לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
כנפיים של חמלה: מאשמה לחמלה עצמית בהורותכנפיים של חמלה: מאשמה לחמלה עצמית בהורות

כנפיים של חמלה: מאשמה לחמלה עצמית בהורות

מאמרים | 22/11/2022 | 1,202

דיון בהתמודדות הורית עם רגש האשמה, הבנתו והשפעתו על ההורות. הדיון מוליד הצעה להתבוננות פנימית וחמלה עצמית, במטרה לבסס עמדה הורית מאוזנת ומקבלת.

כנפיים של חמלה: מאשמה לחמלה עצמית בהורות

מאת רוזיטל מסרמן אזולאי ומאיה קלמן - הלוי

 

 

 

אשמה ואשמה הורית

רובנו מכירים את התחושה הזו כהורים שבסוף יום שגרתי במירוץ חיינו, הילדים כבר נרדמו ופתאום יש שקט שמאפשר לנו לצלול לתוך ים של מחשבות. אנו מריצים חלקי תסריט מהיום שהיה וחושבים על נקודות בדרך שיכלו להראות אחרת, על הזדמנויות שבהן יכולנו להגיב באופן שונה מול ילדינו. במקרים רבים, המחשבות האלו מטרידות אותנו, ואנו עשויים להרגיש אשמה על התנהגות או תגובה שהיינו מייחלים לשנות.

על מנת להבין את התנועה הרגשית הזו, נתחיל בהסבר כללי של תיאוריה להערכה קוגניטיבית של רגשות לפי לזרוס (לזרוס ולזרוס, 2001). רגשות מתעוררים על ידי המשמעות האישית שאדם מעניק למגוון של מצבים בחיי היום יום, בין אדם לעצמו או בין אדם לחברו. לכל רגש סיפור ייחודי משלו, או כפי שלזרוס מכנה זאת "עלילה דרמטית"; הרגש מתעורר בעקבות הפרשנות הייחודית שכל אדם נותן לאירוע שחווה, כך ששני אנשים יכולים להרגיש רגש שונה בסיטואציה זהה. כמו כן, לכל רגש יש תפקיד שמניע את האדם לתפקד באופן מסתגל בסביבתו ולהביע את תחושותיו (תפיסה זו הוזכרה בהרחבה במאמר "כנפיים של תקווה" קלמן הלוי ומסרמן אזולאי, 2020).

את תפיסתו של לזרוס ניתן להדגים גם ביחס לרגש האשמה. רגש זה מתעורר כאשר אדם תופס סיטואציה כלשהי ככישלון אישי, שבה לא פעל בהתאם להשקפתו ואחריותו המוסרית כלפי עצמו או כלפי זולתו. המושג אחריות מוסרית שנכלל בהגדרה זו, מתייחס לפרשנות האישית שכל אדם נותן להתנהגות ובהתאם לאופן בו גדל, חונך ולפי עולם הערכים והמוסר הפנימי שלו (Smith & Lazarus, 1993). אדם שחש רגש אשמה לא בהכרח עשה משהו רע, אך לאמונתו ולתפיסתו הוא נהג באופן כזה.


- פרסומת -

מדובר ברגש עוצמתי שנוכח מאוד במחשבות: הוא שלילי, לא נעים ולעיתים אף טורדני. לזרוס ולזרוס טוענים כי רגשות אשמה אולי מכבידים על מחשבותינו ועל תחושותינו, אך מנקודת ראות חברתית - אשמה היא רגש מועיל מאחר והיא מסייעת בקידום התנהגות חברתית רצויה. משמע, שמעבר לתחושה הלא נעימה שהתעוררה, האדם יפעל לצמצום התחושה המכבידה בכך שינסה לאמץ התנהגות או דרך חדשה. רגש האשמה מעורר בנו את הדחף לְרַצּוֹת, לכפר ולפצות - זהו תפקידו (לזרוס ולזרוס, 2001).

