתוך עצמו ולהשליך עליה. מעבר לזאת, מבקשת בנג'מין, כמו פמיניסטיות אחרות, לתקן את הנחות היסוד בקיטוב המקובל בין הנשי והגברי כקיטוב בין הבלתי רציונלי מול רציונלי. האם המטפלת בתינוקה היא זו המלמדת אותו שעור ראשון ברציונליות, בסדר של העולם הפנימי והחיצוני.

הפרדוקס שבנג'מין מנסה בגבורה להתמודד אתו הוא שאם האשה היא סוביקט מן ההתחלה, בעלת רציונליות בצד אמוציונליות, הרי מה היא תחפש בגבר? מה יכולה האהבה ההזדהותית והאדיפלית להציע לה? היא יכולה להציע לה סוביקט פרטנר, כפי שהיא יכולה להציע לו.

שאלת ה"שלישי" האנליטי

ניתן לומר שהקושי של בנג'מין לשמר את אלמנט ה"שלישי" בזוגיות ובפרספקטיבה פסיכואנליטית היא בעיתית. היא כאילו אומרת: בין האם לילד יש הכל, בשביל מה צריך אב? וזוהי בקורת ששבה ועולה מצד קוראיה בהתמודדות עם התיזות שלה. הנסיון המרשים שלה לאחרונה, לנסח תאורית "שלישי" (Benjamin, 2004)     (Thirdness)   שבו השלישי הוא גם המרחב הבין-סוביקטיבי ששני הסוביקטים נמצאים ופועלים בו (בדומה למרחב הפוטנציאלי של ויניקוט), אך הוא גם האחריות והסמכות של "השלישי" הבוגר, המטפל כסוביקט (האוביקט, בספרות של תאוריות יחסי אוביקט), המאמן בסוביקטיביות. כאשר בנג'מין הדגימה נושא זה בע"פ ובכתב, תוך מתן דוגמא קלינית משלה, היה ברור שהיא מדגימה סוג של אחריות וחרות מצד מטפל פסיכואנליטיקאי הפועל לא רק כאוביקט מכיל, מחזיק, מקרין אמפטיה, אלא יכולת לקבל אחריות על הסוביקטיביות שלו עצמו תוך רגישות וכבוד לסוביקטיביות של מטופלו.

חבל שבנג'מין, המציגה לנו הבנות חשובות באשר לבעיות ולאופציות במרחב שבין בין-סוביקטיביות והיחסים בין המינים, זקוקה בעצמה לקיטוב כדי לבנות את התיזות שלה. ב - כבלי האהבה (פרק 4) היא מתקיפה את שסגה-סמירג'ל (Chasseguet-Smirgel), המדגימה פסיכואנליזה צרפתית הנסמכת על פרויד והמרחיבה את ההתיחסות לאם בצד ההתיחסות לאב, כדי להתרחק מן הפנטזיה לגבי האב האדיפלי כ"סכוי שני" עבור הילדה המנסה להשתחרר מאמה הכל-יכולה. את סטיינר (Steiner) המיצג את הגישה הקליינינית, היא מתקיפה (Benjamin, 2004 ), כמי שלא משתמש בסוביקטיביות שלו ובכך מקטין בהערכת היכולת של המטופלת שלו ומעניק להאשמות שלה אותו (שצדקו גם בהרגשתו) פרוש שאלו הן ההשלכות שלה. בכך הוא מחמיץ לדעתה את שני סוגי השלישי הפסיכואנליטי שהיא מציעה.

בנג'מין מדגישה כל הזמן את הצורך לשמר את תפיסת המתח בין האם והאנליטיקאי כסוביקטים מן ההתחלה ובין תפקידיהם כאוביקט, את המתח בין הסוביקטיביות ההדדית של האם והאב, בין המטפל למטופל, את חיינו בצל המצב הדיאלקטי הזה שאפשרי ורצוי שישמר. נראה שאצלה הקיטוב כלפי עמיתיה הפסיכואנליטיקאים הוא דרך לנסח תחילה את עמדותיה שלה, להבהיר אותן ולהגן עליהן. אולם העוצמה שלה היא בסינתזה ולכן היא יכולה לשמור על המתח מבלי לאבד את עצמה.

