ארכיטיפים, מיתוסים ואסון אוקטובר 2023
רות נצר
קַעֲרַת הַתֶּה הַיַּפָּנִית
צְנוּעָה וּשְׂרוּטָה
(לֹא) מִתְבַּיֶּשֶׁת בִּשְׁלֵמוּתָהּ בְּיָמִים אֵלֶּה.
( רות נצר)
בניסיון למצוא תשתית בעת שהקרקע נשמטת מתחתינו, צצים ועולים בי דגמי חשיבה ודימוים קדומים, תבניות כלל אנושיות של ארכיטיפים ומיתוסים, שהם סיפורים ארכיטיפיים, דרכם אפשר לתת מבע, צורה, רצף ושם להתרחשות הכאוטית. הפסיכואנליטיקן אייגן כותב שתפקידה הבסיסי של הנפש הוא להתמיר בועות חוויה קטסטרופליות ראשוניות לארועים הניתנים לפתרון (ביון כינה את היכולת לעשות זאת בשם פונקצית אלפא). המיתוסים הגדולים של בריאה – השמדה, הבסיסיים כל כך בדימויים הדתיים והפסיכוטיים, מבטאים עבודת התמרה זו (1985 Eigen).
הנפש מורכבת מדגמי יסוד מיתיים ששזורים כמארג אלה באלה. דגמים צורניים עתיקים אלה נועדו להעניק כלי התמודדות לתודעה האנושית, כדי להבין, להסביר, למצוא סיבה ואולי אף פשר להתרחשות עכשווית. המיתוסים מעידים על כך שגם אבות אבותינו התמודדו עם מצבי קיום כמו שלנו, והם מצאו דרך לנסח את ניסיון חייהם ותבונתם, לקדד אותו בסיפורים כדי להעביר אותם אלינו מעבר לזמן כמתת העוברת מדור לדור. כך המיתוסים מעניקים לנו שותפות גורל וסולידריות אנושית בין הדורות.
המיתוסים מושתתים על תבנית של בעיה ופתרונה, כשהאדם מתמודד עם כוחות גדולים ממנו. בגרסה היהודית המיתוס המתאים הוא "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם". המשמעות הסמלית היא שכוחות גדולים מאיתנו שפועלים דרכנו מצילים אותנו מכוחות ההרס בחיים ובנשמה. אסקור כאן את הארכיטיפים והמיתוסים הקדומים המופעלים מחדש ביתר שאת גם בזמן מלחמה נוראה זו. עבורי, הניסיון לזהות את התבניות הבסיסיות של המיתוסים והארכיטיפים בעת שהאסון עודו כה חי בתוכנו, הוא דרכי למצוא לעצמי קרקע יציבה ורציונלית כדי לייצב עצמי נוכח ההצפה הרגשית.
ארכיטיפ ומיתוס הכאוס
התגובה הראשונית לאסון שנפל עלינו היא תדהמה, תחושת בלבול, אי ידיעה מה קורה ולאן הכול מוליך. העדר שליטה, חוסר אונים, העדר אוריינטציה כיצד להבין את המציאות, כיצד לנהוג, העדר ידיעה על דרך המפלט והריפוי, העדר פשר, אובדן ביטחון קיומי בעולם המציאותי ובעצמנו, תחושות בדידות, הינטשות, הצפה רגשית, אימה, חרדה קיומית. כל אלה הם ביטוי לארכיטיפ הכאוס. ארכיטיפ הכאוס מחייב אותנו על כורחנו ללמוד לחיות עם אי ודאות וחרדה ולקבל שהם חלק מהתגובה האנושית למצב קשה, אך גם למצוא דרכים להינצל ממנו. הכאוס מתואר במיתוס היווני כראשית הקיום וגם במיתוס היהודי הוא התוהו ובוהו של ראשית הקיום. המיתוס מספר כי מתוך הכאוס העולם נברא והוא למעשה התנאי לאפשרות להיווצרות עולם חדש. מכאן אמונתנו שמהכאוס הראשוני של המלחמה והכאוס הנפשי של רבים מאיתנו, יברא עולם. כמו שזלדה כותבת: "האדם בורא עולם מתוהו ובוהו כל יום מחדש".
