כיצד השערת ספיר-וורף מתחום הבלשנות ורעיונות פסיכולוגיים של ויניקוט מאירים את ההתפתחות הרגשית בילדות
שמואל חייקין הרוני
מבוא
השפה שלנו משמשת לא רק ככלי תקשורת, אלא גם כמסגרת בסיסית לעיצוב האופן בו אנו חווים, מפרשים ומגיבים לעולם סביבנו. עבור ילדים, רכישת שפה אינה רק למידת מילים, אלא במהותה מהווה יכולת לפרש את העולם בו הם חיים ומאוחר יותר גם להבין ולהביע רגשות ותחושות בעולמם הפנימי. בבלשנות, עקרון זה זוכה לביטוי על-ידי השערת ספיר-וורף (Sapir-Whorf hypothesis), לפיה שפת האם שלנו מעצבת את הדרך בה אנו חושבים, תופסים את המציאות ומסווגים ומתייגים את חוויותינו. בטקסט זה אנסה להצביע על השלכות רלוונטיות של הרעיון במימד הרגשי של התפתחות ילדים, כאשר השפה הכרחית עבורם כדי להבין את רגשותיהם, לתקשר צרכים ולנווט במערכות יחסים חברתיות.
עבודתו של הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט מוסיפה עומק לתפיסה זו. ויניקוט הדגיש את חשיבותה של "החזקה" (Holding) שמספקת אימו של התינוק, בעזרתה מתאפשר לו לבחון את עצמו ואת תחושותיו בהדרגתיות, ובתוך כך לבסס תחושת עצמי יציבה. רעיונות נוספים של ויניקוט כמו "מרחב מעברי" (Transitional space) ו"אובייקט מעבר" (Transitional object), ממחישים כיצד ילדים משתמשים בתמיכה הרגשית כדי לגשר בין עולמם הפנימי לעולם החיצוני ולהשתלב בו אט אט. שילוב בין נקודות מבט אלה מתחומי הבלשנות והפסיכולוגיה מדגיש את תפקידה המהותי של שפה בעיצוב ההתפתחות הרגשית והקוגניטיבית של ילדים, ומתכתב עם רעיונות של ביטחון ותמיכה רגשית שמספקים הורים ואנשי טיפול לילדים.
השערת ספיר-וורף והכוח של שפה בעיצוב מציאות
השערת ספיר-וורף, שפותחה על ידי הבלשנים אדוארד ספיר ובנג'מין לי וורף, טוענת שהשפה משפיעה על החשיבה. בגרסה החזקה ביותר שלה, הידועה כ"דטרמיניזם לשוני", היא טוענת שהשפה קובעת את החשיבה. כיום, בדרך כלל היא מובנת דרך רעיון ה"רלטיביזם הלשוני", שמחזיק בדעה על כך שהשפה מכוונת בעדינות את החשיבה ומעצבת אותה, ולא קובעת אותה באופן מוחלט.
החוקרים טענו שהשפה פועלת כמסגרת בתוכה אנו מסווגים, מפרשים ומגיבים לחוויותינו. לדוגמה, בשפות עם מילים ייחודיות לגוונים שונים של צבע, הבדלים בשפה עשויים להשפיע על האופן שבו אנשים תופסים וזוכרים צבעים, למשל בעברית, לעומת אנגלית, יש הבחנה בין כחול ותכלת. ניסויים נוספים הראו שוני בתפיסה כרונולוגית של זמן (אנגלית הנכתבת משמאל לימין לעומת עברית הנכתבת מימין לשמאל) או שוני בתפיסת קטגוריות מרחביות בין דוברי שפות שונות (ישנן שפות ללא המושגים ימין ושמאל אלא רק כיווני ארבעת רוחות השמיים). בהקשר שלנו, המילים שילדים צעירים רוכשים מספקות מסגרת לסיווג, לפרשנות ולתגובה לרגשותיהם. לדוגמה, כאשר ילד לומד את המילה "מתוסכל", הוא נחשף לדרך לזהות ולעבד רגש זה. ללא שפה, תסכול עשוי להיות רק מערבולת מבולבלת של תחושות. השפה הופכת מערבולת זו למשהו שניתן לזהות, לשלוט בו ולהביעו. השערת ספיר-וורף עוזרת לנו להבין את הקשר בין רכישת השפה לבין פיתוח מודעות עצמית וחוסן רגשי בילדים. השפה הופכת לכלי המאפשר לילדים לפרש ולהביע את עולמם הפנימי, מה שהופך את הרגשות למוחשיים יותר ופחות מאיימים.
