לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
סקירת הספר "לב פקוח לרווחה" מאת ד"ר בעז שלגיסקירת הספר "לב פקוח לרווחה" מאת ד"ר בעז שלגי

מהפאזה השלישית לרביעית של הפסיכואנליזה: סקירת הספר "לב פקוח לרווחה" מאת ד"ר בעז שלגי

סקירות ספרים | 1/3/2023 | 2,379

הספר "לב פקוח לרווחה" מובן בשלושה רבדים; המתודה, כפי שמתבטאת בדיאלוג בין פסיכואנליזה לממשקיה, התוכן המגוון והמסע בין הפאזה השלישית לרביעית בפסיכואנליזה. המשך

 

מהפאזה השלישית לרביעית של הפסיכואנליזה

סקירת הספר "לב פקוח לרווחה" מאת ד"ר בעז שלגי

מאת בנימין גולדנהירש

 

 

 

הפסיכואנליזה חיה ופועלת בישראל

בשלהי המאה ה-19 פרויד בישר לעולם על תיאוריה ושיטה טיפולית חדשה על אודות נפש האדם – הפסיכואנליזה. הפסיכואנליזה הכתה הדים בעולם הרבה מעבר לסיוע לנוירוזה ולחדר הטיפולים, והשפיעה רבות על רבדים רבים של התרבות. אולם, בסוף המאה ה-20, נדמה היה שהמסורת הפרוידיאנית על ערש דווי. ב-1993, מגזין טיים שאל "האם פרויד מת?", ה"ריפוי בדיבור" הוחלף בארה"ב ובמקומות רבים בעולם בטיפול תרופתי ובפרוטוקולים טיפוליים קצרי מועד. באיחור של מספר שנים, גם בישראל החלה התקפה מאסיבית על המסורת הטיפולית הפסיכואנליטית. בתחילת שנות האלפיים, כסטודנט שבחר בלימודי פסיכולוגיה קלינית על מנת להעמיק בחכמת הפסיכואנליזה וסודותיה, הופתעתי לגלות שמרבית הצוות האקדמי סובר שהפסיכואנליזה כבר אינה רלוונטית. אכן, בשל רפורמות של משרד הבריאות, קופות החולים דרשו טיפולים פסיכולוגים קצרים שיביאו לשינוי התנהגותי מהיר אצל המטופל. התחושה הייתה שלא האדם שניצב לפניך שכואב ודואב חשוב, אלא העיקר חזרה מהירה של האזרח לתפקוד ונטילת חלק במפעל של התעשייה וכח העבודה.

על אף הניבויים שהפסיכואנליזה תלך ותגווע ותמות, היום בישראל המסורת הפסיכואנליטית חיה וקיימת. בשדה הקליני, הן מטפלים והן מטופלים תרים אחרי טיפולים עם אוריינטציה פסיכואנליטית. בעוד שעד לפני כ-30 שנה, הרבה מהעשייה הפסיכואנליטית בישראל נעשתה במכון הפסיכואנליטי ובתחנות לבריאות הנפש, היום נפתחים, כפטריות לאחר הגשם, בתי ספר לפסיכותרפיה, קבוצות קריאה, הדרכה ולימוד לתיאוריה ולפרקטיקה הפסיכואנליטית למגוון רחב של תיאוריות ואסכולות פסיכואנליטיות. מטפלים מכל הסוגים (פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עו"ס, מטפלים באומנויות וכו') נוהרים ללמוד ולקבל הכשרה בעלת אוריינטציה פסיכואנליטית, ומוכנים לשלם כסף רב עבור לימודים ושעות הדרכה רבות. מטופלים רבים דורשים טיפול שיגע בלבם ובנפשם, אינם מסתפקים בטיפול חפוז, ומרגישים שהם זקוקים למטפל שמבין לנבכי ליבם, שמוכן ללוות אותם לתקופות חיים משמעותיות. נוצרה מציאות בה יותר ויותר הפסיכואנליזה נפרדת מהמדינה, דבר שמחד מכביד על הכיס של המטופלים, ומאידך יתכן שזה מאפשר חופש ויתר תנועה לפסיכואנליזה.


- פרסומת -

בדברי להלן, כוונתי במינוח "פסיכואנליזה", למסורות הטיפוליות והתיאורטיות שפרויד חולל ושהלכו והתפתחו למחוזות חדשים, רחבים ומגוונים, ואינני דן כעת בניואנסים בין פסיכואנליזה, תרפיה פסיכו-דינמית וכד'.