ארכיטיפ הידע
כנגד הכאוס פועל ארכיטיפ הידע והתודעה, שמביא מודעות, סדר, מבנה, ארגון והבנה רציונליים. ארכיטיפ הידע פועל גם במדע, ובחקר המדעי. כעת ההתמודדות של ידע עם האסון הוא באינפורמציה מעשית, הנחיות התנהגות, והגדרת כללים ברורים. הבנה רציונלית כנגד הרגשות והחרדות, וניסיון למצוא סדר ולוגיקה של התובנות המדעיות והסימבוליות ומיתולוגיות, הם כמו בריאת העולם שהיא היציאה מכאוס אל מבנה מאורגן, שבו האדם קורא בשם לכל דבר וכך מתאפשרת תודעה, וכמו בניית תיבה כהגנה מפני מבול האימה.
ארכיטיפ השבר הבסיסי וההתקפה על החיבורים
השלב הראשון של חיי התינוק מתואר על ידי הפסיכואנליטיקן אריך אריקסון כשלב של כינון האמון הבסיסי בעולם. הפסיכואנליטיקן מיכאל באלינט תאר מצב בו אנשים רבים חווים "שבר בסיסי" עוד בראשית חייהם, כשנשבר האמון בהורים הפוגעניים וגם מבני הנפש הראשוניים נשברים. קבלת האר"י מהמאה ה-16 מדברת על "שבירת הכלים" במבני הנפש האלוהיים, ונפילת ניצוצות האור אל קליפות הרוע. הפסיכואנליטיקן וילפריד ביון דיבר על מצב שנחווה כ"התקפה על החיבורים" במציאות, בגוף ובנפש.
כולנו חווים בימי המלחמה שאנחנו מותקפים על ידי אויב חיצוני, אולם לעתים גם שאנחנו מותקפים על ידי החרדות שלנו. לרבים מאיתנו נשבר בימים אלה האמון הבסיסי במנהיגים ונשבר האמון בארץ כמקום בטוח. לרבים, בין שנפגעו ישירות בגופם ובגוף יקיריהם במלחמה ובין שלא נפגעו – יתכן שאבד האמון בביטחון הקיומי בחיים עצמם. כנגד כל אלה חשוב שנצליח לכונן מחדש את אמונתנו באדם. כפי שכותב טשרניחובסקי – "כי עוד אאמין, אאמין באדם גם ברוחו רוח עז".
ארכיטיפ מוות וארכיטיפ של מוות ותחיה
לפי דברי חז"ל אלוהים "בורא עולמות ומחריבם" (בראשית רבה פרשה א סימן ה). בתרבויות אחדות מאמינים שהעולם נברא ונהרס מספר פעמים. הפחד מהמוות ממשי בגלל מוות ממשי שמתרחש במלחמה. בנוסף לכך ערעור המציאות הקיימת, ערעור אורח החיים, הכללים החברתיים, מקורות ההכנסה, ערעור הביטחון הקיומי – כל אלה נחווים כמות המצב הקיים, לעתים זה מות המערך הנפשי הקיים, או פחד ממות המערכת הנפשית הקיימת.
הארכיטיפ של מוות מופיע בתרבויות רבות כארכיטיפ של מוות ותחיה וכרוך בארכיטיפ הטרנספורמציה שמתרחשת בעקבות מות הקיים. כך במיתוס האלכימי, הביתור ההמסה והפרוק של החומרים הקיימים מוליכים אל מות החומרים, השתנותם והיווצרות חומר חדש ואיכותי יותר מתוכם (נצר 2004).
במקביל, הקטסטרופה כאירוע היסטורי בעולם יכול לעורר את פחדי יום הדין האפוקליפטיים (המופיעים בחזון דניאל ביהדות ובחזון יוחנן בנצרות) והחשיבה האסכטולוגית של סוף העולם, מלחמת גוג ומגוג, ואת הציפיה לתחיה ולידה מחדש, של התחדשות העולם אחריו.
בהיותנו בתוך השבר הגדול, נראה האור בקצה המנהרה כה רחוק. אבל בכל זאת הוא קיים. אולם מהי הטרנספורמציה הנדרשת מכל יחיד ויחיד כדי שתתורגם לטרנספורמציה חברתית? והאם נעבור כיחידים וכחברה טרנספורמציה מיטבית שתאפשר לארכיטיפ של מוות ותחיה להתקיים או שמא תשאר רק אימת המוות?
ארכיטיפ הרוע
המלחמה היא אסון גלובלי. והיא מקבלת פרוש של התגשמות והתממשות הרוע, שהוא אחד מביטויי הצל בנפש האדם. הצל הוא ההיבטים והתכונות הנחותים, הבלתי מפותחים והשליליים בנפש האדם.
