לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
השלכת הצל על נשים על ידי תרבויות ודתות ואיך ניתן להתגבר על כךהשלכת הצל על נשים על ידי תרבויות ודתות ואיך ניתן להתגבר על כך

השלכת הצל על נשים על ידי תרבויות ודתות ואיך ניתן להתגבר על כך בטיפול

מאמרים | 20/4/2023 | 1,717

השלכת 'ארכיטיפ הצל' היונגיאני באופן קולקטיבי על נשים גילה כגיל האנושות. זהו מצב פוסט-טראומתי ממנו סובלות חברות, לאור הדיכוי השיטתי של הנשים בתוכן. המשך

 

השלכת הצל על נשים על ידי תרבויות ודתות ואיך ניתן להתגבר על כך בטיפול

מאת נטע ענבר סבן

 

 

 

ארכיטיפים ותפיסה קולקטיבית

גברים ונשים אינם זהים. הגיוון התפתח בתהליך האבולוציה, בין היתר כדי לשמר את התכונות המועילות הקיימות בכל אחד מההורים למען הישרדות הצאצאים. אבל העובדה שלנשים יש רחם לא אומרת שהן טובות או חשובות יותר. גם העובדה שגברים הם בעלי מסת שריר גדולה יותר לא אומרת שהם טובים יותר או חשובים יותר.

עם זאת, הסיבה שעד לשלהי המאה ה-20 נשים בכל העולם סווגו כנחותות, ובחלק גדול מהעולם הן ממשיכות להיות מסווגות ככאלו, נוגעת לתפיסה ולרעיונות קולקטיביים הקיימים באנושות כולה. על העולם הקולקטיבי הלא מודע כתב קרל גוסטב יונג בהרחבה. בנוסף, בתיאוריה היונגיאנית מוסבר מושג הארכיטיפים: אלה הם "מבני על" או "מבני עומק", מעין תוכנה פנימית שעל פיה חושבת, מרגישה ופועלת האנושות כולה – יחידות הבנייה של התפיסה הקולקטיבית.

המושג ארכיטיפ מורכב מהמילה arche - ראשוני, מקור; ומהמילה type - דפוס או מודל. אי לכך, משמעותו: דפוס ראשוני, מולד, הקיים בפסיכי האנושי. הארכיטיפים נותנים תמונה כלל אנושית קמאית המגיעה מהלא מודע הקולקטיבי. הוא אשר מכיל זיכרונות ותכנים של כלל האנושות, מעין אינסטינקט בסיסי, אנרגיה, רקמה אנושית המשותפת לכל בני האדם בכל הזמנים. זוהי תוכנת־על שעל פיה נכתבות התוכנות האישיות והמיוחדות של כל אדם (הקומפלקסים).

ארכיטיפים מרכזיים בתורתו של יונג הם: האם הגדולה, האב, האגו, הילד, אלוהים, לידה ומוות, פרסונה ועוד. ארכיטיפים מרכזיים שבהם אדון במאמר זה הם ארכיטיפ הצל, האנימה והאנימוס Jung, 1981)).

 

הצל והשלכתו

כאשר באים לדון בהוקעה והערכה שלילית והנחתה של אדם אחר, אנחנו מתייחסים למושג השלכת הצל על האחר. פרידריך וילהלם ניטשה, פילוסוף בן המאה ה-19, תיאר בדרך פואטית את מושג הצל בספרו "אנושי, אנושי מדי – ספר לחופשיים ברוח" (תשס"ח). ניטשה מתאר קשר מובנה וקרוב בין האדם לצילו: בתחילה האדם אינו מודע לצל הצועד עימו, והוא נדהם כאשר הצל עולה אל המודעות. הצל מנסה להתוות את היחסים ביניהם והאדם נענה לכך. הוא מרגיש כי הצל הוא חלק ממנו, ושעד עתה לא נתן לו את המקום הראוי לו. האדם אף מבין שעצם קיומו של הצל בלא מודע נחוץ לו, באותו אופן כפי שנחוץ לו האור – המודע. האור והצל אינם יריבים, מבין האדם, אלא משלימים זה את זה.


- פרסומת -

אם נעמיק לרגע במטאפורה הזו, הרי שאיננו יכולים להיות קיימים, מלאים ורב¬¬-ממדיים ללא הצל, והוא חלק מאיתנו בכל רגע נתון. גם בחושך, כאשר איננו רואים את צילנו, לגוף שלנו יש נוכחות וגם נוכחות "צלית". הצל עצמו מודה בכך שהוא אוהב את האור. ראשית, מכיוון שלולא האור לא היינו רואים את הצל, וגם מכיוון שהאור מאפשר הכרה, הבנה, ידיעה – מודעות. הצל מטבעו נמשך להישאר בחושך, אולם הוא משפיע על האור ומושפע ממנו.