אחד האנשים הנמצאים בלב העשייה הפסיכואנליטית הישראלית והבין לאומית הינו ד"ר בעז שלגי, מחבר הספר החדש "לב פקוח לרווחה – על התמסרות הדדית באזורי הטראומה" (הוצאת תולעת ספרים). שלגי כמורה לפסיכואנליזה העמיד ומעמיד תלמידים הרבה, ואני בתוכם. בעבר שימש בסגל הבכיר במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן ועמד בראש התוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. שלגי תרם רבות למחקר הפסיכואנליטי על ידי הקמה של תוכנית מחקר דוקטורט ייחודית בין תחומית בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, "פסיכואנליזה וממשקיה". הוא העורך הראשי של כתב העת לפסיכותרפיה החשוב 'שיחות' (שאינו מזוהה באופן בלעדי עם הזרם הפסיכואנליטי ופתוח לכל זרמי הפסיכותרפיה).

 

שלושת הפאזות הראשונות של הפסיכואנליזה

בצורה סכמתית ומפושטת יתר על המידה, ניתן לתאר את התפתחות הפסיכואנליזה כך: כפי שכתב פרויד, מטרת הפסיכואנליזה הינה, "במקום שהיה האיד היה, שם יהיה האגו": על מנת שהנוירוטי יפטר מהסימפטומים שהוא סובל מהם עליו להביא את הגורמים הלא מודעים למודעות (למשל משאלה אסורה). כלומר, בעזרת מודעות ניתן לשלוט על דחפים בצורה יעילה יותר. זוהי הפאזה הראשונה של הפסיכואנליזה.

בעוד אצל פרויד הקשר עם אדם אחר הוא פועל יוצא של דחפים, ודרך לווסת אנרגיות ליבידינליות, בפאזה השנייה האדם האחר, או ה'אובייקט', מוטבע ומושרש בתוך נפש האדם. תינוק נולד כשהוא כבר מחפש את הפטמה, ומתוכנת לחפש 'יחסי אובייקט'. בפאזה זו, תהליך הריפוי הינו, "במקום שהיה אובייקט חלקי, יתהווה אובייקט שלם". האדם חרד מפני ההרסנות הטבועה בו, וכתוצאה מכך מפצל את עצמו ואת העולם בצורה דיכוטומית בין טוב לרע, דבר שגורם לסבלו. ככל שאדם יפתח תפיסת עולם בוגרת, אינטגרטיבית ומורכבת יותר הרואה את עצמו ואת האובייקט בצורה שלמה, כמכיל גם טוב וגם רע, כך האדם יסבול פחות. האדם הבוגר לומד להבין שאותה הפטמה שמרווה ומספקת אותו שייכת לאותה האם שלעיתים מתסכלת ומשאירה אותו רעב.

שתי הפאזות הראשונות מכונות פעמים רבות "פסיכולוגיה של אדם יחיד", היות שהדרמה הפסיכואנליטית מתרחש בתוך הנפש של המטופל פנימה, כשבמקביל הפסיכואנליטיקאי צופה באופן ניטרלי מהצד ומפרש. הפאזה השלישית של הפסיכואנליזה מאופיינת ב"פסיכולוגיה של שניים" ומאופיינת באינטר-סובייקטיביות וביחסים אמתיים בין המטופל למטפל. בין הפאה השנייה לשלישית, ישנן פאזות ביניים בהן האובייקט/הורה/מטפל משאיל עצמו לסובייקט אחר ומהווה פונקציות בנפשו. לפי אסכולות הביניים (ולא אוכל להתייחס למלוא המורכבות של התפתחות התיאוריה הפסיכואנליטית במסגרת זו), אדם סובל היות שהוא אינו מקבל החזקה, הכלה, אמפטיה ותוקף למצבו הטרגי. אם יזכה לראות בתוך העיניים האמפטיות והמבינות של המטפל השתקפות והכרה של סבלו, ירגיש רווחה וריפוי לצרותיו. בפאזה השלישית, כפי שכתבה הפסיכואנליטיקאית ג'סיקה בנג'מין, מטרת הטיפול היא ליצור מציאות בה, "במקום שאובייקטים היו, שם סובייקטים יתהוו". לתהליך הריפוי לא מספיק שהמטפל יבין ויכיר את המטופל, אלא נדרשת הכרה (recognition) הדדית. בד בבד להכרת הסובייקטיביות של המטופל/תינוק על ידי המטפל/אם, על מטופל/תינוק להכיר בסובייקטיביות של המטפל/אם.