את הצל האדם נוטה להשליך על השדים והדמונים שבעולם וכן להשליך על הזולת, להאשים אנשים אחרים בגרימת האסון והפיכתם לשעיר לעזאזל. בדרך כלל הנטייה בחברה היא להאשים את בני המיעוטים, או עם אחר, מכאן גם תיאוריות קונספירציה למיניהן. היטלר זיהה את היהודים עם נגיף שצריך להשמיד. האשמת הזולת והאחר בעולם לא מאפשרת לאדם קבלת אחריות על הרע בתוכו ובמעשיו ואת המחויבות לתיקון עצמו. יש להבחין בין היבטי הצל שמוגדרים כשליליים מתוך עמדה שוללנית של התרבות, לבין הצל כרוע ממשי ובמיוחד כרשע מוחלט.
הרוע הנורא של המלחמה העכשווית בה טבחו בנו הוא רשע מוחלט והוא מפגיש אותנו עם רגשות רוע קשים, כמו שנאה, דחף נקמה, אלימות – הן של אויבינו כלפינו והן שלנו כלפיהם. לא קל לפגוש רגשות קשים כאלה ולהכיר בהם בתוכנו. רגשות אלה יכולים להיות מנותבים ללחימה ממשית, למאבק קיומי נכון.
ארכיטיפ ההיבריס
לכל כוחות הצל שמפעילים את האדם מתווסף צל ההיבריס (גאוות יתר) של האדם האומניפוטנטי שמדמה שכוחותיו ותודעתו הם כל יכולים ומעבר לגבולותיו, שמדמה שהוא רואה ויודע ועושה הכל נכון וכך מצמצם את תודעתו ומביא על עצמו ועל אחרים אסון. הלוקה בהיבריס מקבל בסופו של דבר מכה אנושה לגאוותו, מכה שמראָה לאדם את קטנותו וטיפשותו. במיתולוגיה היוונית האלה נמסיס היא המסייעת לאדם להכיר במגבלותיו. היא אחראית למידה ולמינון הנכונים. היא עומדת על המשמר שלא יצא האדם מגדר גורלו, והיא מענישה את המתנשא, שנחשב למתחרה באלים ומתגרה בהם. המיתוסים של היבריס הם בניית מגדל בבל והנפילה של המלאך הילל בן שחר כעונש האל. במיתולוגיה היוונית – מעוף היתר לשמים של איקרוס, בלרופון ואקסיון ונפילתם-עונשם. המיתולוגיה העכשווית מפרשת את התרסקות מגדלי התאומים בארה"ב ואת התרסקות המעבורת קולומביה כעונש על ההיבריס הטכנולוגי של האדם בן ימינו. גם הווירוס הזעיר הבלתי נראה של הקורונה גילה לאדם האולטרא-טכנולוגי היהיר שחושב - "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, 18), את אפסותו. ההיבריס העכשווי הוא ההיבריס הנוראי של מנהיגי המדינה שקיבלו את כל האזהרות על המלחמה המתקרבת והכחישו את האסון המתקרב, ממש כמו במלחמת יום הכיפורים, מתוך יוהרה של צדקת דעותיהם המקובעות, יוהרה של כוחנו הצבאי, של "כוחנו ועצם ידינו", יוהרה של זלזול בכוחם של הערבים, יוהרה של עיוורון כלפי המציאות, יוהרה של אמונה בנצחוננו התמידי.
אי אפשר לי שלא לחוש שיש מידה של היבריס במחשבה שניתן להתמודד עם האסון הנורא של מלחמה זו על ידי חשיבה סמלית-פסיכולוגית בעת שנדמה שהרוע הקונקרטי הוא המציאות היחידה האפשרית. החשיבה המיתולוגית וההסבר הארכיטיפי היונגיאני הם כלי תודעה בעת שההרגשה של רבים מאתנו היא שכל הכלים התודעתיים נשמטו מאתנו.
ארכיטיפ הקורבן-תוקפן
במלחמה זו שנכפתה עלינו רבים נהיו קורבן לאלימות האויב ולטיפשות הנהגתנו. רבים הקריבו על כורחם את יקיריהם הקרובים ביותר. זו הקרבה שנכפתה על ידי גורל עיוור. מלבד זאת רבים נדרשים כעת להקריב הרבה ממה שהרכיב את חיינו והעניק להם תוכן ותשתית ביטחון. להקריב ביטחון קיומי, הכנסה, אורח חיים, צרכים אנושיים אינטימיים ומשפחתיים, צרכים חברתיים, צרכי תרבות והנאות. היפוכו של הקורבן הוא התוקפן. הקורבן נדחף פעמים רבות אל קוטב החיים ההפוך, שהוא עמדת תוקפנות-אלימות כנגד המקרבן וגם נגד אחרים שנחווים כמכשול או אויב. הצימוד הארכיטיפי של קורבן תוקפן מנציח את הסכסוך הערבי-יהודי והוא פוגעני כלפי הנפש, שבמיטבה מתכווננת לאיחוד ניגודיה.