 

רגשות אשם הוריים

מהרגע שילדינו מגיחים לאוויר העולם, נולדים יחד איתם רגשות האשם ההוריים עקב תחושת האחריות לשלומם ולרווחתם. לפי אורן (2016) חוויה או תחושה של אשמה נלווית לאחריות שבגידול ילדים. כיום ישנה מודעות עולה וגוברת של הורים למידת השפעתם על ילדיהם ולכן הם שואפים להיות ההורים הכי טובים שהם יכולים, לצד התמודדותם עם אתגרי החיים האחרים (הצלחה בקריירה, זוגיות, מימוש עצמי ועוד). עם זאת, הרצון להיות הורים טובים מתנגש במקרים רבים עם מציאות החיים בעולם המערבי: הורים רבים עובדים שעות ארוכות ומבלים פחות עם הילדים. כמו כן, העומס שאותו הם חווים משפיע על משאבי הזמן והפניות ולעיתים מקשה על היכולת להגיב באופן מותאם שרואה את צרכי הילד. פעמים רבות, תחת עומסי המציאות, הורים נוטים להגיב באופן נמהר ולא מספיק קשוב ורגיש, לתפיסתם ולעיתים אף באופן אובייקטיבי.

דוגמה לכך היא סיטואציה שבה ילד שמשתף הורה בעלבון שחווה במהלך היום ובתגובה ההורה מציע פתרון, ולא מקשיב לחווית הילד ולרגשות שמתעוררים בו. לתפיסתנו, חשוב לתת מקום לחוויה של הילד ("תספר לי מה קרה, מה הרגשת?") ולהרחבת סל פתרון הבעיות של הילד ("מה עוד יכולת לעשות? איך ניתן להגיב לזה?"), ולא להגיב באופן מצומצם ("אל תתייחס אליו"), דבר שנובע במקרים רבים מחוסר פניות. אם למרות זאת המענה שניתן היה מצומצם, חלק גדול מההורים ירגישו לאחר מכן שלא סיפקו מענה קשוב ורגיש דיו ולא העניקו לילדיהם כלים להתמודד להבא עם מצבים רגישים. במקרים רבים ההורה מבין, כי חוסר הסבלנות שלו לא קשור לילד, אלא למצב אחר שהוא חווה, כמו עומס ולחץ בעבודה.

תחושת כישלון כזו בתפקוד ההורי עשויה לעורר רגשות אשמה שיובילו להתנהגות מפצה כלפי הילד. נוכל לחשוב על דוגמאות רבות מחיי היום יום בהם מופעלים מנגנוני הפיצוי: למשל, כשההורים חוזרים מהעבודה ורואים שהילד כבר נרדם, הם עשויים לחוש החמצה ואשמה ולפצות על כך בהשארתו בבית ביום שישי. רגש האשם שהתעורר בדוגמא הוא טבעי ורצוי שיוביל לחשיבה על תיקון עתידי. יש טעם שההורה ישאל את עצמו איך דברים יוכלו להראות אחרת, או איך יבלה יותר זמן עם ילדו. דרך החשיבה הזו מתבקשת ואף מעוררת את הצורך בשינוי. לעומת זאת, פתרון שכולל הימנעות מהגעה למסגרת בימי שישי גורר השלכות נוספות ולא משנה את הדברים לטווח ארוך: הילד מפסיד בכך סדר יום מיוחד שמאפיין את יום שישי, וזוכה לבלות עם ההורה רק ליום אחד. זוהי תוצאה הפוכה למצב בו ההורה חושב לעומק על דרך לבלות יותר עם ילדו, ומגיע לפתרון מיטבי וארוך טווח שהשלכותיו לא פוגעות בילד – למשל, לקום בבוקר שבת ולבלות ביחד – לשחק, לטייל ולהתחבר.

אז היכן נמצא האיזון? רגש האשמה שמגיע במידה הנכונה הוא כזה שמעודד אותנו להיות קשובים לאחר, מתוך חיבור לאפשרות שפגענו, שבחרנו במילים פחות מתאימות (שטרן, 2000). הוא מאפשר לנו לקחת אחריות ולנהוג אחרת ביחס לתחושה לא נוחה שהתעוררה בעקבות פער בין הערכים לבין התנהגותנו בפועל.

