לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
הורות רעה דיההורות רעה דיה

הורות רעה דיה

פרקים מספרים | 22/5/2023 | 2,453

ההתבוננות בשירה עברית בת-זמננו הנוגעת בהורות, מניבה מחשבות ותובנות חדשות בנוגע לתמות וההתמודדויות המרכזיות שמאפיינות את חוויית ההורות. המשך

 

הורות רעה דיה1

מאת ענבר פריד צאיג

 

אחרית דבר מתוך הספר ""חבלים: אנתולוגיית הורות" שראה אור בהוצאת קתרזיס.

 

מוקדש לנשים בחיי

שיודעות להשתדל דיין,

אך עדיין מבררות איך להיות עצמן דיין.

 

בבואי לכתוב את המאמר המסכם את אנתולוגיית השירים העשירה והמרובדת המונחת לפניי, אני מוצאת את עצמי מוצפת, כואבת, זועמת ונלחמת בכתיבה. תחושות מורכבות מול הוריי וכאב על ילדיי מקשים עליי לנסח קריאה רציונלית, מרוחקת, נרטיבית, ואני מטולטלת בין רגשות וזהויות של עצמי. אם כך, החלטתי להפסיק להיאבק בחומרים הנפשיים שעולים בתוכי, ולתת להם לכוון את כתיבתי.

אנתולוגיה זו שואבת אותנו, הקוראים, למגוון הזדהויות. אנו כקוראים – רחוקים ומוגנים, אך אנו גם ההורים המוצפים, וגם קול החברה המבקרת ושופטת הורים; אנחנו גם הילדים המתבגרים הנוטשים – נפרדים מהורינו, וגם הפעוטות המעורסלים בידיהם האוחזות; אנו גם ההורים הצמאים לקרבה ראשונית ותמימה עם הפעוט שגידלנו בגופנו, וגם ההורים הנמלטים על נפשם מפני ההִבָּלְעוּת במעשה ההורות. בלבול תפקידים והזדהויות זה – הוא הוא מהות מעשה ההורות.

בבואנו לתאר את מעשה ההורות אנו משתמשים בשפה, והיא מטבעה מוגבלת, דיכוטומית, מגדירה תפקידים ברורים והיררכיים – הורה וילד. בפועל, חלוקת התפקידים מורכבת – ההורה הוא גם ילד, הילד יכול להיות גם הורה. בין הדורות מחברת שרשרת נעלמה של הורה־ילד, להוריו ולילדיו, שרשרת של הפנמות, זהויות ופרידות:

"בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב בֵּין אִמִּי / לְבֵין הַיַּלְדָּה, אֲנִי פִּתְאוֹם נִרְעָד, / כְּאָדָם הַמַּבִּיט בִּשְׁתֵּי מַרְאוֹת בְּבַת אַחַת" (״המראה הכפולה״, אלי אליהו, עמוד 161).


- פרסומת -

 

חוויית ההורות

"ילדיי גורמים לי את הסבל המעודן ביותר שחוויתי מעודי. סבל כפל הרגשות: המעברים הרצחניים בין הסלידה המרה והעצבים החשופים ובין הסיפוק המענג והעדנה" (אדריאן ריץ', 1989).

קשה להכין אנשים אשר ראו עצמם כאינדיבידואליים אל חוויית טשטוש גבולות העצמי שמזמנת ההורות – אימהות המגדלות בתוך גופן יצור נוסף, אבות אשר מזרעם נברא אדם חי:

"אַחֲרֵי הַכֹּל הֵם הָיוּ בָּשָׂר מִבְּשָׂרֵנוּ / וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ בָּשָׂר מִבְּשָׂרָם" (״שעת השינה״, אלי אליהו, עמוד 18). תחושת ההתמזגות־נפרדות המבלבלת מעוררת קשת של תגובות עוצמתיות. כל הורה יחווה את זהותו החדשה באופן שונה בהתאם להיסטוריה שלו, ולהורות שחווה והופנמה בתוכו: "בַּתְּמוּנָה בֶּטֶן עֲנָקִית. / בַּחֲזִית, אֲנִי מְחַיֶּכֶת בְּסִפּוּק / אוֹ בִּתְמִימוּת / עוֹמֶדֶת מִחוּץ לַחֲנוּת / לְמוּצְרֵי תִּינוֹקוֹת וּמְצַפָּה./ [...] / אַף אִשָּׁה לֹא טָרְחָה לְהַזְהִיר / שֶׁהַזְּמַן יְקַבֵּל צוּרוֹת מְשֻׁנּוֹת, / שֶׁיִּצְמְחוּ לִי כְּנָפַיִם, / שֶׁאֶהְיֶה לִשְׁכִינָה, / שֶׁאֶהְיֶה לִמְשָׁרֶתֶת,/ שֶׁכְּבָר לֹא אֶהְיֶה" (״ספטמבר אלפיים ושתים־עשרה״, רוית גרוסמן דוד, עמוד 117). דרכו של ההורה היא קשה, סיזיפית ורווית כאב: "לַחֲצוֹת נְהָרוֹת סוֹעֲרִים, / לָלֶכֶת בְּג'וּנְגֶּל סָבוּךְ בְּלִי מַפָּה, / לִדְרֹךְ עַל אַבְנֵי חָצָץ יְחֵפָה" (רוית גרוסמן דוד, שם). מקור הסבל המרכזי טמון בעובדה המתעתעת שאושרו של ההורה לנצח כרוך בקורותיו של אדם אחר, מחובר אך נפרד. לא בכדי נפתח הספר בשיר "קשרים" מאת גיורא פישר (עמוד 9): "בְּנִי דּוֹרֵשׁ: / שַׁחְרְרוּ! / וְלֹא מֵבִין שֶׁהוּא חָפְשִׁי. // אֲנַחְנוּ אֵלֶּה הַקְּשׁוּרִים".