מיתוס הגבור הנאבק במפלצת
המוטיב המרכזי בכל המיתוסים הוא מאבק הגיבור במפלצת. המפלצת היא כל מכשולי החיים ומכשולי הנפש שהאדם לאורך כל חייו נאבק בהם. המכשולים הם מפלצות בהיותם בלתי מודעים ועוצמתיים, וכל אדם הוא הגיבור של חייו במאבקו בהם (נצר 2011). נגזר עלינו עכשיו להיות למשך זמן בתוך לוע המלחמה המפלצתית, להיאבק בה ולנצח אותה ולצאת ממנה כשיגיע הזמן. לא רק החיילים הם גיבורים במלחמתם באויב (המפלצת) אלא כל אדם הוא גיבור במלחמתו נגד מפלצת החרדה והאובדנים והאיום הקיומי וחוסר האונים. כל אדם הוא גבור בעל כורחו בהתמודדות עם החרדה הקיומית ואלימות הרוע הבלתי נתפש שנפלו עלינו.
ארכיטיפ החיפוש אחר הריפוי, ההצלה, התיקון, הפתרון, הפיצוי והגאולה
במרכז העצמי בנפשנו מופעל עקרון הקומפנסציה-הפיצוי, שמביא פיצוי-פתרון-ריפוי ותיקון לשברי הקיום. כנגד המחלה מופיע ארכיטיפ הריפוי; ריפוי גופני ונפשי. במיתוס הנוצרי מתואר החיפוש אחר הגביע הקדוש שבו השיקוי שירפא את המלך הפצוע וכך גם את שממת הארץ כולה. בזמן של מחלה שמתפשטת באנושות כולה צומחים פתרונות לריפוי – הן גופניים, והן נפשיים, ריפוי הגורמים הפיזיים וריפוי פנימי נפשי. מופיעים פתרונות מעשיים, רוחניים ויצירתיים – מדיטציות והדמיות, הצעות חדשות לדרכי התבוננות מודעת על עצמנו והעולם.
הגרוש והגלות מביאים לחיפוש הגאולה, לחיפוש גואל-מנהיג בעולם לעומת חיפוש גואל פנימי. השבר הבסיסי, שהוא שבירת החיבורים הפנים-נפשיים והבין-אישיים, והחיבורים בין גוף לנפש, מבקש לרפא עצמו גם על ידי חיבורים אנושיים בהם אנשים מתקבצים כדי להיות ולהקשיב ולדבר ולעשות יחד. על ידי חברותא. על ידי חיבוק, על ידי דאגה הדדית, על ידי נתינה ונדיבות, על ידי חמלה ואהבה. יואל הופמן כתב (קוריקולום ויטה 2007. כתר. פסקה 99): "אני רואה חלום: פתיל שעליו חרוזות פנינים [על צווארו של מי תלויה המחרוזת?] נקרע ואינספור פנינים מתפזרות על הרצפה." בהמשך הוא מתאר איך הוא מנסה לאסוף אותן: " אבל כמה יכולתי לאסוף? לכל היותר מאה". זה חלום על גורל קולקטיבי, הרי הוא שואל, על צווארו של מי תלויה המחרוזת? הרי זו מעין תמונה מקדימה של אירוע קולקטיבי שבו נקרעה מחרוזת הפנינים של כולנו, וכולנו מנסים לאסוף את הקרעים של עצמנו ושל מה שהיינו והאמנו בו.
"אמנות היא הניסיון להגן על שלמות העולם, היא הקשר הנסתר שבין כל הדברים" – כך כותבת דוברבקה אוגרשוביץ', בספרה 'מוזיאון הכניעה ללא תנאי' (תרגום דינה קטן בן ציון. עם עובד. 2009). אכן אמנות היא הניסיון שלנו לתקן את השלמות שנקרעה. כשהופמן אוסף את פניני המחרוזת הוא מדבר על העשיה האמנותית שלו, שגם היא נראית כמו חרוזי פנינה שזורים על פתיל. והפתיל הוא "הקשר הנסתר שבין כל הדברים". גם המושג של העצמי לפי יונג הוא בדיוק זה.