כחלק מהחשיבה על איזון תחושת האשמה, מעניין להיזכר בהמשגה של ויניקוט לגבי "האם הטובה דיה" (1971). ויניקוט טען כי התפתחותו של התינוק לאדם ייחודי מותנית בנוכחות של "אם טובה דיה"; מסורה, עקבית ומסוגלת לדחות את סיפוק צרכיה לטובת הצרכים הרגשיים והגופניים של תינוקה. חשוב לשים לב להיבט מסויים בהגדרה זו: האם דוחה את סיפוק צרכיה ולא מבטלת אותם - העובדה שהיא קשובה לעצמה ולצרכיה מאפשרת לה לשמור על רווחתה הנפשית ולהתפנות לטיפול בילדיה (מיטשל ובלאק, 2006). מעבר לכך, ההגדרה של "האם כטובה דיה "מעידה על כך שהיא לא מושלמת: לעיתים ריבוי המשימות מוביל לכך שהיא אינה יכולה לספק את כל צרכי הילד באופן מיידי ומלא ו"נכשלת" (כשל אמפתי) בתפקידה. "כישלון" זה מאפשר לילד ללמוד להתמודד עם תסכול, לדחות סיפוקים ולווסת את רגשותיו. מצב זה מעודד צמיחה והתפתחות ומאלץ את הילד לצאת מהמרחב האידיאלי והאומניפוטנטי ולהתמודד עם אתגרי החיים הקיימים במציאות (וויניקוט, 2004). וויסות הרגשות שהילד לומד בתהליך זה חשוב ומהותי עבור התפתחותו הרגשית. לפיכך, "הורות טובה דיה" כוללת בתוכה כשלים לצד חוויות חיוביות, הכלה ונוכחות הורית ולכן כדאי לראות בתסכול שמתעורר בילד כמקור לצמיחה וחלק אינטגרלי מהתפתחותו הרגשית. הסתכלות מחודשת זו עשויה לסייע להורה לחוש פחות אשמה.


- פרסומת -

אם כך, אנו מציעות להשען בנחת על תפיסתו של וויניקוט יחד עם יסודות הפסיכולוגיה החיובית ולאמץ עמדה של חמלה עצמית של ההורה כלפי עצמו, שכן רגשות אשמה רבים גורמים לנו להתנהג מול ילדינו באופן שעשוי לגרוע מהם. לאור זאת, מוטב להתבונן ברגש האשמה שהתעורר, להיות מודעים לנוכחותו ולסיבה בגינה הוא התעורר, כך שניתן לנתב אותו ולבחור בהתנהגות של שינוי ועשייה. התמודדות הורית זו תוביל לתחושה נוחה ותואמת לסיטואציה ותסייע לשנות התנהגויות ותפקוד בהיבטים מרכזיים בגידול הילדים. אם כך עמדה של חמלה עצמית מאפשרת להורים להוליך את רגש האשמה לעמדה אדפטיבית של שינוי מתבקש וצמיחה, קרי הורות טובה דיה.

 

חמלה עצמית בהורות

פרופ' כריסטיאן נף חוקרת את נושא החמלה העצמית ותרומתה לקידום תהליכי שינוי, באופן בו מתייחס האדם לעצמו ולאחרים. על מנת להבין את פונקציית החמלה העצמית עלינו לשאול תחילה מהי החמלה. חמלה הינה "מודעות לסבל של אחרים, המלווה ברצון להקל על הסבל" (Germer & Neff, 2013; Neff & Germier, 2022 ). בהמשך להגדרה זו, החמלה העצמית הינה המודעות לסבל של עצמי והרצון להקל עליו. רובנו מכירים את הסיטואציה בה הקשבנו לחבר שמספר על התמודדות בכלל והתמודדות הורית בפרט ואנו הגבנו בחמלה, בהבנה, ברגישות ובסבלנות. כשאותה סיטואציה תפגוש אותנו בהורות שלנו, לרוב נהיה יותר שיפוטיים, נוקשים ונאמר לעצמנו דברים קשים שלא היינו חושבים לומר לחבר. מכאן חשיבותה של החמלה העצמית, אותה יכולת חשובה שמסייעת לנו לקבל את עצמנו, לחוש שלווה ולחיות ברווחה נפשית (Neff, 2011). ההתבוננות החומלת כלפי עצמנו מעוררת בנו רגשות חיוביים שמסייעים לנו להתמודד ביעילות ובאופן מיטבי עם אתגרי החיים (Neff & Davidson, 2016). זאת ועוד, נמצא כי חמלה עצמית קשורה עם מחשבות חיוביות, אושר, אופטימיות, רצון לחקור וללמוד, יוזמה אישית וגיבוש תובנות. (Neff et al., 2007)