על פי יונג, הצל האישי המיוחד לכל איש ואישה כולל את החלקים באישיות שהאדם מסרב לקבלם ולכן מדחיק אותם. הדחקה, מושג שטבע פרויד, היא היכולת האנושית לסלק מחשבות או דחפים מהרובד המודע אל זה הלא מודע, ובכך להפסיק לעסוק בתכנים מפחידים או קשים (פרויד, 1987). יונג הסביר את תהליכי התהוות הצל: אנו רוצים לראות את עצמנו בעלי תכונות "טובות" או מוערכות חברתית, תכונות שיתרמו להשתלבותנו בלהקה האנושית שבה אנחנו חיים.

חשבו על כל התכונות הטובות שאתם רוצים לראות בעצמכם: טוב לב, נדיבות, ענווה, חוכמה, חריצות, חברתיות, אסרטיביות, ויסות, יופי פנימי וחיצוני. פעמים רבות, כאשר תחשבו על עצמכם, כל אלה יימצאו באור, במודע שלכם, ותחושו שלמים ושבעי רצון. מן הצד השני, קיימים בכולנו גם כל אותם דברים שאיננו רוצים לזהות כשייכים לנו: אלימות, שנאה, כעס, כיעור, קמצנות, אימפולסיביות, חולשה. איננו רוצים לראותם כשייכים לנו, ולכן נדחיק אותם אל הלא מודע, לאזור הצל. אלא שאז אנחנו נשארים עם הצל שלנו.

דרך יעילה וזמינה להסיר את צילנו מעלינו היא השלכת הצל על האחר. השלכה על אחר גם היא מנגנון הגנה שטבע פרויד, והוא מאפשר לנו להמשיך לתפקד ללא החלקים הציליים שלנו, אלה שאיננו רוצים לפגוש. בתהליך ההשלכה על אחרים, אנחנו רואים בהם תכונות קשות ולא אהובות שלנו, ומתייחסים אל האישה או האיש שהשלכנו אותם לעברו.ה כאילו הם שלו.ה. ברגע שהושלך הצל אנו שונאים את האנשים שעליהם הוא הושלך ומתרחקים מהם. כך אנחנו מתרחקים, לכאורה, מהדברים השנואים עלינו בתוכנו. ההשלכה מאפשרת לנו לחיות בשלום עם רגשות "לא טובים", שאינם מקובלים חברתית: עם כעסים, קנאה, רצון לפגוע, עצלות או ייאוש, תוך שאנחנו מייחסים אותם לאחרים וכך אנחנו נשארים עם ערכים "ראויים" וערך עצמי גבוה.

תהליך ההשלכה אינו מודע ולכן השפעתו על התפיסות שלנו, על תבניות החשיבה ועל הדעות שלנו כלפי אחרים רבה כל כך. השלכת הצל קובעת מה נחשוב על אחרים, איך נחוש כלפיהם, מה תהיינה עמדותינו ואיך נתנהג כלפיהם. תבניות חשיבה יתמסדו במוחנו, שתקבענה לא רק את ההתנהגות שלנו כלפיהם אלא גם את מה שנשמע ושנראה מאותם אנשים, או את ההשקפה שלנו עליהם. תהליכי התפיסה שלנו יפעלו כך שנכניס למודעות רק את מה שיתאים לתבניות החשיבה השליליות. בכך נַַקַבע אותן ואת היחס שלנו אל האחרים (ענבר סבן, 2019).

 

הפחד מהנשי

כפי שקיים צל אישי, כך קיים גם צל של עמים ושל קבוצות אנושיות.

בחברות רבות ניתן לראות השלכה של הצל הקולקטיבי על האישה הארכיטיפית. כבר בסיפור גן עדן התפקיד שהוטל על חווה ביטא את הנמכת העיקרון הנשי – המטריארכלי, לעומת העיקרון הגברי – הפטריארכלי. הסיפור המקראי, הנמצא בבסיס התפיסה את הנשי, ניזון מפחד – פחד של הגברי מהנשי.

פחד מהנשי? האומנם? בספר "בראשית" מתוארת האישה הקולקטיבית, אם כל חי – חווה – כחוטאת את החטא הראשוני. חסרת עמוד שדרה שמעה האישה לדברי הנחש; חסרת יכולת להתאפק, נתונה לגחמות ליבה ולא מוסרית, לא עשתה את מצוות אלוהים ובכך חטאה את החטא הקדמון (בראשית ג א-יג). זהו תיאור המאיר את האישה הקולקטיבית באור גרוע מאוד.