ארכיטיפ העצמי והמשמעות
העצמי, לפי יונג, הוא מרכז הנפש ומרכז המשמעות בנפש. ארכיטיפ המשמעות מכוון אותנו למצוא משמעות בתהליך שאנו עוברים, ולקראת מה הוא אמור להוליך אותנו. למעשה כל תרומה לתודעה המגדירה את ההתרחשות ומסבירה אותה במושגים שקיימים לרשותנו היא הענקת משמעות. גם העיגון התודעתי של החוויה הקיומית בארכיטיפים ומיתוסים מעניקה תחושת משמעות. בעת קטסטרופלית כזו קשה להעלות על הדעת איזו שהיא משמעות שיכולה להיות לה. גם האמונה במשמעות נשברת עכשיו. דווקא לכן עלינו למצוא תובנות ומשמעות לחיינו ולמצוא משאבים חדשים מתוך המרכז הפנימי של העצמי ולהכיר כי גם שימור ההישרדות מתוך צמצום עצמי זמני יכולה להיות תגובת הצלה עצמית בעלת משמעות. המיתוס יכול להעניק משמעות לאירוע הקטסטרופלי. כך הקבלה מתארת את המיתוס של צימצום האל לתוך עצמו כדי להתפנות לברוא את העולם מחדש. מיתוס קבלי אחר הוא תורת התיקון של שבירת הכלים של האר"י שהופיעה לאחר גירוש ספרד ונהוג לראות בה ניסיון למצוא פתרון סימבולי לבעית הגירוש שנחוותה כשבירת הכלים בעולם היהודי על ידי הרעיון הקבלי של התיקון. לכן, נראה לי שכל תורת הכלים, השבירה והתיקון היא דרך מיתית-סמבולית של האר"י לתאר, להכיל את הטראומה של העולם היהודי, ולהעניק לה פשר ואמונת ריפוי שכל יחיד יכול להשתתף בה על ידי הדבקות הקבלית.
אבל יש תודעת משמעות שהיא חווית עומק החיים מעבר לכל תוכן. הסופר עוזי וייל כותב על כך: "אתה יכול להרגיש מתי אתה נמצא בתוך משמעות חייך ומתי לא [...] המקום הזה, טבעו שירצה להתגלות. וטבענו שייסתר מאיתנו, תמיד. לכן הוא יתגלה רק בשעה איומה, כש"המציאות" שבנינו לעצמנו נסדקת ומתפוררת מול עינינו. אבל מכיוון שהמקום הזה רוצה תמיד להיות, כל מה שאתה צריך לעשות כדי להיות בו, זה לבקש להיות בו. לדמיין אותו ואז להיות בו. ברגע שתבקש הוא יתגלה". (וייל 2023: 102).
ארכיטיפ הטוב
כנגד הרע עומד מאז ימות עולם ארכיטיפ הטוב. הוא מתממש במיתוס של מלחמת בני אור בבני חושך. עשיית הטוב יכולה להילחם ברע שבנפש האדם. כדברי תהילים: "סור מרע ועשה טוב". בקהילות יהודיות היה נהוג עד סוף המאה ה-19 בעתות מגיפה, לחתן זוג יתומים על חשבון הקהילה. וכך על ידי עשיית הטוב נלחמו ברע. בראשית ד,ז. בספר בראשית כתוב: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית ד,ז). השליטה העצמית מאפשרת העברת דגש על ערכי הטוב. כשנחרב בית המקדש העתיק ר' יוחנן בן זכאי את הדגש מהפולחן הדתי אל גמילות חסדים כדרך לכפר על עוונות.
כך גם הקדושה עומדת כנגד החטא, כמו הטוב כנגד הרע. התגובה של אנשים רבים לאסון המלחמה היא מודעות לכך שמתוך הרע אנחנו נשלחים להתמקד בטוב בתוכנו ובעולם: להרבות טוב בעולם, לחזק איכויות של קבלה, נתינה, נדיבות, סובלנות, אמונה, אופטימיות, חמלה, עזרה לזולת ואנושיות בכלל. הדחף לעשיית טוב למען הזולת מאפשר לאושש את אמונתנו בטוב הבסיסי שאפשרי בעולם ובתוכנו, ואמונה בזולת. מיכאל זק כותב: "כל בוקר אני מזמן לעצמי נצחונות קטנים של טוב על הרע, של יש על האין" (הופץ ברשת).