כריסטיאן נף התייחסה למרכיבי הליבה של החמלה העצמית: במאמר זה נשתמש במרכיבים אלו כשנבחן את העמדה ההורית. המרכיב הראשון הינו נדיבות עצמית. כשאנו חשים שיפוטיות עצמית ותחושת אכזבה לגבי הדרך בה בחרנו, יש מקום לשים לב לתחושות ולרגשות הקשים ("קשה לי עכשיו, לא רציתי להגיב כך") וגם ללמוד לשאול את עצמנו איך לדאוג לעצמנו עכשיו ( Neff, 2022). הדאגה העצמית יכולה לבוא לידי ביטוי במסרים עצמיים מעודדים וחיוביים ("היום העמוס בעבודה עשה את שלו, אני אשתה משהו חם ואחדש את כוחותיי"), שהם מעין חיבוק עצמי ואתחול של כוחות ההתמודדות. כשאנו מגיבים בנדיבות כלפי עצמנו בהורותנו, אנו מתחברים לכוחות שלנו, לאופטימיות ולאפשרות שרגש האשם יהפוך יחד עם החמלה למוטיבציה לשינוי ההתנהגות.

המרכיב השני הינו שותפות אנושית, רכיב זה מבוסס על ההכרה בכך שכולנו בני אדם. משמע שלכולנו יש חוויות קשות, מתסכלות ומכבידות שהן חלק בלתי נמנע מהיותנו אנושיים. כך גם חוויה קשה נתפסת כלא בלעדית — רבים מבני האדם חווים אותה בהיקף כזה או אחר. בחשיבה על הורות מדובר באפשרות לראות דמיון לכלל ההורים גם ברגעים של שיפוטיות עצמית או קושי: לכולם יש רגעים טובים ורגעים טובים פחות, כולם חווים לעיתים חרטה ואשמה וחוסר שביעות רצון מהתנהלותם כהורים. מעבר להשהיית השיפוטיות, הידיעה שהורים אחרים התמודדו עם אתגרים חינוכיים דומים והצליחו להתמודד, מלמדת שגם אני כהורה יכול להצליח בין אם בכוחות עצמי ובין אם בהדרכה והכוונה של איש מקצוע. אם כן, העמדה החומלת כלפי עצמנו בדמות השותפות האנושית, מאפשרת לנו לקבל בסבלנות התמודדויות מורכבות ולגייס כח ותקווה לפעול בצורה שונה. רכיב זה ממחיש כי רחמים עצמיים שונים מחמלה עצמית: רחמים עצמיים מייצרים חוויה מבודדת, בה האדם מפספס את הידיעה כי ישנם הורים ואנשים נוספים שמתמודדים עם קושי דומה, וההורה נשאר מכונס בעצמו ובקשייו (Neff & Davidson, 2016).


- פרסומת -

השלישי במרכיבי החמלה העצמית, רכיב מהותי וחשוב, הוא קשיבות. מדובר ברמזור פנימי שמתריע בפנינו אודות התחושות, המחשבות והרגשות שלנו. יש מקום להכיר בהם על מנת שנוכל גם להיטיב עם עצמנו בחמלה: הכרה כזו כוללת פיתוח קשב למה שקורה בתוכנו. בתהליך כזה, מתגבשת היכולת להכיר ולזהות את התחושות מבלי להעצים ולהגדיל אותן (Bishop et al., 2004). לא נתייחס בשיפוטיות או בהגזמה למצב, "איזה מדכא וחמור המצב" אלא נאמר לעצמנו "אני מרגיש לא נעים וזה מעציב אותי". עצם המודעות לכך מאפשרת לנו להעניק חמלה עצמית ולהשתמש בנדיבות כלפי עצמנו. לתפיסתנו ויניקוט באומרו "הורות טובה דיה" הכין לנו קרקע בטוחה לחמלה עצמית.