הספר של שלגי מתחיל בפאזה השלישית של הפסיכואנליזה, וכפי שארחיב בהמשך, שלגי נע ממושג ההכרה למושג ההתמסרות. חשוב לציין, שבהתפתחות התיאוריה והטיפול הפסיכואנליטי כל פאזה חדשה אינה דוחה את הקודמות, אלא מתקיים תמיד דיאלוג בין הפאזות השונות. כדברי שלגי, "פרדיגמות חדשות... אם נסכים לקבל את העל זמניות של השיח – נוצרות לצד הישנות, מתוך הישנות, מפרות אותם מופרות מהן, בוראות את החדש מתוכן" (עמ' 137).


- פרסומת -

 

התייחסותו של הספר לפאזות

כעת אגע בקצרה בשלושה רבדים של הספר: המתודה, התכנים והמסע ששלגי מוביל בו את הקורא מהפאזה השלישית של הפסיכואנליזה לרביעית. במילים מדויקות יותר, מסע 'בקיום האנושי'. ראשית, הערה על המתודה. אני ורבים אחרים הקוראים ומשתתפים בדיונים פסיכואנליטיים לאורך השנים, מכירים היטב איך העושר של התיאוריה והשפה הפסיכואנליטית יכול לקרוס לתוך עצמו וליצור חוויה של שפה פנימית, מוזרה ולא מובנת. לעיתים קרובות מדי, השפה הפסיכואנליטית מאבדת את הטריות והחיוניות ומטפלים משתמשים במילות קוד, כשכבר מזמן המילים רוקנו מקסמן. על מנת לחלץ את הפסיכואנליזה מתוך המעגל הסגור של עצמה, שלגי פונה לתיאוריה ולשפה הפילוסופית ובסוף הספר לספרות. מתודה זו של דיאלוג בין הפסיכואנליזה לממשקיה (כשמה של תוכנית הדוקטורט ששלגי הקים ומנהל) מאפשרת לשפה הפסיכואנליטית להתחדש ולהיטען במשמעויות חדשות. שלגי טווה באומנות רבה קשרים בין השפה הפילוסופית לפסיכואנליטית ודרך התרגום של המושגים משפה לשפה, שפת הפסיכואנליזה מחדשת את פניה.

כעת לספר, שלגי מתחיל את ספרו כשהוא מזדהה ומושרש עמוקות בתוך הפאזה השלישית – 'ההתייחסותית' ו'האינטרסובייקטיבית', ולכן הוא מרבה לדון בשתי סוגיות גדולות המתרחשות בין הסובייקט לבין האחר – יחסי מטפל-מטופל וטראומה. בפאזות הראשונות, ניתן מקום רב לעולם הפנימי של המטופל, לעומת מקום מצומצם למרחבים הריאליים והבין אישים של המטופל. בפאזה השלישית, הפסיכואנליזה חזרה לדון באופן מעמיק בעולם הריאלי ובתופעות טראומטיות. המושג 'טראומה' טומן בתוכו התרחשות בין שניים, אירוע שקרה בין הסובייקט למשהו שפצע אותו מהחוץ. מכאן כותרת המשנה של הספר, "התמסרות הדדית באזורי הטראומה". שלגי מציב את השאלות הבוערות העוסקות באופן שבו יש לטפל בטראומה:

כיצד ניתן להשיב לנפש את מה שהנפש החליטה, בכל כוחה, להדיר מעצמה? כיצד ניתן להרגיש או לחשוב את מה שהוגדר, באופן עמוק וקשה כבלתי ניתן לחשיבה או להרגשה?

בעייני, הגישה האינטרסובייקטיבית, מתוך הדגש שהיא שמה על תהליכי היצירה ההדדית – ובעיקר תהליכי היצירה הדדית באזורים המורחקים, הדיסוציאטיביים, של המטופל והמטפל – מציעה אופן עבודה ייחודי אשר מאפשר להתמודד עם בעיה יסודית זו ולעזור לאדם להשיב לעצמו את "החיים שלא נחיו". (עמ' 156)

אם כן, אין לנסות לשלוט על הטראומה ולצמצם את גליה, אלא יש לעזור למטופל לפגוש את אזורי הטראומה מחדש, או אולי לפגוש בפעם הראשונה את הרגעים שעוד לא נחוו באמת.