ויניקוט: החזקה, מרחב מעברי, משחק ומושג העצמי
הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, הדגיש את חשיבות הביטחון הרגשי בהתפתחות המוקדמת. הוא טען שתינוקות ופעוטות זקוקים להחזקה הורית, שבו הם מרגישים בטוחים לבחון, לבטא ולהבין את רגשותיהם. תפיסה זו מתכתבת עם תפקיד השפה, כאשר ההורים מסייעים לילדים לפרש את רגשותיהם באמצעות מתן שמות ואישור תחושותיהם.
ויניקוט הציג גם את הרעיון של "מרחב מעברי" ו"אובייקט מעבר" ("שמיכי" או צעצוע אהוב) שמגשרים בין עולמו הפנימי של הילד לבין המציאות החיצונית. במרחב המעברי, ילדים יכולים לעבד רגשות מורכבים, כמו חרדת פרידה או פחד ולחוש בהדרגתיות תחושת ביטחון. השפה מתפקדת כגשר דומה, כלי המאפשר לילדים לנווט בין חוויותיהם הסובייקטיביות לבין העולם שסביבם. באמצעות מילים, ילדים לומדים לתקשר תחושות, משאלות ורעיונות, דבר שגם מסייע להם לגבש תפיסת עצמי אחידה.
השפה ככלי "מעברי" להבנת העולם הרגשי
אם כן, השפה פועלת ככלי חיוני שמסייע לילדים להבין את רגשותיהם. תהליך זה מתחיל דרך שיחות בין הורים לילדיהם, שמציגים לילדים אוצר מילים רגשי – מילים כמו שמח, גאה, עצוב, מפחד וכו'. באמצעות מתן שמות ותיוג הרגש, ניתנת לילדים הזדמנות לזהות ולסווג את חוויותיהם הפנימיות. תהליך זה של מתן שמות חשוב ביותר כיוון שללא מילים לרגשות, ילדים יתקשו להבין את תחושותיהם, מה שעלול להוביל לבלבול ומצוקה.
מושג ה"החזקה" של ויניקוט משמעותי כאן. כאשר ההורה מציע מרחב בטוח ותומך, הילדים חשים ביטחון לחקור ולהביע את רגשותיהם. לדוגמה, הורה עשוי לומר: "נדמה לי שאתה מרגיש מתוסכל כי הצעצוע נשבר". הכרה זו לא רק מאמתת את רגשות הילד אלא גם מספקת לו מילה לחוויה זו. עם הזמן, אוצר המילים הרגשי מאפשר לילדים לתקשר את צרכיהם ולשלוט ברגשותיהם, ולבנות בסיס לוויסות רגשי ותחושה של חוסן.
דוגמאות מתוך טיפול דיאדי: התפתחות רגשית בעזרת שפה ומשחק
בתוך חדר הטיפול עם ילדים צעירים, נוצר מרחב מובנה ותומך בו ילדים יכולים לחקור ולתת שמות לרגשותיהם, עם תמיכה והכוונה של המטפל וההורה. בטיפול דיאדי למשל, המטפל עובד עם הילד וההורים יחד, תוך חשיבה על יכולת ההורה לזהות ולהגיב לרמזים הרגשיים של ילדו ושלו עצמו. גישה שיתופית זו מסייעת לילד לפתח תחושת בטחון רגשי ובונה את היכולת לתת שמות, להבין ולהביע תחושות. מתן שם זה מספק לילד שפה לחוויה, מנרמל את הרגש ונותן לו כלים להבעת הרגש בעתיד. לדוגמה, המטפל או ההורה עשויים לאמת את רגשות הילד באמירה "זה בסדר להרגיש מפוחד. גם אני מרגיש כך לפעמים." הילד לומד על תחושת פחד וגם נחשף למודל התמודדות עם חמלה עצמית. עם הזמן, הילד מפנים הן את השפה והן את הגישה התומכת להתמודדות עם רגשות.