יונג חזר שוב ושוב על אמונתו בכפל המשמעות שבכל ארכיטיפ, כך שבכל רע יש גם טוב, וכל רע יכול להוליך לטוב. עם זאת יש רוע שהוא רשע צרוף כפי שהיה בשואה וכפי שהיה ברצח האכזרי של אנשים מישובי העוטף במלחמה הזו. ברוע הצרוף לא יכול להיות שום טוב. אולם הנפש בתהליך חיפוש החלמתה נדחפת אל הטוב כדי לאזן את קיומה ולאפשר מתן אמון מחודש בעולם. ההיסטוריון רוטחר ברחמן (בספרו 'המין האנושי - הסטוריה של תקוה') מראה ששעות משבר כגון מלחמה, חורבן או רעב הן בדיוק הרגעים שבהם בני האדם מתגלים לא כיצורים האלימים, התחרותיים והחשדניים שסיפרו לנו שהם — אלא כיצורים החומלים, המשתפים והבוטחים שהם באמת. ביום השמיני למלחמת העולם השניה כתבה לאה גולדברג על "החובה להזכיר לאדם כי אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הנצחיים העושים את החיים ליקרים", לכן נזכור ונזכיר את הטוב.
ארכיטיפ האם הטובה
תומס מאן כותב: "האֵם נמצא בה מעיין החיים הדרוש ליילוד... בראשית המעשים היתה האדמה מכלכלת את ילדיה בחלבה היא לאחר הלידה, שכן רחמיה הגיעו באמצעות שורשיהם עד למעמקים." (בספרו 'הנבחר'). הטוב המרפא מופיע פעמים רבות כישות אימהית. פרנצי דיבר על דמות בהשראת המיתולוגיה היוונית שהוא כינה בשם 'אורפה', הקשורה במיתוס של אורפאוס שירד אל השאול כדי להעלות משם את אהובתו. לפי פרנצי, אורפה היא פונקציה מולדת המיועדת לשמירה עצמית ולאימהות מגוננת בהעדר מישהו אחר שיקח זאת על עצמו. מדובר בכוח פרימורדיאלי מולד של ארגון החיים, המתעורר במצבי מוות נפשי, כשהעצמי מתפורר וקיומו מאוים (גורביץ 2011). להבנתי, זו האם הטובה שיכולה להופיע כדימוי אמהי-נשי מיטיב עוטף וחם, שמתגבשת בדימוי תמונתי מיתולוגי, כדמותה של רחל אמנו או השכינה או מריה בנצרות. בקבלה זו ספירת הבינה, ספירת האם, שאליה מתכנסים הניצוצות כדי להיתקן. במיתולוגיה היוונית זו אתנה (או דמטר) שמאפשרת לאל דיוניסוס שהומת ובותר, להוולד מחדש ואיזיס המצריה מולידה מחדש את אוזיריס. כישות פנימית זו היכולת לגייס מתוכנו את האם הטובה האלמנטרית, את הפונקציה המיטיבה האוהבת החומלת, המכילה, הדואגת, המטפלת הרוצה בטובתנו ומקשיבה לצרכינו ומנחמת. ישות זו מופיעה כשזקוקים לה, כקומפנסציה לעולם שאבד וכקומפנסציה לרוע. הציור הידוע של וורמיר, 'החלבנית', שמתאר אישה עומדת במטבח ומוזגת חלב, הוא דוגמה לדימוי מקור השפע המתמיד של האם הגדולה. דמות כזו היא גם מריה, הפיאטה האוחזת בבנה המוטל בחיקה אחרי הורדתו מהצלב. בכל המיתוסים הללו מודגש ארכיטיפ האם בהיבט האלמנטרי-המכיל-האוהב ובהיבט הטרנספורמטיבי, שמופעל בנפש במצבי הטראומה. בתרגום הטיפולי זו עמדה אמהית-נשית מכילה מקבלת עוטפת ולא עמדה רציונלית-גברית פרשנית, אשר מאפשרת את השיקום שמצבי טראומה.
