לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
טיפול באזורי הנפש של ההתמוטטות הטראומתיתטיפול באזורי הנפש של ההתמוטטות הטראומתית

כיליון והינצלות, שסע ואיחוי: טיפול באזורי הנפש של ההתמוטטות הטראומתית

מאמרים | 1/1/2023 | 4,789

תיאור מקרה המתמקד בנערה הסובלת מטראומה מורכבת. התהליך הטיפולי מתואר דרך שני קטבים שהתארגנו מחדש לאורך הטיפול: כיליון והינצלות. המשך

 

כיליון והינצלות, שסע ואיחוי

טיפול באזורי הנפש של ההתמוטטות הטראומתית

מאת קרן פרי

 

 

 

טראומה: שגרת חיים המופרת באחת

אדם הולך ברחוב ולפתע מתמוטט על מדרכה, ללא כל סיבה נראית לעין. כך נפתח הקליפ "JUST" של להקת רדיוהד1. מקומה גבוהה, תוך שהוא צופה על ההתרחשות מלמעלה, שר תום יורק: "You do it to yourself". הצפייה בקליפ מעוררת רגשות חזקים, ועימה את התהייה כיצד ייתכן ששגרתו של אדם, שעל פניו נראית רגילה, מופרת באבחה אחת.

האשמה על ההפרעה הנגרמת לסביבה מעצם נפילתו במרחב הציבורי מרחפת באוויר: האם אותו אדם יכול היה להתנהל אחרת ולהמשיך במסלול הנורמלי שבו היה? אכן אירוע הנפילה יכול היה לעבור ללא הד, עד שמגיע עובר אורח, נתקל באותו אדם, מועד מעליו ונופל בעצמו. בהמשך הקליפ הולך ונבנה המתח סביב השאלה: מה קרה?! עוברי אורח נוספים מתגודדים סביב הנופלים, ומה שהתחיל כדאגה לאדם שנפל ברחוב, הולך ומקבל גוונים נוספים. האנשים נראים מוטרדים, כועסים, מאוימים – האם התמוטטות כזו מבשרת סכנה לאנושות כולה?

הם מחפשים הסבר אשר ייתן משמעות למה שנראה חסר פשר. הם מנסים השערות שונות, אך נענים בתשובה לאקונית וחוזרת, השוללת כל הסבר מתקבל על הדעת. האדם השרוע על הרצפה מפציר באחרים להיעזב לנפשו, שכן לא יהיה זה הוגן לדבריו לספר לכולם מה באמת אירע. גם אנו הצופים מתוחים ורוצים להבין את האירוע. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לברר מה קורה, המתח מגיע אל שיאו והאיש שעל הרצפה נעתר לספר לנו מה קרה... אולם מילותיו נבלעות בצרחות הגיטרות החשמליות. במקום נרטיב ברור, אנו צופים בתוצאות הקטסטרופה – האנשים שנכחו במקום מוטלים כולם מתים על הרצפה.

אנו הצופים נותרים מטולטלים, מתוסכלים מאי הידיעה, מאוימים ממה שעלול להרעיל ולמוטט גם אותנו. הקליפ מסתיים בתחושה אניגמטית קשה. אנו חווים את האסון דרך החוויה לכשעצמה, ללא הסיפור וללא פשרה. זוהי הדרך היחידה לבטא דבר שקרה אשר עבורו אין מילים היכולות לספרו. זוהי גם המהות של רישום הטראומה בנפש.


- פרסומת -

 

התמוטטות טראומטית

תינוק מגיע לעולם עם ציפייה מולדת לקשר הנענה לצרכיו. פיו של התינוק יודע לחפש את פטמת השד ולינוק. ההזנה האימהית לא רק מרגיעה את הכאב הפיזי של הרעב, אלא מבססת בתוכו בהדרגה את הרצף: שכנראה היה רעב, וכעת הוא שבע. כך, תחושות של אי נחת פנימית נועדו לחפש – ולקבל – פשר והכלה.

התינוק מוחזק דרך הטיפול האימהי – אם רצפטיבית, המגיבה באופן תואם למה שתינוקה זקוק, וכך יוצרת עבורו המשכיות של קיום, תחושת אמון וחוויה בטוחה בעולם. כך התינוק גדל בתחושה שהוא חי ובורא מציאות באופן המשכי ובעל משמעות. התרחשויות שהתינוק חווה, גירויים פנימיים וגירויים הבאים מהחוץ, מקבלים משמעות מרגיעה דרך ההחזקה והדאגה האימהיות. באותו אופן, אימה שבמקורה היא חסרת שם, מקבלת קונטקסט וחוויה דרך הדמות המטפלת. זהו תהליך המתרחש בתוך דיאדת האם-ילד (ויניקוט, 1960).

טראומה, לעומת זאת, נוצרת כאשר חווים אירוע שלא הייתה לו סביבה מחזיקה. כאשר האירוע התרחש אך לא נחווה (ויניקוט, 1963). על כן טראומה טומנת בבסיסה את האכזבה מקשר שאמור היה לספק החזקה זו.

המקרה שאציג כאן התרחש במחלקת אשפוז לנוער שאליה מתקבלים נערים הנמצאים בשבר טראומתי. האובדנות, שעימה חלק גדול מהם מגיעים, מבטאת דואליות: מצידה האחד טמונה בה אכזבה ממה שהיה – חוויה של נטישה של הנפש שהופקרה לבדה בעולם. הבדידות וההרגשה שאין מי שיוכל להיות שם ולהכיל את נפשם לא מאפשרת להם להתחבר לרצון להמשיך לחיות. מצד שני, האובדנות מבטאת גם תקווה וכמיהה שהנפש שת(ת)אבד, תימצא. שיהיה מישהו שיאסוף אותה אליו, וייקח אחריות על מה שהתרחש.