בזיקה לשאלות העולות בטיפול בטראומה, הפאזה השלישית מציפה, לעיתים באופן מבהיל, את היחסים הטעונים בין המטפל והמטופל. בפאזות הראשונות, המטפל היה רשאי 'לספר לעצמו' שהרגשות העולים בטיפול ('העברה') הינם חלקו הבלעדי של המטופל. שלגי, לעומת זאת, אינו מוכן לתת לקהילת המטפלים הנחות ושואל:

"האם יכולה האהבה לחיות בטיפול הפסיכואנליטי? ואם כן, מה גורלה וכיצד? והאם אינה מפחידה מדי? מסוכנת מדי? ומה כוחה התרפויטי?" (עמ' 237)

כך שלגי מאתגר את המטפל לבדוק איך הוא מרגיש כלפי המטופל, והוא מרחיב זאת בהדגישו ארבעה רגשות מרכזים וטעונים: אהבה, שנאה, קנאה וידידות.

 

כשאין למטפל מפת דרכים (הפאזה הרביעית)

כעת למסע ששלגי מוביל אותנו דרך 12 פרקי הספר שנכתבו, אשר חלקם אף פורסמו במאמרים בכתבי עת בארץ ובעולם, במשך חמש עשרה שנה, עבור נמענים שונים בקהילה הפסיכו-תרפויטית. בפרק הראשון שלגי דן בשאלת היחסים בין שלושה אופני קיום: סובייקטיביות, אינטר-סובייקטיביות ואובייקטיביות. לדידו, בשתי הפאזות הראשונות של הפסיכואנליזה ניתן משקל רב מידי למבט האובייקטיבי על המציאות, כשהפסיכואנליזה דרשה מהאדם לוותר על דחפיו ודמיונותיו הילדותיים ולגדול ולהיות רציונלי. הפאזה השנייה כבר נתנה מקום לאדם הבריא האינטגרטיבי לאפשר לעצמו לעיתים לחוות פנטזיות ילדותיות שונות ואף ליהנות מהן. עם זאת, היא הזהירה שעל האדם ה'בריא' להישאר אישיות אינטגרטיבית, עצמאית, מאוזנת ומסתגלת למציאות. הפאזה השלישית צועדת צעד נוסף, וסבורה שניתן להיות 'בריא' מבחינה נפשית ועם זאת לשמור על רבדים ילדותיים, תלותיים ודמיוניים. גישה זו מציעה כך: גם אם האדם בוחר מסלול חיים לא אובייקטיבי וא-רציונלי, כדאי ללכת במסע החיים עם חבר/מטפל ולשמור על שיח אינטר-סובייקטיבי עם האחר. דרך האמפטיה וההכרה של האחר, אדם שומר על שפיותו או לפחות אינו מתנתק מהחברה. שלגי אינו מוכן להשאיר את הפאזה השלישית, שמדגישה את אופני הקיום הסובייקטיבי והאינטר-סובייקטיבי, בלי יסודות פילוסופים-אונטולוגים איתנים, והוא עמל להחזיר את המימד האובייקטיבי למשולש בין שלושת אופני הקיום. לדידו, חווית ההתמסרות (surrender), מושג הלקוח ממשנתו של הפסיכואנליטיקאי עמנואל גנט, למשולש הדיאלקטי של אופני הקיום מאפשרת לאדם לחיות עם האחר מתוך חופש תנועה.


- פרסומת -

מוטיב מרכזי בספר הוא תיאור והעמקה בשני אופני קיום של האדם בן זמנינו. האדם המודרני מחד גיסא, חי בעולם קר, אנליטי, אוניברסלי, והאדם הלוגי משתמש בכלים מדעים על מנת לנתח את הגורמים הסיבתיים לכל תופעה. מאידך גיסא, האדם הוא יצור ספונטני, מיידי, טרנספורמטיבי וחד פעמי. שלגי מתאר את שתי דרכי ההוויה דרך המשגות יפות כגון: "בין מיתוס ללוגוס" (פרק 4), "בין מדע לחד פעמי", "בין ידע ליצירה" (פרק ו'), "בין אמת לוודאות" (שם), "בין מובן להוראה" (reference, פרק ח'). כיצד האדם יכול לצאת מפלונטר הקיום אם הוא אינו רוצה לבחור באופן קיום אחד? שלגי מציע שבעזרת 'תנועת ההתמסרות' לשני אופני הקיום (האובייקטיבי-לוגי והסובייקטיבי-מיתי) האדם משתחרר מחוויה דיכוטומית לעבר מרחב של תנועה. תנועת ההתמסרות היא זו שגם מרפאת את חווית הטראומה. ה"טראומטי" יוצר אזורים נפשיים קפואים, ואדם חי בתוך פנטזיות מאיימות, משעבדות ומקפיאות שאינן מאפשרות תנועה. התהליך התרפויטי מתרחש כשהמטפל והמטופל מתמסרים לטיפול האינטר-סובייקטיבי, ודיאדה זו מפעילה, באופן לא מודע, האחד את השני, כולל את החלקים הטראומטיים שלהם (enactment). על ידי כך אדם זוכה לטרנספורמציה ולדמיון בריא שמאפשר "תופעה משחקית, אקטיבית, המעצימה תנועה נפשית ופועלת בשירות החיבור בין מצבי עצמי במישור התוך נפשי והבין אישי כאחד" (עמ' 156). למעשה מדובר בתנועה בין אופן אובייקטיבי לאופן הסובייקטיבי של הקיום.