מקריאה בעמודיו הראשונים של הספר, עולה בעוצמה חוויה הורית סינגולרית וברורה – הפחד הניכר לשלום הילד. אותה חרדה שהורים נושאים איתם יום־יום, היא זו המתפרצת בעוצמה כאשר ניתנת להם אפשרות הביטוי. מן השירים עולה תחושה דחוסה, כמעט קשה לנשיאה – הקושי במפגש הרומס של הילד עם המציאות שמחוץ למרחב הביתי:

"הֲרֵי בְּכָל יוֹם לוֹקַחַת אֲנִי אֶת / יְלָדַי, יְחִידַי, / וּמַעֲלָה אוֹתָם לְעוֹלָה עַל הַר הַמֻּסְכָּמוֹת" (״גלגול״, עדי פלד שריג, עמוד 33); הפחד מפני הסכנות האורבות לו: "יָדַעְתִּי, עוֹד יַגִּיעוּ צָהֳרֵי הַיּוֹם, / הַשֶּׁמֶשׁ תִּהְיֶה חַמָּה מִנְּשׂוֹא, / וְהוּא יַגְבִּיהַּ" (״[גם לי נולד איקרוס]״, אירית גינזבורג כרמי, עמוד 31); הצורך הגדול לגונן עליו, לפעול עבורו, עד שההורה כמעט הופך לילדו: "מַבִּיטָה בַּיָּם / שֶׁאֵינוֹ שֶׁלִּי / מַמְשִׁיכָה בִּתְנוּעוֹת שְׂחִיָּה / עִם הַיָּדַיִם / שֶׁלֹּא יִטְבַּע" (״בים״, עידית ברק, עמוד 32); ואוזלת היד הגדולה מול חוסר היכולת לנווט את גורלו ולהגן: "אַתְּ מְבִיאָה יֶלֶד לָעוֹלָם / וְהָעוֹלָם עוֹשֶׂה בּוֹ כִּרְצוֹנוֹ" (״יהי רצון מלפניך״, יעל לוקסמבורג כהנא, עמוד 37). האיום המבעית ביותר בחברה הישראלית מתעורר סביב מסירת הילד לצבא: "הַלֵּב שֶׁלִּי רוֹעֵם שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה, / וְכָל מוֹעֵד נִרְעָד שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה, / הַחֹל נִשְׁפָּךְ, / שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה" (״שמונה־עשרה״, שחף ארז, עמוד 41).

החרדה העוצמתית והממסכת אינה תלויה בהכרח במציאות חייו של הילד או בהימצאותן של סכנות ממשיות. היא מובנית אל תוך חוויית ההורות, שזורה בה, ולופתת בציפורניה את ליבה של האם, כך שאינה מצליחה לחוות את עושר הרגעים היומיומיים המתחוללים לנגד עיניה:

"אֲנִי דּוֹאֶגֶת לָהֶם אַף שֶׁהֵם כָּאן מוּלִי / מְתַרְגְּלִים גִּלְגּוּלִים צוֹהֲלִים עַל הַדֶּשֶׁא, / פִּיּוֹתֵיהֶם מְפִיקִים בִּטָּחוֹן" (עדי פלד שריג, שם). האֵם אינה חופשייה עוד להתנועע בשקט נפשי. נפשה טרודה גם כשאינה בחברת ילדתה. כך, היא מסיימת כל יום ביומו כניצולה של מלחמת הישרדות מעייפת: "בְּסוֹף הַיּוֹם / הַאִם עֲדַיִן תִּנְשֹׁם / (הַאִם אֲנִי)" (״טובה דיה״, יעל בלקינד ערן, עמוד 36).

החרדה מייצרת חוויה של "הורות חסומה" – כזו שבה ההורה מאבד תחושת שליטה על המתרחש, ולכן מאוים מדי כדי להתנהל מתוך חוויה של חופש מחשבתי ויצירתי (ישי, ישי ואורן, 2019);

"לְעִתִּים אֲנִי בּוֹלֶשֶׁת אַחַר נַפְשִׁי / פֶּן נִטְרְפָה מֵרֹב תּוֹדָעוֹת, מֵרֹב תּוֹרוֹת, מֵרֹב כַּוָּנוֹת" (עדי פלד שריג, שם). מן השירים עולה כי החרדה אינה מסתפקת רק בהורה כשבוי מלחמה, ומחלחלת גם אל הילד החווה את ההורה המופעל. הילד, שמתקשה לפרוץ מליבו המגונן של ההורה, לא רוצה להכאיב לו ולכן מצר את צעדיו: "וְאָסוּר שֶׁתֵּדַע שֶׁכָּל מַה / שֶּׁסִּלְּקָה / וְגָדְרָה מִפָּנַי בְּגוּפָהּ / תּוֹפֵחַ בַּלַּיְלָה וְזוֹחֵל אֵלַי בַּחֲזָרָה, / נֶאֱמָן יוֹתֵר מִכָּל אַהֲבָתָהּ" (״עוד צעד״, טל ניצן, עמוד 189). כך הילד, החווה חלקים בתוכו כמזיקים להורה, הולך ומצטמצם. מכאן שההורה והילד נכלאים במעגל של חרדה ושיתוק. לאורך הקריאה, עולה בקשתו של הילד מההורה שיכיר בכוחותיו ויאפשר לו מעט תנועה חיה: "כַּמָּה אֲנִי יָכוֹל לִצְלֹל וְכַמָּה / אֲנִי יוֹדֵעַ לִרְעֹב וְאֵיךְ / בְּלִי נִיד עַפְעַף אֲנִי פּוֹצֵעַ / לֹא רַק אֶת בִּרְכַּי" (טל ניצן, שם).