אלו שני קצוות הטראומה – הסיפור של מה שקרה, והתקווה למה שיקרה אחרת. כך מתאר ויניקוט (1960) את הקפיאה של העצמי האמיתי, הממתין לסביבה מתאימה שתאפשר את הפשרתו.

ברומברג (1998) מוסיף שחלקים בלתי נסבלים של החוויה הטראומטית, אלו שאין להם הכלה ועל כן אינם יכולים לעבור עיבוד, נשארים מופרדים ומוחזקים במעין כמוסה נפשית. לעיתים קרובות האדם הפגוע מרגיש שמשהו אינו כשורה, אולם אינו יודע מה קרה לו. הטראומה נמצאת, אולם אין דרך לחשוב אותה. היא מורגשת, אך אין דרך לבטא אותה ולהחזיק אותה כחלק אינטגרלי ורציף של העצמי. היא חלק מופרד מהעצמי, שעל פניו נראה שלם. זהו מצב שבו חוויית העצמי מפורקת למערכות חשיבה ופעולה נפרדות.

הטיפול בטראומה מועד גם הוא ליפול לתוך ההתארגנות הטראומטית השסועה, שאותה אתאר בהרחבה בהמשך.

הנפש הנואשת לבטא את החומר הנפשי הלא מעובד של מה שנחווה, מנכיחה את התכנים הטראומטיים באופנים שונים. הכניסה למחלקה מציפה במראות קשים. נערים ונערות חבושים, פצועים במקומות שונים בגוף. חלקם מתלוננים על כאבים – בבטן, בגרון ובראש. אלה הם כאבי נפש שנותרו גלומים בגוף.

הצוות מיומן בהתמודדות עם הפרדוקס, שבו נערה שפגעה בעצמה באה לבקש חבישה וטיפול בפצע. את פצעי הנפש לא ניתן לחבוש כך, בקלות יחסית, והם מקבלים שוב ושוב ביטויים בפעולה, ובתסמינים גופניים. ביטויים אלו מושלכים החוצה בתקווה שיהיה מי שיטפל בהם, ואולי גם יבין ויוכל להציע משמעות. המחלקה מספקת גם סביבה של תקווה. התקווה היא שמה שקרה בעבר לא יעבור שוב לסדר היום, ללא הד, ושיוכל לקבל הפעם התייחסות מרפאה.

בהיעדר הסבר מובן למה שהתרחש, גם האדם הטראומטי, וגם סביבתו, עשויים לתהות: האם הדברים אכן קרו? כנגזרת מכך, מטרטרת שאלה על התסמינים החיצוניים המבטאים את ההתמוטטות – האם באמת לא ניתן לקום מהשבר? האם האדם עושה זאת לעצמו, ונכנס בכך לדינמיקה של הרס עצמי? האם המופע החיצוני שאליו אנו עדים הוא הגזמה דרמטית וסוערת, ניסיון עילג להתחרות על תשומת הלב.

סטולורו (2018) מציע כי כאשר ילד חווה טראומה שאינה מתוקפת באופן מסיבי וקבוע, אמונתו בחווייתו הנפשית נותרת בלתי יציבה ופגיעה. בנסיבות אלו, הילד מנסה לשקם את האמונה, ההולכת ונעלמת, בתקפות של חוויותיו. על כן, על מנת להמחיש לעצמו את החוויה הטראומטית, אשר במהותה היא בלתי ניתנת לתפיסה, נוצרת העצמה והבלטה של החוויה.

לעיתים זוהי המחזה של המציאות הנפשית המצויה בסכנה. הגנה דיסוציאטיבית זו עשויה אף להיראות כדלוזיה כמו פסיכוטיות. הדלוזיה, בהיותה חוויה אבסולוטית ונטולת הקשר, אינה מאפשרת דיאלוג עם הסביבה, ועל כן אינה פגיעה לחוסר תיקוף. היא החוויה כשלעצמה, ונחווית ככזו. הדלוזיה מציגה את החוויה הפנימית לסביבה, ללא הערעור עליה. זהו ניסיון ליצור גשר בין עולמות שבמהותם הם נפרדים וסותרים. בין העולם הנורמלי לעולם הטראומטי, שבו קורים דברים שאינם מתקבלים על הדעת. ניתן לראות זאת כדרך יצירתית ייחודית של הנפש, שבה תוכן שלא קיבל הכרה, תיקוף, משמעות והקשר, נדחף החוצה ומוצא לאור, כך שהסביבה תוכל לראותו.


- פרסומת -

בטיפול טמון הפוטנציאל למצוא בהווה את מה שקבר הזמן. מטופלים רבים מגלמים שוב ושוב את ההתמוטטות בהווה – קשה להזיזם מההריסות, ומהקטסטרופה, מכיוון שהם מחכים להימצא בדיוק שם, במקום שבו קרסו.

בשונה ממנגנון ההדחקה, הפועל על מנת לשמור על העצמי מפני פירוק על ידי הסטת האיום מן המודע ללא מודע, במנגנון הדיסוציאטיבי מתרחש פיצול אנכי של העצמי, כדי לשמור על חזות של אחדות (דייויס, בתוך זליגמן 2019). הכוונה היא שהיבטים מסוימים של העצמי מופרדים ונחווים כמנוכרים לעצמי. האדם מודע להם, אולם חווה אותם כזרים לו (Kohut, 1971). זוהי הגנה שבה מתרחש מעין ויתור זמני על החלק הפגוע של העצמי, כדי להציל ולהמשיך לשרוד עם מה שניתן.

לפיכך דיסוציאציה מקשה מאוד על תהליך עיבוד החוויה. זהו מבנה פנימי היוצר את הפרדוקס לפיו בטיפול ישנה תביעה להכרה, ובו זמנית דרישה למחיקה של מה שקרה. התקווה היא לחפש את האפשרות לשוחח ולתקשר עם חלקים טראומטיים אלו. לחפש את האפשרות שלא רק לחוות יחד את החזרה הכפייתית של הטראומה (פרויד 2005), אלא גם להחזיר את החיבור אל מה שקרה, לחלץ את מה שלא ניתן היה עד כה לתקשר, להחזירו לחוויית העצמי השלם, ולנסות למצוא לו מקום בתוך החיים שנפגעו.