כדאי לחשוב על המודלינג המשמעותי שאנו נותנים לילדינו בעת שאנחנו משיבים להם בקול של חמלה עצמית. אמירה כמו "הבטחת שתיקני לי את החוברת שביקשתי" היא בגדר האשמה מצד הילד שעשויה לעורר את רגש האשמה ההורי. רגש זה עלול להוביל בתורו להתנצלות ופיצוי, לתגובה כמו "מחר אקנה לך שתיים", או לחילופין להתנהגות שמבטלת את צרכי ההורה, לתגובה שכרוכה בשינוי סדר היום או ביטול מחויבות אחרת כמו "עכשיו אצא לקנות לך". אם נפעל כך, אנחנו עלולים ללמד את ילדינו שורה של מסרים מוטעים: חשוב לספק צרכים באופן מיידי, רגש של חרטה צריך להוביל מיד לפיצוי ואין מקום להגיב בגמישות. לעומת זאת, תגובה מתוך עמדת חמלה עצמית תלמד את ילדינו שיעור חשוב בחיים; אמירה כמו "אתה צודק, הבטחתי וגם אקיים. היום היו לנו חוגים וגם יום הורים ולא ניתן היה לשלב את זה, עשיתי כמיטב יכולתי ואני רק אדם אחד אל מול משימות רבות. הבטחתי ואקנה מחר..." היא אמירה שיש לה פוטנציאל חינוכי. אולי באותו רגע התגובה מעוררת כעס, כי קשה לילד לדחות סיפוקים והכי כיף לקבל עכשיו את מה שרוצים, אך בטווח הארוך מועבר המסר שכולנו בני אדם ושיש אפשרות לתקן, בתנאי שיש הקפדה לעמוד בהבטחה ולשמור על האמון בקשר. תגובה מהסוג הזה, שמאפשרת ראייה גמישה ולא דיכוטומית, ומכירה בכך שעלינו לבחור את הדברים שחשובים או נחוצים יותר ברגע נתון, מלמדת גם את הילד חמלה עצמית וגמישות.

 

מוקדים לעבודה הורית בדיאלוג בין רגש האשמה לחמלה עצמית

אנו מציעות שלושה מוקדים לעבודה הורית המאפשרים תנועה גמישה מרגש האשמה לעבר חמלה עצמית:

מוקד ראשון: הכרה ברגש ופרשנות האירוע

עוד בטרם נתמודד עם רגש האשמה עלינו להכיר בו וברגשות נוספים שמתעוררים בסיטואציה (למשל, אכזבה, כעס, פחד ועוד). ישנה חשיבות רבה להכיר ברגש ההורי ובקושי במטרה לתקף את החוויה והרגש כך שההורה ירגיש מובן ואנושי. תחושה זו הכרחית לשם תהליך של שינוי, מאחר והיא מגייסת את ההורה ממקום בטוח ומספקת חוויה של קבלה, אמון, ביטחון ואמפתיה. אלו בתורם יסייעו בהגברת המוטיבציה לשינוי, להתבוננות עצמית ואף לחיזוק אלמנטים אלו אצל הילד וביחסים עימו.

כעת נוכל לפנות לאימוץ פרשנות יעילה לאירוע. כפי שציינו, רגש האשם נולד כשאנו מפרשים את התנהגותנו כסטייה מערך מוסרי שחשוב לנו. בעבודתנו, פגשנו לא מעט הורים שמרגישים שתפקידם ההורי צריך להיות "מושלם": לפי עיקרון זה, עליהם לספק את צרכי הילד באופן מיטבי, הורותם צריכה להיות חפה מטעויות. בהיבט הזה מוקד העבודה הוא גיבוש תפיסת הורות ריאלית שמתכתבת עם התפיסה של הורות טובה דיה. פרשנות נכונה לאירוע מתאפשרת גם בעקבות מרכיבי החמלה העצמית שעסקנו בהם, כמו השותפות האנושית (העברת המסר שאין הורה שלא טועה), והנדיבות כלפי עצמי (היכולת לפרש שעת משחק עם הילדים כחיובית ואיכותית ולא להתייסר על כך שמדובר רק בשעה אחת).