- פרסומת -

 

פנטזיות הוריות מתורבתות

מה גורם להורים לחוות את אותה החרדה המשתקת? אורן (2021) גורס כי הורות וגידול ילדים הם במידה רבה תוצר של מקום, תרבות ותקופה. אידיאלים הוריים מופנמים מושפעים מהתרבות ומוטמעים על־ידי החברה בעזרת תהליכים רבי עוצמה. לדבריו, חוויית ההורות כיום יותר מורכבת משהייתה, שכן ההורות נתפסת כיום כרכיב משמעותי בהבטחת שלומו של הילד ועל כן הורים הופכים מודעים יותר ומצפים מעצמם ליותר, אך בפועל מעגלי התמיכה הולכים ומתמעטים.

כך, מתקיים פער בין האידיאלים והפנטזיות הלא ריאליות שעימם הורים מגיעים אל תפקידם ההורי, לבין המציאות ההורית הנגלית בפניהם. פער זה נגלה במיטבו בשיר "דיוק" של עדי פלד שריג (עמוד 52):

"עֲנָקִית, עֲגֻלָּה, / חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶהֱפֹךְ לְכַדּוּר הָאָרֶץ,/ מְלֵאָה יַבָּשׁוֹת וְיַמִּים / אוֹ אוּלַי לְכוֹכַב חַמָּה // וְהִנֵּה, שְׁנֵי בָּנִים וּבַת / (וְאֶחָד שֶׁלֹּא נוֹלַד) / בְּרִיאִים, פִּקְּחִים, יָפִים / וְרַבֵּי דֹּפִי / יְלָדַי / וַאֲנִי, אֵינִי עוֹלָם שָׁלֵם, / אַף לֹא חֵצִי. אַחַת חֶלְקֵי שְׁמוֹנָה מִילְיַארְד, / לְיֶתֶר דִּיּוּק".

קיים הבדל בין האידיאליים התרבותיים המופנמים העוסקים באימהות לבין אלו המשויכים לאבהות. לטענת Parker (1995), גברים פחות חשופים לציווים חברתיים סטריאוטיפים הנוגעים לאבהותם. מחד, המודל האבהי הישן (האב כמפרנס, התומך בבת זוגו שמגדלת את הילדים וזה שמייצג את החוק והסדר) פחות רלוונטי לתקופתנו. מאידך, קיים עדיין חוסר במודל אבהי חדש ומבוסס. באופן זה, אבות עלולים להיות מבולבלים בנוגע לתפקידם בהעדר מודל ברור להזדהות. אף על פי כן ייתכן שדווקא מתוך אותו ואקום תודעתי ניתן לאבות החופש להתנסות ביצור מודל אבהי אינדיווידואלי שמותאם עבורם, מודל שיאפשר אינטגרציה בין תפקידים מסורתיים לבין רצונם של האבות (והציפייה מהם) לתפקד כאב זמין רגשית, נוכח ושותף פעיל בגידול ילדיו (אפטר, 2019). לאורך האנתולוגיה נוכל לראות מספר שירים מרגשים שבהם אבות מבטאים את האינטגרציה בין תפקידם המסורתי כמגוננים לבין עולמם הרגשי החשוף והנוכח:

"אֲנִי לֹא יָשֵׁן בְּטִיסוֹת, / לֹא סוֹמֵךְ עַל הַשָּׁמַיִם וְלֹא עַל הָאָרֶץ, / רַק עַל אַהֲבָתִי / אֵלֶיךָ. / [...] רָחוֹק מִכַּדּוּר הָאָרֶץ, / רֹאשְׁךָ מְלַטֵּף אֶת רַגְלַי, / וַאֲנִי חוֹשֵׁב – מַזָּל שֶׁלֹּא נִרְדַּמְתִּי, / הָיִיתִי מַחְמִיץ אשֶׁר" (״טיסה 4545DY״, גיא עינת, עמוד 20).

אימהותן של נשים לעומת זאת, נשענת על אידיאליים אימהיים מבוססים היטב. סלובדין (2023) מתארת את מיתוס "האימהות הטובה" שאותו אימהות נושאות על כתפיהן (לעיתים קרובות בלי שהן מודעות לכך כלל). לדבריה, האֵם מצופה להיות סובלנית, מעניקה, מלאת אמפתיה, ליהנות מההורות ולהיות חפה מאנוכיות, שכן כל סטייה מכך הופכת אותה לאשמה בקשיים או בבעיות עתידיים שעלולים להיות לילד. סלובדין מוסיפה למשוואה הבלתי אפשרית את אידיאל "האימהות האינטנסיבית" (Hays, 1996), שלפיו אימהות בימינו מצופות להקדיש כמויות גדולות של אנרגיה, זמן ומשאבים לטובת גידול ופיתוח ילדיהן. בתפיסה המערבית, נוכחות אימהית שהיא כה מושקעת, כה נוכחת וכה מדויקת לצורכי הילד, מתפרשת כמעניקה לילד חוסן נפשי שאין לו תחליף. אולם בו זמנית, ובאופן שסותר לחלוטין את הציפיות הקודמות, נשים מנוהלות על־ידי אידיאולוגיה ניאו־ליברלית המעודדת אותן לדאוג לעצמן, להתפתח בעולם העבודה ולממש את עצמן –