 

מקרה קליני: אנה

אנה התקבלה במחלקתנו כנערה מתפקדת – חברה במועצת תלמידים, מדריכה בחוגי סיירות, תלמידה טובה. החלק ה-כמו נורמלי שלה, זה השומר על החזות המתפקדת והשלמה, פעל היטב, וקשה היה להאמין עד כמה היא פגועה. היא התאשפזה במחלקה עקב ניסיון אובדני שעשתה.

בימים הראשונים לטיפול עברה אנה מקושי להסביר מדוע היא מרגישה מיואשת כל כך, לתיאור מהלך חיים שבולטים בו הזנחה רגשית מבית ודחייה חברתית שהשתחזרה במסגרות השונות שבהן הייתה. בפגישותינו הראשונות אנה חשפה סיפור על מגע מיני לא מותאם ומתמשך על פני שנים עם שלושה בני דודים הקרובים אליה בגיל. היא מעולם לא דיברה על כך טרם האשפוז. עתה, משנפרץ הסכר, היא דיברה ושיתפה בסיטואציות רבות. היא תיארה משחקי מחבואים שהפכו למשחקים מיניים, ועם השנים גם לאינטראקציות אלימות ומשפילות. היא דובבה שנים שעברו ללא קול. מצבים שבני משפחה אחרים יכלו, אולי, לקלוט רמזים לפגיעה, אך לא שמו לב.

באופן מעורר השתאות אנה ביקשה להעיד במשטרה בהקדם. היא ענתה לשאלות החוקרת באופן רהוט, תוך שהיא מדווחת על פרטי הפרטים של האירועים השונים בקור רוח. אנה נראתה חדורת מטרה להישמע, ולהיראות, והעידה על עצמה שיש לה "כמה כוח שצריך" על מנת לעבור זאת. בתחילה נדמה היה שפתיחת חוויות קשות אלו, לראשונה, בתוך הקשר הטיפולי שאך נוצר, תייצר ברית טיפולית קרובה ועמוקה, ותאפשר להבין, לעבד ולהחזיק את המשמעות של האובדנות והמצוקה שעימה הגיעה לאשפוז. אולם מהר מאוד ניכר כי במקום אינטימיות של קשר ועיבוד מעמיק של תכנים, אנה מפזרת ומרוקנת את הגיהינום של נפשה על הסביבה, הן במעשים קיצוניים והן בסיפורים.

משהסתיימה עדותה במשטרה, החלה אנה ללא שהות פרויקט חדש – היא עמלה שעות ארוכות על כתיבת סיפור חייה: "יומן אשפוז פסיכיאטרי". הרעיון היה לכתוב כדי לספר על סבל שבמשך שנים היה שקוף. לכתוב כדי לפרסם, כדי שהעולם יראה ויידע מה היא עברה. היא יצרה קשר עם הוצאות לאור ודמיינה את עצמה מתארחת בתוכניות בוקר, מספרת את סיפורה לכולם.

במהרה הפך הספר מתיאור של חוויותיה האישיות, הפרטיות, לתיאור חסר גבולות המערבב גם חוויות חדשות שאירעו לה במהלך האשפוז. במחלקה החלו התפרצויות סוערות שלה, שבהן היא צעקה, פגעה בעצמה ולעיתים גם פשטה את בגדיה כאחוזת טרוף. על מנת לרסנה היא הוחזקה והוגבלה על ידי הצוות. מצבים קשים אלו נכתבו בספרה כאלימות וכפוגענות לא מבוקרת מהסביבה כלפיה. בניסוחיה היא העמיסה פרטי פרטים שכללו תיאורים של פגיעה עצמית, דם, מיניות ואלימות. היא כתבה כדי לזעזע, ובפגישותינו הסבירה בסוד, שהיא מייצרת בכוונה סיטואציות באשפוז, כאלו שידעה שיוכלו להיכתב בספרה ושיטלטלו את הקורא.


- פרסומת -

ברור היה כי היא משקיעה מאמץ עילאי להזיז את הקורא ממקומו הנוח. כמו יורה חומרים טראומטיים לכל הכיוונים. יורה כדי לזרוק החוצה את עצמה. את הספר אנה העתיקה על כל המחשבים במחלקה, כך שכל מי שהדליק את המחשב מצא בשולחן העבודה עותק של הספר.

בפגישות, במשך תקופה ארוכה, אנה לא הצליחה לדבר באופן ספונטני, ולא יכלה לספר דבר שלא כתבה קודם לכן בספר – כל מאודה הופנה לכך שאני, כמו כולם, אקרא את הספר שהיא כותבת. שאקרא הרבה, וכמה שיותר. וכך עשיתי. בפגישות הקראתי בנוכחותה, תוך שאני נותנת קול ואינטונציה משלי למילים השוצפות שהקלידה.

אנה כמעט שלא הקשיבה. במקום זאת היא התעניינה לאיזה עמוד הגענו, ותהתה כמה אירועים נוספים עוד יקרו לה במחלקה, שעליהם היא תספיק לכתוב עד שניפגש מחדש. כל ניסיון להתעכב על מילה, או משפט, להבין מעט יותר את החוויות שתיארה, נתקלו בשעמום מנותק מצידה, ובתגובות לאקונית שהיא לא יודעת להסביר, ושעדיף שאקרא עוד בספר.