ובכך לא תמו חטאיה. כדי להפחית מעומס החטא פיתתה חווה את אדם לאכול מפרי העץ האסור, ובכך היא זו שגרמה לו לחטא, ולהביא סבל רב למין האנושי כולו. הדבר שמתעלמים ממנו ביהדות ובנצרות הוא שאדם מתואר בסיפור כחסר אישיות, נתון להשפעות וללא חוט שדרה. אבל אדם נהנה מן הספק. רק האישה וכוחה המאגי הביאו אותו לחטא כלפי אלוהים.


- פרסומת -

עד היום, בחברות רבות, שכיחים הדיונים על כוחה המאגי של האישה לפגוע במוסריותו של הגבר. התפיסה היא שכאשר כתפיה או ברכיה של האישה חשופות או כאשר היא שרה באוזני גברים, היא "מכשפת" אותם. הגברים נתפסים כ"תינוקות שנשבו" – חסרי רצון או הבנה של מה נכון עבורם.

ואולם האם ייתכן שחווה הייתה סקרנית, נועזת ופורצת גבולות? האם ייתכן כי התעוזה שלה היא זו שאפשרה יציאה מהקיבעון של גן עדן, והביאה לתחילת ההתפתחות של המין האנושי?

העונש שקיבלו היא ואדם כלל הבאת ילדים לעולם. אומנם "בעצב" ייוולדו ילדים אלה, אולם עד אז לא היה מדובר כלל על המשכיות המין האנושי. לולא הסקרנות והחקירה של חווה, ההסתכלות סביבה, החשיבה היצירתית שלה, והנכונות לבדוק השערות גם במחיר אישי – היינו נשארים תקועים במקום אחד, ללא יכולת לחשוב, להרגיש ולהתפתח. נידונים לחיות חיים פאסיביים וחסרי משמעות. לעולם לא היינו הופכים להורים וממשיכים את הגנים ואת המורשת שלנו.

חווה נתפסת בצורה דואלית: מצד אחד "אם כל חי" והאמא הארכיטיפלית שממנה צמחה האנושות, ומן הצד השני מניפולטיבית ומי שהחטיאה את אדם ובגללה גורשנו מגן עדן. עם השנים דואליות זו לא יכולה הייתה להתקיים באותה הדמות ותכונותיה פוצלו: חווה נשארה מיטיבה ואילו התגלמות הרוע הושלכה על דמות חדשה: לילית.

כפועל יוצא מההשלכה המאסיבית של המאגיה והגחמנות על נשים, פוצל הצל של חווה מהאם הגדולה המיטיבה – וניתנה לו דמות חדשה: לילית.

בספרה "חווה ולילית" (1994) מתארת אברבנל את הכפילות שביחס החברה בכלל ושל הגברים בפרט אל דמות האישה: מצד אחד האישה נאמנה, אשת איש מסורה, מוכנה לוותר על צרכיה ולשים את בעלה ואת ילדיה בראש סדר העדיפויות שלה. מן הצד האחר האישה הרעה, התככנית, חסרת הגבולות, מופקרת ובעלת כוחות אפלים ומיסטיים. אישה זו – לילית במסורת היהודית – היא בת זוגו של השטן, המקור וביטוי הרוע הקולקטיבי של האנושות.

 

אנימה ואנימוס

כאשר באים לדון בקונפליקט בין הנשי והגברי יש להתייחס גם לזה הפנימי. את הקונפליקט הזה ניתן להבין כאשר מתייחסים ליסוד הגברי והיסוד הנשי הקיים בכל אדם, כפי שהציע יונג: ארכיטיפ האנימוס אצל נשים, והאנימה אצל גברים. את הרעיונות היונגיאניים הללו הרחיב והעמיק ואריך נוימן. אלה הם ארכיטיפים המצויים אצל כל אדם ומפעילים בו את אפיוני המגדר האחר.

הפועל to animateמשמעו להפיח רוח חיים. ממנו גזורה המילה אנימה – כוח החיים הנשי הקיים בנפשו של הגבר. האנימה מייצגת את החלקים הרגשיים, האינטואיטיביים והמיסטיים של חייו, את היסוד הרגיש בו, את היסוד האינטגרטיבי בתהליך ההתפתחות שלו.

האנימוס מבצבץ ועולה אצל האישה עם המעבר ההתפתחותי לארכיטיפ האב, והוא מזוהה עם לוגוס ורציונליות, עם חתירה למטרה ללא שימת לב לסביבה ועם פעולה לעומת היכולת להכלה. גם האנימה וגם האנימוס, מתוקף היותם ארכיטיפים, באים לביטוי בקומפלקסים המכילים חוויות אישיות, תרבותיות ולהקתיות, הנוגעות למהות הגברי והנשי.