- פרסומת -

"אֶצְלֵךְ חִיּוּכִים בַּבָּיִת / שֵׁשׁ שָׁנִים אַתְּ / עוֹמֶלֶת בְּמִשְׁרַת הַחִנּוּךְ / וּבַמִּשְׂרָד. / שֵׁשׁ שָׁנִים גְּדוּשׁוֹת / פֵּרוֹת בְּלֹא דִּשּׁוּן" (״בלדה לשכנה״, שרון דואק, עמוד 104).

כשם שהאידיאלים התרבותיים לא נותנים הד לסובייקטיביות המורכבת של ההורה, כך גם תיאוריות פסיכולוגיות לא עוסקות כמעט במורכבות החוויה של ההורה. האֵם מופיעה כאובייקט המספק שירותים (אֵם כסביבה, כשָׁד, כמכל) והאב כאובייקט האמון על החוק והסדר (פלגי־הקר, 2005). כך, לטענת Oren (2012), ההורה הישראלי צומח בחברה שבה ההסתכלות התרבותית, הפסיכולוגית והרפואית לא מתבוננת בו כאדם נפרד מתפקידו ההורי.

 

הורות קונפליקטואלית

ההורה המופתע נחשף במהירות אל האמת המרה. חרף התביעה התרבותית והפסיכולוגית לדחוק הצידה חלקים בעצמו כך שיהיה הורה "טוב דיו", בבסיס ההורות עדיין עומדת הסובייקטיביות שלו עצמו: ממלכת הזהויות, הפנטזיות, הקונפליקטים, הדחפים והדפוסים הלא מודעים (גנץ, 2005). עם כניסתו לתפקיד ההורי, אין באפשרותו לעדן או למחוק את עולמו הפנימי, ולעיתים אף להפך – ההורות עלולה להציף חסכים ילדיים ופצעים נפשיים ולהעצים את ביטויָם. ללא הכנה מוקדמת, מתמודד ההורה עם עמדה נפשית חדשה – עליו להיות בו זמנית אובייקט המספק את צרכיו של הילד, וסובייקט בעל עולם פנימי סוער ותובעני. שעת איסוף הילדה מהגן חוזרת ומופיעה כציון דרך סימבולי להפרדה הדיכוטומית בין העולמות. האֵם שהיא סובייקט בעלת עשייה משמעותית ועולם משלה, הופכת עם צלצול השעון, ממש כסינדרלה, לאובייקט המשרת אחרים:

"עָצְמָתָה שֶׁל הַשָּׁעָה / רֶבַע לְאַרְבָּע / מַכְרִיעָה. יִהְיוּ אֲשֶֹר יִהְיוּ / הָעוֹלָמוֹת שֶׁאַגַּלֶּה / עַד אָז" (״שעת האיסוף״, לי עברון, עמוד 110).

ישי (2019) מתאר את תהליך הבניית הזהות ההורית כתהליך ממושך של גילוי ויצירה. ההורה הטרי, עם הפיכתו לכזה, נזרק באחת אל מצב קיומי חדש ונפשו מופשטת מזהותה ומן ההישגים שגיבשה עד כה:

"בַּיּוֹם שֶׁיָּלַדְתִּי אוֹתָךְ / אוֹרִי הִמְשִׁיךְ בּוֹהֵק מִמְּרוֹמִים, / הַגּוּף כְּכוֹכַב לֶכֶת הִמְשִׁיךְ תְּנוּעָתוֹ בַּשְּׁחָקִים / וְהַנֶּפֶשׁ, בְּכָל יוֹם, עִם נִסָּיוֹן / שֶׁל יוֹם אֶחָד יוֹתֵר" (״[אימא, ספרי לי על כוכבים בשמיים]״, עדי רז רוטמן, עמוד 19). ההורה, כמו הילד, נברא כהורה ברגעים אלו ממש, ועליו להתחיל לגבש את זהותו הטרייה. כך, חווים ההורה והילד תהליכים מקבילים – כשם שפני האם משמשים מראה לילד שבה הוא לומד להכיר את עצמו (ויניקוט, 1967), כך לומדת האם להתחיל לזהות את עצמה כאם בעזרת פני ביתה: "תָּמָרָה מְיַצֶּרֶת / בְּבֵית הַחֲרֹשֶׁת הַקָּטָן שֶׁל פָּנֶיהָ / קַוִּים וְצוּרוֹת שֶׁהֵן הִשְׁתַּקְּפוּתִי. / [...] / מְפַזֶּרֶת אַחֲרֶיהָ פֵּרוּרִים / כְּדֵי שֶׁאֵלֵךְ אַחֲרֵיהֶם וְאֶמְצָא / אֶת עַצְמִי״ (״[תמרה לוקחת את הזמן]״, סמדר פייל, עמוד 99).