אירועי המחלקה סיפקו עוד ועוד חומרים טראומטיים שעליהם כתבה. עלה החשש שאנה משתמשת באשפוז באופן שאינו מיטיב עימה, ואולי אף מחמיר את מצבה. על כן בזמנים שבהם הייתה הפוגה קלה באובדנות, וחיבור אפילו רופף למוטיבציה לחזור לחייה, אנה שוחררה מהמחלקה לפנימייה פוסט אשפוזית, בתקווה שיתאפשר לה להמשיך בטיפול מבלי להימשך לפירוק באופן קיצוני כל כך. אלא שמצבה החמיר, ואנה חזרה בכל פעם להתאשפז מחדש.

במהלך הזמן, ועם כל אשפוז, התסמינים הלכו והקצינו. בנוסף נראה היה כי בהיווצרותם הם מקבלים גם השראה מתסמינים של נערות אחרות במחלקה. כך למשל כשנערה במצב פסיכוטי נלחמה בדמויות הרודפות אחריה, גם אנה החלה לראות דמויות כאלו, ולהתנהג בצורה דומה. אנה נראתה כאילו היא קונה לעצמה סיפור אחר סיפור, ומלבישה את עצמה במילותיו. פגיעותיה העצמיות כמו התחרו בצורות הפגיעה העצמית של נערות אחרות במחלקה, וכללו גם מעשים מזעזעים: היא בלעה חפצים מסוכנים, חתכה את עצמה בכל גופה, תלשה את שערותיה, נשכבה על הכביש בחזרה מחופשה, ופעמים רבות הגיעה בשל כך למיון בבית חולים כללי, על מנת לקבל טיפולי חירום.

בנוסף, היא סיפרה על הזיות שמיעה וראייה, שבהן ראתה לעיתים דמויות נפגעות שאותן עליה להציל אך ללא הצלחה, ולעיתים דמויות המאיימות שכוונתן לפגוע בה. הכל היה תמיד הרבה ומופרז, וללא אפשרות שלה או של מטפליה להרגיעה, ולהשפיע על המתרחש. את פגיעותיה העצמיות ואת ההזיות שחוותה אנה תיארה כהתקפים, והתעקשה לקבל אבחנה כפסיכוטית וסכיזופרנית. היא קראה בספר האבחנות וידעה להסביר כיצד מה שקורה לה עונה על הקריטריונים המתאימים להיותה חולה.

בתוך הדרמה שהתחוללה חשתי מיותרת. שהמילים שלי, כמו המילים שלה, מוסיפות עוד סיפורים שאינם נשמעים, מילים עודפות למה שכבר סיפרה ותייגה בעצמה.

אנה נלחמה על כך שיכירו שאין לה שליטה על מה שקורה לה. היא ייחלה שיעזרו לה, בעוד היא, מתוך ההתקף, צועקת, נזרקת, מטילה את עצמה כמו אבן כבדה. נופלת היכן שנופלת. פעמים רבות הכניסה את ראשה ללולאה שיצרה מבגד, חיכתה שמישהו יקלוט את הסכנה ויסיר אותה ממנה, רגע לפני שקורה אסון. אנה ניסתה להיפטר מהכאב בדרך של לזרוק אותו לעזאזל ומי שיתפוס – יתפוס. אולם גם המטופלים וגם הצוות חוו אותה כמי שמעמידה פנים, עושה רע לעצמה ומייצרת דרמה גדולה שכל מטרתה לגנוב תשומת לב ברמייה.

אין ספק שבתוך הסערה הצבעונית והעזה שניתכה ממנה החוצה היה סבל בל יתואר. אולם הכאב לא היה מורגש. כדי להרגיש כאב צריך מרווח פנימי בנפש. ולמרווח פנימי צריך סוגר – דרך להתאפק ולהשהות, כך שמשהו יישאר בפנים. אצל אנה הייתה דו ממדיות הגנתית (מלצר, 1975), ובה רק כיוון אחד לתנועה – מבפנים החוצה. ללא פנטזיה, מחשבה או זיכרון המוחזקים בתוך עצמה, אנה לא יכלה להרגיש, ולא יכלו להרגיש אותה.

החוויה עם אנה הייתה כמו התבוננות במופע אימים גרנדיוזי, שבו היו תסמינים, והיו מילים המתארות את מה שקרה לה, אך לאלה לא הייתה משמעות עבורה. גם לא הייתה משמעות ללהיות שם עבורה. במקום קשר אישי ומשמעותי עם מטפליה, היא סיפרה הכל לכולם – סיפרה הכל, מבלי לספר דבר. גם סיפור החיים והטראומה המינית שחשפה בתחילת האשפוז הלכו והתרחקו, נטמעו ביתר ההתרחשויות הגועשות, עד כי נדמו כמו סיפור תלוש שספק היה, ספק סופר כדי לזעזע.


- פרסומת -

קשה היה להגיב אליה באמפתיה. אנשי צוות שונים ניסו לפלס דרכם אל ליבה, אולם אנה כמו שתתה את תשומת הלב, אך ללא רכיבי הזנה שיישארו בתוכה. היא ביקשה לעצמה עולם שבו תוכל להיות מוחזקת עוד ועוד ועוד, עם כל כובד משקל נפשה.

בשיחותינו אנה הביעה פליאה וקושי להבין אמירות שנאמרו לה במחלקה. מדוע אם היא לא רוצה לעזור לעצמה, אם היא לא מוכנה למתן מעט את התנהגותה הסוערת, להשהות את הצורך לפעול את הדחף המתפוצץ בתוכה, ולהיות חלק במאמץ המשותף להבריא – אף אחד לא יוכל לעזור לה.

החוויה איתה הייתה טראומטית. אנה דחקה את הסביבה לרגשות קשים, והסביבה קרסה. העמדה הטיפולית התמוטטה שוב ושוב: חוסר אונים, קהות רגשית, כעס, עלבון, זלזול ותוקפנות בוטאו כלפיה לעיתים באופן גלוי ולעיתים באופן סמוי.