ארכיטיפ האמונה
בספר דברים כתוב: "אֵל אמונה ואין עָוֶל" (ל"ב, ד). מדרש הלכה 'ספרי' אומר: "אל אמונה - שהאמין בעולם ובראו". הבריאה היא אפוא מעשה אמונה מצדו של אלוהים. בתפילת הבוקר מודים לאל: "שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" – מודים לאל על שהעניק לנו את חמלתו, את הנשמה ואת אמונתו. החזרת הנשמה מהשינה או ממצב של מצוקה נפשית הנחווית כאובדן נשמה, היא ביטוי לאמונה של האל בנו, ביכולתנו לשוב אל עצמנו. הרב יונתן זקס מדבר על אמונתו הבלתי מעורערת של אלוהים באנושות. זקס אומר: "אמונה אין פירושה ודאות, פירושה של אמונה הוא האומץ לחיות באי-ודאות" (זקס. 2017: 244). זו גם אמונה במשמעות של ההתרחשויות, אמונה בטוב העתידי, אמונה שיש מי (בתוכנו ומחוצה לנו) שמלווה אותנו בדרכנו ומסייע לנו, ומעניק כוחות להתמודד עם הרוע העכשווי, ככתוב בתהילים: "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך". אמונה בטוב האפשרי פירושו תקווה. אמונה באלוהים שהיא אמונה בחיים. "חַי חַי הוא יודֶךָ" כותבת זלדה (בעקבות פסוק מישעיהו). המיתוס היווני על תיבת פנדורה מספר שמתחת לכל הצרות שיצאו ממנה שוכנת התקווה.
מיתוס המבול
מיתוס המבול קושר במפורש בין המבול לחטאי האדם: "כי מלאה הארץ חמס". מיתוס המבול מאפשר שהחברה תינצל כשהוא מביא את הפתרון של התיבה להסתגר בה. כמו כן כשהמיתוס תולה את ההתרחשות בחטאי הקבוצה, הוא מעניק אפשרויות של תיקון בעתיד, כאשר האדם יימנע מחטאיו. סיפור המבול כהצפת תהומות המים מסמל את העונש האלוהי שמאיים על עצם הקיום, אבל גם מסמל את המבול הרגשי של חרדות מציפות המאיימות להשמיד את האגו השברירי. בתקופות מצוקה מופיעים חלומות של הצפות מים וים שמאיימים לחדור לבתים. התיבה הסגורה ומגופרת היטב (כמו תיבתם של משה ושל נוח), מסמלת את האגו האנושי כמיכל בעל גבולות, כך שלא יחדרו מי הלא-מודע והאגו יוכל לשמור ולהציל את קיומו הנבדל, האוטונומי בשוֹא גלי הנפש המבוליים. זו תיבה סמלית, תיבת האגו שמבודד אותנו מהחרדות, מכיל אותנו ומציל מהצפה רגשית. התיבה הסגורה הקונקרטית והסמלית כאחד, היא כמיכל האלכימי ההרמטי, המיכל הסגור שיש לשהות בו, לאפשר אינקובציה של תהליכים לקראת התהוות חדשה, ולהוות היכל מקודש לעצמי.
המיתוס של המבול הוא עצמו מעין מיכל שמאפשר לנו להבין וכך להכיל את עצמנו. המיתוס מתאר הן את החרדה מהמבול והן את הפתרון לה. הוא מתאר את הצורך להכיל את עצמנו בתיבת עצמנו, להינצל ממבול החרדה, לגפר היטב את התיבה ולא לתת לחרדה לחדור, וכך להיות מוגנים עד יעבור זעם. התובנה הזו עצמה מרגיעה. כשאנו מעגנים את הכאוס העכשווי בתובנות ארכיטיפיות ובמיתוסים קדומים ששבים שוב ושוב לתחיה, מוענקת לנו 'תיבת נח' כרחם, כמעטפת הגנה, כמו הגולם שחייבים לשהות בו לפני ההבקעה המחודשת. אני רואה במיתוס של המבול דוגמה לעבודת הנפש שעל ידי סיפור מארגן מתמירה חרדה מפני הצפה נפשית קטסטרופלית אשר נחווית כאיום בהשמדה. אבל למעשה כך כל המיתוסים, כמו כל גופי היצירה האנושית, מהווים מבנים מארגנים, תיבות הצלה-הכלה של התודעה מפני עוצמת תכני הנפש האנושית וסכנותיה. כל מיתוס, כמו המבול, מהווה תיבת הכלה של המתח בין מעשי האדם לתוצאותיו.
ארכיטיפ החשיבה התלאולוגית
בכל הדתות המונותאיסטיות וגם באסכולות תאולוגיות, תאוסופיות ופילוסופיות מסוימות שולטת האמונה שההווה אינו מכוון רק על ידי העבר אלא גם על ידי העתיד. כפי שמתואר בפיוט 'יגדל אלוהים חי' לערב שבת: "מביט לְסוף דבר בקַדמָתו".