לסיכום

צאתו לאור בעברית של כבלי האהבה הוא ללא ספק חגיגה בנוף הפסיכואנליטי הישראלי, ונקווה שגם ספריה האחרים יוכרו לקורא העברי. הספר שיצא ב- 1988 כבר ספוג בתודעה הקולקטיבית שלנו ולכן יכולה התיזה הגדולה שלה לגבי הכניעות הארוטית ביחסים בין הגבר והאשה להחשב כמשהו שכבר מוכר לנו. אולם מכיון שהמאבק בין המינים הוא מאבק יומיומי של כל אחד (ראה ירום, 2003) - הוא נצחי - אנו זקוקים לתאוריה שלה. מדובר במאבק עם האוביקט המיגדרי הממשי, המופנם והפנטזמטי, על מאבקו של כל אחד להתחבר אל ו/או להפטר מרישומי ההזדהויות וההפנמות שלנו אוביקטים נשיים וגבריים, על מאבקם הבלתי ניתן להתרה של גברים ונשים כאוביקטים וכסוביקטים.

נראה לי שלא די בתיזות פמיניסטיות פוליטיות אלא נחוצות תיזות מיגדר פסיכואנליטיות המציגות את הקשיים בקבלת הזהות המיגדרית שלנו וביחסים שלנו עם המין האחר והמין שלנו. לא תם עידן הנשים המאדירות את הגבר והגבר המקטין את האשה או את עצמו מולה, לא נפתרה בעית יחסי שולט-נשלט, זה העושה וזה שעושים לו, לא בזירה הבינאישית ולא בזירה הלאומית. הכורח שלנו במסגרת יחסים להיות לפעמים זה שעושה ולפעמים זה שעושים לו, לפעמים אוביקט ולפעמים סוביקט, הוא מצב קיומי מסובך, מתח קיומי שצריך לתחזק אותו יומיום ושעה-שעה. הקריאה בטכסטים של בנג'מין, מבלי להתבלבל על ידי רבוי התאוריות שהיא מאמצת ורבוי הנאמנויות שלה, הינו חויה מתחזקת חיונית בעיני. כמו פרויד היא מתמודדת עם סוגית המתח בין המינים, תוך עדכון סוגיה זו מעבר לפיצול המיגדרי ותוך מחויבות להכרה בקיום הסוביקט, הסוביקטיביות והבין-סוביקטיביות. כמוהו היא משלבת בין הוית המיגדר ובין הצורך להכיר (Recognition שלה מול Consciousness שלו) את יחסי הכוח האנושיים הבסיסיים.

אך בעוד פרויד חש ששאלת הפיכת הלא מודע למודע היא שאלת המפתח בחיים ובאנליזה, רואה. בנג'מין את שאלת המפתח בקיום הדיאלקטי בין אוביקט/סוביקט. קשה לקבוע עדיין האם בנג'מין תרשם כעוד מהפכנית בהיסטוריה של הפסיכואנליזה, בצד קליין, ויניקוט, קוהוט, ביון, לאקאן ומיטשל, אולם בעיני הרישום שלה הוא מהותי, מתפתח וחיוני בחיים ובעבודה האנליטית.

רשימה ביבליוגרפית

בנג'מין ג'סיקה , בכבלי האהבה , הוצאת דביר, 2005.

גיליגן קרול, בקול שונה, הוצאת ספרית הפועלים, 1995.

ירום ניצה ההיסטרי שבי, ההיסטרי שבינינו, הוצאת דביר, 2003.

מיטשל סטיבן, תקוה ופחד בפסיכואנליזה, הוצאת תולעת ספרים, 2003.

Benjamin, Jessica (1988). The Bonds of Love, London: Virago, 1993.

------ (1995). Like Subjects, Love Objects. New Haven & London: Yale University Press.

------ (1998) Shadow of the Other. New York & London: Routledge.

------ (2004). Beyond Doer and Done To: An Intersubjective View of Thirdness.

Psychoanalytic Quarterly, LXXIII:5-47.

Chasseguet-Smirgel, Janine. (1970). Feminine Guilt and the Oedipus Complex.

In Female Sexuality ed. J. Chasseguet-Smirgel. London: Karnac.1988,pp.94-135.

Chodorow, Nancy (1978). The Reproduction of Mothering: Psychoanalysis and the

Sociology of Gender. Berkley: University of California Press.

Gilligan, Carol (1982). In a Different Voice: Psychological Theory and Women’s

Development. Cambridge, Mass.: Harvard University Press.