כאשר הייתה בהתקף, אנה ניסתה לשכנע שהדברים קורים לה באמת. כאשר לא הייתה בהתקף היא ביקשה לראות במה שקורה לה כמחלה התוקפת אותה, שעליה אין לה שליטה, מתכחשת לחיבור האפשרי של מה שקורה למה שסיפרה שקרה בעברה. היא חזרה על כך שאף אחד לא מאמין לה, שהיא באמת לא יכולה אחרת, ושכולם שונאים אותה וחושבים שהיא ממציאה. אם היו עוברים מספר ימים ללא התקף, אנה הייתה מתריעה בטיפול שהיא יודעת, ומפחדת, שבקרוב הוא יגיע, ובעוצמה גדולה אף יותר מבעבר.

 

לעצור את ההסלמה

פרק זמן ארוך הייתי תחת הרושם שאם אנה מסמנת את ההסלמה המגיעה, כנראה שהיא עצמה מובילה לשם. השקעתי מאמצים רבים לנסות לעצור את ההסלמה. ניסיונות ללמדה דרכי הרגעה חלופיות, קרקוע, עם עזרים תחושתיים, נשימות והסכמים לפנות לצוות לעזרה רגע לפני התקף, לא עזרו במניעת ההתקף או בהפחתת חומרתו. אל מול ההכוונה שתנסה לקחת אחריות על התנהגותה, אנה טענה בתוקף שוב ושוב כי אינה יכולה, וכי אין זה בשליטתה.

בהדרגה הבנתי שאנה, אשר התעקשה על אבחנה, חיפשה למעשה משהו שיגדיר אותה. משהו שתוכל להיאחז בו שייתן לה מקום בעולם. היא ניסתה בדרכה למצוא שפה כדי לקרוא בשם למה שקורה לה. בנוסף הבנתי שכאשר היא מספרת שאין לה שליטה, היא מתארת למעשה שבזמן התקף משהו מתוכה נדחף החוצה והיא כמו שבויה של חלק אחר בה. כשהיא מבשרת על בואו הקרב, היא יודעת לספר על כך שהחלק הזה זקוק לצאת, וכי זמן רב מדי שבו הוא נשאר בתוכה, מפר חוזה פנימי לפיו עליה לתת לו את האפשרות לבוא ולהופיע.

בהדרגה הגעתי להבנה חדשה: שההתקפים לא יכולים להיפסק, ואנה מספרת שהם למעשה מגלמים חלקים אמיתיים של עצמה, אשר כרגע זוהי דרכם היחידה להתבטא. כלומר, אין זה הצורך בתשומת לב שמוליד את ההתקפים, אלא להיפך – הצורך לחשוף חלקי עצמי הקבורים בפנים והזקוקים להיראות, הוא שמתבטא כהתקפים. הבנתי שעליי למצוא דרך להחזיק את ההתקפים כמסר חשוב המגיע מתוכה, ומסופר כך שוב ושוב.

סיפרתי לאנה שאני מאמינה לה, שהחוויה שלה היא חיה ואמיתית עבורה.

מתוך הבנתי הזו החלטתי להזמין באופן מכוון את ההתקפים להגיע לפגישות – כשחוותה התקף מחוץ לפגישות אמרתי לה, שהחלק הזה שלה בוודאי רצה לספר לי משהו חשוב, וחבל שלא הייתי שם איתה.

בהתקפים אנה ראתה ושמעה דמויות שונאות המענישות אותה. כדי לחמוק מאכזריותן של הדמויות היא הייתה צריכה לפגוע בעצמה בדרכים שונות במקומן. על מנת שלא להישרף על ידן היה עליה לשרוף את עצמה עם מצית. על מנת להרגיש בטוחה מפגיעה, היה עליה לפצוע את עצמה.

בזמן ההתקפים שהחלו לקבל את הזמנתי ולהופיע בפגישות, חיפשתי כיצד לחלץ ולמסור לאנה משהו מובן יותר, משהו שתופס ושמייצג את המהות של חלקי העצמי המנותקים הללו. חלקי עצמי המנסים להעביר מסר, אך כל מה שהם יכולים הוא להתבטא בדרך שמפרקת ושהורסת, הן את אנה, והן את סביבתה.

כך למשל, בזמן שאנה תיארה דמויות הרודפות אחריה וצועקות שהיא אשמה בכול, ומגיע לה לסבול, פניתי אליה בשקט ואמרתי שבטח היא מרגישה נורא אשמה על כל מה שקרה, ושכילדה קטנה היא לא ידעה לשים גבול לבני הדודים, שהרי כל כך רצתה התייחסות קרובה ומיוחדת מהם. כאשר הייתה צועקת בזמן התקף שהיא רואה דמויות של אנשים שאונסים ושורפים אותה סיפרתי לה שזו באמת הרגשה נוראית כשהגוף הופך להיות כך, כאילו ללא גבולות, שזה שורף ללא עור מגן, שככה כל אחד יכול לעשות בה מה שהוא רוצה.

בנוסף לכך, חיפשתי כיצד לסמן בשפה את קיומם של שני מצבי העצמי הללו – אנה בהתקף, ואנה שלא בהתקף – כשתי תודעות שונות הזקוקות למקום בקשר שלנו. אנה עמדה על כך שהדיסוציאציות הן חוויות מוחשיות המתרחשות ברגע זה, ועל כן חיפשתי שם שישקף את אמיתות החוויה מצד אחד, ובו זמנית את הפרדתה מהמתרחש כרגע מצד שני.

למה שקורה בהתקף קראנו "המציאות" (שם שאנה בחרה בו). עבור אנה זו הייתה החוויה האמיתית – המציאות האישית שהיא חווה כבר שנים. במקביל, מה שהחל להתהוות ולקבל קיום ממשי וחדש הוא "המציאות שלנו" – שלי ושלה. ההזמנה הייתה שלצד "המציאות", ננסה לפנות מקום גם ל"מציאות שלנו", של קרן ואנה. כלומר, במקום לנסות לחלץ את אנה מהמצבים הדיסוציאטיביים, מצאנו דרך לתת להם שם המתקף את חווייתה הפנימית.