נשים שבהן האנימוס מפותח יקשיבו יותר לקול הלוגוס, יתנו מקום רב יותר בהתנהגות לרציונליות, ויתקדמו אל המטרה בדרך ישירה וחד כיוונית. גברים שבהם האנימה מפותחת יהיו יצירתיים יותר, אינטגרטיביים יותר, יקשיבו לקול האינטואיציה ויחתרו למטרה בצורה ספירלית ותוך הקשבה ללא מודע ולאוצרות שהוא מציע להם (Neumann, 1994).

כאמור, היחסים בין גברים ונשים ארוכים כאורך האנושות1. מכיוון שהיסוד הנשי והגברי פועלים בצורה שונה, לעיתים הפוכה, התעורר אצל גברים ונשים פחד מ"האחר": נשים פחדו מהכוח ומהאכזריות הגברית שהופנתה אליהן בשל חולשתן הגופנית באופן יחסי, וגברים פחדו מהאינטואיציה הנשית וראו בה מאגיה שחורה שתשלוט בהם.

גם פרויד היה כלוא בפחד מהנשי, שבא לידי ביטוי אצלו בתפישה נחותה של הנשי: הוא ראה נשים כהיסטריות, וקבע שהתנהגות לא הגיונית של חרדה ומתח היא נחלת הנשים בלבד, מעצם רחמן והביולוגיה שלהן.

 

הפחד מהנשי אצל נוימן

על הפחד מהנשי כתב גם אריך נוימן, בספרו "The fear of the feminine" (Neumann, 1994). ראשית יש לומר כי נוימן לא מגנה את הפחד מן הנשי בקרב גברים – אלא מנסה להבין אותו. דעתו היא כי פחד זה הוא אחד מפניו האפשריים של העצמי המתפתח. הפחד מבטא את הזרות ואת הרתיעה ממה שעדיין איננו עצמי, כלומר מ"האחר" בתוכי. האחר מאיים על האדם אך גם מאתגר אותו, ומסמן לו שהגיע הזמן לאינטגרציה עם מה שלא היה מוכר עד כה – הגיעה העת להתפתחות.


- פרסומת -

התעוררות הפחד מן הנשי יכולה אם כך להיות דחף או קריאה להתפתחות. מצב שבו לא היה פחד הוא המצב הראשוני, שבו על פי תפיסת התינוק הוא ואימו חד הם. מצב זה נקרא Participation mystique ושולט בו ארכיטיפ האורובורוס – השלמות הראשונית: העולם, האם והתינוק המתמזגים בטוטאליות זה בזה כיישות מאוחדת.

עבור התינוק, טוען נוימן, בשלב זה האם היא העולם כולו, גם פנימיותו וגם הגירויים שמחוץ לו. אי לכך היא זו הנושאת עבורו את העצמי. זוהי תלות מוחלטת, הגנה מוחלטת, שבה כל חרדה ולו הקלה ביותר נפתרת על ידי האם הגדולה הזו. בשלב זה לא קיים פחד אלא ביטחון אין סופי של חיים הרמוניים עם האם.

התלות המוחלטת בנשי-אימהי נחוצה להתפתחות, אך מגיע הרגע שבו העצמי מתחיל לכוון את המשך ההתפתחות. בתינוק עולה קריאה פנימית לנפרדות, לוותר על האם – לעזוב אותה וגם להיעזב על ידה. זהו הרגע שבו מופיעים הרצון העצמי וההבחנה בין האני לאחר. כאן גם מתחיל הצורך להסתגלות חברתית לדמויות אחרות הנמצאות מחוץ למעגל אם-תינוק. ברגע זה זרע האני – האגו, מתחיל לגדול והוא דוחף ומושך את התינוק אל האב – אל הפטריארכלי, אל העיקרון המייצג את הצורך להשתלב בלהקה המורכבת מאנשים אחרים ולקבל את חוקיה ואת הכללים שלה.

הטוטאליות של ארכיטיפ האם נוחה ונעימה (גן עדן), ולכן קשה לעזוב אותה, ממשיך נוימן. כדי שנוכל לחתוך את הקשר ולבקוע ממנו עלינו להפכו למשהו רע. הקשר עם האם הופך למאיים, לצל, למשהו שצריך להתגבר עליו.

תהליך הצמיחה וההתפתחות, מרגע הלידה וחיתוך חבל הטבור, דורש הפרדה בין האם והתינוק. זאת מכיוון שעל התינוק לגדול ולהפוך לאדם עצמאי פיזית ונפשית. עליו להתפתח לאדם בעל חשיבה ודעה עצמאיות ובעל יכולות תפקודיות וכוחות אגו לממש את דרכו. כוח העוזר בהנעת תהליך ההפרדה ובמימושו הוא השינוי בעמדת התינוק כלפי האם: לא עוד מושלמת אלא גם בעלת מאפיינים רעים וחשוכים. האם הופכת לנוראה ומפחידה.