Mitchell, Stephen A. (1988) Relational Concepts in Psychoanalysis: An Integration.

Cambridge, Mass.: Harvard University Press..

------ (1993). Hope and Dread in Psychoanalysis. New York: Basic Books.

Schafer, Roy (1976). A New Language for Psychoanalysis. New Haven: Yale

University Press.

Winnicott, D.W. (1960). Ego Distortion in Terms of True and False Self.

In The Maturational Processes and the Facilitating Environment. London:

Karnac Books, 1990, pp/140-153.

Yarom, Nitza (2005). Matrix of Hysteria. London & New York: Routledge.

 

________________________________________
1. לרגל צאתו לאור של "כבלי האהבה"
2. המחברת היא העורכת המדעית של הספר

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ירום, נ. (2005). "כבלי האהבה" ומעבר להם – על מישנתה של ג'סיקה בנג'מין. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=491

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צביאל רופאצביאל רופא31/7/2005

לניצה, תמהני! [ל"ת].

המאמר מעניין מאוד לכשעצמו ואת מגישה אותו לנו במתכונת קולחת ומרתקת כאחד. עם זאת, כאשר קראתי אותו (כמו גם את המאמר הקודם שלך שהביא את פרקי הספר) הרגשתי בתוכי דיסוננס חריף.

כל הדיונים האלה לפרטי פרטים על תפקידו של המטפל, מעמדו ומיקומו כלפי המטופל והתווך שביניהם, עומדים בעיניי באור מגוחך כמעט, אל מול המציאות השוררת כבר שנים רבות בארצנו בתחום הפסיכותרפיה.

במציאות זו כל הפסיכותירפסטיים עוברים על החוק (ע"פ חוק זכויות החולה, ובייחוד סעיף 13 ב') ובהתאם, ללא שום צל של ספק, גם כל הפסיכותרפיה בישראל מתבצעת מחוץ לחוק.

ואני שואל ברצינות ובאמת לא על מנת להכעיס: מה הטעם לדון בניואנסים כאלה או אחרים של מהות הטיפול, בעוד כל הפסיכותרפיה בישראל מתנהלת מחוץ לחוק ופוגעת השכם והערב בזכויות האדם הבסיסיות של המטופלים?

תמהני, האם לא חשובה, פי אלף מונים, הסדרת יישומם של חוזים טיפוליים מוסריים במערכות הטיפול על פני דשדוש בתיאוריות ערטילאיות הנוטפות "טובת המטופל" - בעוד כל הפסיכותרפיה בישראל מתרחשת יום יום ושעה שעה בתוך מציאות עבריינית מחד, ובאמצעות גישה פטרנליסטית אנאכרוניסטית מאידך?

כמובן שאני מביע בזה רק את דעתי האישית, אך הצביעות הזו זועקת ומציקה לי ואני כותב ומתריע למרות שאני סמוך ובטוח שהדברים דלעיל יכולים להרגיז כדבעי את רוב אנשי המקצוע הקוראים אותם (אולי פעם מישהו יבין אותי). אני רק מציע, שלפני שמגיבים לטענותיי, לעיין ולבדוק היטב את העובדות לאשורן עליהן נשענים טיעוניי.

חוק זכויות החולה:

http://www.hilan.co.il/moked_yeda_lesachar/Lawsgroup.asp?no=75

 

עפרה עודדעפרה עודד31/7/2005

לניצה תודה. על התמצית הבהירה של ספר מרכזי וחשוב זה.  פתחת לי צוהר נגיש ומאפשר לקדם את ההבנה של נושא זה

שולה וויץשולה וויץ29/7/2005

סקירה מעולה.

תודה רבה

שולה

לילי לב  (ויסברגר)לילי לב (ויסברגר)24/7/2005

לניצה גם תודה ממני... אודה על האמת.. קל לי כל כך להבין בעיברית.. הארת את עיני קצת יותר הפנמתי את המושגים של בנג'מין בעקבות מאמרך וכמובן הספר בעיברית ישלים את ההבנות שעדיין חסרות.

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף21/6/2005

ניצה, תודה..

מאמר שוטף ומרתק, מהסוג שמאפשר אח"כ לגלגל על הלשון מונחים עדכניים מבלי להצטרך לקרוא ספרים שלמים.. ועם זאת עושה גם חשק לרוץ ולקרוא.. (:

רוני