אימהות רבות מגיעות עם ציפייה לחוות חיבור אינטימי ראשוני עם הרך הנולד, מעין כמיהה קמאית לאיחוד בלתי אמצעי, לאהוב ולהיות אהובים, להזין ולהיות מוזנים. ואכן, ברגעי החיים הראשונים ישנם הורים שחווים רגעי אחדות הרמוניים, עמוקים ומתמשכים:

"אִם לְחַפֵּשׂ שׁוּב עֲדִינוּת / בָּעוֹלָם, / מוּטָב בָּאִישׁ הַמֵּרִים / אֶת בְּנוֹ הַיָּשֵׁן מִן הַסַּפָּה. / כְּמוֹ תַּחֲרָה הוּא שׁוֹלֵחַ יָד / תַּחַת הַגּוּף הַכָּבֵד מִמְּתִיקוּת" (״עדינות״, מיטל חודורקובסקי, עמוד 14). אך כפי שטען לאקאן (בואי, 2005), האיחוד ההרמוני כשלעצמו הוא אידיאל תרבותי מתסכל, שאינו בר השגה. ואכן, מבין שורות השירים, נראה געגוע אל אותם מצבי נפש ראשוניים כמעין פנטזיות רטרוספקטיביות: "הִתְגַּעְגַּעְנוּ לְכַפּוֹת יְדֵיהֶן, לְקוֹלָן, לְמִי שֶׁהָיִינוּ פַּעַם / לִפְנֵי שֶׁנִּכְפָּה עָלֵינוּ טֶבַע הַהִפָּרְדוּת" (״גשם״, הדס גלעד, עמוד 140).

 

בשירים המוצגים לפנינו, לצד רגעי העדנה והרוך, נפרשת (באומץ רב) חוויה נפשית "לא פוטוגנית" המאפשרת מפגש מרענן עם ההורה היומיומי. ההורה שהוא אני. האם שנחנקת תחת התובענות הילדית, מגיבה אליו בזעם ומודה בהתנהגויות אסורות:

"אֲנִי מְנַעֲנַעַת אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁאָסוּר, / צוֹעֶקֶת מָה יַעֲזֹר לָךְ, תַּגִּידִי / מָה הַבְּעָיָה? / תּוֹדִי שֶׁזֹּאת אֲנִי, / תַּגִּידִי אִמָּא, הַבְּגָדִים זֶה / רַק תֵּרוּץ / לְהַחְזִיק אוֹתָךְ אִתִּי" (״הבעיה עם הילדה״, יעל סטטמן, עמוד 96). 


- פרסומת -

האם שחיה את מחירי ההורות הכבדים ואת תחושת החמצת החיים. זו שמסוגלת להודות בישירות מצמררת בכואב מכול – לעיתים היא לא אוהבת את הילד שלה:

"וְשָׂרַט אֶת לִבִּי בְּמֶרְחָק וְשָׂרַטְתִּי אוֹתוֹ חֲזָרָה. אַחֲרֵי הַכֹּל אֲנִי לוֹקַחַת אוֹתוֹ לַפְּסִיכוֹלוֹג שֶׁיֹּאהַב אוֹתוֹ אֵיפֹה שֶׁאֲנִי לֹא מַצְלִיחָה" (״תקוע בגרון״, מאי בראל, עמוד 75).

כך, מבין השירים, נחשפים בפשטות כל אותם רגשות טבעיים: קנאה, התחשבנות, טינה. כפי שמתארת בהומור עצמי קמה שיר בעמוד 64:

"הַבַּת שֶׁלִּי בּוֹגֶדֶת בִּי / [...] / זֶה לֹא מַפְרִיעַ לִי. / אֲנִי הֲרֵי דּוֹגֶלֶת בְּכָל הַשִּׁוְיוֹנִיזְם בְּשֵׁם הַפֵמִינִיזְם", אך בו זמנית גם מבטאת את כעסה: " אֵלֶּה רַק שְׁתֵּי יְרֵכַי שֶׁהִתְעַבּוּ, הַשָּׂדַיִם שֶׁהִתְרוֹקְנוּ / וּשְׁרִירִי הַבֶּטֶן הַמֻּחְלָשִׁים שֶׁצּוֹעֲקִים לָהּ: / בִּזְכוּתֵנוּ אַתְּ כָּאן!״ (״לשלב האדיפאלי שלום״) זו האם שמכירה ברגשותיה, לא נבהלת מהם ומפנה להם מקום בחייה.

ככל שתזדהה האֵם עם תפיסות סטריאוטיפיות על אודות האימהות, כך היא תתקשה לתפוס את מקומה ולהביא את עצמה באופן שלם, על שלל גווניה. אם כזו תיטה לשפוט את עצמה (ואת ילדה) לפי קטגוריות חד ערכיות, נוקשות וחסרות חמלה: אם מואדרת וכל יכולה לעומת אם רעה; רגשות הוריים לגיטימיים לעומת אסורים; התנהגות הורית רצויה לעומת התנהגות מזיקה. כך, אזורים נפשיים טבעיים או צרכים לא מסופקים שעומדים בניגוד לטובתו של הילד יחוו כמוגזמים ויידחקו לשולי התודעה:

"אָמַרְתְּ לִי כָּכָה בְּשֶׁקֶט / בְּלִי שֶׁבַּעֲלֵךְ שָׁמַע – / גַּם אֲנִי זְקוּקָה לִשְׁמִטָּה, גַּם אֲנִי אֲדָמָה" (שרון דואק, שם). תפיסת עולם שאינה מצליחה להכיל את המורכבות והחלקיות הטמונה באופיו של האדם/הורה, חושפת את ההורה לכישלון צפוי מראש ולמפח נפש. באופן בלתי נמנע, יגיע הרגע שבו ההורה ייחשף במערומיו כאדם בעל מנעד של תחושות, קשיים ומגבלות, ואז צפויה לעלות אשמה כבדה: "מִצְטַעֶרֶת בִּתִּי שֶׁכָּל זֶה קָרָה / שֶׁרָאִית אוֹתִי בְּעָנְיִי / בְּמִטָּתִי הַצָּרָה" (״[מצטערת בתי שכל זה קרה]״, רונית בכר שחר, עמוד 53).