- פרסומת -

כך, "המציאות" כללה את כל ההתקפים – הדיסוציאטיביים, הכמו פסיכוטיים של אנה. התקפים, אשר שייכים לעבר, אך נחוו על ידה כהווה מתמשך. לעומת זאת, "המציאות שלנו" הייתה דרך להתניע את האפשרות לשים לב לנוכחות המשותפת שלי ושל אנה בהווה, כמשהו חדש המתהווה כאן ועכשיו. האפשרות לעשות זאת הובילה להזדמנות לשים תחום וגבול להתקף. גבול שלא שולל חלק ממנה, ולא רואה בזה מניפולציה שקרית, אלא תומך בכוליות שלה, כמורכבת מחלקים אלו.

פעמים רבות כאשר הדיסוציאציה לא הרפתה, הוספתי שאני בטוחה שיש עוד המון מה להבין מהמציאות הזו, אך רק לבינתיים, עד לפגישתנו הבאה, חשוב שניתן גם מקום ל"מציאות שלנו" – קרן ואנה.

אנה החלה להגיב לשפה החדשה שהחלה להיווצר בינינו, וחיפשה בעצמה דרכים שונות לסמן את "המציאות שלנו", את החיבור של אותם חלקי עצמי מנותקים לקשר שלנו. באחת הפגישות היא ביקשה את החותמת שלי כדי לסמן את אזורי הפגיעה העצמית עם שמי. הסכמתי לכך והצעתי שהיא אולי מחפשת שאהיה סימן על העור שלה, סימן המשאיר את זיכרון הפצעים מבלי לפצוע מחדש. בזמן אחר הצעתי לה למרוח קרם ידיים שלי, כך שתוכל להמשיך להרגיש את הריח המוכר וכך את ההחזקה של הידיים שלי הממשיכות איתה, כך שכאשר "המציאות" תנסה להשתלט על הכול, היא תוכל להריח ולהיזכר שיש גם את "המציאות שלנו".

בהדרגה אנה החלה להרגיש את הקשר הטיפולי כמובחן וכקרוב. האפשרות לדבר את מצבי העצמי השונים, ולתת להם שם, עזרה למתן את ההתקפים ולווסת אותם. בעבר, כל ניסיון להרגיעה נחווה על ידה כדחייה של החלק שלו קראנו "המציאות". ועל כן ניסיונות ההרגעה נתקלו בהתקוממות עזה מצידה. מתן שם לחלקי עצמי אלו, ושימת דגש על המציאות המשותפת שלנו כמתהווה בנוסף ובהמשך לחלק הפוגעני הנקרא "המציאות", אפשרו לדבר על חווייתה הפנימית באופן שלם יותר.

 

כבר יש עבר, ויש הווה

ברגע משמעותי באחת הפגישות, אנה סיפרה שבזמן ביקור בבית היא עשתה סדר ומצאה תמונת מגנט מחתונה משפחתית שבה חגגו כל בני המשפחה. מבט ראשון בתמונה אינו חושף מאום מהמורכבות הגדולה הקיימת בה. שלושה בני דודים ואנה – ארבעה ילדים חמודים בתווך שבין ילדות להתבגרות, מצולמים יחד. באותו רגע הבנתי שאנה מראה לי בדיוק את מה שבלבל את דעתה כל השנים, יצר קרע בתודעה ובמחשבה, וגרם לה להרגיש שהיא משוגעת.

אמרתי לה שבתמונה רואים משפחה, חיבוק וקרבה של ילדים. שותפות שבוודאי הייתה חשובה לה. וברקע, חיים שממשיכים, חוגגים שמחות, והכל כאילו נורמלי ורגיל. "אם לא יודעים להתבונן עמוק בעיניים שלך, של אנה הילדה שבתמונה, לא יודעים שמשהו שם משובש. אז, בעבר, לא היה אדם שראה את זה. אמא ואבא היו עסוקים בשלהם, וזה נשאר ככה, תלוי ומנותק מבלי שאפילו את יכולת ממש לדעת שמשהו רע קורה שם, ושזה לא בסדר".

אנה הקשיבה לי בשקט, ודמעה. המשכתי לספר לה אבל הפעם הדגשתי את ה"מציאות שלנו" – שלי ושלה. "כשאנחנו נפגשות, אני ואת, אנחנו מצליחות להתקרב לאט לאט לכאב שנגרם לך. לגעת במה שנקבר עמוק בפנים. כשאת בהתקף, ואת כמו חולה ובמצב חירום, מה שקרה הופך למה שקורה עכשיו, ואת פתאום יכולה לדעת משהו על המציאות הזו שהתעוותה לך, בלי שאף אחד שם לב".

גם אני וגם אנה הרגשנו שזה רגע יקר. דרך התמונה אנו מצליחות לחזור לזמן ההוא בעבר, זמן שבו המציאות, וכך גם חוויית העצמי, התפצלה באופן מתעתע לשניים. המציאות הגלויה, והמציאות של מה שבאמת קרה אך נותר רשום כשיגעון פרטי חסר צורה בתוכה.

אנו ממשיכות להיפגש, וההתקפים ממשיכים, אך אני מרגישה שיש לנו שפה להזמין את חלקי העצמי שלה לקשר שלנו – שפה המאפשרת לנו לדבר על מה שקורה לה באופן שלם יותר. אני ממשיכה ומספרת לה כל פעם קצת. על כך שהיא באמת הייתה זקוקה שישמרו עליה. שלבד לא יכלה לדעת שמשהו השתבש ועבר את הגבול שלה. אנחנו ממשיכות ומבינות יותר ויותר גם את התפקיד המרכזי של החסך ההורי שחוותה, ושעורר בה את הנואשות לקרבת בני הדודים שלה, ואת תחושת האשמה על כך שהייתה חלק מהמעשים האסורים והמבלבלים הללו.