נדמה, שעל פי שלושת הפאזות הראשונות של הפסיכואנליזה, יש למטפל תיאוריה וכללים נהירים איך לערוך את ה'אנליזה הנפשית'. בשתי הפאזות הראשונות יש לעזור למטופל להיות אובייקטיבי ורציונלי, או לכל הפחות מציאותי מאוזן ואינטגרטיבי. בפאזה השלישית, אם שומרים על טכניקה נכונה של אמפטיה והכרה כלפי המטופל, הרי שהטיפול יצליח. בראשית הספר, נדמה שמטרתו של שלגי היא לתת לפאזה השלישית, "היגיון פנימי שיטתי" (עמ' 9) ולנסות למפות ולתת כיוון ברור ומוצק יותר למעשה הפסיכואנליטי. אולם ככל שמתקדמים בספר נדמה שאנחנו עוברים לפאזה הרביעית של הפסיכואנליזה, פאזה שעיקרה עצם התנועה עצמה, ופחות הכיווניות שלה. כפי שכותב שלגי "היכן שהייתה נפש קפואה, תהיה נפש בתנועה" (עמ' XXXIII).

אם כן, עם איזו מפה יוצא המטפל לפגוש את המטופל? שלגי מציע ניסוחים רבים לתפקידו של המטפל כשאין מפה בידו, כשהוא נעדר מטרה וכיוון ברור לטיפול. אתמקד רק בשתיים מהמשגותיו. הלך המחשבה הראשון נעשה דרך שימוש במושג האריסטוטלי 'חכמת העשייה' (פרוניזיס, Phronesis), דוגמה לידיעה 'פרונטית': "המלח המנוסה יודע כיצד להגיב לשינוי ברוח במשיכת מפרש קלה בלי שיש לו איזהו צורך באותו הרגע בחוקי התרמו-דינמיקה" (עמ' 143). "חכמת המעשה" או "ליבו המפוקח" של המטפל אשר הפנים ולמד את החוקים האוניברסליים על הנפש וכך בעצם הפנים מפות רבות. יחד עם זאת, כשהמטפל נפגש בחד הפעמיות של המטופל, הוא זקוק לאבד את ידיעתו, לשכוח לרגע את המפה, ולהתחבר לפני השטח. להיות פתוח לאי ידיעה ועל ידי כך לשוב ולמצוא עבור הטיפול את המפה הייחודית שמתאימה למטופל הספציפי.

לרגעים נדמה ששכיחת המפה היא לתקופת מה, ולאחר תהליך הדיאדה הטיפולית תשוב למצוא את המפה שמתאימה לטיפול הספציפי. כשמו של הפרק השני של הספר, "החתול אכל לנו את הלשון, אבל קבלנו אותו בחזרה", יש רגעים בטיפול בהם השפה אובדת, ודרך ההתמסרות הדדית של המטופל והמטופל הם שבים לעלות יחדיו על הדרך. אולם נדמה ששלגי מציע הלך מחשבה נוסף, רדיקלי אף יותר. לאורך הספר הוא לעיתים כותב, שאין אפילו אוצר מילים או תחביר לדיאדה הטיפולית ועליהם ליצור שפה "שעדיין אינה קיימת, בשפה שעדיין לא דוברה על ידי איש". זוהי, ניתן לומר, הפאזה הרביעית שמוצעת בספר.