מכיוון שהתינוק קונקרטי בחשיבתו, האם מקבלת דמות של מכשפה, אם חורגת, מפלצת או דרקון. עד עתה היה פחדו של הילד מאובדן האם הדומיננטי, ואילו עכשיו הפחד הוא ממרכיבים רעים ובולעניים של האם.

המשך הדיאלוג בין העיקרון הנשי לבין העיקרון הגברי ניזון מפחד זה, מהחרדה ומהאשמה. לנפש התינוק קשה מאוד להתמודד עם האשמה והפחד, ובעזרת מנגנון הגנה הוא משליך אותם על האם, וכך על הנשים כולן ועל היסוד הנשי. השלכה זו מוכללת על להקת הנשים כולה ומביאה לתהליך רב שנים, עמוק מאוד וכוללני של יחס אמביוולנטי אליהן – היא הופכת להשלכה קולקטיבית.

כך אנו פוגשים במשך ההיסטוריה התנהגויות היסטריות של להקת הגברים. אלה הן התנהגויות ותפיסות המונחות על ידי הפחד המושלך על הנשים, ומביאות לראייתן כמכשפות, זונות, תככניות, שטחיות, טיפשות ופתייניות.

תהליך זה הכתיב את התהליכים החברתיים והתרבותיים במשך שנות האנושות, עד שנשים וגברים החלו להתקומם נגדם.

 

השלכה קולקטיבית של הצל

דנו בהשלכת הצל על אחרים כמנגנון הגנה וויסות של העצמי. הצל מושלך גם על יחידים וגם על קבוצות אנשים או לאומים: "כל ה-XXX הם מלוכלכים, טיפשים, עצלנים ואוכלי חינם"; "כל השמאלנים רוצים להרוס את המדינה"; "כל הימנים תאבי שלטון, כסף וכוח ומנצלים את המדינה". על פי נוימן, השלכת צל על קבוצות אנשים אחרות, גם על עמים, נעשית מתוך רצון להגביר את לכידות הלהקה האנושית ולייחד אותה מקבוצות אנשים אחרות. כך נבנית שנאה בין עמים.

בספר שכתב נוימן, בעריכתו של אראל שליט, "“Jacob & Esau, מוצגים תהליכי ההשלכה הקולקטיבית והסכנות שהיא מעלה (Neumann, 2016). הצורך שלנו לחשוב בתבניות חשיבה ובהכללות מביא לכך שנראה אנשים לא כבודדים וכמיוחדים, אלא כמייצגים להקה אנושית מסוימת שאותה אנחנו שונאים או אוהבים, מעריכים או בזים לה, רוצים בקרבתה או נמנעים ממנה.


- פרסומת -

בסיפור יעקב ועשיו, בשלב מסע הגיבור, יעקב השליך את הצל על עשיו. יעקב רצה את הבכורה, ולמען השגת מטרתו היה צריך להיפטר מתחושות מטרידות כמו אשמה, דימוי עצמי נמוך וידיעה שהוא גנב. לשם כך הוא תפס את עשיו ככליל הרוע “all bad” . עם חלוף השנים הוא מכיר בחלקים מהצל שלו ובכך מתחיל תהליך של שינוי פנימי. לאחר שנישא לרחל וגם ללאה, הוא מבקש לחזור לביתו. הדרך עוברת ליד ארצו של עשיו. יעקב מבקש לפגוש אותו ולבקש את סליחתו. הוא גם חושש ממנו מכיוון שהוא יודע שגזל ממנו את הבכורה במרמה: יעקב רימה את אביו שטעה לחשוב שיעקב הוא עשיו, אבל לא פחות חמור מזה – יעקב רימה את עצמו, כאשר השליך את הצל שלו על עשיו והפכו לרע.

הצל הפנימי מלווה כל אחד מאיתנו כפרט, כמשפחה, כקהילה וכאומה. הוא נוכח בכל סוגי הלהקות האנושיות שבהן אנחנו חברים. כפי שבכל תרבות קיימים מאפיינים הנמצאים באור – לבוש, משטר, מזון, אומנות, ידע ועזרה לזולת – כך בכל תרבות קיים צל האופייני לה בזמן מסוים, בנושאים מסוימים ועל פי צרכיה.

בספרו של גודמן, "הנאום האחרון של משה" (2014), דן המחבר במבוכה שיוצר ספר דברים המקראי: מצד אחד הספר מורה על מוסר גבוה, התחשבות באחר, ושוויון בסיסי בזכות לחיים. מן הצד האחר הספר מדבר על הלגיטימיות של אלימות קשה, כאשר עמים אחרים אינם מקבלים את חוקי המוסר של העם היהודי. בכולנו קיימים גם קולות הצל – אלימים ותוקפניים, והם חלק מאיתנו כאנשים וכעם. יופייה של התורה הוא שהיא מכירה בקולות הללו ונותנת להם מקום, שהרי זהו הטבע האנושי.