כך במקרא הירידה למצרים והשעבוד הם למען הגאולה ממצרים וכל ההתרחשות ההיסטורית נועדה לכך. חשיבה מכוונת עתיד היא חשיבה תלאולוגית, שהנחת היסוד שלה היא שהכול קורה למען התרחשות עתידית שתוליך להתפתחות רוחנית של האנושות. החשיבה התלאולוגית כוללת את האמונה במשמעות ההתרחשויות, את האמונה שהרע יוליך לטוב, שהמוות יוליך לתחייה, שהירידה לשאול (הניגרדו-המוות) האלכימי יביא לטרנספורמציה. יתירה מזו, הרע הכרחי למען הטוב שיבוא בעקבותיו. החשיבה המיתית התלאולוגית (הנאיבית אולי) מייצרת את האמונה שאסון יוליך את האנושות לחשבון נפש מחודש ותיקון דרכיה.
בסיכום
תקופת המלחמה הזו היא זמן ביניים שלא הכרנו, שכלליו שונים מאלו שהיו ויהיו. במובן זה תקופה זו היא מרחב לימינלי, שהוא זמן שבו הלא ידוע מעורר חרדה.
הצורך בניצחון האויב מקביל לצורך בניצחון האויב הפנימי של החרדות, לצורך בחיזוק הנפש על ידי הכלת הסכנה והתמודדות מיטיבה איתה, וגם מקביל לצורך להתייחסות למצב העכשווי כמנוף לתהליכי שינוי מיטביים ליחיד ולחברה, אף כי קשה לחשוב כך כשאנו בעין הסערה.
אדיפוס לוקח אחריות על אשמתו ופועל בהתאם. בתו של אלבר קאמי, קתרין, אמרה שהמסר העולה מספרו 'הדבר' הוא שאנחנו אחראים למעשינו: יונג אומר: "תובנה לתוך עולם הדימויים חייבת להתבטא במחויבות אתית. אלמלא כן, היינו מתמכרים לכוחניות ודבר זה הרה אסון לא רק לזולת אלא גם ליודע. דימויי הלא-מודע מטילים אחריות כבדה על האדם. כישלון בהבנתם או יישום חלק מהמסקנות המתבקשות מהם, משבשות את הכוליות וגוזרות חיים של קטיעות" (יונג [1961] 1993: 184).
מאז ימי בראשית, מאז שקיבלנו את חלקת אלוהים הקטנה של נפשנו "לעובדה ולשומרה", אנחנו ממשיכים להיות אחראים למחויבות ל"עובדה ולשומרה", לעבוד ולשמור על הנפש ולכבד אותה, שאלמלא כן היא לא תכבד ולא תשמור אותנו. הכבוד לנפש הוא גם בעזרה לנפש הנפגעים הישירים מטראומת המלחמה על מנת למנוע התהוות של פוסט טראומה, וגם בעזרה לנפש כל אחד מאיתנו, שלא לשקוע בחרדות, ככתוב: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ט"ו), וכן "הִשָמֵר לְךָ וּשְמוֹר נַפְשְךָ מְאוֹד" (דברים י"ט).
מקורות
ברחטמן רוטחר. 2021. המין האנושי - הסטוריה של תקוה. תרגום אילן פן. הוצאת פן וידיעות ספרים.
גורביץ חיותה. 2011. שפת ההיעדר ושפת הרוך : טרנספורמציה בטיפול כהתרה של ה'הזדהות עם התוקפן. אתר מרחבים. https://www.iapp-childr...e-hayuta.pdf
וייל עוזי. 2023. קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. הקבוץ המאוחד.
זקס יונתן. 2017. לרפא עולם שבור – החיים כקריאה לאחריות. תרגום צור ארליך. מגיד.
חלפי אברהם. 1988. שירים. כרך ב. הקבוץ המאוחד.
יונג ק.ג. [1961]1993. זכרונות חלומות מחשבות. תרגום מיכה אנקורי. רמות.
לוין פטר ופרדריק אן. 1999. להעיר את הנמר – מרפאים את הטראומה. תרגום אהובה מאיר ושלה גסנר. אסטרולוג.
מרגריט ז'אן. 2008. מבט במראה הפנימית. קשב. תרגום שלמה אביו.
נצר ר. 2004. מסע אל העצמי – סמלי האלכימיה. מודן.
נצר ר. 2011. מסע הגיבור. מודן.
Eigen Michel. 1985. Toward Bion's starting point: Between catastrophe and faith. Int. J. psychoanalysis. 66:321-330.