- פרסומת -

בפרק האחרון של הספר, שלגי בעיקר עורך שיח בין הפסיכואנליזה לבין הספרות ללא ההשגחה המוקפדת וחמורת הסבר של הפילוסופיה, ומפליג לחופש האין סופי של הדמיון (למשל הדמיון של הנסיך הקטן של דה סנט-אכזופרי). לדעתו הזוג הפסיכואנליטי מבקש לחיות ולהחיות לא רק את המציאות או האמת האובייקטיבית, אלא את הדמיון של מה ש"באמת אמיתי". ההצעה לחיות ולהתמסר לעולם הדמיון, מלא בהשראה וויטאליות, יכול להישמע נעים ורומנטי. אולם שלגי מיד מזכיר שלחוות את ה"באמת אמיתי" של הדמיון זה גם לחוות את אזורי הזוועה של הנפש שלנו, והאפשרות לדמיין באופן ממשי שאנחנו כמטפלים פוגעים במטופלים שלנו ברובד של ה"באמת אמיתי". בדומה שבמובן מסוים אכן אברהם עקד את יצחק (על פי קירקגור, וראו תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ס"ב עמ' א'). במילים של שלגי:

"אני מבקש להציע שבעבודה עם אנשים טראומטיים, ולא רק איתם, משמעותו של ה- really real היא שאנחנו מבינים כי במובן מסוים אנחנו באמת באמת אלה שעברו את הטראומה, אנחנו באמת-באמת אלה שחוללו את הטראומה." (עמ' 300)

 

סיכום

במבט ממעוף הציפור על הספר, הוא נפתח בדיון מעמיק בפילוסוף האידיאליסט היגל ומסתיים באזכורו של האקזיסטנציאליסט הדתי קירקגור. המעבר מהיגל לקירקגור מהווה סימבול למסע בין הפאזה השלישית לרביעית של הפסיכואנליזה, מעבר מבנייה של מערכת יפה ומורכבת מאוד, שדרך מאבקים, מתחים דיאלקטים מצליחה לראות תמונה כוללת ואף לתפוס את ה"רוח המוחלטת" והאחדותית. אל מול חוויה הדומה לזו של קירקגור, החווה את הארמון המטאפיזי של היגל כמחנק, ומעדיף לאפשר לנפשו לרטוט ולנוע אל אזורי הטירוף של הסובייקט, חוויות של "חיל ורעדה" ואבסורד דתי. אם כן, המעבר מהפאזה השלישית לרביעית של הפסיכואנליזה היא בקשת התנועה, גם כשנעדרת תיאוריה ומפה ברורה לאן צועדים, ואולי דווקא כשאין מפה ונעדרת שפה, יש "לנוע לנוע".

הספר "לב פקוח לרווחה", הינו ספר עשיר מבחינה תיאורטית וקלינית, כתוב בצורה מעניינת ורהוטה ומהווה תרומה חשובה לפסיכואנליזה בכלל ולקהילה הפסיכו-תרפויטית הישראלית בפרט. לצד הרעיונות המקוריים של שלגי, כמורה ותיק ובעל יכולות הסברה והמשגה הוא מטיב להסביר ולמפות רעיונות פסיכואנליטיים ופילוסופיים מורכבים. על אף שמומלץ לקרוא את הספר מראשית עד אחרית, כל פרק עומד גם כיחידה עצמאית. יתכן שהקורא שאינו מעוניין בדיון פילוסופי מורכב, יעדיף להתחיל לקרוא את הספר מהפרק השני או מפרק ספציפי שמדבר אל נפשו, ולשוב לפרקים שדולגו. לספר צורף מבוא של ד"ר שלמה מנדלוביץ' שמתמצת את הספר, ופותח פתח בו הקורא יכול להתמצא ולרוץ בתכנים. כאמור, הספר הינו מסע של הנפש, בו שלגי מוביל אותנו מחוויות אינטר-סובייקטיביות של הכרה הדדית, למרחבים ללא מפה שבהם נותרה אולי רק תנועת ההתמסרות ובקשת החיים.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: פסיכואנליזה, ספרים, טראומה
נטע אדלר
נטע אדלר
עובד/ת סוציאלי/ת
ירושלים וסביבותיה
אסתר תירוש
אסתר תירוש
עובדת סוציאלית
שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
מיה נאור
מיה נאור
חבר/ה ביה"ת
מיכל משיח בנימין
מיכל משיח בנימין
עובדת סוציאלית
מודיעין והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
קורל לרין
קורל לרין
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה
נורית סיון
נורית סיון
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
רחובות והסביבה, קרית גת והסביבה, בית שמש והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.