המשחק הוא זירה חיונית להתפתחות הרגשית והקוגניטיבית של ילדים. בתוך טיפול בו ילדים והורים משחקים, נוצרות הזדמנויות טבעיות לתייג ולדון ברגשות ותחושות. ההורה והילד ישתמשו בצעצועים וחפצים שונים, יקראו ויספרו סיפורים או ישחקו משחקי תפקידים כדי ליצור מרחב בטוח לביטוי. לדוגמה, ההורה והילד עשויים להציג תסריט משחק דמיוני שבו בובה כועסת כי לקחו לה צעצוע אהוב או דובי צעצוע שמפחד לחצות גשר. המטפל יכול לסייע בשפה מתאימה "נדמה שהחיה הזו ממש מפחדת. מה אתה חושב שהיא מרגישה?". באמצעות שיח מסוג זה, המטפל מסייע לילד לקשר בין מילים לחוויותיו, לעבד פחד בסביבה בטוחה של משחק דמיוני וכתוצאה מכך להשתפר בויסות עצמי. אמירת המשך כמו "תרצה לעודד אותו? מה אפשר לומר לו?" מעודדת תקשורת אמפתית ומאפשרת לילד לתרגל שפה רגשית.
המפגש בין ספיר-וורף לויניקוט: השפה מעצבת את המציאות הפנימית והחיצונית
השפה לא רק בונה את חוויותיהם הפנימיות של ילדים אלא גם משפיעה על האינטראקציות החברתיות ועל תפיסתם את האחר. עם התפתחותו של אוצר מילים רגשי, ילדים לומדים לסווג את תחושותיהם ולתקשר בצורה יעילה יותר עם אחרים. לדוגמה, כאשר ילד לומד את המילה "מקנא", הוא מקבל דרך לעבד ולתקשר את התחושה הספציפית הזו, מה שמפחית את עוצמת הרגש והופך אותו לנגיש יותר.
אם ילד נחשף לשיח רגשי ואמפתי, הוא יכול לזהות ולפרש את התחושות גם אצל אחרים, ולחזק את קשריו החברתיים. תהליך זה של בניית אמפתיה חיוני ליחסים בריאים, שכן הוא מסייע לילדים להתחשב בתחושות של אחרים ולהגיב באופן מותאם. במצבים חברתיים, השפה מכוונת את תגובותיהם של הילדים, ומאפשרת להם להציב גבולות, לבטא צרכים ולהתחבר לאחרים. דרך ההנחיה של הורים ומטפלים, השפה מסייעת לילדים ליצור גשר יציב בין עולמם הפנימי לעולם החיצוני, גשר המהדהד את רעיון "המרחב המעברי" של ויניקוט.
סיכום: השפה כגשר לצמיחה קוגניטיבית ורגשית
לסיכום, השפה היא כלי מהותי עבור ילדים כאשר הם מנווטים ברגשותיהם, במחשבותיהם ובאינטראקציות החברתיות איתם הם מתמודדים באופן יומיומי. בעזרת השערת ספיר-וורף, אנו רואים כיצד השפה מעצבת את החשיבה והתפיסה, ומספקת לילדים מסגרת להבנת עולמם הפנימי והחיצוני. רעיונותיו של הפסיכואנליטיקאי ויניקוט מוסיפים עומק להבנה זו בהדגשת תפקיד הסביבה התומכת, שבה הורים ומטפלים עוזרים לילדים להרגיש בטוחים לחקור ולהביע את תחושותיהם. כך, השפה היא לא רק כלי קוגניטיבי, אלא גם גשר רגשי, התומך בפיתוח אמפתיה, ויסות עצמי וחוסן בקרב ילדים. באמצעות תיווך בשיחה, זיהוי ועיבוד רגשות, משחק דמיוני משותף ועיבוד התכנים העולים בו, הילד נעזר בהורים ומטפלים כדי לגבש זהות רגשית איתנה ומפתח את הכישורים הדרושים לבניית קשרים עם האחר.
מקורות
Kay, P., & Kempton, W. (1984). What is the Sapir‐Whorf hypothesis?. American anthropologist, 86(1), 65-79.
ויניקוט, ד' .(2023) עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד.
ויניקוט, ד' (1995). משחק ומציאות. הוצאת עם עובד.