אם הנשאבת אל התפקיד ההורי הסיזיפי, ללא יכולת להגן על עצמה, עלולה לחוות תהליכי שחיקה מכרסמים ואף מסוכנים, לה ולילדה. התביעות הבלתי פוסקות לצד חווית הביקורת העצמית הנוקבת מייצרים חוויה פנימית של "רודפנות אימהית ראשונית" (יונה רפאל לב, 2018) המרוקנת את האם מיכולותיה הנפשיות. במצב זה היא מתקשה להחזיק מעמד או לגדל ולהזין אחרים:

"אֲנִי נוֹתֶרֶת רֵיקָה מֵהֶם, / רֵיקָה מֵעַצְמִי. / כְּבָר יוֹבְלוֹת לֹא הֵכַנְתִּי לָהֶם בָּצֵק. / שָׁכַחְתִּי לְהַבִּיט בָּהֶם יְשֵׁנִים. / אוֹ סְתָם לְהַבִּיט בָּהֶם" (״להתפיח״, רעות גיא בר־גיל, עמוד 122). האם המותשת כמהה להפוגה, גם במחיר איום ונורא – קץ חייה שלה או של ילדה: "צַבֵּי יָם שׂוֹרְדִים בַּמַּיִם / בְּלִי חַמְצָן שְׁלוֹשִׁים שָׁעוֹת. / מָה נִסְדַּק בַּשָּׁעָה הָעֶשְׂרִים? / בַּשָּׁעָה הָעֶשְׂרִים וְתֵשַׁע? / הֶאָטָה בִּתְנוּעוֹת הַגַּפַּיִם, / אוּלַי, חֲרִיקַת שִׁנַּיִם / מִצְמוּץ חָזָק, / אַחַר־כָּךְ הַרְפָּיָה" (״גם הערב״, יעל סטטמן, עמוד 118). באופן זה, מאפשרים השירים לנרמל ולתת לגיטימציה גם למחשבות אימהיות קשות מנשוא.

Parker (1995) גורסת כי למרות הקושי התרבותי והאישי להכיר בכך באופן מלא – חוויית ההורות היא אמביוולנטית במהותה. היא מחזיקה בתוכה את המתח שבין אהבה לשנאה, תלות לעצמאות ונפרדות לאחדות. בתהליך ההתפתחות של הילד אנו מצפים ממנו לנוע מעמדה ילדית נוקשה ומפצלת לעמדה בוגרת ואינטגרטיבית המסוגלת להחזיק בו זמנית רגשות סותרים כלפי ההורה. לעומת זאת, נראה שאנו מתקשים להפנים כי אותה התפתחות נפשית צפויה גם לאם. ייתכן כי הדבר נובע מצורך תרבותי לא מודע לגונן על הילד מפני התוקפנות האימהית, ואולי אימהות הן אלה שרוצות לראות את ילדן כמושלם וניתן לאהבה בכל תנאי. כך או כך, טוענת פרקר כי חוויית האמביוולנטיות חשובה להתפתחות הנפשית, שכן היא מאפשרת לאם ולילד צמיחה נפשית, הזנה עצמית, שרטוט גבולות בריאים ונפרדות תקינה.

 

נסיגה לצורך אהבה

״שֶׁיִּגְדְּלוּ, / שֶׁיִּרְחֲקוּ, / שֶׁאֲקַבֵּל קְצָת זְמַן / לְבַד. // שֶׁיִּוָּתְרוּ רַכִּים, / שֶׁיִּצָּמְדוּ, / שֶׁיַּחֲסוּ תַּחְתַּי / לָעַד״ (פרדוקס 2, מיטל חודורקובסקי, עמוד 151).

תחושת האהבה־שנאה שבין ההורה לילד היא הכוח המניע המאפשר את הדינמיקה החיונית אשר נקראת "Push and Pull" (Parker, 1995). בו זמנית, מרגע לידתו של הילד, ההורה והילד שייכים ומחוברים זה לזה, אך גם הולכים ונפרדים:


- פרסומת -

"תַּגִּידִי בַּת, / סְפִינָה הַמַפְלִיגָה מִמֵּךְ / לְאַט" (״תגידי בת״, מרב זקס־פורטל, עמוד 129). כפי שעולה בעוצמה באנתולוגיה, הורים (וילדים) רבים מתקשים לשאת את התנועה אשר מעוררת חשש גדול מפני נטישה, בדידות ואובדן הקשר. בשל ריבוי זוויות המבט המתאפשרות באסופת שירים זו, ניתן לקרוא אל תוך המורכבות הרגשית המתעוררות הן בנפש ההורה הננטש והן בנפש הילד הנוטש, בלי לבחור צד. מעשה חד וברור כטריקת דלת הופך לתמונה תלת ממדית כשמתאפשר לקוראת להאזין הן לחוויות האם הניצבת מול מפתן הדלת הסגורה בפניה: "אָסוּר לִי לָגַעַת / אָסוּר לִי לָדַעַת / אָסוּר לִי / לִשְׁאוֹל / אָסוּר. / הַדֶּלֶת שֶׁלָּךְ טְרוּקָה בְּפָנַי. / אֲנִי חַיֶּבֶת רַק לְהַמְשִׁיךְ לַעֲמֹד, מֵעֶבְרָה הַשֵּׁנִי / וּלְחַכּוֹת מָתַי תִּפְתְּחִי" (״התבגרות״, יעל לוקסמבורג כהנא, עמוד 145), אך גם להתבונן בעולמה של הבת הסגורה בחדר: "אִמִּי יָשְׁבָה, / אָזְנָהּ לַדֶּלֶת. / עַל אַף הַחַיִץ / שֶׁדָּרַשְׁתִּי, / כְּמוֹ מְקוֹנֶנֶת / נִצְמְדָה. / וְעָרַגְנוּ זֶה לָזֶה, / וְהִיא אֶל הַמִּפְתָּן. / כֻּלָּנוּ פָּחַדְנוּ / כָּל־כָּךְ / מֵהַבְּדִידוּת" (״[ברגעי הגוף אל גוף]״, הילה תומר, עמוד 146).