ראיית השוני היא אש הבעירה של מלחמות: צילה של הלהקה מושלך על להקה אחרת והיא כולה הופכת לרעה, אכזרית, נחותה או כל תכונה אחרת שאיננו רוצים לראות בעצמנו. תהליך ההשלכה מכשיר ומצדיק את המלחמה. זהו תהליך הדורש דה-ולואציה של האחר, אם כפרט ואם כלהקה, ומזין את הכעס ואת התוקפנות מולו.

 

השלכת צל קולקטיבית על נשים

ומה באשר לשתי הלהקות האנושיות הגדולות ביותר, להקת הנשים ולהקת הגברים?

עוד בשחר ההיסטוריה להקות נשים וגברים ראו אלו באלו משהו שהוא "לא אני", משהו אחר, שונה. רווחה הדעה שנשים, כל הנשים, יכולות לחלות במחלות "משונות" שגברים לא יכולים לחלות בהן – מחלת ההיסטריה למשל. ביוונית עתיקה המילה "היסטריה" משמעה רחם. על פי תפיסתם של הגברים, הם לא יכולים לחלות בה כיוון שאין להם רחם. המחלה תוארה כבר על ידי אפלטון והיפוקרטס, והיא באה לציין מצב גופני-נפשי שבו האישה סובלת מעצבנות, חוסר שינה, התעלפויות, התכווצות שרירים, קוצר נשימה וקושי להתנהל במצבי לחץ. היא מיוחסת לנדידת הרחם בגופה של האישה עד להגיעו לחזה, שם הוא חונק אותה. תיאור ציורי להפליא. ואיך מרפאים את ההיסטריה? לפני פרויד, היפוקרטס, שהיה רופא, המליץ לרפאה על ידי קיום יחסי מין עם כמה שיותר גברים. היסטריה קושרה למיניות על ידי רופאים רבים אחרים במשך ההיסטוריה, עד שהגיע זמנו של פרויד שראה בהיסטריה מחלת נשית מובהקת המראה על חולשת דעתה של האישה ושל היסוד הנשי.

כבר בפרק ג' בספר בראשית מופיעה חווה, האישה הקולקטיבית, כאשמה עבור כל המין האנושי בגירוש מגן העדן. השלכת הצל של הגברים על נשים זועקת בסיפור הזה, והיא והפכת את חווה, את הנשים כולן לחסרות כוח רצון, פתייניות, טיפשות ובעלות כוח מאגי של שליטה על גברים, אפילו את רצון אלוהים הן הצליחו להזים וחטאו לצווי שלו. על הנרטיב הזה התפתחו הדת המונותאיסטית הראשונה – היהדות ולאחר מכן הנצרות שנבנתה על פיה. גם באסלאם, המבוסס על חלקים מהסיפור המקראי מוצגת האישה באותה הצורה.

שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדילו לעשות והוציאו מחצית מהמין האנושי אל מחוץ למעגל החיים העצמאי והמפותח. בשלושתן נשים קיבלו מקום של "טמאות-רעות-זוממות-פתייניות-טיפשות-נחותות". הדבר נבע מחתירה לכוח ושליטה של מנהיגי דת שסחפו אחריהם מאמינים גברים שרצו להאמין שהם טובים יותר בכל תחום - חשיבה ואינטליגנציה, מוסר ואפילו עליונות רוחנית.

התרבות האנושית עשתה עוול לעצמה בכך שהמעיטה בערך החשיבה הנשית והתבססה בעיקר על זו הגברית. שגיאה היסטורית-חברתית-תרבותית קשה הביאה גברים מובילי התרבות לוותר על צורת חשיבה בעלת יסוד נשי שנמצאת אצל גברים ונשים ולהוקיע אותה כנחותה.

הנשים קבלו על עצמן את ההוקעה הזו בלית ברירה, ומתוך תלות כלכלית וחברתית שימרו תבניות חשיבה שהיו לאמותיהן ושחוזקו על ידי אבותיהן ואחיהן והלהקה האנושית בה חיו. הן לא הצליחו להשתחרר מתבנית החשיבה המקובלת: אנחנו חלשות ונחותות, לא מסוגלות, צריכות גבר שינהל את חיינו, אין ערך לרצונות שלנו ולחלומות שלנו. אסור לנו ללמוד ולשאוף להתפתחות והגשמה עצמית. כן, מזעזע לקרוא היום, במאה ה-21 מילים כאלה, אבל לא רק שהגישה הזו לא נעלמה – היא קיימת ביתר שאת בחלק מהחברות האנושיות גם כיום.