באחת מפגישותינו אנה אמרה לי: "חבל שלא היית שם", ואני נרגשת מכך שחלקי הנפש שהתפצלו מתארגנים בהדרגה על ציר הזמן. כבר יש עבר, ויש הווה. לא היה שם אף אחד, אולם כעת ישנו מישהו. יש משמעות לקיום של אחר משמעותי עבורה, ולכן גם היא יכולה להתקיים.

 

דיון: התנועה הנפשית שבין כיליון להינצלות

קתי קרוט (1996) מתארת את הדינמיקה הנפשית של הטראומה כנרטיב אניגמטי המורכב בו זמנית מהכיליון ומההינצלות. מהשבר ומההשתלשלות של האחרי. זוהי מציאות, שגם אם היא מצליחה להיות מסופרת במילים, החוויה הנפשית הפנימית לא יכולה להימסר באופן כזה. ההתמוטטות הטראומטית לא נרשמת כידע פשוט, ועל כן אינה יכולה להיות מסופרת באופן פשוט בהווה. המילים הן בנאליות מדי, משומשות מכדי לתפוס דבר שעבור הנפש הוא חסר הקשר, וחסר הסבר.


- פרסומת -

אני רוצה להציע שבטיפול מתעוררות באופן אינהרנטי שתי סכנות מנוגדות: בקוטב אחד קיימת הסכנה להמשיך את החיים הלאה – לשרוד, להסתגל ולהינצל, תוך כדי פספוס המגע עם חוויית ההתמוטטות. להמשיך (גם הפעם) כאילו כלום לא באמת קרה. להרגיע, מבלי שהשבר הופך להיות מובן. לווסת את הסערה, לשאוף להביא הקלה, אך במחיר של ויתור על חלקי העצמי המחזיקים את התיעוד של האסון.

קוטב ההינצלות עבור אנה התבטא בזמנים באשפוז שעברו עליה ללא התקף, ובניסיונות שעשתה להשתחרר מהמחלקה ולהשתלב בפנימייה. כנערה חכמה, סקרנית ויצירתית, היא השתלבה לפרקים, בפעילויות המחלקה באופן מרשים. בין התקף להתקף היא השתתפה באופן פעיל בלמידה, ובקבוצות משחק. אולם במקום שהתפקוד הנורמטיבי יבסס רצף חיובי ומתמשך של שגרה רגועה, ככל שעבר זמן ללא התקף, אנה חשה סכנה. היא בישרה שהיא יודעת שעל אף שכולם מרוצים ממנה, מחזקים אותה על כך, ומעודדים אותה להחזיק מעמד בדרך זו, להמשיך כך בטוב יהיה בלתי נסבל עבורה.

בטיפול התאפשרה ההבנה כי עבור אנה, השגרה הרגועה היא ביטוי לביטול ולמחיקה של חוויית הטראומה. חיזוקה להמשיך את תפקודה בשגרה רגועה, נחווה על ידה כהדרה של חלקי העצמי שלה, אשר מחזיקים את הטראומה ומספרים את המשמעות האיומה שלה, דרך ההתקפים. היא הרגישה עלבון מכך שלא מאמינים שאין הדבר בשליטתה, ושהסבל שלה אמיתי.

מנגד, קיימת הסכנה לקרוס אל החלק החווה כיליון. זהו הקוטב של המשיכה אל החוויה הפנימית שהוחמצה. משנפתחת תקווה לחלק זה להישמע ולהיראות, מופעלים מתוכו כוחות חזקים לצאת ולהתקיים באופן בלעדי, ללא התחשבות במציאות החיצונית שהמשיכה אז, וממשיכה גם היום, להתרחש. קוטב זה מורגש לעיתים קרובות כממאיר, וכקורא תיגר על כל מוסכמה חברתית. הוא פועל על מנת לפרק ולא לאפשר לחיים להימשך כהרגלם – בשדה החברתי, המשפחתי והגופני.

אצל אנה, קוטב זה בא לידי ביטוי בהתקפים שכללו דיסוציאציות ומתקפות קשות על הגוף. בזמן שאנה הייתה בהתקף, גם חיי המחלקה הופרעו. ההתקפים היו בולטים ומוחצנים, ואירועי החירום אלצו את הסביבה לעצור הכול ולהתייחס למה שקורה. למעשה לא ניתן היה להתעלם ממה שקורה.

קוטב הכיליון הוא התקווה לגעת באופן מוחשי בחוויה שהוחמצה, ועל כן הוא מגרה פעמים רבות את הקריסה הטוטלית להתמוטטות, לתחושת הכיליון, למה שאותו לא ניתן לספר אלא רק לחוות – זוהי התקווה לחוות, הפעם בלי להחמיץ את החוויה שקרתה ושלא נחוותה בעבר (ויניקוט, 1963). אולם הסכנה בקוטב זה היא, שהמשיכה לקריסה לאותו מקום נפשי שבו הכל נחווה אבוד, עלולה להרוס – להשאיר את המטפל, ובמקרה של אנה את המחלקה, בחוסר אונים אל מול כוחות מפרקים שכאלו.

בטיפול קיים הפוטנציאל למצוא דרך לסדר מחדש את האניגמה, באופן ששני חלקי נפש אלו – ההינצלות והכיליון – לא ישללו זו את זה. באופן שניתן יהיה להרגיש את החיים המתעתעים שנמשכו על אף האסון שהתרחש.