ההורה והילד מחפשים את הדרך זה אל זה והיא לא אינטואיטיבית. ככל שהילד מתבגר, כך קירות הבית הקונקרטי לא מצליחים לאחוז עוד את הקשר:

"הַשֻּׁלְחָן בְּפִנַּת הָאֹכֶל מִתְאָרֵךְ / כְּכָל שֶׁהַשָּׁנִים חוֹלְפוֹת, הַקְּצָווֹת מִתְרַחֲקִים / וְהַמַּפָּה מִזְּמַן אֵינָהּ מְכַסָּה / עַל הַקְּרָעִים" (״מערכה שנייה״, אחו כהן, עמוד 87). ההורה והילד נסחפים איש איש לעולמו ושפתם הופכת להיות זרה זה לזה: "אֲנִי מְנַסָּה לִלְמֹד אֶת שְׂפָתְךָ. / הִיא אֵינָהּ שְׂפַת אֵם וְאֵין בָּהּ / תָּגֵי אוֹתִיּוֹת אוֹ פֵּשֶׁר בִּשְׂפַת אִמִּי. / הַתַּרְגּוּם מְכַלֶּה כּוֹחוֹתֵינוּ, / טֶרֶם לָמַדְנוּ לִשְׁתֹּק" (״[ילדי שלי]״, אפרת ביגמן, עמוד 80).

הורה אשר התקשה לפתח קיום סובייקטיבי עצמאי (שלא תלוי בקיומו ההורי) עלול לחוות קשיים סביב התבגרותו של הילד – אם בשל ביטויי דחייה מצד הילד או בשל ניסיונות ההורה להשיב לעצמו את חוויית התלות והשליטה, ואם בשל המפגש עם תחושת ההתרוקנות הפנימית (גנץ, 2015);

"דַּלְתוֹת חַדְרֵי יְלָדַי פְּעוּרוֹת / לִקְרָאתִי, שָׁד גָּדוּשׁ / וְרָעֵב. // אֲנִי בָּאָה בָּהֶן / כּוּלִּי אֵם, אַיֵּה הֵם? // רֵיקִים חַדְרֵיהֶם / וְשָׁדַי" (״[דלתות חדרי ילדיי פעורות]״, דפנה שן, עמוד 138).

ההורה הנסוג מתפקידו כאובייקט הורי המשרת צרכים מותיר מאחור גם את הכמיהות הרגרסיביות שלו לקשר ומבין כי כעת יש לייצר קשר אחר:

"מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ צָרִיךְ עַכְשָׁו. / לֹא לֵב נִכְמָר וְלֹא תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ. / לֹא עַיִן מִתְפַּעֶלֶת, לֹא גָּרוֹן נִחָר. / גַּם לֹא דִּמְעָה סֶנְטִימֶנְטָלִית שֶׁכּוֹבֶלֶת. // דָּבָר אַחֵר נִדְרָשׁ. לֹא רֹךְ" (״מרחוק״, איריס רילוב, עמוד 148).

 

נראות הדדית

כיצד נראה אותו קשר אחר? בנג'מין (2005) טבעה את מושג "ההכרה ההדדית" (mutual recognition). לדבריה, הסובייקטיביות של האדם מתבססת כשהוא זוכה בהכרה ובאישור של הזולת, אך במקביל גם מכיר בזולת כסובייקט נפרד ממנו. בשירה של יעל פילובסקי בנקירר ״כששאלת אותי מי אני – אימא או מומי״ (עמוד 139) מתאפשר רגע נדיר כזה:

"אֲבָל כְּשֶׁשָּׁאַלְתְּ מִי אֲנִי, אִמָּא אוֹ מוֹמִי

נִפְרַשׂ מִדְבַּר הַלְּשׁוֹנוֹת

כְּהַבְטָחָה לִדְבָרִים שֶׁעוֹד נֹאמַר זוֹ לָזוֹ

בִּשְׂפַת אֵם אַחֶרֶת

וְלִרְגָעִים מְהַבְהֲבִים שֶׁל בֵּין לְבֵין

יָכֹלְתִּי לְדַמְיֵן אָתֵ'ר מָאתֵ'ר טַאנְג

שֶׁבָּהּ נִתְהַלֵּךְ

יָד בְּיָד

שְׁתֵּי פְּנִינִים רִאשׁוֹנוֹת

בְּשַׁרְשֶׁרֶת שְׁבוּרָה״.