 

הטיפול הפסיכולוגי בהשלכת הצל על נשים ובקבלתן אותו

נשים מוצאות עצמן כיום מחפשות את מקומן בחברה שעדיין מחזיקה בגבריות כאפשרות היחידה לקומפטנטיות ומסוגלות. מצד אחד הן שואפות להתבסס בחברה, להתקדם מבחינה מקצועית, להצליח ולהרוויח כסף בצורה שוויונית, ומן הצד השני הן צריכות להתחמק מלהיות מיכל להשלכת הצל הגברי. נשים רבות מדברות איתי על כך שכאשר הן אסרטיביות, דוחפות רעיון שלהן, מתעקשות על דרך מסוימת או דורשות שכר הן נתפסות כ"גבריות", והצל של התוקפנות והדורסנות הגברית מושלך עליהן. מן הצד השני, כאשר הן מבקשות יותר מדורשות, מציעות יותר מקובעות – הן נתפסות כחלשות. שוב מושלך עליהן הצל הגברי, החושש מחולשה ומחוסר אונים.


- פרסומת -

נשים כיום מחפשות את הדרך שבה תוכלנה להביא לביטוי את היכולות הנשיות שלהן: אינטגרציה, רגישות, הבנה אינטואיטיבית, יחד עם ביטוי האנימוס של חתירה קדימה והשגת מטרות.

ילדות, נערות ונשים מגיעות לטיפול כאשר הן מנסות לפלס את דרכן בחיים, לתת ביטוי לעוצמה וליכולות שלהן ונתקלות בקונפליקט: ככל שייתנו יותר ביטוי לאנימוס בתוכן הן תתקדמנה ותתפתחנה, אולם אז יאמרו עליהן בסביבתן שהן "גבריות", "תוקפניות", "אכזריות" ויסתייגו מהן. הקונפליקט נבנה בגיל הילדות וממשיך כל החיים.

כדי לא לאיים על גברים, נשים מסגלות לעצמן דיבור שנתפס נשי: קול גבוה, התחנחנות, שאלות יותר מקביעת עובדות, הן מנמיכות את עצמן בפני הבוס.ית ובפני קולגות ובלבד שלא תהיינה מיכל להשלכה של צל גברי ויתפסו אותן כתוקפניות, אטומות, דורסניות ואכזריות.

בספרי החדש "מחול התודעה והנפש", הבאתי את סיפורה של תמר, נערה שגדלה בבית פטריארכלי שבו נאמר לה כי נשים אינן צריכות לעבוד, ורק גברים מפרנסים במשפחה. בהתפתחות ספירלית, תוך ויתורים מודעים ולא מודעים למסר המשפחתי וכדי לא לפגוע באביה שזו הייתה האמונה והדרישה בה חי, תמר ניסתה להשיג את חלומה לעבוד ולהיות עצמאית ואף להתקדם בעבודתה. היא התקדמה, נעצרה, התפתחה ונסוגה, וכל אותו הזמן היה דחף פנימי שלא עזב אותה: להצליח להגשים את חלומה ולהיות טייסת. שנים רבות לאחר מכן, תוך הזדקקות לתמיכה של בעלה – כוח גברי מיטיב בחייה – היא למדה לטוס, עבדה כטייסת במשך יותר מעשרים שנים והיא אף משמשת כמדריכת טיס במשך השנים האחרונות (ענבר סבן, 2022).

סיפורה של תמר הוא סיפורן של נשים רבות המוצאות את הדרך הפתלתלה של מימוש עצמי והתפתחות בצד איסורים ומחנק של אידיאות פטריארכליות הקיימות בחברה ובתרבות עד היום. אם הן שואפות להתפתחות הן חשות אשמה. הן אשמות על כך שהן לא מטפלות בילדים ובבית (ובבעל) כפרויקט של חייהן, על כך שהן עוקפות את הקולגה הנחמד בעבודה ומתמנות לתפקיד בכיר ממנו, על הרצונות להמריא ולצמוח, על אסרטיביות ותוקפנות שהן מביעות, על האנימוס הגדל ומתפתח בתוכן. אשמה היא רגש דומיננטי המלווה נשים רבות כאשר הן מנסות להתפתח מבחינה מקצועית ואישית.

הטיפול הנפשי נועד לאפשר חשיבה אחרת, תפיסה בה הילדה/נערה/אישה אינה אשמה אם היא רוצה להשיג את מטרותיה, אם היא רוצה לעקוף גברים בשרשרת ההנהלה, אם היא דורשת וכועסת ואם היא פועלת לא רק מתוך הבנה, אמפתיה ורוך אלא היא חזקה, דורשת ומציבה גבולות. בטיפול אנו שואפות ליצירה של תבניות חשיבה חדשות, לפיהן נשים נעזרות בכל היכולות שלהן ומשלבות גם אנימוס חזק ומסוגל בתוכן.