אותה הגמשה בפרשנות של הכישלון ההורי עשויה להפחית ברגש האשם ולעודד קבלה עצמית. דוגמא ממקרה שפגשנו: הורים, עולים חדשים הזקוקים לפרנסה, אשר הגיעו לטיפול בהורות עם רגשות אשם כבדים בשל שעות עבודתם הרבות והקושי להיות נוכחים יותר בגידול הילדים. בעת העדרותם הסבתא מצד האם, שמתגוררת עימם בבית, משגיחה על הילדים ודואגת לתפקודם עד שההורים שבים. במקרה הזה נוכל להבין את הסיבה להתעוררות רגש האשם: מצד אחד, היתרון שבו הוא המחשבה על האחריות והחיבור לילדים. מצד שני, שעות העבודה הרבות הן צו המציאות, מה שנדרש על מנת לאפשר לילדים רווחה כלכלית בסיסית (אוכל וביגוד) לצד העשרה (חוגים); אם זו המציאות, האשמה עלולה להיות חסרת תועלת ולא מקדמת. אם כך, מה תהיה העבודה על הפרשנות? יש להזכיר להורים כי היעדרותם אינה כישלון בהורות, שכן הם נלחמים לטובת רווחת ילדיהם. עם זאת, האשמה שהתעוררה מהווה נקודת מפתח לשינוי בתפקוד ההורי מתוך עמדה של אחריות הורית לילדיהם. בנקודה זו נוכל לחזק אותם על ראיית הילדים וחשיבות הקשר עימם, נוכל להציע לתווך לילדים את הצורך בשעות העבודה הרבות, ננסה לסגל חלונות זמן שבהם יהיה זמן מיוחד לכל ילד עם הוריו ולבסוף נעודד שיח של ההורים עם הסבתא על עקרונות החינוך החשובים להם כהורים בחינוך ילדיהם.


- פרסומת -

מוקד שני: בחירת ההתנהגות הנובעת מרגש האשמה

הרגש מתעורר בשל פער שנוצר בין ההתנהגות של אדם לבין ערך מוסרי שהוא מחזיק בנוגע להורות. כאמור, רגש האשמה מעורר בנו את הדחף לְרַצּוֹת, לכפר ולפצות - זהו תפקידו (לזרוס ולזרוס, 2001). מטרת מוקד זה היא להימנע מפיצוי לא מותאם בעקבות התנהגות רגש האשמה. היכולת שלנו כהורים לצמצם תגובתיות של פיצוי ולהשתמש בקשיבות ונדיבות כלפי עצמנו תאפשר לבחור בהתנהגות מתאימה בעקבות רגש האשמה ולנתבו לשינוי מתבקש בתפקוד, בקשר ובהורות. לשם בחירה בהתנהגות יעילה נדרשת השתהות, התבוננות, הקשבה פנימית לסיבה בגינה רגש האשם התעורר וניסיון אמיתי לתת מענה מותאם לכך.​​​​​​​

לדוגמא: היום הרמתי את הקול על ילדי מכיוון שעבר עליי יום עמוס רגשית. בסוף היום, עקב רגש האשם שהתעורר, אני מאפשרת לו לישון במיטתי כמחוות פיצוי. בחירה בהתנהגות פיצוי זו יוצרת בקשר תלות, חוסר עצמאות, פינוק וחוסר עקביות ביחס לשגרה שאנו מנהלים. בנוסף, היא אינה קשורה לסיבה האמתית בגינה התעורר רגש האשם. בחירה בהתנהגות יעילה יכולה להיות באמצעות שיח אודות ההתנהגות ההורית - "אני מתנצלת שהרמתי את הקול, זה לא נבע ממשהו שעשית אלא מלחץ שעברתי היום ואני מצטערת על כך". תגובה מעין זו מעודדת שיח שיתופי, לקיחת אחריות, מודלינג חיובי לקשר ולתקשורת.