הילדה השואלת את אימה, מי היא, אימא או מומי, ובכך מכירה בחלקיה השונים, לא לוקחת את קיומה של אימה כמובן מאליו. אֵם כזו, שמצליחה להיראות ולנכוח בקשר עם ביתה על מגוון חלקיה, מקווה ליצור שפה אחרת עם ביתה, כזו שתאפשר חוויה של הליכה משותפת, זו לצד זו. כאימהות (וכהורים) אנו מודעות לשבריריות של אותו מאזן עדין: מחד, אנו נזהרות לא להתרחק מתפקידנו האימהי המהותי עבורנו עד מאוד. אולם באותה נשימה – לא נאפשר את ביטול קיומנו הסובייקטיבי שעליו אנו נחושות לשמור.

"אֲנַחְנוּ רוֹכְסוֹת אֶת כְּבוֹדֵנוּ הָעַצְמִי וּמַפְשִׁילוֹת שַׁרְווּלִים,

לַפִּיד הָאִמָּהוּת בּוֹעֵר בְּיָדֵינוּ. עָלֵינוּ לְהַשְׁגִּיחַ בָּאֵשׁ. אֲנַחְנוּ


- פרסומת -

שֶׁשְּׁמֵנוּ הַפְּרָטִי נִשְׁמַע רַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת

מַזְכִּירוֹת לְעַצְמֵנוּ שֶׁאֶפְשָׁר לֹא לַחְזֹר חֲלִילָהּ, שֶׁאֶפְשָׁר

לְהִתְגַּשֵּׁם כְּמוֹ גֶּשֶׁם בְּבַת אַחַת עַל פְּנֵי כַּמָּה יַבָּשׁוֹת".

(״גשם״, הדס גלעד, עמוד 140).

 

השירה כPlayDate להורים

אימהות צמאות למבטן המאשר של אימהות אחרות. מה שלעיתים עלול להיראות מהצד כתחרותיות בין אימהות צעירות נובע מתשוקה גדולה לחוויה מאשרת עצמי ומרגיעה. ביומיום, הורים עלולים להתקשות בשיח פתוח וכן החושף את קשייהם. במובן זה, האנתולוגיה הפרוסה בפנינו, יכולה לשמש כחמצן חיוני, הן להורים הכותבים והן לאלו הקוראים. היא מאפשרת מרחב לביטוי חוויות ואזורי נפש מושתקים בחוויה ההורית, ובמובן הזה יוצאת כנגד כללי המשחק התרבותיים. מעל דפי האנתולוגיה חוויות נפש בלתי נחשבות מקבלות ניסוח בהיר, משמעות ותוקף. ההורים החשים עצמם כלואים, מופעלים, מגיבים בעל כורכם, יוכלו להסתייע בשירים אלו על מנת לשקם את יכולותיהם הרפלקטיביות, להתחבר אל כוחותיהם היצירתיים ולבסס את קולם ההורי הייחודי.

 

 

הערות

  1. המאמר כתוב לסירוגין בלשון נקבה וזכר, אימהות ואבות, ילד וילדה, אך המשמעות מכוונת לכל איש.ה.

 

מקורות

אורן, ד׳. (2021). הורות במחשבה שנייה: עבודה טיפולית עם הורים (מהדורה שנייה). הוצאת פרדס.

אפטר, י׳. (2019). בשם האב: סוגיות טיפוליות בהתערבות עם אבות. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך: www.hebpsy.net/articles.asp?id=3807

בואי, מ׳. (2005). לאקאן. מודיעין: דביר

בנג'מין, ג'. (2005). כבלי האהבה: פסיכואנליזה, פמיניזם ובעיית השליטה. אור יהודה: דביר.

גנץ, י׳. (2015). טיפול בהורות בתנועה גלית: טיפול דינמי מחויב למציאות. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך: www.hebpsy.net/articles.asp?id=3277

ויניקוט, ד״ו. (1967). תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד. בתוך ר׳. קולקה (עורך), משחק ומציאות (ע”מ 134-128). תל אביב: עם עובד, 1986.

ישי, ר׳., ישי, ג'. אורן, ד׳. (2019). הורות ממומשת – הורות חסומה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך: www.hebpsy.net/articles.asp?id=3775

סלובדין, א׳. (2023). אשמא: מסע אל שורשיה של אשמה אימהית. תל אביב: רסלינג.

פלגי – הקר, ע׳. (2005). מאי־מהות לאימהות, תל אביב: עם עובד.

ריץ, א׳. (1989). ילוד אישה. תל אביב: עם עובד.

Hays, S. (1996). The cultural contradictions of motherhood. New Haven: Yale University Press.‏

Oren, D. (2012). Psychodynamic parenthood therapy: A model for therapeutic work with parents and parenthood. Clinical child psychology and psychiatry, 17(4), 553-570.

Parker, R. (1995). Torn in two: The experience of maternal ambivalence. London: Virago

Raphael-Leff, J. (2018). The psychological processes of childbearing. New York: Routledge.‏

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: ספרים, תרבות ואמנות, הורות
ד"ר דוד זוהר
ד"ר דוד זוהר
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אורנה קנו
אורנה קנו
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
אולגה וישניה
אולגה וישניה
פסיכולוגית
כרמיאל והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
רקפת כץ-טיסונה
רקפת כץ-טיסונה
פסיכולוגית
שפלה
פטריסיה יודילביץ'
פטריסיה יודילביץ'
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה
מיכל סגיב זנגר
מיכל סגיב זנגר
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.