עד להגעה לטיפול אנה התקיימה בחייה מבלי לדעת שמשהו נורא קרה, דבר שהביא לכיליון וקרע שבר בתוכה. היא המשיכה הלאה בחייה. עם האשפוז, אירועי החירום שנערמו בחייה במחלקה לכדו בכל פעם מחדש, להרף עין, את הרגע החמקמק שבו הטראומה קרתה אך לא נחוותה. היא חזרה שוב ושוב אל הפגיעה המדממת, ודחקה בסביבתה לפעול על מנת להצילה מייסורים וממוות. היא התנהגה את מה שלא יכלה לדעת, ואת מה שלא נבראו לו עדיין מילים כדי לקבל משמעות. היא האשימה את הסביבה במחשבה שהיא משקרת, מכיוון שאמונתה בנוגע למה שקרה לה הייתה בסכנת הכחדה – היא לא האמינה לעצמה.

אנה עשתה מעשים קיצוניים מכיוון שהיא הייתה זקוקה לחוויה בולטת וברורה, הממחישה לעצמה ולסביבתה – ללא כל ספק – שהיא כואבת ופצועה.

כאשר אנה התאשפזה החלה למעשה הידרדרות ממאירה. משנפתח הפצע המודלק בנפשה, סערת הנפש התנפלה החוצה ולכדה בעריצות אותה ואת הסובבים לה. על מנת שניתן יהיה להרגיש את מה שקרה אנה צריכה הייתה להשתגע, לוותר על המציאות החיצונית, להתמסר לאותם רגעים שבהם החוויה הפנימית אינה בסכנת טשטוש או מחיקה – לתת לה להתקיף, ואז לחוות אותה כהתקף. רק כך יכולה הייתה לחפש את ההיסטוריה הפרטית שלה שהלכה לאיבוד בתוך חיי היום יום עם משפחתה.

כאשר דינמיקה זו החלה לקבל בטיפול שפה האוספת את שני קוטבי החוויה אל תוך הקשר שלנו, אנה יכולה הייתה להתחיל להשתחרר מהתנהלותה ההרסנית. שני הקטבים – הכיליון וההינצלות – יכלו להתחיל להתקיים האחד בהמשך לשני.

פציעה גופנית גורמת לפגיעה ברציפות הרקמה. בתהליך הריפוי מתחדשים תאי העור, כך שנוצרת רקמת עור חדשה הסוגרת את הפצע. כחלק מההתחדשות, התאים מתארגנים מחדש כדי לאחות את הקרע ולהחזיר את הרקמות לצורתן לתפקודן המקוריים. עם זאת, הרקמה הצלקתית לעולם לא תהיה זהה לרקמה המקורית, והיא תשאיר סימן בעור למה שהתרחש.

אני רוצה להציע שהריפוי הנפשי טמון באזור נפשי זה – אזור הצלקת. קשר טיפולי מאחה המתייחס למה שקרה ונותן לו משמעות, ובאותה נשימה מציע את האנושיות מחדש. אנושיות המוכנה לאסוף, ולקבל לתוכה גם את הצער על החיים בסביבה שאינה תמיד אנושית. זהו קשר טיפולי הפותח אפשרות לשתי המציאויות הללו המרכיבות את הנפש – מקום לבטא את העבר מבלי שזה יתנפל על ההווה, ולהיפך: מבלי שההווה ימחק את העבר ויתכחש לו. בלא שקוטב אחד יבטל את השני.


- פרסומת -

על הטיפול לרשום, לסמן ולתת משמעות למה שקרה, ובו זמנית להנכיח מציאות אנושית חדשה אך לא זהה למה שהיה קודם לכן. זוהי לא המציאות שניצלה תוך מחיקת הטראומה, אלא זו המתהווה מתוך הפצע.

במקום בו נקרע שסע תוכל להיווצר צלקת מאחה, אך לא פחות חשוב, צלקת שגם משאירה סימן ברור למה שלעולם לא יוכל להיות זהה למה שהיה.

 

 

הערות

  1. הקליפ של רדיוהד: https://www.youtube.com...=oIFLtNYI3Ls

 

מקורות

ויניקוט, ד. (1960) עיוות האני במונחים על עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד בע"מ ת"א, 2009.

זליגמן, צ. (2019) "אל תרחק ממני כי צרה קרובה כי אין עוזר. טיפול פסיכודינמי התייחסותי במטופלים הסובלים בעקבות טראומה מסיבית". בתוך: להב, י. סלומון, ז. (עורכות): משחזור לזיכרון טיפול בטראומה נפשית (עמ 263-299). רסלינג.

פרויד, ז.. (2005) הטיפול הפסיכואנליטי. תל-אביב: עם עובד.

שיינפלד, י. (1998) העור והגוף. הוצאת מאגנס ירושלים.

Bromberg, P.M. (1998). Standing in the spaces: Essays on clinical process, trauma, and dissociation. New Jersey: Analytic Press

Caruth, Cathy. Unclaimed Experience: trauma, narrative, and history. Baltimore: The Johns Hopkins University Press, 1996.

Kohut, H. (1971). The Analysis of the Self: A Systematic Approach to the Psychoanalytic Treatment of Narcissistic Personality Disorders. International Universities Press

Meltzer, D. (1975). Adhesive identification. Contemporary Psychoanalysis, 11(3), 289–310.

Stolorow, R. (2018). Emotional disturbance, trauma, and authenticity: A phenomenological-contextualist psychoanalytic perspective. In: Existential Medicine: Essays on Health and Illness, ed. K. Aho. London, UK: Rowman and Littlefield International, pp. 17-25.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול פסיכולוגי, תיאורי מקרה, פוסט טראומה
ד"ר מיכה וייס
ד"ר מיכה וייס
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
יניר מימון
יניר מימון
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ד"ר דוד זוהר
ד"ר דוד זוהר
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
עידו וינשטיין
עידו וינשטיין
פסיכולוג
מורשה לעסוק בהיפנוזה
תל אביב והסביבה, חולון והסביבה, רמת גן והסביבה
אורלי צרפתי פרידמן
אורלי צרפתי פרידמן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
רונה הרמן איוניר
רונה הרמן איוניר
פסיכולוגית
פתח תקוה והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.