מוקד שלישי: הינו אימון בחמלה עצמית

חוקרים נוספים הראו שניתן ורצוי לשלב חמלה עצמית בהורות, על מנת להפחית את רגש האשמה ולאפשר תפקוד הורי וילדי מיטבי. הקשר בין רגש האשמה והבושה לחמלה עצמית נבדק במחקרן של Miller and Strachan (2020) . הורים משתי קבוצות המחקר נתבקשו לכתוב אודות חוויה הורית שעוררה בהם את רגש האשמה. לאחר מכן, אצל קבוצה אחת תפעלו התבוננות של חמלה עצמית ואילו אצל קבוצת הביקורת לא. נמצא כי תפעול של חמלה עצמית בקרב הורים שהיו בקבוצת הניסוי הפחית רגשות אשמה ובושה לעומת קבוצת הביקורת. העלאת תחושת החמלה העצמית בטיפול בהורות הינה חשובה ומיטיבה עם התהליך.
חמלה עצמית הינה אחד הכלים המסייעים להורים לשפר את יכולת הוויסות הרגשי, כך, כשההורה יותר סלחני וסבלני כלפי עצמו ומעניק לעצמו את הרשות להיות אנושי, תגובותיו מווסתות יותר. ככל שהמטפל יפגין יותר חמלה ויזמין את ההורה לחמלה כלפי עצמו, כך הביקורתיות של ההורה כלפי עצמו וכלפי הילד תפחת, דבר שבתורו ישפר את יכולת הוויסות של הילד (כהן, 2018).

במוקד עבודה זה, אנו מציעות אימון שוטף בדיאלוג שבין רגש האשמה וחמלה עצמית בהורות. קשה לנו הרבה יותר להיות בעמדה של חמלה כלפי עצמנו ואנו עושים זאת ביד רחבה כאשר אנו מתבקשים להקשיב לקושי של אדם אחר. ואולם, אם יש ברשותנו שפע של חמלה אנו צריכים ללמוד ולחזק את היכולת להשתמש בה עבור עצמנו. מעבר לכך ששימוש בחמלה עצמית מעודד רגשות חיוביים ומנעד שלם של יתרונות על רווחתנו הנפשית, הוא מאפשר לנו לבסס את ההורות על העקרונות של קבלה עצמית ושל הורות טובה דיה. החמלה העצמית מייצרת גם חוסן להתמודד עם תסכול ועם חוסר שביעות רצון בהורות, לרבות רגשות אשם.

כדאי שהאימון על חמלה עצמית ייכלל ביומיום באופן יזום: כשם שאדם בוחר להתאמן בחדר כושר באופן שגרתי, כך רצוי שכל הורה יתאמן באופן מודע על מחשבה מקבלת וחומלת ביחס לעצמו ולהורותו. נתחבר לדוגמא שפתחנו איתה את המאמר, לפיה בסוף יום הנטייה היא לגולל לאחור את שהיה, ומחשבות של כשלון באשר לתפקודנו ההורי עשויות לעורר רגשות אשם. אנו מציעות להכיר ברגש שמתעורר ולנהל עם מחשבות ורגשות אלו דיאלוג. אם למשל, ילדי פנה אלי בקריאות "אימא" באופן חזרתי ואני השבתי בקול רם ובחוסר סבלנות "מה?" ולבסוף נותרתי עם תחושה לא נעימה ועם אשמה על תגובתי - הדיאלוג הרגשי יכלול הקשבה לרגש. אני לא אתעלם ממנו וגם לא אעצים אותו אלא אחשוב מדוע התפרצתי, ומה הייתי רוצה לשנות בתגובה. יכול להיות שבדיאלוג הפנימי אשים לב לכך שהייתי עסוקה בעבודה ואחשוב איך להבא אני מארגנת את אחר הצהריים באופן שבו אמשיך לעבוד בערב ואייצר יותר פניות לילדי. לצד זאת אדבר עם ילדי ואדגיש את חשיבות הקשר מולו, אך אולי גם את הצורך והכוונה בנוגע לפנייתו התכופה ולצורך ללמידה לסבלנות ולהמתנה כשהאחר אינו פנוי. כך אנו מאפשרים לעצמנו שני דברים: מצד אחד, להבין שהיינו בעומס והגבנו כפי שהגבנו ולא לייסר את עצמנו ולחוש שנכשלנו בתפקידנו; מצד שני, לבחור בהתנהגות שגם לוקחת אחריות אך גם מסייעת לארגן את הסביבה והמסר לילד. כך, לבסוף, אפשר לצעוד לעבר שינוי מתבקש וחשיבה מצמיחה ומקדמת בהורותינו. באופן הזה נסיים את יומנו במחשבה תקוותית ליום המחר עם חיבוק עצמי ובחירה בשינוי ניהול סדר היום ושינוי הרגלי התקשורת מול הילד.