לשם כך עלינו להיפטר תחילה מהשלכות הצל הגברי. בתהליך הטיפולי נעשה בירור של האשמה: האם הצורה שבה אני פונה לאנשים, דורשת מהם, עומדת על שלי, מתקדמת ומקדמת רעיונות שלי הם תוצר של אנימוס בריא וחזק או שאני מקבלת עליי את השלכת הצל הגברי ותופסת עצמי כרעה, אדישה, אגואיסטית ורומסת. זה מירב העבודה כאשר נשים מגיעות לטיפול ושואפות להתפתחות עצמית בכל תחום.

 

סיכום

האנושות סבלה וסובלת מפוסט טראומה בעקבות הוקעת חצי ממנה – את כל הנשים – ומתן רשות מוסרית לבעלות על אוכלוסיית הנשים, להתעלל בהן פיזית ומינית, רגשית וכלכלית ולהתעלם מהתרומה הנשית לתרבות ולעולם. החל מסוף המאה ה-20, בניסיון להתמודד עם הטראומה, אנחנו עדים לניסיונות של נשים, ולאחרונה גם של גברים, להילחם בתבניות חשיבה חשוכות שאפשרו במשך אלפי שנות תרבות את היווצרות וקיבוע הטראומה. ועדיין ארוכה ופתלתלה הדרך.

האם לא הגיע הזמן לצאת מהמקום החשוך הזה המוקיע חצי מהמין האנושי?

החברה האנושית זקוקה לשינוי מהותי בתפיסת ההתנהלות החברתית והאישית שהייתה נהוגה עד היום בהנהגת היסוד הגברי. אם לא נכבד את היסוד הנשי תיעצר התפתחותה של החברה האנושית, האלימות והכוחנות יצבעו את חיינו ואנחנו נמשיך לצלוע על רגל אחת, הגברית, במקום ללכת איתן על שתי רגליים, רגלי היסוד הנשי והיסוד הגברי.

 

 

הערות

  1. נקודות מאפיינות ליחסים בין גברים ונשים מופיעות בספרי "פסיפס אנושי" (ענבר סבן 2019).

 

מקורות

Jung, C. G. (1954). The Develoment of Personality, New York: New Pollingen Series xx, New Jersey : Princton University Press


- פרסומת -

Jung, C. (1981). The Archetypes and the Collective Unconscious, New Jersey : Princton University Press.

Neumann. E. (1994). The fear of the feminine, Bollingen series lxi New Jersey: Princeton

Neumann, E. (2016). Jacob & Esau: On the Collective Symbolism of the Brother Motif. Chiron Publications

אברבנאל, נ' (2002). חווה ולילית, בר אילן: אוניברסיטת בר אילן

גודמן, מ' (2014). הנאום האחרון של משה, אור יהודה: כנרת, זמורה דביר

יונג, ג', ק' (1912). הפסיכולוגיה של הלא מודע, הינקל, ב', מ'. (תרגום) בשנת 1987. תל אביב: דביר.

נוימן, א' (1950/1981). אפוליאוס אמור ופסיכה - על ההתפתחות הנפשית של היסוד הנשי, ברונובסקי, י'. (תרגום מלטינית), רון-בכר מ'. (תרגום מגרמנית). בני ברק: ספרית הפועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר.

ניטשה, פ'. (תשס"ח). אנושי, אנושי מדי. ספר לחופשיים ברוח. גוטשלק, י', טננבאום, א' (תרגום). ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: האוניברסיטה העברית.

ענבר סבן , נ' (2019). פסיפס אנושי - מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עוצמתו של עם ישראל, אזור: צמרת.

ענבר סבן, נ' (2022). מחול אנושי – מבט פסיכולוגי על תהליכי התפתחות אישית וחברתית, ראשון לציון: גלילי.

ענבר סבן, נ' (בהכנה), אמא, אבא הלב שלי רועד – טיפול פסיכולוגי בילדים נוער.

פרויד, א' (1987). האני ומנגנוני ההגנה, תל אביב: דביר

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מגדר, מיתוסים ואגדות, קארל יונג
אורי לבוא ורדינון
אורי לבוא ורדינון
פסיכולוג
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
דגנית שיין שרון
דגנית שיין שרון
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה
תמר אדם רביב
תמר אדם רביב
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אורלי צרפתי פרידמן
אורלי צרפתי פרידמן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
מתן זיסמן
מתן זיסמן
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
חן זליג
חן זליג
עובד סוציאלי
רחובות והסביבה, תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.