- פרסומת -

 

סיכום

לסיום, רגש האשמה הוא חלק מחיינו, באופן כללי וכהורים בפרט; היכולת להיות בהקשבה לתחושות שעולות בעקבותיו ולבחור בהתנהגות אדפטיבית, תגדל ותצמיח אותנו ואת הורותנו. הקשבה פנימה ותשומת לב לתחושות ומחשבות שמטרידות אותנו תאפשר לנו לנהוג כלפי עצמנו בנדיבות ומתוך רשות להיות אנושיים כך שנוכל להיות בחמלה עצמית וקבלה. מוקדי העבודה מאפשרים את התנועה והדיאלוג הזה שבין רגש האשמה לחמלה עצמית בהורות. נסיים במשפט שכתבנו אשר מדגים באופן מיטבי את התנועה המתוארת במאמר:

"אצמיח לי כנפיים של חמלה, שישאו אותי מעבר לעצמי. שם אוכל לראות הכל מלמעלה, את קשיי, את דרכי. כמה מהמורות בדרך ראיתי ממעוף כנפי. עידוד ונחמה אשלח משם, לעצמי, לנפשי."​​​​​​​​​​​

 

 

מקורות

וויניקוט, ד. ו. (1971). משחק ומציאות, תל אביב: עם עובד.

וויניקוט, ד.ו. (2004). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.

כהן, א. (מרץ 2018). סדנה אינטנסיבית בנושא טיפול בהורות בהנחיית פרופ' אסתר כהן. בטיפולנט - פורטל לשירותים פסיכולוגיים.

לזרוס, ר. לזרוס, ב. (2001). רגש והגיון . הוצאת ספרים של אוניברסיטת חיפה – זמורה ביתן.

מיטשל, ס. א & בלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל אביב: תולעת ספרים.

קלמן הלוי, מ. מסרמן אזולאי, ר. (2020). כנפיים של תקווה: מודל התערבות לצוותים חינוכיים - התמודדות עם השפעות שגרת חירום מתמשך. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/....asp?id=4044

שטרן, ד. (2000). הולדתה של אם. תל אביב:מודן.

Bishop, S. R., Lau, M., Shapiro, S., Carlson, L., Anderson, N. D., Carmody, J., et al. (2004). Mindfulness: A proposed operational definition. Clinical Psychology: Science and Practice, 11, 191-206.

Germer, C. K., & Neff, K. D. (2013). Self-compassion in clinical practice. Journal of Clinical Psychology, 69(8), 856-867.

Miller, C. L., & Strachan, S. M. (2020). Understanding the role of mother guilt and self-compassion in health behaviors in mothers with young children. Women & health, 60(7), 763-775

Neff, K., & Germer, C. (2022). The role of self‐compassion in psychotherapy. World Psychiatry, 21(1), 58.‏

Neff, K., & Davidson, O. (2016). Self-compassion: Embracing suffering with kindness. In I. Ivtzan & T. Lomas (Eds.), Mindfulness in positive psychology: The science of meditation and wellbeing (p. 37–50). Routledge/Taylor & Francis Group

Neff,K.D. (2011). Self- compassion, self- esteem, and well-being. Social and Personality Psychology Compass. 5(1), 1-12.

Neff, K.D., Rude, S. S., & Kirkpatrick, K. (2007). An examination of self-compassion in relation to positive psychological functioning and personality traits. Journal of Research in Personality, 41, 908–916.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: הדרכה וייעוץ להורים, הורות, ויסות רגשי, חמלה
ענבל רולר
ענבל רולר
פסיכולוגית
תל אביב והמרכז, שרון ושומרון
ענב ברס
ענב ברס
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
שובל רובינו
שובל רובינו
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
שרון לוטן
שרון לוטן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ד"ר איריס חזקיה ברד
ד"ר איריס חזקיה ברד
יועצת חינוכית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון
עומר פינקלשטיין
עומר פינקלשטיין
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.